לדלג לתוכן

חניטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המומיה של רעמסס השני

חניטה היא שיטת קבורה שבה גופת המת נעטפת בתכריכים ועוברת טיפול בצמחים ותכשירים שונים על מנת לשמרה. חניטה הייתה נהוגה בעיקר בעבר בתרבויות שונות כמנהג דתי. הגופה החנוטה נקראת מומיה.

החניטה המצרית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעבר נהגו עמים אחדים לחנוט את מתיהם ובהם בני האינקה בפרו, שושלת האן בסין והילידים האוסטרלים. אולם מנהג זה רווח בעיקר בין המצרים הקדמונים.

מכיוון שלחות גורמת לריקבון הגופות, קברו המצרים תחילה את מתיהם בחולות המדבר, והחום הרב ששרר שם ייבש את הגופות ושמר על צורתן. המצרים האמינו שיש שישה יסודות חשובים שמרכיבים את האדם: הגוף הפיזי, הצל, השם, הרוח, האישיות והאל-מות (העך). המצרים האמינו שנשמתו של אדם מתקיימת כל עוד גופו קיים, ואם הגוף יישמר תוסיף גם הנשמה להתקיים. המצרים גם האמינו שלאחר מות האדם יוצאת נשמתו למסע ארוך, שבמהלכו היא נזקקת למזון וצידה. לפיכך נקברו יחד עם הגופה כלי חרס, שאותם מילאו במזון ומשקה. לפי שרידי המזון אפשר לשחזר מה אכלו ושתו המצרים שחיו לפני אלפי שנים.

בערך שנת 3000 לפנה"ס, עם איחודה של מצרים תחת שלטון הפרעונים, התחילו המצרים להאמין שאין זה לכבודו של אדם חשוב להיקבר בחול, אלא עליו להיקבר בתוך קבר. הם החלו לנהוג כך, אך אוויר הקבר גרם לריקבון הגופות. המצרים הבינו שיש לשמר את הגופות לפני הקבורה, והחלו להשתמש למטרה זו בתמרוקים, בעשבים ובשרפים בעלי ריח מתקתק. עם זאת לא שינו את מנהגם לקבור מזון ומשקה עם המת, ולכן חנטו גם את הבשר והירקות, ושמו אותם בכלי חרס. לעיתים, כשקברו אדם עשיר, שמו את המזון בכלים יקרים, עשויים כסף או זהב. קרובי הנפטר נהגו ללכת אל הקבר מדי שנה בשנה, בימים מסוימים, ולקיים טקס דתי, שבמהלכו ניתנה למומיה אספקה מחודשת של מזון ומשקה. באותו פרק זמן שנאמרו בו התפילות, נהגו לפתוח את עיני הנפטר החנוט, את אוזניו ואת פיו, בתקווה שהוא יראה, ישמע ויאכל.

החניטות המפורסמות ביותר הן אלו של פרעוני מצרים שנמצאו בפירמידות במצרים. במצרים העתיקה האמינו, כי ישנם חיים שלאחר המוות, ורצו לשמר את גופם של המלך והמלכה לקראת העולם הבא. תות ענח' אמון זכה לחניטה המפותחת ביותר.

שיטות חניטה של הסינים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סין ג'ואי היא המומיה שנתגלתה במצב השימור הטוב ביותר. בשנת 1971. בנתיחת הגופה התברר כי מצבה של המומיה היה בלתי רגיל, שכן העור היה גמיש וניתן היה לראות את סימני הבד ששימש כתכריכים, דם היה בעורקים, את הגפיים היה ניתן לכופף, השיער היה שלם לחלוטין וכל האיברים הפנימיים נותרו במקומם ובמצב טוב. לא ידוע כיצד קרה שהגופה השתמרה במצב כה מצוין.

שיטות חניטה של הפרעונים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

היו כמה שיטות חניטה:

השיטה היקרה ביותר הייתה לפתוח את הגופה ולהוציא ממנה את האיברים הפנימיים, כולל המוח, ולהכניס לתוך החלל תמרוקים ושרפים. אחר כך שמו את האיברים בכדים קנופיים. הגוף נעטף בתחבושות ועם הנחתה של כל תחבושת נאמרו תפילות ומזמורים. תהליך זה נמשך שבעים יום. כל האיברים הפנימיים (פרט ללב), שהוצאו מהגוף, נחנטו, הושמו בכדים נפרדים ונקברו יחד עם המומיה.

שיטה זולה יותר הייתה להספיג את הגופה בנתר. נתר מורכב מ-4 מלחים: סודיום קרבונט (Na2CO3), סודיום ביקרבונט, סודיום כלוריד וסודיום גופרתי (Na2S). סודיום קרבונט פועל כגורם מייבש, המוציא את הנוזלים מהגופה. הסודיום ביקרבונט, בסביבה לחה, מעלה את רמת ה-PH בגוף, היוצר סביבה עוינת לבקטריות (מניעת ריקבון).

שיטה זולה אף יותר הייתה שימוש במלח או בסיד. בכל השיטות האלו נכרך החנוט בתחבושות לאחר החניטה, ועל רבות מהן נכתבו תפילות בדיו.

