ויקיפדיה:ערכים מומלצים/המלצות קודמות/אפריל 2022

אפריל
1 באפריל 2022	שלושה מחיילי חיל הספר העבר ירדני וגמליהם ב"באר חכמי הקדם" בבית לחם, צולם על ידי צלמי המושבה האמריקאית בשנות ה-30 חיל הסְפָר העֵבֶר-ירדני היה יחידת ז'נדרמריה (כוח צבאי העוסק בפעילות שיטור) שהיוותה חלק מ"הגדודים הטריטוריאליים" של הצבא הבריטי. היחידה הוקמה על ידי שלטונות המנדט ב-1 באפריל 1926, לאחר פירוקן של שתי יחידות דומות: "הז'נדרמריה הבריטית" ו"המשטרה המעולה". עם הקמתה מנתה היחידה כ-800 לוחמים, והוגדרה כגדוד, אך במהלך שנות קיומה הורחבה והגיעה לסדר גודל של למעלה מ-3,000 לוחמים. סגל הפיקוד הבכיר של היחידה היה בריטי, והלוחמים מן השורה היו ערבים, ומיעוטם (כמה עשרות) יהודים (ראו החיילים היהודים בחיל הספר העבר ירדני). תפקידה העיקרי של היחידה היה שמירת גבולות עבר הירדן, בתקופת המנדט הבריטי, אך היא פעלה גם בארץ ישראל, ובמיוחד בשמירה על גדר הצפון. היחידה פעלה אף במקומות שונים אחרים במזרח התיכון שבהם פעלו כוחות בריטים במלחמת העולם השנייה, כמו למשל בעיראק במהלך מרד רשיד עלי אל-כילאני. כ"גדוד טריטוריאלי" הייתה היחידה מחויבת לשרת בכל מקום שאליו נשלחה, שלא כמו הלגיון הערבי, שנחשב ליחידת ביטחון פנים בעבר הירדן. בפברואר 1948, לאחר קבלת העצמאות של ממלכת ירדן ולקראת יישום תוכנית החלוקה פורקה היחידה. מרבית חייליה עברו אל הלגיון הערבי ונלחמו בשורותיו במלחמת העצמאות. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
2 באפריל 2022	צ'ארלס סקוט צ'ארלס סקוט (אפריל 1739 – 22 באוקטובר 1813) היה איש צבא ופוליטיקאי אמריקאי, שכיהן כמושל הרביעי של קהיליית קנטקי. באוקטובר 1755, בעשור השני לחייו, התגייס לצבא. השתתף במלחמת הצרפתים והאינדיאנים ובהמשך הגיע לדרגת קולונל. במלחמת העצמאות האמריקאית הצטרף ללחימה לצד ג'ורג' וושינגטון בניו ג'רזי, ומונה לשלישו בעת המערכה על פילדלפיה. סקוט פיקד על חיל הרגלים הקל של וושינגטון, ובשלהי 1778 מונה לראש אגף המודיעין שלו. לאחר סיום המערכה על פילדלפיה חזר סקוט במרץ 1779 לשירותו הסדיר בקרוליינה הדרומית, ונצטווה לסייע לגנרל בנג'מין לינקולן. בהגעתו לנקודת המפגש המשותפת עם לינקולן בעיר צ'ארלסטון, החל בהנהגתו של הנרי קלינטון מצור על האזור. סקוט נלקח כשבוי מלחמה. במרץ 1781 שוחרר מיד הבריטים במסגרת חילופי שבויים. בשנת 1785 נסע סקוט לגבולה המערבי של קרוליינה הדרומית, והחל לבצע הכנות לקראת מעברו לעיר ורסאי, קנטקי. בשנת 1790 גייס מספר קלגסים מאומנים ממחוזו, ויחד עימם הצטרף לג'וזייה הרמר בלחימה נגד האינדיאנים. לאחר תבוסתו של הרמר הורה הנשיא וושינגטון לארתור סנט קלייר להתכונן לפלישה לאדמות האינדיאנים בטריטוריה הצפון-מערבית. בד בבד ערך סקוט, יחד עם המיליציה שגייס, כמה פלישות קטנות ומבוקרות על מנת ללמוד את חוזקות האויב. ביולי 1791 הוביל קלייר אחדות מהפשיטות המוצלחות ביותר במערכה, דוגמת הפלישה לכפר אוייטנון. בשנת 1792, זמן קצר אחר עצמאותה של קנטקי וכניסתה לרשימת מדינות ארצות הברית, הזמינה האספה הכללית המדינית את סקוט כמייג'ור גנרל, ומינתה אותו לפקד על האוגדה השנייה של המיליציה בקנטקי. אוגדתו של סקוט שיתפה פעולה עם הלגיון של ארצות הברית בפיקודו של אנתוני ויין למשך שארית הלחימה מול האינדיאנים. לאחר כהונתו בבית הנבחרים של וירג'יניה התמודד סקוט הקשיש על תפקיד מושל קנטקי. את קמפיין הבחירות שלו הוא החל בשנת 1808, וחודשים ספורים לאחר מכן גבר על יריביו ג'ון אלן וגרין קליי וזכה בהצבעה. במרוצת כהונתו דאג מהסלמת היחסים בין האומה האמריקנית לאימפריה הבריטית, שהובילה למלחמת 1812. בעקבות זאת מינה את ויליאם הנרי הריסון למייג'ור גנרל של המיליציה האזרחית. מחוז סקוט בקנטקי ובאינדיאנה נקראו על שמו, כמו גם העיר סקוטסוויל. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
3 באפריל 2022	וולפגנג אמדאוס מוצרט רביעיות החליל של וולפגנג אמדאוס מוצרט, הן סדרה בת ארבע יצירות הכתובות לחליל, כינור, ויולה וצ'לו. ברביעיות הללו, כמו בשאר יצירותיו של מוצרט לכלי נשיפה אחד וכלי קשת, תפקיד חליל סולני באופיו. לפיכך, יצירות אלו מהוות חלק חשוב ברפרטואר לחליל, והן מנוגנות ומוקלטות באופן תדיר. לרביעיות אלו אופי קליל יחסית, ורוב הפרקים בהן אינם מורכבים מאוד מבחינה מוזיקלית, כי אם עשירות במלודיות, במרקמים קצביים ועשירים ובפיתוח יצירתי של הנושאים בהן. עד לפני כמה עשורים היה מקובל לחשוב שארבע היצירות הוזמנו ממוצרט ונכתבו יחדיו כקובץ אחד, אך גילויים ומחקרים חדשים שופכים אור חדש על מועד כתיבתה של הרביעייה האחרונה. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
