חיל פרשים

הוסר מהמאה ה-19

ציור המתאר קרב בין שני חילות פרשים כבדים מהמאה ה-15

חיל פרשים הוא חיל שבו משרתים חיילים הרכובים על גבי סוסים, ולעיתים רחוקות יותר על גבי גמלים, פרדות או בהמות משא אחרות. חיילים אלו מכונים פרשים. פרשים היו נפוצים בצבאות האסיאתיים, הצפון אפריקאים והאירופאים מהעת העתיקה עד המאה ה-20. לאחר מלחמת העולם השנייה פחת מאוד השימוש בפרשים עקב המיכון הנרחב של הצבא, אם כי פרשים המשיכו לשרת בכוחות הביטחון של מדינות שונות, בעיקר בתפקידי שיטור או באזורים גאוגרפיים שבהם הגישה לכלי רכב ממונעים קשה.

עקב מחירו הגבוה של סוס קרבי, והנוהג המקובל בחלקים נרחבים של העולם בעת העתיקה ובימי הביניים שחיילים אחראים לרכישת ציודם מכספם שלהם, נוצרה מסורת בה חיל הפרשים מורכב מבעלי האמצעים שבין החיילים. בחברות רבות הפכו הפרשים למעמדות של ממש, כמו למשל באירופה של ימי הביניים, שבה הפכו הפרשים הכבדים למעמד האבירים. גם בעת העתיקה השתייכו הפרשים לעילית החברתית, ושמו של אחד המעמדות ברומא נבע מיכולתם לממן סוס רכיבה, הלא זהו מעמד הפרשים.

היסטוריה של חילות הפרשים

הקרקע להתפתחותם של חילות פרשים הוכשרה עם ביות הסוס. מאחר שרק באירופה ובאסיה היו סוסים בטבע, שניתנים לביות ומתאימים לרכיבה, התפתחו חילות הפרשים ההיסטוריים ביבשות אלה בלבד. באמריקה, באפריקה ובאוסטרליה לא היו חיות מתאימות שניתן לביית (הזברה הייתה פראית מדי לביות, מדבר סהרה חצץ בין תרבויות ולא איפשר את מעבר הטכנולוגיה דרומית לו, ואילו הסוסים באמריקה נכחדו אלפי שנים לפני-כן). אי לכך, חילות הפרשים היו קיימים רק באסיה, צפון אפריקה ואירופה עד אשר האירופאים הגיעו לאמריקה ועקפו בדרך הים את מדבר סהרה והביאו סוסים גם לאזורים שמדרום וממזרח לסהרה.

תחילת הדרך

ראשיתו של חיל הפרשים במרכבות הרתומות לבהמות משא. ככל הידוע, נעשה לראשונה שימוש במרכבות בשומר סביב שנת 2700 לפנה"ס. מרכבות אלה היו מסורבלות ודמו יותר לעגלות גדולות מאשר למרכבות המהירות שהתפתחו מהן. המרכבות השומריות זכו להתפתחות משמעותית במיתני באלף ה-2 לפנה"ס, ובהדרגה נפוצו בכל המזרח התיכון והגיעו עד מצרים וממלכת החתים. בסביבות המאה ה-8 לפנה"ס פלש למזרח התיכון עם של נוודים – הקימרים, שרובם ככולם היו רכובים על סוסים. בהשפעתם הוקם באוררטו (באזור ארמניה המודרנית) חיל כזה^{[דרוש מקור]}, ובהמשך גם באימפריה האשורית שהייתה במצב מלחמה תמידי עם אוררטו.

הפרשים הראשונים התקשו מאוד לשלוט בסוסים, ונעדרו ציוד רכיבה בסיסי כאוכף וארכופים. ככלל, החיל לא היה יעיל במיוחד, אך לפרשים היה יתרון על פני המרכבות המסורבלות בגמישותם הרבה. בשל הקושי לשלוט בסוסים, היו הפרשים הראשונים חמושים בדרך כלל בנשק קל דוגמת חץ וקשת וכידוני הטלה כי שימוש בנשק כבד היה מוציא את הפרש משיווי משקל והוא היה מסתכן בנפילה מהסוס. בתקופה זו פעלו הפרשים לעיתים קרובות בזוגות – פרש אחד ירה בזמן ששותפו החזיק את סוסו. הצורך בשותף נעלם כאשר השתפר ציוד הרכיבה של הפרש ואיפשר לו לשלוט בסוס באמצעות רגליו.

