במסגרת פורמולה 1 של שנת 1993 התקיימו 16 מרוצים. באליפות העולם זכה אלן פרוסט. קבוצת ויליאמס-רנו זכתה באליפות העולם ליצרנים.
אלן פרוסט חזר לאחר עונה אחת בה לא השתתף כלל במרוצי פורמולה 1 ואילו איירטון סנה נותר ללא קבוצה והועסק ברגע האחרון על ידי קבוצת מקלארן על בסיס מרוצים פרטניים. סנה סיים בסופו של דבר במקום השני בדירוג האליפות, אם כי פרוסט ניצח בהפרש גדול. ריקארדו פטרזה, הנהג בעל הכי הרבה מרוצים בפורמולה 1 (עד לעונה זו) פרש בסוף העונה.
היות שנייג'ל מנסל שהיה אלוף העונה הקודמת פרש, הרי שלא הייתה אף מכונית עם המספר "1" שכן מספר זה שמור לאלוף העולם. קבוצת ויליאמס השתמשה במספרים "0" ו-"2". מקרה זה קרה גם בעונה לאחר מכן, בעקבות פרישתו של פרוסט. ניצחונו של איירטון סנה בגרנד פרי האוסטרלי היה לאחרון בקריירה שלו.
כבכל עונה, חלו מספר שינויים בתקנון. העיקריים שבהם היו:
שינוי מקצי הדירוג: שני מקצי דירוג, אחד ביום ששי ואחד ביום שבת, באורך שלושת רבעי השעה כל אחד. 30 רכבים יכולים להשתתף במקצי הדירוג. 26 המדורגים הראשונים ישתתפו במרוץ.
הרוחב מקסימלי של הרכב הוגבל ל-200 מילימטר במקום 215 קודם לכן.
הקטנת קוטר הצמיגים. קוטר הצמיגים האחוריים המקסימלי הוגבל ל-381 מ"מ במקום 457 קודם לכן.
גובה מינימלי לכנפון הקדמי: 40 סנטימטר מעל רצפת הרכב במקום 25 קודם לכן.