4 באפריל 2022	תיאור התמונה קפאת-עד (באנגלית "Permafrost") או קיפאון-עד הוא מונח בגאולוגיה המתייחס לקרקע הנמצאת בטמפרטורה של נקודת הקיפאון של המים (0°C), או בטמפרטורה נמוכה יותר, במשך שנתיים לפחות. מרבית הקרקעות במצב זה שוכנות בקווי רוחב גבוהים (בתוך אזורי החוג הארקטי והחוג האנטארקטי ובקרבתם), אבל קפאת-עד אלפינית יכולה להתקיים במקומות גבוהים בקווי רוחב נמוכים יותר. לא תמיד יש קרח בתוך הקרקע, כמו במצב של סלע אם אטוּם, אבל הוא מצטבר לעיתים קרובות, ולפעמים בכמויות העולות על קיבול המים המרבי של הקרקע. החלק היחסי של קפאת-עד בסך כל המים על פני כדור הארץ הוא 0.022%, ו-24% מהקרקע החשופה של חצי הכדור הצפוני שרויה במצב של קפאת-עד. היא מתקיימת גם בקרקעית הים על מדף היבשת של היבשות שסביב אוקיינוס הקרח הצפוני, שחלקים ממנו נחשפו בעידן הקרח האחרון. על פי טענה של קבוצת מדענים, מספיקה התחממות עולמית בגובה 1.5°C מעל ממוצע הטמפרטורות הנוכחי על מנת לגרום להפשרת קפאת-העד של סיביר. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
5 באפריל 2022	דגל ישראל דגל מדינת ישראל הוא בעל רקע לבן ועליו שני פסים אופקיים בצבע תכלת כהה, וביניהם מגן דוד. דגל עברי זה אומץ בתחילה כדגלה של התנועה הציונית, מיום היווסדה ב-1897, ולאחר קום מדינת ישראל, אומץ על ידה באופן רשמי ב-28 באוקטובר 1948. מעמדו החוקי של הדגל עוגן בחוק הדגל והסמל, ה'תש"ט. חלק ניכר מתושבי המדינה היהודים רואה בדגל את הביטוי הלאומי לעצמאות העם, ואת סמלו. כך, למשל, אחד הביטויים החזותיים החזקים להחלת הריבונות על שטחי המדינה במהלך מלחמת העצמאות היה הנפת דגל הדיו באילת. מוסדות חינוך חרדיים אינם חייבים להניף את הדגל, ואילו מוסדות חינוך ערביים ממלכתיים מניפים אותו פעמים רבות בצורה צנועה יותר מהמקובל במגזר היהודי. במגזר הדרוזי מקובל להניף את דגל ישראל לצד הדגל הדרוזי. לערך המלא – פורטל ישראל – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
6 באפריל 2022	קרב שילה; ציור מאת ת'אלסטרופ קרב שילה היה אחד הקרבות המרכזיים בזירה המערבית של מלחמת האזרחים האמריקנית. הקרב התחולל בין ה-6 באפריל ל-7 באפריל 1862, בדרום מערב מדינת טנסי, בגדה המערבית של נהר טנסי, ליד כנסיית שילה, על שמה הוא נקרא. הקרב נקרא גם קרב פיטסבורג לנדינג, על שם המזח בנהר שסביבו התרכזה הגנת הצפון במהלך היום הראשון. כוחות הקונפדרציה, בפיקודם של הגנרלים אלברט סידני ג'ונסטון ופ.ג.ט. בורגארד פתחו במתקפת פתע נגד צבא האיחוד בפיקודו של הגנרל (אז מייג'ור ג'נרל) יוליסס גרנט. כוחות הקונפדרציה היו קרובים להביס את צבא הצפון, אך הפסידו לו בסופו של דבר. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
7 באפריל 2022	תיאור התמונה וריאציות דיאבלי הוא הכינוי המקובל של היצירה 33 וריאציות על ואלס מאת אנטון דיאבלי לפסנתר, אופוס 120, שבטהובן כתב בין 1819 ל־1823. דונלד טובי, הכותב בנושאי מוזיקה, תיאר את היצירה "סט הווריאציות הדגול ביותר שנכתב מאז ומעולם". הפסנתרן אלפרד ברנדל מתאר אותה במילים "הגדולה ביצירות לפסנתר". היצירה מכילה, כדברי הנס פון בילוב, "מיקרוקוסמוס של הכישרון הגאוני הבטהובני, או אפילו דמות התמצית של כל עולם הצלילים". ארנולד שנברג כתב בספרו פונקציות מבניות של הרמוניה, כי "הודות להרמוניה שלהן, וריאציות דיאבלי ראויות לתואר היצירה ההרפתקנית ביותר של בטהובן". היצירה חוברה לאחר שדיאבלי, מו"ל מוזיקה ומלחין נודע, שלח בשנת 1819 ולס פרי עטו אל כל המלחינים החשובים באימפריה האוסטרית, בהם פרנץ שוברט, קארל צ'רני, יוהאן נפומוק הומל, פרנץ קסאפר וולפגנג מוצרט והארכידוכס רודולף וביקש מכל אחד מהם לכתוב וריאציה על יצירתו. תוכניתו הייתה לפרסם את כל הווריאציות בכרך פטריוטי שייקרא Vaterländischer Künstlerverein ("התאחדות אמני המולדת") ורווחיו יינתנו כתרומה ליתומים ולאלמנות של מלחמות נפוליאון. פרנץ ליסט לא נכלל ברשימה, אבל נראה שמורו, צ'רני, דאג לכך שגם הוא יספק וריאציה משלו, שאותה חיבר בגיל 11. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
8 באפריל 2022	השערת שני המקורות מסבירה על פי ביקורת המקרא של הברית החדשה את מקורותיהן של הבשורות הסינופטיות, כלומר, את מקורותיהן של הבשורות על-פי מתי, על-פי מרקוס ועל-פי לוקאס. התאוריה מסבירה הן את השינויים הקיימים בין הבשורות, והן את הדמיון הקיים ביניהן, באופן הבא: הבשורה על-פי מתי והבשורה על-פי לוקאס התבססו שתיהן על שני מקורות עיקריים קדומים להם, הבשורה על-פי מרקוס ומקור נוסף, משוער, המכונה "מסמך ה-Q" או "מקור Q". התאוריה התפרסמה במאה ה-19 והמשיכה להתפתח במאה ה-20, והיא התאוריה השלטת והמקובלת ביותר בתחום. קיימת ביקורת מחקרית על התאוריה הזו והכנסייה הקתולית אף היא מבקרת את התאוריה, ומצדדת בגישה המסורתית שלפיה סדר הבשורות בברית החדשה (דהיינו, הבשורה על-פי מתי, הבשורה על-פי מרקוס והבשורה על-פי לוקאס), הוא הסדר הכרונולוגי של כתיבתן. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