התפתחות בעת העתיקה

ההתפתחות המשמעותית הראשונה בחיל הפרשים חלה בעקבות התפתחות הסוס המבוית. במאה ה-8 לפנה"ס הצליחו האשורים להשביח גזע של סוס מספיק גדול על מנת לשאת פרש על כתפיו הגבוהות (ולא על גבו האחורי, כמו שנעשה קודם לכן). מי שהיטיבו לנצל את ההשבחה שביצעו האשורים לסוס היו הסקיתים, עם פרשים שמוצאם מערבות איראן, שעשו שמות באימפריה הבבלית והאשורית, ואף הטרידו את האימפריה הפרסית.

רוב הפרשים הסקיתים היו קשתים רכובים, המוגנים רק בשריון עור. כוח המחץ הסקיתי הורכב מפרשים כבדים שגם סוסיהם היו מוגנים בשריון. הטקטיקה הסקיתית כללה הטרדת האויב במטר חיצים באמצעות הפרשים הרכובים והתשתו. כששורות האויב נפגעו ממטר החיצים, דהרו לתוכן הפרשים הכבדים במטרה להכריע את מערכי האויב. לאחר שבירת האויב והברחתו, נהגו הסקיתים לנהל מרדף בעזרת הפרשים הקלים על מנת למוטטו סופית. אף שהסקיתים נעלמו במאה ה-1 לפנה"ס, שיטות הלחימה שלהם לא נשכחו, ואומצו (עם הפיתוחים הטכנולוגיים המתבקשים) בידי שאר העמים הנוודים, שהמשיכו להטיל את חיתתם על הציוויליזציה.

התפתחות הפרשים הכבדים

ערך מורחב – פרש כבד

פרשים המוגנים בשריון הופיעו עוד בעת העתיקה, אך חימושם היה לרב קל יחסית והם לא נועדו להסתערות על מערכים צפופים של האויב כי ציוד הרכיבה שלהם לא איפשר לרוב רכיבה מהסוג הזה. יתרה מכך, הסוסים הראשונים של חיל הפרשים היו נמוכים יחסית ולא התאימו לנשיאת משקל כבד. עם הופעת גזעי סוסים גדולים וחזקים יותר הופיעו גם פרשים שעטו שריון על גופם.

בערך בתקופה המקבילה לזריחת האימפריה הפרסית, נכנסו היוונים לעידן הקלאסי. הגיבורים המיתולוגיים באיליאדה נלחמו על גבי מרכבות, אך האיליאדה מתארת התרחשויות של המאה ה־13 או ה־12 לפנה"ס. בתקופה הארכאית (המאה ה-8 לפנה"ס) זנחו היוונים את המרכבות.

בין מאפייני צבאות היוונים בתקופה הקלאסית היו ההופליטים, שהם חיל רגלים כבד. לפרשים נותר תפקיד מסייע בלבד. לספרטה, למשל, כמעט שלא היו פרשים משלה והיא השתמשה בפרשי בעלות הברית. גם לאתונה ולתבאי לא היו בשום שלב יותר מ-1,000 פרשים כל אחת. האזור היחיד שבו הפרשים נשארו החיל הדומיננטי היה תסליה, שהיא גם המקום היחיד ביוון בו השתמשו בפרשים כבדים.

התפתחות נוספת חלה במוקדון, שם חימש פיליפוס השני את פרשיו ברומח ארוך הנקרא קסיסטון. בנוסף לרומח הארוך, היה להם שריון שהגן על גוף הפרש. פרשים אלה באו משכבת האצולה, ונקראו רעי המלך. אומנם במקדוניה היו פרשים כבדים כמה מאות שנים לפני הרפורמות של פיליפוס, אך החידוש שלו היה בארגונם ביחידות קבועות עם מספר לוחמים קבוע, בשינוי קל של צורת לחימתם, ומעל הכול – בהגברת שיתוף הפעולה בין הפרשים הכבדים לחיל הרגלים הכבד. לראשונה במקדוניה, לא נלחמו הפרשים בנפרד מחיל הרגלים אלא בשיתוף פעולה ותיאום, שילוב שאיפשר לפיליפוס לכבוש את יוון. מאוחר יותר הצליח בנו של פיליפוס, אלכסנדר הגדול, למוטט את האימפריה הפרסית בעזרת הרפורמות של אביו. לפני ואף אחרי הרפורמות של פיליפוס, נהגו העמים לבחור בין חי"ר לפרשים להכרעת המערכה, אך שילובם של השניים לא היה נפוץ. הסיבה לכך נעוצה באופי הצבאות של אותם הימים: בדרך כלל היו אלו צבאות שהתבססו על מתנדבים, או על מיליציות שחימושן לא היה אחיד. אימונו של צבא כזה היה לקוי ברוב המקרים, ותמרונים מסובכים שכללו שיתוף פעולה בין חילות היו בלתי אפשריים. רק בימי האימפריה הרומית, שהחזיקה צבא קבע גדול, וכן בעת החדשה, שבה הוקמו צבאות קבע מקצועיים, שיתוף הפעולה בין חילות הצבא הפך למחזה נפוץ.

