לא כל החיילים הם לוחמים, על אף שרובם המכריע עוברים במהלך שירותם הכשרה בשימוש בנשק ברמה כזו או אחרת. למעשה בכל צבא רוב החיילים משרתים בתפקידים לא קרביים (כדוגמת תפקידי פקידות, לוגיסטיקה או מחקר ופיתוח), ורק מיעוטם (בערך 25%) קרביים.
החיילים מובחנים מאזרחים במשמעת וההיררכיה הפנימית הנוקשה של הצבא, היכולת של הקצינים להטיל עונשים על החיילים ועוד. אמנם גם בארגונים אחרים קיימים אמצעי משמעת, ובהם פיטורים, אך הצבא יכול להעניש את חייליו בסנקציות פיזיות, במעצר ומאסר בכלא צבאי ובצבאות מסוימים אף בעונש מוות. המשפט הצבאי שונה מהמשפט האזרחי ומחמיר ממנו ועל אכיפתו ממונה משטרה צבאית. החיילים לובשים מדים ועליהם דרגות, סמלים וסימני זיהוי המעידים על שיוכם הארגוני. לרוב, יחידות וחילות שונים מובחנים באמצעות כומתות זהות בצבעים שונים, תגי יחידה וסיכות. לזרועות שונות בצבא ייתכנו מדים בצבע שונה.
חיילים מובחנים זה מזה באמצעות דרגה המסמלת את מיקומם בהיררכיה הצבאית. הדרגות מתחלקות לדרגות חוגרים, דרגות נגדים ודרגות קצינים.
חייל שמשרת שנים רבות בצבא, והתקדם רבות בהיררכיה הצבאית, מכונה איש צבא.
מעמד החייל במשפט הבינלאומי מוסדר בעיקר באמנות ז'נבה ובפרוטוקולים הנוספים להן. על פי המשפט הבינלאומי ההומניטרי, חיילים המשתייכים לכוחות המזוינים של מדינה נחשבים "לוחמים חוקיים" (Lawful Combatants).
לוחם חוקי הוא אדם המשתייך לכוחות המזוינים של צד לסכסוך מזוין בינלאומי. על פי הפרוטוקול הראשון הנוסף לאמנות ז'נבה משנת 1977, לוחם חוקי חייב לעמוד בתנאים הבאים:
חייל מארינס בעת מלחמת וייטנאם.השתייכות לכוח צבאי מאורגן הכפוף למערכת פיקוד ברורה
נשיאת סימני היכר קבועים וברורים המבדילים אותו מאזרחים
במשפט הבינלאומי ההומניטרי, סוגיית הפגיעה בחיילים מוסדרת באמנות ז'נבה (1949), בתקנות האג (1907) ובפרוטוקול הראשון הנוסף לאמנות ז'נבה (1977). מסגרת משפטית זו מגדירה את התנאים בהם מותרת או אסורה פגיעה בחיילים.
המשפט הבינלאומי מבחין בין מספר מצבים מרכזיים בהקשר של פגיעה בחיילים:
בעת מצב מלחמה- בזמן עימות מזוין, חייל המשתתף באופן פעיל בפעולות איבה מהווה מטרה צבאית לגיטימית.
חלק מהמערך הצבאי הפעיל- הדבר נכון גם כאשר הלוחם נמצא בשטח צבאי או בבסיס, גם אם אינו מבצע פעולת לחימה באותו רגע, שכן הוא נחשב חלק מהמערך הצבאי הפעיל.
נמצא במתקן צבאי- חייל לובש מדים ונמצא במתקן צבאי, הוא מהווה מטרה לגיטימית גם אם אינו משתתף באופן ישיר בלחימה באותו רגע. זאת מכיוון שהימצאותו במתקן צבאי בזמן עימות מזוין מסווגת אותו כחלק מהכוח הלוחם. לעומת זאת, חייל הנמצא מחוץ למסגרת צבאית, למשל בחופשה בביתו או בפעילות אזרחית מובהקת, אינו מהווה מטרה לגיטימית באותה עת. סוגיית המדים מהווה מרכיב משמעותי בהגדרת מעמד הלוחם. לוחם במדים מזוהה באופן ברור כחלק מהכוח הלוחם ולכן מהווה מטרה לגיטימית כאשר הוא נמצא בהקשר צבאי. לעומת זאת, לוחם שאינו במדים ואינו מעורב בפעילות צבאית אינו מהווה מטרה לגיטימית, אלא אם כן הוא משתתף באופן ישיר בפעולות איבה.
לא כל החיילים הם לוחמים, רובם הגדול משרת בתפקידים עורפיים ותפקידם לא כולל פעולות קרביות (כגון עובדי רס"ר, פקידים, מזכירות, אנשי חימוש ולוגיסטיקה, טבחים, מתכנתים וכדומה). במהלך הכשרתם החיילים (כולל שאינם לוחמים) רוכשים מיומנות והכשרה צבאית בנושא קליעה וירי, שדאות ומצבי לחימה שונים.