9 באפריל 2022	תיאור התמונה תעודות אל-יָהוּדוּ הן קובץ של כ-200 לוחות טין מהמאה השישית והחמישית לפנה"ס, ובהם מידע בלתי אמצעי על חיי גולי ממלכת יהודה בבבל לאחר חורבן בית ראשון. הם כתובים בכתב יתדות, בניב בבלי של השפה האכדית. התעודות עוסקות, רובן ככולן, בסוגיות משפטיות ומִנהליות, כגון תשלום מסים, הלוואות ועסקאות כלכליות. בעשרות תעודות ניכר מוצאם ה"יהודאי" (מתושבי ממלכת יהודה) של הצדדים להסכמים המשפטיים על פי מאפייני שמם. כינויו של האוסף נקרא על שם היישוב המרכזי המוזכר בתעודות אלה, אל-יהודו (בבלית: "עיר יהודה"). התעודה הקדומה ביותר באוסף מתוארכת לשנת 572 לפנה"ס, כ-15 שנה לאחר חורבן בית המקדש, עדיין בתקופת שלטונו של נבוכדנצר השני בבבל. התעודה האחרונה באוסף מתוארכת לשנת 477, תקופת שלטונו של חשיארש הראשון (ככל הנראה אחשוורוש), מלך פרס, כ-60 שנה לאחר תחילת שיבת ציון וכ-20 שנה לפני עליית עזרא הסופר לפחוות יהודה. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
10 באפריל 2022	דמות גבר אידיאלית משלהי התקופה הקלאסית המכונה "אלקיביאדס". בסיס הפסל והכיתוב ("אלקיביאדס בן קלייניאס, איש אתונה") הם תוספות מודרניות. העתק רומי של המקור היווני, המוזיאון הקפיטוליני, רומא אלקיביאדס (450 לפנה"ס – 404 לפנה"ס) היה מצביא ומדינאי אתונאי, בן למשפחת האלקמיונידים. נודע לשמצה בשל הפכפכותו. אלקיביאדס קנה לו אויבים רבים בכל מקום שבו פעל, והחליף מספר פעמים את נאמנותו: מאתונה לספרטה, מספרטה לפרס תחת שלטון המלך דריווש השני, ושוב לאתונה. הוא מילא מספר תפקידים משמעותיים במהלך חלקה השני של המלחמה הפלופונסית בין אתונה לספרטה, הן כמצביא והן כיועץ אסטרטגי ופוליטי לכל הצדדים הלוחמים. בין השנים 422–415 לפנה"ס נמנה אלקיביאדס עם חשובי המנהיגים בעירו, והיה אחד התומכים הבולטים במסע המלחמה לסיציליה, שכשל. מיד לאחר הפלגת צי המשלוח לדרכו טפלו עליו יריביו הפוליטיים אשמה של חילול הקודש ותבעו להעמידו למשפט. כדי לחמוק מכך, ערק אל הספרטנים, ובין השנים 415–412 לפנה"ס פעל בספרטה כיועץ לניהול המלחמה נגד אתונה. לאחר שרכש לו יריבים ואויבים גם בספרטה, ברח לאסיה הקטנה ומצא מקלט בחצר האחשדרפן הפרסי טיספרנס, ששלט באזור מטעמו של מלך פרס, דריווש השני. בין השנים 412–411 לפנה"ס שימש יועץ לטיספרנס ותוך כדי כך ניהל מגעים חשאיים שנשאו פרי עם תומכיו הפוליטיים באתונה, ונקרא לחזור לעירו ולהילחם למענה. בשנים 411–406 לפנה"ס שירת כסטרטגוס ונחל ניצחונות צבאיים רבים על הספרטנים. אולם, אחרי תבוסת האתונאים בקרב נוטיון סר חינו, ומתנגדיו הפוליטיים הצליחו להגלותו מן העיר. הוא פרש אל תראקיה ולא שב עוד לאתונה. עם סיום המלחמה הפלופונסית, בשנת 404 לפנה"ס, ברח מזעם הספרטנים המנצחים אל אסיה הקטנה בתקווה לקבל שוב מקלט אצל הפרסים, אלא שתקוותו נכזבה והוא נהרג בנסיבות לא ברורות בסַטְרַפִּיָה של פריגיה. לפי כמה מקורות נרצח בידי הספרטנים או בידי שליחיהם, מקור נוסף טוען שנרצח בידי בני המשפחה הזועמים של פילגשו באותה עת, טימנדרה. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
11 באפריל 2022	פרדיננד לסל (11 באפריל 1825 – 31 באוגוסט 1864), היה הוגה דעות ומנהיג סוציאליסטי גרמני ממוצא יהודי, מחלוצי רעיון המפלגה המודרנית. היה מראשוני מנהיגיה של תנועת הפועלים הגרמנית, ואבי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית (SPD). לסל נולד בברסלאו למשפחה יהודית, ועם סיום לימודיו באוניברסיטה עבר להתגורר בברלין. הוא נטל חלק בחוגים המהפכניים שהובילו את מחאות אביב העמים בממלכות הגרמניות בין 1848–1849 ועמד בקשר עם קרל מרקס וחבריו לליגה הקומוניסטית. במקביל לפעילותו הפוליטית, ניהל לסל מאבקים משפטיים שזכו לתהודה ציבורית והקנו לו מעמד של פרקליט בעל שם. בסוף שנות ה-40 נאסר בשל פעילותו נגד המשטר המלוכני בפרוסיה, ובשנות ה-50 הוגלה מברלין. בגלותו החל לארגן סביבו חוג פועלים שצמח והיה לארגון המפלגתי הראשון בהיסטוריה של מעמד הפועלים – מפלגת "אגודת הפועלים הגרמנית הכללית", שנוסדה ב-1863. לסל נהרג בדו-קרב כשנה בלבד לאחר הקמת הארגון, אולם שמו נחקק בזיכרון ההיסטורי של תנועת הפועלים הגרמנית והכללית, כאחד מאבותיה המייסדים. כתביו תרמו לגיבושו הרעיוני של מעמד הפועלים, ונכללו בקאנון התאורטי שלו. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
