לדלג לתוכן

פרוטון (משגר לוויינים)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף פרוטון (טיל))
הערך נמצא בשלבי עבודה, למשך 30: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו.
בחלוף 30, ניתן להסירה.
הערך נמצא בשלבי עבודה, למשך 30: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו.
בחלוף 30, ניתן להסירה.
פרוטון
Протон
משגר בשיגור
משגר בשיגור
ייעוד משגר לוויינים וחלליות
משפחה פרוטון
ארץ ייצור ברית המועצותברית המועצות ברית המועצות
היסטוריית שיגורים
סטטוס לא פעיל
אתרי שיגור LC-81 קוסמודרום בייקונור
שיגורים 4
הצלחות 3
כישלונות 1
שיגור ראשון 16 ביולי 1965
שיגור אחרון 6 ביולי 1966
יכולת
מטען ל־LEO 12,000 ק"ג
מידע נוסף
גובה 48 מ'
קוטר 7.4 מטרים
משקל 571,050 ק"ג
שלבים 2
שלב ראשון
מספר מנועים 6
סוג מנוע RD-275
דחף 10.47 מגה־ניוטון
זמן בעירה 126 שניות
דלק N2O4/UDMH
שלב שני
מספר מנועים 3
סוג מנוע RD-0210 + ‏1 RD-0211
דחף 2.399 מגה־ניוטון
זמן בעירה 208 שניות
דלק N2O4/UDMH

פרוטוןרוסית: Протон) היה משגר לוויינים כבד שפותח בברית המועצות. זה היה הדגם הראשון מסדרת משגרים "פרוטון". הפרוטון שימש לשיגור לוויינים כבדים. כינויו הרשמי של המשגר בברית המועצות הוא UR-500. שיגור הבכורה של הפרוטון דו־שלבי התקיים בשנת 1965 והאחרון בשנת 1966. כל השיגורים בוצעו מכן שיגור 81/23 בקוסמודרום בייקונור. בסך הכול בוצעו 4 שיגורים מהם אחד נכשל.

היסטוריית הפיתוח של המשגר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרוטון פותח על ידי משרד התכנון של ולדימיר צ'לומיי, מתחרהו העיקרי של סרגיי קורוליוב. המשגר פותח על בסיס טיל בליסטי UR-100. בראשית ימי הפרויקט, תוכנן המשגר לנשיאת ראשי נפץ גרעיניים בעוצמה אדירה של 10 מגטון TNT, לטווח של עד 13,000 קילומטר. עקב מורכבותו הרבה של המשגר, גודלו הפיזי וההכנות הארוכות והמסובכות שלהן נזקק, אבד הרעיון להשתמש בו כטיל בליסטי בין יבשתי את היתכנותו המבצעית ונזנח.

השלב הראשון כלל חלק מרכזי ו-6 מנועים בנויים בסביבו. זה היה מנוע מדגם RD-253. השלב השני כלל 4 מנועים - שלוש מדגם RD-0210 ומנוע מדגם RD-0211.

אחרי ארבע שיגורים הוחלט לעבוד לגרסה אחרת של אותה משפחה. גרסת פרוטון K הופעלה כמשגר תלת-שלבי.

טיל הפרוטון מתודלק ב־UDMH (דימתיל הידרזין אסימטרי) ודו חנקן ארבע־חמצני (אנ') (N2O4). אלו דלקים היפרגולים (אנ') שבוערים במגע ביניהם, ובכך נמנע הצורך במערכת הצתה. את הדלקים ניתן לאחסן בנפרד בטמפרטורת החדר בניגוד לדלקים קריוגניים (אנ') (לרוב מימן וחמצן נוזליים) שרותחים לאיטם, וכך הטיל יכול לעמוד בלתי מתודלק בכן השיגור לזמן ארוך ביותר. עם זאת, דלקים היפרגוליים הם קורוזיביים ורעילים ביותר, עד כדי כך שיש צורך בטיהור השטח בו נפלו השלבים הראשון והשני.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]