בתקופה זו, אומנם, טרם הומצא האוכף המוכר כיום, אך באמצעות אביזר דומה הייתה לפרשים שליטה טובה בסוס. רומא, האימפריה שירשה את העולם ההלניסטי, לא הכניסה שינויים משמעותיים בחיל זה, והוא היה חיל מסייע בלבד ללגיונרים. את ההתפתחות החשובה הבאה הביאו דווקא הברברים, שלראשונה הכניסו את האוכף המוכר לנו כיום. הברברים כבשו את רומא, ובמהלך השנים התפתח באירופה מעמד האבירים.

שכלול ציוד הרכיבה והשפעתו על חיל הפרשים

הארכוף אפשר שימוש ברומח בצורה יעילה יותר, תוך ניצול התנופה של הסתערות הסוס להגברת עוצמת המכה.

השיפורים במבנה האוכף ובמיוחד המצאת הארכוף שינו את פני הקרב. אומנם כבר לפני ספירת הנוצרים ישבו הרוכבים על סוג של אוכף, אך הוא היה לא נוח במיוחד ואפשר היה ליפול ממנו בקלות. הוספת הארכוף איפשרה לרוכב לעמוד על רגליו בעת שימוש בקשת וכך להגדיל מאוד את דיוק הפגיעה. הארכוף איפשר גם לפרשים הכבדים להשתמש ברומח בצורה יעילה יותר – לפני המצאת הארכוף הרוכב יכול היה לדקור את האויב כשהוא מניף את הרומח מעל הראש או מצד הגוף, וכעת הרוכב היה יכול לשים את הרומח מתחת לבית השחי, וכך הייתה מהירות הדהירה של הסוס באה לידי ביטוי בפגיעה. ללא הארכוף והיכולת להשעין רגליים מיושרות בסד תמיכה זה, היה הרוכב נופל מהסוס בעת ההתנגשות עם המטרה.

הארכוף הומצא ככל הנראה בסין במאות הראשונות לספירה, והוא הגיע למערב בתחילת ימי הביניים המוקדמים.

עמי הסוסים של הערבה

ערך מורחב – צבאות עמי הערבה

הערבות הגדולות של מרכז מערב אסיה וחלקים גדולים מאירופה המזרחית סיפקו שפע כרי מרעה לסוסים ולמקנה. מאחר שהיו פחות טובים לחקלאות מתורבתת מאשר אזור הסהר הפורה ועמקי הנהרות של סין, סיפקו ערבות אסיה מקום מחיה לעמי נוודים שהתבססו על פשיטות על יישובים חקלאיים וביזה כדי לקיים את עצמם. עמי נוודים אלה הסתמכו על חיל פרשים קטלני במהלך פשיטותיהם, שהיו מהירות וקטלניות. בשבילם המלחמה לא הייתה רק תכלית אסטרטגית אלא גם אורח חיים. מתוך עמי נוודים אלה, המונגולים הם הידועים ביותר אך גם השבטים הטורקים, הצ'רקסים ההונים והקוזאקים.

למעשה, מאז המאה החמישית לספירה החלו גלים של עמי פרשים לתקוף את פרס, ביזנטיון ומזרח אירופה. עמי פרשים אלה כללו את ההונים ההפתליטים (הונים לבנים), הבולגרים והאווארים. התקיפות החוזרות והנשנות שלהם היוו למעשה את אחד הגורמים להתשתן הצבאית, שהפכה אותן לפגיעות ביותר ומוכנות ליפול בידי המוסלמים.