12 באפריל 2022	מניהוט מצוי, הידוע במקומות שונים גם כקסאווה, יוקה או מאניוק, הוא שיח מעוצה ממשפחת החלבלוביים שמקורו באמריקה הדרומית. בצורתו המבויתת הוא גידול חקלאי רב-שנתי, המצוי בעיקר באזורים הטרופיים והסובטרופיים של אפריקה, ומשמש כמקור מזון חשוב לאדם בשל השורש הפקעתי עתיר העמילן שלו. אף שמניהוט גולמי כמעט אינו מוכר בישראל, חשיבותו של הצמח בעולם גדולה, והוא המקור השלישי בגודלו לפחמימות באזורים טרופיים, אחרי אורז ותירס; במקומות מסוימים הוא משמש גם להזנת בעלי חיים. מסוף המאה ה-20 מתבצעים מחקרים שתכליתם לבדוק את היתכנות השימוש בו לייצור אתנול, שמשמש כדלק מתחדש ונקי. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
13 באפריל 2022	פויול מתאמן קרלס פויול אי ספורקדה הוא כדורגלן עבר ספרדי־קטלאני ששיחק בעמדת הבלם בברצלונה שם שימש קפטן הקבוצה ובנבחרת ספרד. בשל מבנה גופו ושערו הארוך והמתולתל, הוא מכונה "טרזן". במשך תקופה של 15 שנים הופיע פויול במדי ברצלונה ב־593 משחקים רשמיים, מה שהופך אותו לשחקן השני במספר ההופעות במדי הקבוצה. עם הקבוצה הוא זכה ב־6 אליפויות ספרד וב־3 גביעי ליגת האלופות. במדי נבחרת ספרד, שהגיע אתה ל־100 הופעות, היה שותף לזכייתה השנייה ביורו (2008) והראשונה במונדיאל (2010). לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
14 באפריל 2022	תל אבו הואם כפי שצויר בשנת 1840 על ידי הצייר האנגלי ויליאם הנרי ברטלט. על רכס ההר מצודת בורג' א-סלאם. הציור באדיבות המוזיאון הימי הלאומי בחיפה. תל אבו הַוַּאם הוא תל עתיק בדרום מפרץ חיפה. על התל נמצאו שרידי יישוב ששימש כעיר נמל וכמרכז מסחרי חשוב בתקופת הברונזה המאוחרת, בתקופת הברזל ובתקופה הפרסית-הלניסטית בארץ ישראל. ההתיישבות בתל לא הייתה רציפה, ובחפירות ארכאולוגיות נמצאו פערים התיישבותיים בין שכבות ארכאולוגיות המצביעים על תקופות שבהן האתר היה נטוש, ולאחר כמה מאות שנים נבנה מחדש. התל הנמוך, שבמשך השנים הוסר חלקו העליון ומדרונותיו כוסו בעפר, שוכן בתחומי חיפה מדרום לוואדי סלמאן ולאזור שפך נחל קישון לים התיכון, במרחק 1.5 קילומטר מחוף מפרץ חיפה. גובהו במקור היה כ־8 מטר ושטחו אינו ידוע במדויק. היום שוכן על התל מבנה של חברת החשמל שיסודותיו נחפרו לתוך התל, וכן מספר עמודי תמך לגשר הכניסה של נתיבי המפרץ. החפירות בסביבת התל החלו בשנת 1922, ובמקום נמצא בית קברות קדום מתקופת הברזל. החפירות בתל עצמו, החלו בשנת 1932, ובשנה זו זוהו שכבות התל. הממצאים מתקופת הברונזה המאוחרת כללו מבנים, בורות אחסון, בארות, וממצא קרמי עשיר מיובא, אשר העידו על חשיבותו של המקום כעיר נמל. נמצא גם כרטוש של רעמסס השני. הממצאים מתקופת הברזל כללו את בית הקברות, ביצור מסיבי של התל, ומגדל שמירה. הממצאים מהתקופה הפרסית-הלניסטית כללו שרידי ביצורים, ומבני ציבור ואחסון. ממצא נוסף מתקופה זו הוא מטמון מטבעות של 109 מטבעות כסף שהתגלה בתוך פך שהיה טמון בתוך קיר מבנה. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
15 באפריל 2022	דיוקן עצמי של לאונרדו דה וינצ'י. 1512 - 1518 לערך. מצוי כיום בביבליוטקה ריאלה בטורינו לאונרדו דה וינצ'י (15 באפריל 1452 – 2 במאי 1519) היה איש אשכולות איטלקי חשוב, מגדולי אמני הרנסאנס. במהלך חייו הועלה על נס כמדען, מתמטיקאי, מהנדס, ממציא, אנטומאי, צייר, פסל, אדריכל ומוזיקאי מצטיין. לא אחת מתואר דה וינצ'י כארכיטיפ של איש הרנסאנס או של הגאון האוניברסלי, אדם שסקרנותו האין-סופית משתווה רק לכוח ההמצאה שלו. דה וינצ'י נחשב לאחד הציירים הדגולים בכל הזמנים, ואחת מיצירותיו, מונה ליזה, היא מיצירות האמנות המפורסמות ביותר בעולם אם לא המפורסמת שבהן, והיא משמשת השראה לאין-ספור יצירות פופ, אוונגרד, מוזיקה וספרות. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
16 באפריל 2022	דיוקן עצמי של לאונרדו דה וינצ'י. 1512 - 1518 לערך. מצוי כיום בביבליוטקה ריאלה בטורינו לאונרדו דה וינצ'י (15 באפריל 1452 – 2 במאי 1519) היה איש אשכולות איטלקי חשוב, מגדולי אמני הרנסאנס. במהלך חייו הועלה על נס כמדען, מתמטיקאי, מהנדס, ממציא, אנטומאי, צייר, פסל, אדריכל ומוזיקאי מצטיין. לא אחת מתואר דה וינצ'י כארכיטיפ של איש הרנסאנס או של הגאון האוניברסלי, אדם שסקרנותו האין-סופית משתווה רק לכוח ההמצאה שלו. דה וינצ'י נחשב לאחד הציירים הדגולים בכל הזמנים, ואחת מיצירותיו, מונה ליזה, היא מיצירות האמנות המפורסמות ביותר בעולם אם לא המפורסמת שבהן, והיא משמשת השראה לאין-ספור יצירות פופ, אוונגרד, מוזיקה וספרות. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