בצה"ל יש חלוקה ל-3 רמות קרביות:
לוחמים - חיילים קרביים, שתפקידם העיקרי לחימה, והם משרתים בחזית.
תומכי לחימה - חיילים שתפקידם העיקרי איננו לחימה, והם משרתים בחזית.
עורפיים ("ג'ובניקים") - חיילים לא קרביים המשרתים בעורף.
חיילים קרביים מתחלקים בדרך כלל לכמה סוגים: כבדים, קלים בינוניים וסדירים לעומת לא סדירים. החלוקה הזאת תקפה הן לפרשים והן לחיל רגלים. מקורה של החלוקה עוד בעת העתיקה והיא קיימת עד עצם היום הזה.
חיילים סדירים הם חיילים שמגויסים מתוקף צו חוקי של המדינה והם משרתים בדרך כלל תקופה מוגדרת היטב בכוחות המזוינים של אותה מדינה. חיילים סדירים מקבלים אימון אחיד וכלי נשקם מסופקים ברוב המקרים על ידי המדינה. החיילים הסדירים הראשונים היו ככל הנראה שומרי ראשם של המלכים בעת העתיקה ושכירי חרב.
חיילים לא סדירים זוכים לרמת חופש גדולה יותר מאשר החיילים הסדירים. בדרך כלל המשמעת ביחידות אלו רופפת יותר ואימונם לקוי בדרך כלל יחסית לכוחות הסדירים. אף שרוב צבאות העולם עברו לחיילים סדירים, יש מקום גם ללוחמים לא סדירים. בכמה וכמה צבאות בעולם מקובל שירות של אנשי מילואים, שמאומנים לתפקיד מסוים ומשוחררים לאזרחות לאחר תום האימון או השירות הסדיר שלהם, ונקראים לשירות רק בעת מלחמה. מודל זה מוזיל את העלות של החזקת החיילים, ומאפשר לצבא לגדול באופן משמעותי בזמן חירום.
בעת העתיקה וימי הביניים החיילים הלא סדירים היו בדרך כלל מיליציה שגויסה מקרב האזרחים. גם בעת החדשה השתמשו בחיילים לא סדירים דוגמת הקוזאקים לביצוע משימות שחיילים סדירים מתקשים בביצוען.
חלוקה נוספת שקיימת לצד החלוקה לסדירים ולא סדירים היא החלוקה לקל וכבד. החלוקה הזאת לא מבטלת את החלוקה הקודמת. ייתכן שגם החיילים הסדירים וגם הלא סדירים יסווגו בתור הכבדים או בתור הקלים. החלוקה הזאת לא קיימת בצבאות מודרניים ונוהגים להפריד רק את החיילים הקלים משאר החיילים שאין להם בדרך כלל שם מיוחד או לעיתים קוראים להם "חיילי קו" כי הם נלחמו במערך קווי במאות ה-17 עד ה-19.
בצבאות מודרניים התיאור של החיילים הקלים מתייחס בדרך כלל לנשק מסייע דוגמת תותחים, מרגמות, רכב קרבי משוריין וכיוצא באלה. פלוגות קלות יהיו חמושות בנשק מסייע במספר קטן יותר יחסית לפלוגות הרגילות. בדרך כלל אלו הפלוגות הניידות בצבא. סיירת מטכ"ל, למשל, היא סוג של יחידה קלה.
המשמעות של "כבד", "בינוני" ו"קל" בצבאות של העולם העתיק וימי הביניים מתייחסת למשקל הציוד. הכוונה בראש ובראשונה לשריון ולסוג השריון. ככלל שהשריון כבד יותר, כך החייל יחשב לכבד יותר. כך חיילים ללא שריון או עם שריון דל יחשבו לקלים ואילו ההופליטים בעלי שריון במשקל של כ-30 ק"ג יסווגו ככבדים.
השריון קבע גם את צורת הלחימה של החייל. חייל בעל שריון כבד איננו נייד כל כך וחשוף מאוד להתקפות של החיילים הקלים, הניידים ממנו. כתוצאה מכך, החיילים הכבדים התקבצו תמיד לגושים גדולים דוגמת הפלנקס או מבנה צפוף אחר. סיבה נוספת לגושים גדולים היא גידול בכושר ההבקעה של החיילים הכבדים: לגוש גדול קל יותר להבקיע את שורות האויב.
חיל הנדסה - לחימה באמצעות חבלה והנדסה צבאית תוך כדי לחימה רגלית וממוכנת. חיילי ההנדסה זוכים להכשרה צבאית קרבית ברמה השנייה הגבוהה ביותר וזהה לזו של לוחמי החי"ר ובנוסף מתפקדים כמוהם בלחימה באופן כללי.
.jpg)
חיילים, דף שער בספרייה הלאומית