במאה השישית לספירה עלה כוחם של השבטים הטורקיים והם הקימו אימפריה שהשתרעה מגבולות הקיסרות הסינית עד לגבולות הקיסרות הביזנטית. מי שבלם את הפלישות הטורקיות היו דווקא הערבים. הללו לא היו עם פרשים מובהק אך תרמו רבות להתפתחות חיל הפרשים באמצעות השבחת וטיפוח סוסי רכיבה וסוסי מלחמה איכותיים. הערבים נעזרו בגמלים על מנת לחצות מדבריות שנחשבו אז לבלתי עבירים ולתקוף את האויב במקומות שבהם הוא לא מצפה להם. במאה התשיעית לספירה, עקב סכסוכים פנימיים בעולם המוסלמי, החלו הח'ליפים להנהיג את שיטת העבדות הצבאית – כלומר: רכישת לוחמים לצבא בתור עבדים. את החיילים הם רכשו בעיקר מקרב עמי הפרשים של הערבה וגם דאגו לאסלם אותם. הללו התגלו כמצביאים מוצלחים ביותר, לעיתים אף יותר מהערבים עצמם, ובהחזיקם את הרסן הצבאי הם לאט לאט השתלטו על החליפות הערבית הגדולה באסיה ובמזרח התיכון. הבולטים בשבטים אלה היו הטורקים, הסלג'וקים והממלוכים. הללו הסתמכו בעיקר על חיל פרשים קל, והטקטיקה שלהם התבססה על נסיגות והימנעות ממגע כאשר המצב בשדה הקרב נטה לרעתם – זאת בניגוד לאתוס המערבי, שנוצר ביוון אך השתכלל בימי הביניים וגרס שבשם הכבוד יש לחתור למגע בכל מחיר, לא משנה מה המצב.

פרשים מונגולים

למרות הכיבושים הנרחבים של ההונים והטורקים, עם הפרשים שכבש הכי הרבה שטחים והטיל הכי הרבה מורא היו המונגולים. המונגולים התבססו על פרשים קלים, החמושים בקשתות מורכבות שמהן אפשר לירות תוך כדי רכיבה. הפרשים העדיפו להימנע ממגע ישיר עם כוחות חי"ר ופרשים כבדים, ונהגו לביים נסיגת פתע כדי למשוך את האויב למלכודת ואז להמטיר עליו גשם של חיצים. מאחר שהפרשים המונגולים היו קלים, הם היו מסוגלים לתמרונים מהירים ומורכבים. פרש מונגולי טיפוסי היה חמוש בקשת מורכבת, חרב, רומח קל והיה לבוש בשריון קל ועליו חולצה ממשי, שנועדה לרכך פגיעות של חיצים. בניגוד לעמי פרשים קודמים, הפרשים המונגולים כבר היו מצוידים באוכף וארכוף (משוורת) שאפשר להם שליטה הרבה יותר טובה בסוסים (זה היה, אולי, אחד היתרונות הגדולים שלהם על ההונים והטורקים). ואכן, האימפריה המונגולית הגיעה לשיאה במאה ה-13 תחת הנהגתו של ג'ינג'יס חאן ויורשיו, כאשר המונגולים שלטו באימפריה שהשתרעה מסין עד פאתי ארץ ישראל ואף כללה חלקים מטורקיה. המונגולים נבלמו לבסוף, כאשר צבאם הובס ב-3 בספטמבר 1260 בקרב עין ג'אלות בידי הממלוכים ממצרים, שהונהגו בידי הסולטאן ביברס. לאחר מכן המונגולים התפצלו לכמה מדינות נפרדות וכוחם דעך עד שבמאה ה-16 נכבשו רוב שטחיהם על ידי שכנים חזקים מהם.

ימי הביניים באירופה – עידן האבירים

תחרות הפלה ברומח בין פרשים כבדים (אבירים בשריון לוחות)

דו-קרב בין אבירים בשריון לוחות, ציור מאת אז'ן דלקרואה.

לאחר חורבנה של רומא, נכנסה אירופה לתקופת ימי הביניים. לאחר שבתחילת ימי הביניים הגיע הארכוף מסין לאירופה ושיפר את ביצועי הפרשים, החלו לקראת המאה ה-8 להופיע האבירים. אנשים אלה היו לא רק לוחמים מקצועיים, אלא היוו מעמד משל עצמם. מעמד זה נקרא מעמד האצולה, אך לא כל אציל היה אביר – את התואר "אביר" נדרש האציל הצעיר להרוויח בשדה הקרב. עם הזמן ההבדל הזה נחלש, ואצילים רבים נחשבו לבעלי מעלות מיוחדות כגון אומץ, נאמנות וכו' מתוקף לידתם. האבירים נלחמו בדרך כלל כפרשים, אך לעיתים ירדו מסוסיהם ונלחמו כחי"ר כבד. בשלבים המוקדמים התבסס מיגונם על שריון שרשראות ומגן גדול, אך שריון זה לא היה עמיד בפני פגיעות קשות, ולכן, החל מהמאה ה-14 הוחלף בהדרגה בשריון הלוחות. גם סוסיהם של האבירים היו מוגנים בשריון, לרוב בד עבה או שריון מתכת אצל אריסטוקרטים עשירים. על השריון נהגו ללבוש בגד כלשהו על מנת להגן על השריון מקרני השמש ולמנוע את התחממותו. לרוב, הבגד כלל ציור של צלב או סמל הרלדי של האביר.

בראשית ימי הבינים כלי הנשק היו קלים יותר מאשר בסופה. כלי הנשק העיקריים הגיעו מהעת העתיקה וכללו מיני חניתות, חרבות וגרזנים. החרב העיקרית ששימשה את האבירים בתחילת ימי הביניים היא הספאטה שמקורה ברומא העתיקה. זוהי חרב ישרה שאורכה מגיע ל 60–80 ס"מ. עם התפתחות השריון הזדקקו האבירים לכלי נשק כבדים יותר שיכולים לפצח את השריון הכבד. כך נוספו להם קרדומים, פטישי קרב, מורג פרשים, נשקי מוט ואחרים. החרב עברה שינויים רבים ומחרב באורך של עד 80 ס"מ הגיעה לממדי ענק של מטר וחצי בתחילת הרנסאנס (זו הייתה חרב דו-ידנית ולצידה תפעלו האבירים חרבות שניתן היה להניף ביד אחת ואורכן כ-100 עד 120 ס"מ).

האבירים נשאו רומח כבד לצורך ההסתערות הראשונית, שבהמשך הקרב הוחלף בחרב ארוכה או חרב קצרה על מנת לקצור בשורות האויב מטווח קצר. הטקטיקה הייתה בדרך כלל הסתערות במבנה טריז, על מנת לשבור את קווי האויב.

עמי ערב אימצו בחום את חיל הפרשים. בתחילת מסעי הכיבוש שלהם במאה ה-7 הורכב רובו של הצבא הערבי מפרשים, על פי רוב פרשים קלים. הפרשים הערבים היו שונים מאלה האירופאים, לא רק במאפייניהם הטקטיים אלא גם במאפייניהם התרבותיים ובתורת הלחימה שלהם. ההבדל העיקרי בין הפרשים הערבים לאירופאים היה בצורת הלחימה. במקום הסתערות בטריז דחוס, הערבים נטו להשתמש יותר בקשתות וחיצים. עם הזמן, גם הערבים התחילו להשתמש בשריון עבה יותר ופרשיהם הכבדים היו דומים בחימושם לפרשים האירופאים הכבדים, למעט הרומח. בהשפעת מסעי הצלב והשימוש הנרחב של הערבים בקשתים רכובים, הופיעו פרשים קלים גם בצבאות אירופאים. הפרשים הקלים היו מוגנים בדרך כלל בשריון קל ומגן קטן ותפקידם העיקרי היה שמירת פרשי האויב הרכובים הרחק מהצבא העיקרי. לאחר מכן, הפרשים הכבדים היו מגיעים למרחק דהירה קצר ומסתערים על האויב.

השפעת הנשק החם

הכנסתו של הנשק החם לזירת הקרבות באירופה, גרמה לירידת קרנם של הפרשים. אם בשיאם, בתקופת ימי הביניים, היוו הפרשים כמחצית עד כשני שלישים מהצבא, הרי שבתקופת נפוליאון ירד מספרם עד כדי שישית ואף שביעית מכלל הכוח.

בסוף המאה ה-16 ותחילת המאה ה-17 פיתחו הפרשים טקטיקה חדשה לשימוש בכלי הירי – במקום להסתער על האויב עם חרבות שלופות, הפרשים היו מגיעים לקרבת גושי הרגלים של האויב וחגים סביבם תוך כדי שהם יורים בהם מאקדחיהם. טקטיקה זו כונתה קרקול. השימוש של הקרקול בשדה הקרב המיט אסון על חיל הפרשים מאחר שהטקטיקה נטלה מהחיל את כוחו העיקרי – כושר ההבקעה שלו. הטקטיקה בוטלה על ידי המלך השוודי גוסטבוס אדולפוס שאסר על פרשיו להשתמש בה. אחרי ביטולה בשוודיה, הטקטיקה לא חזרה לשימוש רחב בשדות הקרב והשימוש המתועד האחרון בטקטיקה זו נרשם בקרב מינדן באמצע המאה ה-18. עם ביטול הקרקול, חזר כושר ההבקעה לידי חיל הפרשים. הם המשיכו להיות אחד מכוחות המחץ עד אמצע המאה ה-19, ונותר להם תפקיד חשוב ברדיפה אחרי האויב, הכנסתו לריבועים ועוד.

חרב פרשים מעוקלת

בסביבות המאה ה-17 הופיע שילוב של פרש עם חייל רגלי – הדרגון (dragoon). הדרגונים היו חיילים אשר אומנו להילחם הן כפרשים והן כחיילים רגליים. הם נשאו רובה מוסקט מיוחד, "מוסקט דרגונים", שהיה קצר יותר וקל יותר מהמוסקט הסטנדרטי. היו סוגי פרשים נושאי רובים נוספים, דוגמת הקרבינרים, אך אלו לא אומנו לרדת מהסוסים ולהילחם כחיילים רגליים – סוג לוחמה זה היה סגולתם הייחודית של הדרגונים.

עם התפתחות נוספת בכלי הירי שונו תפקידיו של חיל הפרשים. החיל, שבעבר הכריע קרבות, שינה את ייעודו, ותפקידיו העיקריים הפכו לרדיפה אחרי האויב, סיור, אבטחת הקווים, אבטחת הצבא בעת מסעות, וכן הכרעת קווי הרגלים, לאחר שאלה רוככו באש תותחים או הותשו בכל דרך אחרת.

שקיעת חיל הפרשים

הסתערות הבריגדה הקלה הרת האסון בקרב בלקלווה (1854) מסמלת את דעיכתו של חיל פרשים

פרשים אוסטרלים משחזרים את קרב באר שבע לציון 90 שנה להתרחשותו

במלחמת האזרחים האמריקנית במחצית השנייה של המאה ה-19 חומשו כל הפרשים ברובים, כך שיוכלו להילחם כחיל רגלים. במלחמה זו צומצם מספרם עוד יותר והם איבדו חלק ניכר מתפקידיהם המסורתיים. מכח הכרעה ועתודה חשוב התפתחו הפרשים בתקופה זו לרגלים רכובים, אך שמרו לעצמם גם על חלק מתפקידיהם המסורתיים כגון תצפית, אבטחה וכיוצא באלה.

לקראת מלחמת העולם הראשונה, עדיין אימנו צבאות אירופאים יחידות נרחבות של פרשים. זכרונות של חיילים מאותה תקופה תארו לפרטי פרטים את אופי האימונים, שתוכניתם נקבעה על יסוד התפיסה שחיל הפרשים ימלא תפקיד חשוב במלחמה הבאה, כפי שמילא במאה ה-19, גם במלחמת האזרחים בארצות הברית וגם במלחמת פרוסיה-צרפת שהסתיימה ב-1871.

במלחמת העולם הראשונה לא באו חילות פרשים לידי ביטוי באירופה. זאת משום שהשיפורים הטכנולוגיים העבירו את הלוגיסטיקה מעגלות לרכבות, וכן משום שהמלחמה הפכה במהירות לסטטית. לעומת זאת, דיוויזיית הפרשים של אנז"ק (חיל משלוח אוסטרלי וניו זילנדי כמו גם פרשים הודים, כחלק מהכוחות של האימפריה הבריטית) סייעה רבות בהבסת האימפריה העות'מאנית באמצעות פרשים רכובים על סוסים וגמלים.

מלחמת האזרחים ברוסיה הייתה כנראה ההופעה הגדולה האחרונה של חיל פרשים כחיל עצמאי וחשוב. המרחבים העצומים, התעשייה הדלה, מספר החיילים הלא גבוה שהיו לשני הצדדים הפכו את הפרשים לחיל מבוקש. גם במלחמה זו חלק הארי של תפקידי הפרשים נעשה כרגלים רכובים.

בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20, תכנן הצבא הרוסי להקים מאה דיוויזיות פרשים תוך עשר שנים, אך ההתפתחות הטכנולוגית שחלה בכלי רכב קרביים משוריינים גרמה לכך שרוב התקציבים הופנו לעבר חיל השריון. במהלך מלחמת העולם השנייה עשה הצבא האדום שימוש נרחב בחיל פרשים, בעיקר במשימות סיור וחדירה עמוקה לעורף האויב. פרשים אלה היו למעשה חיל רגלים רכוב. הם רכבו על סוסים במקום לצעוד ברגל במסעותיהם, אך נלחמו, בדרך כלל, במערך רגלי. תנאי קרקע ומזג אוויר קשים חייבו לעיתים שימוש בחיל פרשים באזורים בהם קשה היה לנוע בכלי רכב ממונעים (ביצות, יערות צפופים, בוץ/שלג עמוק). גם הוורמאכט השתמש בפרשים בחזית המזרחית, אם כי במספרים קטנים בהרבה.

המיכון הגבוה שהתפשט לאחר מלחמת העולם השנייה גרם לכך שחיל הפרשים התיישן מבחינה טכנולוגית ושקע במדינות מפותחות מבחינה כלכלית. כיום, יחידות מבצעיות קטנות של חייל פרשים בשירות משמר הגבול, המיועדות ללחימה בתנאים הרריים קשים, קיימות ברוסיה ובקזחסטן.

סוגי הפרשים

הסתערות פרשים עות'מאנים במלחמת העולם הראשונה, ארץ ישראל

בחילות הפרשים מקובל היה להבחין בין שלושה סוגים עיקריים של פרשים: "כבדים", "בינוניים" ו"קלים".

• הפרשים הכבדים היו ממוגנים בשריון ובדרך כלל חמושים ברומח כבד לדקירה, אם כי החל מהמאה ה-16 זנחו הפרשים הכבדים את הרומח לטובת החרב. תפקידם העיקרי בקרב היה הבקעת שורות האויב או הבסת פרשיו. בקרב הם נלחמו בשורות צפופות – זאת כדי להביא למקסימום את אפקט ההבקעה של המסה המשוריינת המסתערת לעבר שורות האויב. בשדה הקרב, השורות הצפופות היו מסימני ההיכר הבולטים של חיל זה, היינו פרשים שלא נלחמו בשורות צפופות לא סווגו כ"כבדים" אף אם עטו שריון. הפרשים הכבדים יכולים היו להתפזר מעט בשדה הקרב ושורותיהם עשויות להיפתח או להימתח על מנת לענות על בעיות טקטיות בקרב, אך בהינתן להם האפשרות, כמעט תמיד העדיפו לסגור את השורות. האבירים של ימי הביניים היו מהנציגים הבולטים של סוג זה של פרשים.
• הפרשים הבינוניים גם כן מוגנו בדרך כלל בשריון, לעיתים היה שריונם קל יותר מזה של הפרשים הכבדים. גם חימושם דמה לזה של הפרשים הכבדים. ההבדל העיקרי בין הפרשים הבינוניים לכבדים התבטא בצורת הלחימה. פרשים שעטו שריון גוף ונלחמו בשורות מפוזרות קמעה, סווגו על פי רוב כ"בינוניים". בין הדוגמאות הבולטות לחיל זה ניתן למנות את רוב חילות הפרשים עוטי השריון של העת העתיקה. בעת החדשה, נהוג היה לסווג במרבית הצבאות את הדרגונים כפרשים בינוניים.
• הפרשים הקלים היו חסרי שריון לאורך מרבית ההיסטוריה, אם כי בימי הביניים מוגנו בדרך כלל בשריון דל – לרוב שריון שרשראות או קשקשים. חימושם כלל בדרך כלל חץ וקשת או כידון הטלה. בעת החדשה נזנחו כלי נשק אלה לטובת חרבות ואקדחים. תפקידם העיקרי של הפרשים הקלים בימי הביניים ובעת העתיקה היה התשת האויב במטר חיצים או כידוני הטלה, והכנת הקרקע לפריצתם של הפרשים הכבדים. הם העדיפו לפעול בשורות פזורות ולתקוף באגפים, על מנת להגביר את יכולת התמרון שלהם בשדה הקרב. במקרים בהם רוב הצבא היה מורכב מפרשים קלים, כגון במונגוליה, שאיפתם תמיד הייתה להגיע לאגפי האויב. הלחימה באגפים היא מסימני ההיכר הבולטים של הפרשים הקלים. תפקידים נוספים של הפרשים הקלים שהשתמרו עד המאה ה-20 היו אבטחת האגפים של צבאם, רדיפה אחרי אויב מובס, איסוף מודיעין על תנועות האויב וכדומה.

סוגי הפרשים בעת החדשה

פרשי משטרת ישראל

עם התפתחות הצבאות בעת החדשה, החלה הבחנה יותר פרטנית בין סוגי הפרשים.

• קירסירים (Cuirassier): מלשון קיראס – שריון גוף, אשר נלבש כמו סינר ומגן על החזה והבטן של הפרש (ולעיתים רחוקות גם על הגב). זהו פרש כבד. חימוש – חרב כבדה באורך 80–90 ס"מ ו-2 אקדחים. תפקידים עיקריים – הכרעת הקרב על ידי שבירת האויב אשר כבר עומד להפסיד עקב פעילות החי"ר והתותחים.
• הוסארים (Hussar): מהונגרית הוס – 20. ברוב הצבאות האירופיים היה זה פרש קל. בהתחלה היו אמורים ההוסרים להביא איתם 20 שכירי חרב, ומכאן השם. עם הזמן הפכו לפרשים קלים ברוב צבאות אירופה. נשק עיקרי – חרב באורך 75–80 ס"מ ו-2 אקדחים. תפקידים עיקריים – שמירה על הצבא בעת תנועה, רדיפה אחרי אויב, איסוף מודיעין, השמדת חיילים רגלים אשר יצאו מהמבנה.
• דרגונים (Dragoon): פרש קל. תפקידו ונשקו דומים לקירסירים אך ללא מגן החזה. במקור הדרגונים היו חילי חיל רגלים שהתניידו על סוסים ובשדה הקרב ירדו מהם ונלחמו כמו חיל רגלים, בעת החדשה הדרגונים הפכו לפרשים קלים.
• נושאי רומח רכובים (Lancers): פרש אשר נשקו העיקרי הוא רומח. מקורם באימפריה האשורית בתקופת 700 לפנה"ס. הרומח היה כלי נשק נפוץ בקרב פרשים ברוב התקופות, בעת החדשה אומץ הרומח לשירות הפרשים הקלים.
  • אולנים (Ulan): מקור החיל בפולין. חימוש עיקרי – רומח באורך של 3.5–4 מטר, חרב ו-2 אקדחים. תפקידים – זהים לתפקידי ההוסאר. גם זה מוגדר כפרש קל.
• שאסרים רכובים: פרשים קלים. חימוש עיקרי – רובה וחרב. תפקידים זהים להוסארים.
• קארבינרים: מלשון קארבין. מדובר בפרשים כבדים אשר פרט לקיראס היו בעלי רובי קרבין. תפקידים זהים לתפקידי הקיראסירים.
• קוזאקים: פרש מזרח אירופאי לא סדיר. חימוש עיקרי – רומח קל, כמו לאולן. תפקידים עיקריים – הטרדת האויב במסע, הצתת מחסנים וכו'. חסרי משקל משמעותי בקרב מסודר.

ראו גם

• הטקטיקה של חיל הפרשים
• סוסים במלחמה

לקריאה נוספת

• Philip Sidnell, Warhorse: Cavalry in Ancient Warfare, Continuum, 2006; limited preview online.

קישורים חיצוניים

• ניתוח הצבא האמריקאי על חיל הפרשים הסובייטי (באנגלית)
• חיל הפרשים של נפוליון (באנגלית)
• נדב מן, כוח סוס: יח' הפרשים העבריים בימי המנדט, באתר ynet, 11 באוקטובר 2013
• חיל פרשים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• חיל פרשים, דף שער בספרייה הלאומית