17 באפריל 2022	מפת מסופוטמיה, ובה ניפור, באלף ה-2 לפנה"ס קינת ניפור היא יצירה ספרותית משומר, המבכה את חורבנה של ניפור, עיר עתיקה במסופוטמיה שהייתה עיר בעלת חשיבות דתית בתרבות השומרית. הקינה מתארת את שיקומה של העיר לאחר החורבן. הקינה שייכת לסוגה ייחודית בספרות השומרית – סוגת הקינות על ערי קודש ומקדשים. קינות אלו מבכות את חורבנן של ערים מרכזיות בשומר עם נפילתה של הממלכה המפוארת, אשר נשלטה על ידי השושלת השלישית של אור בסוף האלף השלישי לפנה"ס. הקינה כתובה בכתב יתדות על לוחות טין, שנמצאו בחפירות ארכאולוגיות באזור דרום מסופוטמיה. בקינה 323 שורות המחזיקות שנים עשר בתים, הקרויים בשומרית "כירוגו". לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
18 באפריל 2022	המומיה הידועה כאצי, איש הקרח, כפי שהיא נראית כיום. אֶצִי, איש הקרח הוא כינוי שניתן לגופתו החנוטה בקרח של אדם שחי לפני כ-5,300 שנים, שהתגלתה בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20. השם נגזר משם העמק שבו נמצאה המומיה, אֶצטאל, בהרי האלפים, בצפון איטליה (סמוך מאוד לגבולה עם אוסטריה). גופתו החנוטה של אצי היא הקדומה ביותר מן הגופות החנוטות שהתגלו באירופה, וייחודה בשימור היוצא מן הכלל של הרקמות הרכות ושל הלבוש, במקום שלד עצמות בלבד. חקירת גופתו של אצי איפשרה למדענים לפתוח צוהר לאנשי התקופה הכלקוליתית באירופה. הבדיקות הנרחבות שנערכו העלו מידע יקר ערך על תנאי חייו של אצי, הארוחות שאכל, מחלות מהן סבל, והעלו השערות מרתקות על דרך חייו והמקומות שבהם התגורר, וגם על הדרך שבה מת. ציודו של אצי האיר גם הוא באור ייחודי את התקופה שבה חי: בין השאר, נמצא כי אצי נעל נעליים עשויות עור, לבש מעיל גשם, היה מצויד בתרופות שונות והחזיק גרזן נחושת, פריט יקר ערך באותה תקופה. גופתו של אצי והציוד שנמצא סביבה מוצגים כיום במוזיאון לארכאולוגיה של דרום טירול, בעיר בולצנו באיטליה. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
19 באפריל 2022	אנדרטת "האריה השואג" (1928-1934) מאת אברהם מלינקוב. פיסול ישראלי הוא שם כולל ליצירות פיסול שנוצרו בארץ ישראל החל משנת 1906, שנת ייסוד "בצלאל". תהליך התגבשותו של הפיסול הישראלי לווה בהשפעה מתמדת של האמנות הבינלאומית. בראשית ימיה של האמנות הישראלית עלו לארץ ישראל מרבית הפסלים המרכזיים, ואמנותם היוותה סינתזה של השפעת הפיסול האירופי עם האופן שבו עוצבה התודעה הלאומית והאמנותית בארץ ישראל ואחר כך במדינת ישראל. השאיפה ליצירת סגנון פיסול מקומי מובהק החלה להתפתח בסוף שנות השלושים של המאה ה-20, עם יצירת הפיסול ה"כנעני", בו שולבה השפעת האמנות האירופית עם מוטיבים הלקוחים מאמנות המזרח ובעיקר ממסופוטמיה. מוטיבים אלו נוסחו במונחים לאומיים, וביקשו להציג את הקשר שבין הציונות לבין אדמת המולדת. למרות שאיפתו של הפיסול המופשט של תנועת "אופקים חדשים", שצמח בישראל במחצית המאה, להציג פיסול בעל שפה אוניברסלית, הכילה אמנותם מאפיינים רבים של התפיסה ה"כנענית" הקודמת. במהלך שנות השבעים חדרו לפיסול ולאמנות הישראלית צורות ביטוי חדשות בהשפעת האמנות המושגית הבינלאומית. טכניקות אלו שינו באופן מהותי את הגדרתו של הפיסול. בנוסף, איפשרו טכניקות אלה גם ביטויי מחאה פוליטיים וחברתיים, שהוצנעו עד אז בפיסול הישראלי. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
20 באפריל 2022	פאול צלאן פאול צֵלָאן (23 בנובמבר 1920 – ככל הנראה 20 באפריל 1970) הוא שם העט של פאול אַנצֶ'ל, משורר ומתרגם יהודי יליד צ'רנוביץ, בוקובינה (אז צ'רנאוצי, בממלכת רומניה), שכתב בעיקר בשפה הגרמנית. צלאן נחשב על ידי בני סמכא מסוימים לגדול המשוררים הגרמנים במחצית השנייה של המאה ה-20, לפי נתן זך הוא גדול המשוררים היהודים במאה ה-20 ואחד מגדולי המשוררים האירופאים בתקופה המודרנית. הסיפור הטרגי על חיי צלאן, המשתרע על ארצות שונות (גם ישראל) ומצטלב בחיי אמנים נודעים אחרים ושירתו המיוחדת, היוו השראה ליצירות רבות, ספרים, אמנות פלסטית, אופרה ועוד. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