החניטה בזמנים מודרניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
כלים המשמשים במהלך החניטה

שיטת החניטה הצטמצמה לאחר תקופת הפרעונים אך לא נעלמה כליל ובמשך השנים אף התפתחה ביעילותה. תחילת שימושה באירופה בא מהצלבנים שרצו לשמור על גופם במקרה המוות על מנת להיקבר קרוב למקום מגוריהם. בתקופת הרנסאנס, בעקבות התעניינות במבנה הפנימי של גוף האדם וצורך לשמרו נכנסו שיטות חניטה חדשות, כמו הכנסת החומר המשמר דרך אבי העורקים.

עם גילוי חומרים כימיים חדשים, פורמלין נכנס לשימוש נרחב כחומר המשמר במקום האלכוהול. שימוש במלחי ארסן נשאר פופולרי ומסוכן בגלל תכונותיו של המלח. מי שהביא לשינוי המרכיב הזה היה אלפרדו סלפיה מסיציליה, כימאי שהמציא תמיסת חניטה שאינה מסכנת את מבצעי החניטה. הוא ביצע את החניטה של רוזליה לומברדו, ילדה בת שנתיים שנפטרה מדלקת ריאות והייתה לאחרונה המוצבת בקאטאקומבות של קפוצינים בפאלרמו.

עם אלה שנשמרו בדרך זו בתקופה המודרנית נמנה מנהיג המפלגה הקומוניסטית, ולדימיר לנין וכן נשיא וייטנאם הו צ'י מין.

החניטה ביהדות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

החניטה במקורות ישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

[1]

תהליך החניטה נזכר במקרא פעמיים בהקשר לחניטת יעקב ויוסף במצרים. במות יעקב, המקרא מרחיב על חניטתו: "וַיְצַו יוֹסֵף אֶת-עֲבָדָיו אֶת-הָרֹפְאִים, לַחֲנֹט אֶת-אָבִיו; וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים, אֶת-יִשְׂרָאֵל. וַיִּמְלְאוּ-לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם, כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנֻטִים" (בראשית נ, ג-ד). במות יוסף לעומת זאת, מצוין רק עצם החניטה: "וַיָּמָת יוֹסֵף, בֶּן-מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים; וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ, וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם." (בראשית נ, כו). המקרא לא פוסל את החניטה, אך מתאר אותה בצורה המרמזת על נוהג מצרי שלא היה מקובל בכנען.

בימי הביניים, הראשונים נטו לקבל את הגישה התנאית שאין למצוא בתהליך החניטה כל פסול.[2] יתירה מזאת, הנטייה הייתה להצדיק את תהליך החניטה שנועדה לשמר את הגופות עד שיגיעו לקבורת הקבע שלהם בארץ ישראל. אמנם בתקופת ימי הביניים כבר לא היה נוהג החניטה קיים, אך חכמי התקופה הכירו את התופעה, והיא אף מתוארת בפירוט במדרש.

מימי הביניים ועד לתקופה העות'מאנית נעשה שימוש בחנוטים לצורכי רפואה. ספרות ההלכה מהתקופה התייחסה לשאלות אכילת הבשר וההנאה מהמת. הרדב"ז, למשל, כתב כי "נשתנתה צורתו וחזר להיות עפר" ולכן "אין בו איסור אכילה".[3]

המקרה של ד"ר אליהו מונטאלטו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקרה מסוים בעת החדשה שגופתו של יהודי נחנטה, למרות היות הדבר לא מקובל.

ד"ר אליהו מונטאלטו היה הרופא האישי של מלכת צרפת מארי דה מדיצ'י. בשנת 1615 הוא ליווה את משפחת המלוכה לספרד לחתונת יורש העצר לואי ה־13. בדרך חזרה הוא חלה בעיר טור ונפטר בתאריך 17 בפברואר 1616. היות שבצוואתו ביקש להיקבר בבית קברות יהודי וכזה לא היה אז בצרפת - חנטו את גופתו והעבירו אותה לקבורה בבית הקברות "בית חיים" בהולנד. מונטאלטו חי בפריז כיהודי ולא כאנוס. את הארון ליוו משה מונטאלטו - בנו של המנוח ושאול לוי מורטירה - תלמידו של המנוח. לימים רב הקהילה באמסטרדם, ואב"ד שהחרים את ברוך שפינוזה.

להלן פסקה מכתובת המצבה של מונטאלטו, המתארת את מעשה החניטה:

”הה (=הלוא הוא) האלוף הקצין הרב הכולל (=שיודע הכול) כמוהרר (=כבוד מורנו הרב רבי) אליהו מונטאלטו זצוקל (=זכר צדיק וקדוש לברכה) שהיה יועץ ורופא למלך ולמלכת צרפת ויצוו לחנוט אותו

ויישם (=שמו אותו) בארון הזה ויתהלך את האלהים (=מת) בכ'ט בשבט שנת שלום (=שנת ה'שע"ו)”

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהר עמר, "החניטה במקורות ישראל", אסיא, ע"ג-ע"ד (תשס"ד), עמ' 32-36

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא חניטה בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ ד"ר זהר עמר, החניטה במקורות ישראל, באתר www.medethics.org.il
  2. ^ שו"ת הרשב"א, חלק א סימן שסט. שו"ת הרדב"ז, חלק א סימן תפד
  3. ^ שו"ת הרדב"ז, חלק ג', תשובה תקמח'