21 באפריל 2022	טנק שרמן M4 שרמן הוא טנק אמריקאי בינוני שהיה עמוד השדרה של גייסות השריון של הצבא האמריקאי במלחמת העולם השנייה. טנקי שרמן רבים נוספים הועברו ליחידות השריון של צבאות בעלות הברית במסגרת תוכנית השאל-החכר, הבולט מביניהם הוא הצבא הבריטי. השרמן יוצר בקנה מידה נרחב. הוא הטנק השלישי בתפוצתו בעולם, והטנק המיוצר ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית – כ-50,000 טנקי שרמן מכל הדגמים יוצרו בסך הכל במהלך המלחמה, והוא הפך לאחד הטנקים הידועים ביותר בהיסטוריה הצבאית. השרמן, שפותח במהירות בארצות הברית אחרי הבליצקריג של 1940, לא היה מהפכני בתכנונו, אך היה טנק מעולה מבחינה מכנית, ופשוט לייצור המוני. בעת כניסתו לקרב לראשונה באל עלמיין ב-1942 נחשב השרמן לטנק הטוב ביותר של בעלות הברית, אף על פי ששריונו היה דק יחסית, חיסרון שפגע בו עד סוף המלחמה. השרמן הפך עד מהרה לטנק העיקרי של עוצבות השריון של הצבא האמריקני. עם זאת, ככל שנמשכה המלחמה, היה פירוש ההחלטה האמריקנית לרכז כמעט את כל הייצור בשרמן ובגרסותיו המאוחרות המוסבות לתותח המשופר בן 76 מ"מ, בבחינת הקרבת איכות למען כמות. הדבר גרם לכך, שהטנק הבסיסי של בעלות הברית היה נחות מהדגמים הגרמניים החדשים והעדיפים. לאחר מלחמת העולם השנייה הועברו עודפים של השרמן ממחסני הצבא האמריקני למספר מדינות ברחבי העולם, וטנקים רבים נשארו בשירות צבאותיהן תקופה ארוכה. טנקי שרמן הגיעו לצה"ל בשלהי מלחמת העצמאות מעודפי אירופה והיוו את גרעין חיל השריון בשנות החמישים, לאחר שעברו הסבות שונות. הם נטלו חלק חשוב במערכות ישראל השונות עד וכולל מלחמת יום הכיפורים. כלים משוריינים רבים ומשונים, כולל טנקים ייעודיים כמו טנקי הנדסה, תותחים מתנייעים, נושאי גייסות וטנקי להביור נבנו על בסיס התובה שלו. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
22 באפריל 2022	טנק שרמן M4 שרמן הוא טנק אמריקאי בינוני שהיה עמוד השדרה של גייסות השריון של הצבא האמריקאי במלחמת העולם השנייה. טנקי שרמן רבים נוספים הועברו ליחידות השריון של צבאות בעלות הברית במסגרת תוכנית השאל-החכר, הבולט מביניהם הוא הצבא הבריטי. השרמן יוצר בקנה מידה נרחב. הוא הטנק השלישי בתפוצתו בעולם, והטנק המיוצר ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית – כ-50,000 טנקי שרמן מכל הדגמים יוצרו בסך הכל במהלך המלחמה, והוא הפך לאחד הטנקים הידועים ביותר בהיסטוריה הצבאית. השרמן, שפותח במהירות בארצות הברית אחרי הבליצקריג של 1940, לא היה מהפכני בתכנונו, אך היה טנק מעולה מבחינה מכנית, ופשוט לייצור המוני. בעת כניסתו לקרב לראשונה באל עלמיין ב-1942 נחשב השרמן לטנק הטוב ביותר של בעלות הברית, אף על פי ששריונו היה דק יחסית, חיסרון שפגע בו עד סוף המלחמה. השרמן הפך עד מהרה לטנק העיקרי של עוצבות השריון של הצבא האמריקני. עם זאת, ככל שנמשכה המלחמה, היה פירוש ההחלטה האמריקנית לרכז כמעט את כל הייצור בשרמן ובגרסותיו המאוחרות המוסבות לתותח המשופר בן 76 מ"מ, בבחינת הקרבת איכות למען כמות. הדבר גרם לכך, שהטנק הבסיסי של בעלות הברית היה נחות מהדגמים הגרמניים החדשים והעדיפים. לאחר מלחמת העולם השנייה הועברו עודפים של השרמן ממחסני הצבא האמריקני למספר מדינות ברחבי העולם, וטנקים רבים נשארו בשירות צבאותיהן תקופה ארוכה. טנקי שרמן הגיעו לצה"ל בשלהי מלחמת העצמאות מעודפי אירופה והיוו את גרעין חיל השריון בשנות החמישים, לאחר שעברו הסבות שונות. הם נטלו חלק חשוב במערכות ישראל השונות עד וכולל מלחמת יום הכיפורים. כלים משוריינים רבים ומשונים, כולל טנקים ייעודיים כמו טנקי הנדסה, תותחים מתנייעים, נושאי גייסות וטנקי להביור נבנו על בסיס התובה שלו. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
23 באפריל 2022	התפרצות געשית התפרצות געשית היא תהליך שבסופו פורצת מאגמה מסדקים בקרום כדור הארץ אל פני השטח ונוצרים הרי געש. סלעים מותכים שמקורם במעטפת כדור הארץ מצטברים בתא מאגמה, עולים לתוך צינור הזנה בשל לחץ וטמפרטורה גבוהים, ונפלטים מבעד ללועו של הר הגעש או מערכת סדקים במדרונותיו. קיימים סוגים שונים של התפרצות געשית, והם נבדלים זה מזה בעוצמה, בהרכב וכמות החומרים הנפלטים, וכן במבנים הנוצרים. התפרצויות געשיות מתרחשות בעיקר בגבולות בין לוחות טֶקטוניים – משטחים ליתוספריים עצומים בגודלם המשתרעים מתחת ליבשות ולאוקיינוסים – דוגמת טבעת האש ורכסים מרכז אוקייניים. גם בנקודות חמות – אזורים פנים-לוחיים קבועים – מתרחשת פעילות געשית היוצרת שרשרות של איים געשיים והרי געש, דוגמת איי הוואי והתלים הגעשיים ברמת הגולן. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
24 באפריל 2022	ישראל יעקב קליגלר (24 באפריל 1888 – 23 בספטמבר 1944) היה מיקרוביולוג ישראלי בעל שם בינלאומי. מראשוני הפרופסורים באוניברסיטה העברית ומייסד המחלקה להיגיינה ולבקטריולוגיה. ממניחי היסודות למחקר בתחומי הבקטריולוגיה, הפרזיטולוגיה, הווירולוגיה, האפידמיולוגיה, התזונה ובריאות הציבור בארץ-ישראל. פיתח קרקע מזון לבידוד וזיהוי חיידקי מעיים, הנמצאת בשימוש עד היום וקרויה על שמו – "מצע קליגלר". תרומתו המרכזית בפיתוח ארץ-ישראל הייתה תכנון וארגון המלחמה נגד המלריה, שבסיומה הודברה המחלה כליל לאחר מותו. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
25 באפריל 2022	יום אנזא"ק הוא יום זיכרון לאומי המצוין באוסטרליה ובניו זילנד שמנציח בהרחבה את כל האוסטרלים והניו זילנדים "ששירתו ומתו בכל המלחמות, בכל העימותים ובכל משימות שמירת השלום" ואת "התרומה וההקרבה של כל אלו ששירתו". יום זה מצוין מדי שנה ב-25 באפריל ובמקור צוין לכבודם של חיילי גיסות הצבא האוסטרליים והניו זילנדיים שלחמו במערכת גליפולי כנגד האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה. יום אנזא"ק מצוין גם באיי קוק, בניואה, בפיטקרן ובטונגה ובעבר גם צוין בפפואה גינאה החדשה ובסמואה. אף על פי שהמערכה בגליפולי כשלה בהשגת יעדיה הצבאיים, פועלם של הכוחות האוסטרלים והניו זילנדים במערכה זו גרם להנחלת מורשת בלתי נתפשת אך רבת עוצמה. יצירתו של מה שנודע בכינוי "רוח אנזא"ק" הפכה לחלק חשוב של הזהות הלאומית של שתי האומות. רוח זו עיצבה את האופן שבו אזרחי שתי המדינות ראו הן את העבר שלהן והן את הבנת ההווה שלהן. גבורתם של החיילים שלחמו במערכה הכושלת בגליפולי הפכה את הקרבתם לזיכרון אייקוני באוסטרליה ובניו זילנד ולעיתים קרובות ניתן לזקוף לזכותה את תחושת העצמאות שלהן. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
26 באפריל 2022	משמר הגבול משמר הגבול או בראשי תיבות: מג"ב, הוא הזרוע המבצעית של משטרת ישראל, שמטרתהּ‏ לתת מענה לבעיות בנושאי ביטחון פנים, לוחמה בטרור, לחימה בפשיעה קשה, אבטחת מתקנים רגישים, אבטחת האזורים הכפריים ומאבק בהפרות סדר. מג"ב הוא כוח רב־תכליתי המסייע למשטרת ישראל ולצה"ל בטיפול בבעיות שבתחומי התמחותו, ומשמש גם כעתודה מרכזית להתערבות מיידית באירועים. מטה משמר הגבול נמצא בעיר לוד. סדר הכוחות של משמר הגבול, נכון לשנת 2013, הוא למעלה מ-7,000 איש (כשליש מסדר הכוחות הכולל של משטרת ישראל). כוח האדם במג"ב מורכב בעיקר מלוחמים, המשמשים בתפקיד ביניים בין שוטר לחייל. להלכה סמכויותיו של שוטר מג"ב שוות לסמכויותיו של כל שוטר רגיל, אך לא כך הכשרתו, והוא מתמחה בלחימה כמו חייל. כמחצית מהשוטרים משרתים במשמר הגבול במסגרת שירות החובה שלהם והמחצית השנייה הם אנשי קבע מקצועיים. למג"ב כמה יחידות מיוחדות כגון: הימ"מ, הימ"ס והסמ"ג המתמחות בסוגים שונים של לחימה. משמר הגבול הוקם בתחילה במסגרת צה"ל כחיל הספר שהיה קיים חודשים מספר לאחר קום המדינה ועסק בשמירת גבולות, והוקם רשמית כחיל משטרתי בשנת 1953. יחידות מג"ב פרושות בכל רחבי ישראל, מאילת ועד גבול לבנון, ובכל מקום הם כפופים למפקד האזור בו הם משרתים, כאשר ברוב חלקי הארץ הם כפופים למפקד המחוז המשטרתי וביהודה ושומרון — למפקד אוגדת איו"ש (לפיקוד צה"ל). משמר הגבול הוא חיל חלוץ המשלב בני מיעוטים רבים המשרתים כלוחמים וכמפקדים בחיל וכן אוכלוסיות ממעמד סוציו-אקונומי נמוך. החיל מוביל גם בשילוב נשים בכל תפקידי הלוחמה, כולל ביחידות המיוחדות. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
27 באפריל 2022	"חתונת שמשון", ציור של רמברנדט, 1638. שמשון, בעל השיער הארוך, משוחח עם אורחיו בימין התמונה חידת שמשון היא חידה המופיעה בתנ"ך כחלק מסיפור עלילותיו של שמשון. את החידה חד שמשון במשתה חתונתו לשלושים אורחיו הפלשתים, בזו הלשון: ”מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל וּמֵעַז יָצָא מָתוֹק” (שופטים, י"ד, י"ד). החידה מבוססת על חוויה פרטית של שמשון, שהרג אריה ולאחר זמן מצא בגווייתו דבורים ודבש. לכן פתרון החידה הוא: ”מַה מָּתוֹק מִדְּבַשׁ וּמֶה עַז מֵאֲרִי?” (י"ד, י"ח) האריה הוא האוכל העז והדבש הוא המאכל המתוק. הפלשתים, שלא הצליחו לנחש את פתרון החידה, דחפו את אשתו לשכנע אותו לגלות לה את החידה, על ידי איומי מוות עליה ועל בית אביה. היא הצליחה לחלץ ממנו את פתרון החידה ולגלות לפלשתים, והמעשה גרם לסכסוך מתמשך ואלים בין שמשון לפלשתים. חז"ל והפרשנים המסורתיים קיבלו את הסיפור כלשונו ומיעטו לעסוק בחידה. בעת החדשה פנו חוקרי מקרא רבים לעסוק במחזור סיפורי שמשון על מרכיביו השונים, ובהם חידת שמשון. חלק מהחוקרים ניסו לשחזר את הרקע והמשמעות המקורית של החידה ושל מרכיבים אחרים בסיפור, מתוך הנחה שסיפור החידה הוא שילוב של מסורות עצמאיות; חוקרים אלה הציעו פתרונות שונים לחידה, שאינם קשורים בהכרח לפתרון המוצע בטקסט המקראי. חוקרים אחרים התעניינו בחידה ובסיפור כפי שהם, כיצירה ספרותית. החלק השני של החידה, "מעז יצא מתוק", התקבל בעברית החדשה במשמעות שונה מההקשר המקראי, כביטוי המתייחס לרעה שגרמה לטובה. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
28 באפריל 2022	"חתונת שמשון", ציור של רמברנדט, 1638. שמשון, בעל השיער הארוך, משוחח עם אורחיו בימין התמונה חידת שמשון היא חידה המופיעה בתנ"ך כחלק מסיפור עלילותיו של שמשון. את החידה חד שמשון במשתה חתונתו לשלושים אורחיו הפלשתים, בזו הלשון: ”מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל וּמֵעַז יָצָא מָתוֹק” (שופטים, י"ד, י"ד). החידה מבוססת על חוויה פרטית של שמשון, שהרג אריה ולאחר זמן מצא בגווייתו דבורים ודבש. לכן פתרון החידה הוא: ”מַה מָּתוֹק מִדְּבַשׁ וּמֶה עַז מֵאֲרִי?” (י"ד, י"ח) האריה הוא האוכל העז והדבש הוא המאכל המתוק. הפלשתים, שלא הצליחו לנחש את פתרון החידה, דחפו את אשתו לשכנע אותו לגלות לה את החידה, על ידי איומי מוות עליה ועל בית אביה. היא הצליחה לחלץ ממנו את פתרון החידה ולגלות לפלשתים, והמעשה גרם לסכסוך מתמשך ואלים בין שמשון לפלשתים. חז"ל והפרשנים המסורתיים קיבלו את הסיפור כלשונו ומיעטו לעסוק בחידה. בעת החדשה פנו חוקרי מקרא רבים לעסוק במחזור סיפורי שמשון על מרכיביו השונים, ובהם חידת שמשון. חלק מהחוקרים ניסו לשחזר את הרקע והמשמעות המקורית של החידה ושל מרכיבים אחרים בסיפור, מתוך הנחה שסיפור החידה הוא שילוב של מסורות עצמאיות; חוקרים אלה הציעו פתרונות שונים לחידה, שאינם קשורים בהכרח לפתרון המוצע בטקסט המקראי. חוקרים אחרים התעניינו בחידה ובסיפור כפי שהם, כיצירה ספרותית. החלק השני של החידה, "מעז יצא מתוק", התקבל בעברית החדשה במשמעות שונה מההקשר המקראי, כביטוי המתייחס לרעה שגרמה לטובה. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
29 באפריל 2022	פגודת בָּאוצ'וּ בצפון האגם האגם המערבי הוא אגם מים מתוקים במערבה של העיר האנגג'ואו שבסין. שלוש סוללות מחלקות את האגם לחמישה מקטעים, ויש בו מספר איים, מרביתם מלאכותיים. מקדשים, פגודות וגנים סיניים רבים מעטרים את גדות האגם ואת האיים שבו. לאגם המערבי הייתה השפעה על המשוררים והציירים הסיניים במהלך ההיסטוריה של סין בשל יופיו הטבעי והמבנים ההיסטוריים שלחופיו, והוא היה בין מקורות ההשראה החשובים ביותר למתכנני הגנים הסיניים. בשנת 2011 הוכרז האגם כאתר מורשת עולמית על ידי ארגון אונסק"ו, שתיאר אותו כמקום "שהשפיע על תכנון גנים ברחבי סין, כמו גם ביפן ובקוריאה במהלך מאות בשנים", ומשקף "מיזוג אידיאלי בין האדם לטבע". לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
30 באפריל 2022	דוגמת כרטיס אישי שהונפק למשתתפי ניסוי "עומר 2" על ידי חיל הרפואה הניסוי בחיסון נגד גחלת (אנתרקס) בצה"ל, שקיבל את שם הקוד: עומר 2, היה ניסוי בבני אדם שערכו משרד הביטחון, חיל הרפואה והמכון הישראלי למחקר מדעי הביולוגיה, הכימיה והסביבה, בשנים 1998–2006, במטרה לבדוק את יעילותו, רעילותו ובטיחותו של תרכיב חיסון שפותח בישראל נגד חיידק הגחלת, לשימוש באוכלוסייה הכללית בישראל. הניסוי, אשר סווג כסודי, נעשה בגופם של 716 חיילים בשירות חובה שהתנדבו לשמש כנסיינים, וגרם לחלקם תופעות לוואי ומחלות כרוניות. את דבר קיומו של הניסוי חשף במאי 2007 העיתונאי עמרי אסנהיים, בתוכנית התחקירים "עובדה" של ערוץ 2. זאת, לאחר שחיילים ששוחררו בינתיים משירות, התלוננו על בעיות רפואיות שהתגלו אצלם בעקבות הניסוי, ועל התנערות הצבא ומערכת הבריאות מאחריותם כלפיהם. החשיפה גררה תגובות חריפות במערכת הפוליטית, וחברי הכנסת דרשו לקיים דיון דחוף של ועדת חוץ וביטחון. כתבה נוספת של "עובדה" שודרה בדצמבר 2008, אחרי שבית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ) התיר לפרסם את מסמכי הניסוי. החשיפה זיכתה את אסנהיים בפרס סוקולוב לשנת 2009 לתחקיר עיתונאי מצטיין בתקשורת האלקטרונית. ועדת בדיקה שהוקמה מטעם ההסתדרות הרפואית בישראל, קבעה שלניסוי לא הייתה הצדקה מדעית, הוא לווה בכשלים ובליקויים, והמתנדבים גויסו בניגוד לכללי האתיקה של ניסויים בבני אדם. הוועדה לא הצליחה לאתר החלטה מתועדת רשמית על פיתוח החיסון, מלבד עדויות בעל-פה. בעקבות המלצת הוועדה, גיבשו חיל הרפואה ומשרד הבריאות הסדר שהכפיף ניסויים רפואיים בחיילים לפיקוח ובקרה של משרד הבריאות. בשנת 2014 נחתם הסכם פשרה, שבמסגרתו פוצו חיילים שהשתתפו בניסוי ותבעו את משרד הביטחון והוקמה קרן לתשלום פיצויים לחיילים נוספים. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה