אלן פרוסט
.jpg) | |||||||||||||||||
| לידה |
24 בפברואר 1955 (בן 69) לורט, צרפת  | ||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| שם לידה |
Alain Marie Pascal Prost | ||||||||||||||||
| לאום |
 צרפת | ||||||||||||||||
| פרסים והוקרה |
| ||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
  | |||||||||||||||||
אָלֶן מָארִי פַּסְקָל פּרוֹסְט (בצרפתית: Alain Marie Pascal Prost; נולד ב-24 בפברואר 1955) הוא נהג מרוצים צרפתי וחבר מסדר האימפריה הבריטית. משנת 1987 ועד שנת 2001 החזיק בשיא הניצחונות במרוצי פורמולה 1. בשנת 1993, לאחר זכייה באליפות עולם רביעית במרוצי פורמולה 1 פרש ממרוצי הגרנד פרי והישג זה מדרג אותו במקום השלישי בכל הזמנים באליפויות בפורמולה 1. פרוסט מתחרה כיום במרוצים על קרח במסגרת גביע אנדרוס.
פרוסט גילה את מרוצי הקארטינג בגיל 14 המאוחר יחסית, במסגרת חופשה משפחתית. הוא התקדם במסגרת מרוצי מכוניות לגילאים צעירים והיה לאלוף בצרפת ובאירופה במרוצי פורמולה 3. פרוסט השתתף לראשונה במרוצי פורמולה 1 במסגרת קבוצת מקלארן בשנת 1980, כאשר הוא בן 25. כבר במרוצו הראשון הוא סיים במקום המקנה נקודות וזכה במרוצו הראשון שנה לאחר מכן במרוץ ה"ביתי" שלו בצרפת, כנהג של קבוצת רנו.
לפרוסט היה סגנון נהיגה חלק ורגוע וביסס עצמו רבות לפי נהגי המרוצים אותם אהד והעריך, ג'קי סטיוארט וג'ים קלארק[1]. פרוסט כונה "הפרופסור" בשל גישתו האינטלקטואלית לתחרות. עיקר כוחו היה בהכנת המכונית למרוץ באופן שאפשר לו לחסוך בבלאי בלמים וצמיגים בתחילת המרוץ, כך שיכל לתכנן טקטיקה מחוכמת יותר עבור שאר המרוץ[2]. בסוף שנות ה-80' ובתחילת שנות ה-90' הייתה לפרוסט יריבות עזה עם איירטון סנה שהצטרף לפרוסט בקבוצת מקלארן בשנת 1988. לשניים הייתה סדרה של מרוצים מעוררי מחלוקת, כולל התנגשות במרוץ הפורמולה 1 ביפן של שנת 1989. התנגשות זו העניקה לפרוסט את התואר השלישי שלו כאלוף עולם בפורמולה 1. שנה לאחר מכן, באותו מרוץ בסיום העונה, הם התנגשו שוב, אלא שבפעם זו פרוסט אשר נהג עבור קבוצת פרארי, הפסיד. לאחר עונת לא מוצלחת בשנת 1991 ושנת שבתון ב-1992, הצטרף פרוסט לקבוצת ויליאמס, בה שלט בעונת 1993 לפני שפרש באופן סופי כאלוף העולם בפעם הרביעית. בשנת 1997 השתלט פרוסט על קבוצת ליג'ייה והריצה כקבוצת פרוסט גרנד-פרי עד לפשיטת הרגל של הקבוצה בשנת 2001. בשנת 2006 החל פרוסט את שנתו הרביעית במרוצים על קרח.
עיתונאי הספורט המוטורי דניס ג'נקינסון תיאר את פרוסט כ"אדם חם ולא מסובך, שאינו סומך על תשוקה או השראה. הוא גם אינו מפגין יוהרה או שחצנות. הוא בעל רמה של משמעת מנטלית מעל להבנת רוב האנשים"[3].
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אלן פרוסט נולד בעיר סאן-שמון בחבל פיי דה לה לואר בצרפת לאנדרה ומרי-רוז פרוסט, אשר היו ממוצא ארמני[4]. לפרוסט היה אח צעיר בשם דניאל אשר נפטר בספטמבר 1986 ממחלת הסרטן[5]. למרות היותו נמוך, פרוסט היה ילד אקטיבי ואתלטי שעסק במגוון תחומי ספורט כולל היאבקות, החלקה בגלגיליות וכדורגל. במסגרת פעילויות אלו שבר את אפו מספר פעמים[6]. פרוסט שקל קריירה של מדריך בחדר כושר או ככדורגלן מקצועי, אולם לאחר שגילה את מרוצי הקארטינג בגיל 14 בחר במרוצי מכוניות כקריירה[7].
פרוסט נשוי לאן-מארי (נולדה ב-14 בפברואר 1955). לזוג שני בנים, ניקולס פרוסט (נולד ב-18 באוקטובר 1981) וסשה פרוסט (נולד ב-30 במאי 1990). לפרוסט בת נוספת ושמה ויקטוריה. בנו ניקולס הוא נהג מרוצים והיה לנהג המבחן של קבוצת לוטוס רנו בשנים 2011–2014, והשתתף גם במרוץ 24 השעות של לה מאן. אלן פרוסט חי בעיר הולדתו עד מועד התגלעות חילוקי דעות עם קבוצת רנו בשנת 1983, אז עבר לעיר לה-מוראז בשווייץ. פרוסט גר בעיר זו עם משפחתו עד שנת 1999 ואז עברו לעיר ניון שבשווייץ[8].
קריירת המרוצים
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפני פורמולה 1
[עריכת קוד מקור | עריכה]פרוסט זכה במספר אליפויות מרוצי קארטינג בשנות העשרה שלו. ב-1974 הוא עזב את בית הספר כדי להפוך לנהג מרוצים במשרה מלאה, כאשר לפרנסתו כיוון מנועים ושיווק מכוניות קארטינג. הפרס על זכייתו באליפות צרפת במרוצי הקארטינג לבוגרים לשנת 1975 היה מלגה לעונה שלמה בקטגוריית המרוצים פורמולה רנו בצרפת בשנת 1976[9]. בעונה זו זכה בתואר האליפות תוך שהוא מנצח בכל המרוצים מלבד אחד[10].
פרוסט המשיך לזכייה בתואר אלוף אירופה בקטגוריית פורמולה רנו לפני שעבר לפורמולה 3 ב-1978. ב-1979 זכה בתוארי האליפות הצרפתית והאירופית בפורמולה 3, זכיות אשר הסבו את תשומת לבן של קבוצות הפורמולה 1[10]. פרוסט בחר לחתום בקבוצת מקלארן לקראת עונת 1980. להפתעת הקבוצה האנגלית סירב פרוסט להצעתם לנהוג כנהג שלישי במרוץ המסיים בעונת 1979 בטענה שהמחווה לא תתרום לו או לקבוצה[11].
פורמולה 1
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקלארן: 1980
[עריכת קוד מקור | עריכה]פרוסט החל את קריירת המרוצים שלו בפורמולה 1 בקבוצת מקלארן לצידו של הנהג הצפון אירי ג'ון ווטסון. במרוץ הבכורה בארגנטינה סיים במקום השישי כשהוא זוכה בנקודה אחת, הישג שנהגים מעטים השיגו. פרוסט הוסיף לזכותו עוד ארבע נקודות במהלך העונה בזכות הישגיו במרוצים בברזיל, אנגליה והולנד, וסיים את עונת הבכורה שלו במקום ה-15, בשוויון נקודות עם אלוף העולם לשעבר אמרסון פיטיפלדי. למרות העונה המוצלחת יחסית, סבל פרוסט ממספר תאונות. באחת מהן שבר את ידו ובאחרת סבל מזעזוע מוח. בסיום העונה, למרות חוזה לשנתיים נוספות, עזב פרוסט את קבוצת מקלארן והצטרף לקבוצת רנו. הסברי פרוסט לעזיבתו את הקבוצה כללו את המספר הרב של ליקויים הטכניים במכוניות במהלך העונה וכי הרגיש שהקבוצה מאשימה אותו בתאונות שעבר[11].
רנו: 1981-1983
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- 1981
שותפו של פרוסט בעונת 1981 היה הצרפתי רנה ארנו. על פי כתב הספורט המוטורי נייג'ל רובאק, כבר מראשית העונה התגלעו סכסוכים בין השניים על רקע היותו של פרוסט מהיר יותר מעמיתו הוותיק ממנו[12]. פרוסט לא סיים את שני המרוצים הראשונים של העונה בשל התנגשויות עם אנדראה דה-צ'זריס במרוץ בלונג ביץ', ארצות הברית ועם זיגפריד שטוהר במרוץ בברזיל. לאחר מכן סיים בין שלושת הראשונים במרוץ בארגנטינה. לאחר ארבעה מרוצים שלא סיים, ניצח פרוסט לראשונה בקריירה במרוץ פורמולה 1, בגרנד-פרי של צרפת כשהוא מקדים בשתי שניות את עמיתו לשעבר בקבוצת מקלארן, ג'ון ווטסון. עבור פרוסט, הניצחון הראשון שינה את האופן בו העריך את עצמו: "קודם, חשבת שאתה יכול לנצח", אמר, "עכשיו אתה יודע שאתה יכול"[13]. פרוסט ניצח בשני מרוצים נוספים באותה עונה, וכן עמד לראשונה בקריירה שלו בעמדת הזינוק המובילה, הפול פוזישן, במרוץ של הולנד. הוא סיים את העונה במקום החמישי באליפות הנהגים, שבע נקודות אחרי האלוף, נלסון פיקה.
- 1982
פרוסט ניצח בשני המרוצים הראשונים של עונת 1982, בגרנד פרי דרום אפריקה ובברזיל. לאחר מכן לא ניצח במרוצים נוספים באותה עונה וסיים ארבעה מרוצים נוספים בטווח הנקודות (ששת המקומות הראשונים). על אף שפרש משבעה מרוצים במהלך העונה, סיים במקום הרביעי באליפות הנהגים, שיפור של מקום אחד מהעונה הקודמת. יחסיו עם בן קבוצתו ארנו הידרדרו עוד לאחר המרוץ בצרפת. פרוסט טען שארנו, שזכה באותו מרוץ, חזר בו מהסכמה שהייתה לפני המרוץ לפיה הוא יתמוך בפרוסט במהלך המרוץ. גם יחסיו של פרוסט עם העיתונות הצרפתית הידרדרו. פרוסט טען ש"כשחתמתי בקבוצת רנו העיתונאים כתבו דברים טובים עליי, אבל בשנת 1982 הם הפכו אותי לאיש הרע. לדעתי, בכל הכנות, עשיתי את הטעות של לנצח! הצרפתים לא באמת אוהבים מנצחים"[12].
- 1983
ארנו עזב את רנו בעונת המרוצים של 1983 והאמריקאי אדי צ'יבר החליפו כבן הקבוצה של פרוסט. פרוסט זכה בארבעה מרוצים במהלך העונה וסיים שני באליפות הנהגים, שתי נקודות בלבד מאחורי נלסון פיקה. פיקה ביחד עם קבוצת ברבהאם שלטו במרוצי סיום העונה, דבר שעורר בפרוסט תסכול. פרוסט טען שהקבוצה הייתה שמרנית מדי בפיתוח המכונית והדבר גרם לערעור יחסיו עם הנהלת הקבוצה, שהפכה אותו לשעיר לעזאזל על שהפסיד את האליפות באותה עונה. בנוסף, הקהל הצרפתי נטר לפרוסט על הסכסוך עם חביבם ארנו במהלך העונה שעברה, סכסוך אשר גרם לעזיבת ארנו. רנו פיטרו את פרוסט מהקבוצה יומיים בלבד לאחר סיום העונה וה"פרופסור" חתם שוב בקבוצת מקלארן לעונת המרוצים של 1984 והעביר את מגורי משפחתו לשווייץ[12].
מקלארן: 1984-1989
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- 1984
הצרפתי הצטרף לקבוצת מקלארן ולעמיתו לקבוצה ניקי לאודה אשר החזיק בשני תוארי אליפות, כשהוא נוהג במכונית המקלארן MP4/2, המונעת במנועי TAG-Porsche. הוא הפסיד את האליפות ללאודה בהפרש של חצי נקודה במרוץ האחרון, אף שזכה בשבעה מרוצים במהלך העונה לעומת חמישה של האוסטרי. הפרש חצי הנקודה נבע מהמרוץ שהופסק במונקו עקב גשם כבד, כשפרוסט מוביל ואיירטון סנה וסטפן בלוף דולקים אחריו. לפיכך, זכה פרוסט רק במחצית מ-9 הנקודות אשר הוקנו לניצחון באותו מרוץ[14].
- 1985
בעונת המרוצים של 1985 פרוסט היה לצרפתי הראשון שזכה באליפות העולם במרוצי גרנד פרי. הוא זכה בחמישה מתוך שישה עשר מרוצים במהלך העונה. הוא זכה גם במרוץ בסן מרינו, אבל נפסל לאחר שמכוניתו נשקלה לאחר המרוץ ונמצאה קלה מדי על פי התקנות[15]. פרוסט סיים בהפרש של 23 נקודות לפני יריבו הקרוב ביותר, מיקלה אלבורטו. יכולתו של פרוסט בעונה זו הקנתה לו את אות לגיון הכבוד הצרפתי בשנת 1985.
- 1986
ניקי לאודה פרש בעונת המרוצים של 1986 והוחלף על ידי האלוף של שנת 1982 קקה רוזברג. פרוסט הגן בהצלחה על תוארו, למרות מאבק צמוד עם נלסון פיקה ונייג'ל מנסל האנגלי במכוניות ויליאמס אשר עשו שימוש במנועי הונדה[16]. לקראת סוף המרוץ האחרון של העונה באוסטרליה, פרוסט נראה כעומד לסיים במקום השלישי באליפות, אחרי מנסל ופיקה. בעוד מנסל מוביל הוא סבל מתקר בצמיג והתרסק. קבוצת ויליאמס-הונדה הורתה לנהג השני, נלסון פיקה, להחליף את הצמיגים כאמצעי זהירות, דבר שהעניק לפרוסט את הניצחון במרוץ ובעונה כולה. מרוץ בלתי נשכח נוסף עבור פרוסט באותה עונה היה בגרמניה. במכוניתו של פרוסט אזל הדלק בישורת האחרונה של ההקפה האחרונה ופרוסט, אשר מוקם במקום הרביעי באותו רגע, ניסה לדחוף את המכונית מעבר לקו הגמר כשברקע תשואות הקהל. קו הגמר היה רחוק מדי והוא לא סיים לבסוף, אך מוקם במקום השישי כיוון שהמכונית אשר סיימה במקום השביעי הייתה הקפה שלמה אחריו[17].
- 1987
לאחר פרישתו של רוזברג בעונת 1987, זכה סטפן יוהנסון למלא את מקומו הודות לקשריו עם המפרסם של חברת מקלארן, מרלבורו[18]. למרות מכוניתו המיושנת של פרוסט, הוא היווה יריב ראוי לפיקה ומנסל בדרכם לאליפות הנהגים, כשהוא זוכה בשלושה מרוצים במהלך העונה. באותה עונה שבר את שיאו של ג'קי סטיוארט בזכיית מרוצו ה-28 בקריירה. פרוסט מחשיב את המרוץ בברזיל באותה שנה כמרוץ הטוב ביותר שלו בקריירה. מכוניות קבוצת ויליאמס-הונדה שלטו במהלך מקצה הדירוגים ופרוסט זינק מהמקום החמישי. הוא כיוון את מכוניתו בעצמו לקראת המרוץ ובזמן שכולם כיוונו את המכונית לכוח הצמדה מרבי, בשל התחזית הגשומה, הוא בחר בדיוק להפך. באופן זה הצמיגים של המכונית נשחקים פחות בשל נסיעה אטית יותר בסיבובים ומהירה יותר בישורות. פרוסט עצר רק פעם אחת במהלך המרוץ וניצח בהפרש של 40 שניות מהמקום השני. לאחר המרוץ אמר, "כשאתה מנצח במרוץ כזה ההרגשה טובה מאוד. היו פעמים בהן עבדתי קשה להגיע במקום השישי, אבל אתה לא יכול להבחין בזה מבחוץ. בעונת 1980 סיימתי שלוש או ארבע פעמים במקום השביעי. ניסיתי בכל כוחי, אבל כולם התאספו סביב המנצח כשהם חושבים שאני סתם מפגר מאחור. אבל אלה הם המרוצים המוטוריים. כך שלמעשה, אתה יכול לשפוט בספורט הזה רק את הטווח הארוך. ניתן לשפוט קריירה או עונה שלמה, אבל לא מרוץ בודד"[19]. פרוסט סיים את עונת 1987 במקום הרביעי, 30 נקודות אחרי האלוף נלסון פיקה.
- 1988
למרות זכייתו של פיקה באליפות הנהגים ושל ויליאמס באליפות היצרנים, הונדה החליטו לספק את המנועים שלהם לקבוצת מקלארן ולא לויליאמס בעונת 1988. מקלארן-הונדה שלטו באותה עונה, כשהם זוכים ב-15 מתוך 16 המרוצים של העונה. פרוסט ניצח בשבעה מרוצים ועקף את בן קבוצתו החדש, איירטון סנה, ב-11 נקודות, אף שסנה זכה במרוץ אחד יותר. לרוע מזלו של פרוסט, לפי חוקי האליפות באותה עונה רק 11 תוצאות המרוצים הטובים ביותר של כל נהג נחשבו לצורך האליפות ולכן זכה סנה באליפות בהפרש של שלוש נקודות בלבד. עונה זו היוותה את יריית הפתיחה לאחת היריבויות המפורסמות ביותר בפורמולה 1 ולהישגים ומחלוקות חסרי תקדים בין שני חברי הקבוצה.
- 1989
מקלארן המשיכה לשלוט גם בעונת המרוצים של 1989 בעוד היריבות בין פרוסט לסנה מובילה אותם למסלול התנגשות. מה שהחל כהערכה הדדית הפך להיות שנאה יוקדת, כשהצרפתי מאשים את בן קבוצתו הברזילאי שהוא "נוהג באופן מסוכן"[20] ושהוא זוכה ליחס רב יותר מקבוצת מקלארן-הונדה. היריבות הקשה ביניהם במהלך העונה הסתיימה באופן שרבים צפו וחששו ממנו. במרוץ ביפן, בסיום ההקפה ה-46, סנה ניסה לעקוף בפנית השיקיין. פרוסט פנה לתוך הנתיב של עמיתו לקבוצה. שתי המכוניות ננעלו זו בזו והחליקו מחוץ לפניה ואל מסלול המילוט ופרוסט, שהאמין שהאליפות אבדה, יצא ממכוניתו. המרשלים שחררו את מכוניתו של סנה על ידי דחיפתו לאחור לכיוון המסלול, דבר שהעמיד את המכונית ונהגה בסכנה, ולכן הם דחפו אותה שוב. באמצעות דחיפה זו הניע סנה את מכוניתו וחזר למרוץ. מכוניתו אמנם הייתה פגועה בחרטום, אבל בשלב זה היה רק חמש שניות אחרי מוביל המרוץ, אלסנדרו נאניני. בהקפה ה-50 חתך סנה את נאניני בפניית השיקן, לקח את ההובלה וניצח במרוץ. למרות זאת, היה זה נאניני שעמד בראש דוכן המנצחים. שופטי המרוץ פסלו את סנה על כך שפספס את השיקיין. ערעורה של מקלארן נפסל ובנוסף פסק בית הדין על סנה קנס של 100,000 דולר והשעיה של שישה חודשים על תנאי[21]. לכן זכה פרוסט בתואר השלישי שלו, אך אמנם בנסיבות מפוקפקות. לאחר עונת 1989 עזב את קבוצת מקלארן לטובת קבוצת פרארי היריבה.
פרארי: 1990–1991
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- 1990
אלן פרוסט החליף את גרהרד ברגר בפרארי כשותפו של הבריטי נייג'ל מנסל בעונת המרוצים של 1990. פרוסט זכה בחמישה מרוצים עבור פרארי באותה עונה: המרוץ בברזיל, מקסיקו, צרפת, אנגליה וספרד. ראוי לציון המרוץ במקסיקו בו זכה פרוסט לאחר שזינק מהמקום ה-13. הן במקסיקו והן בספרד הוביל פרוסט את פרארי לניצחון במקומות הראשון והשני כששותפו הבריטי מאחוריו. האליפות הגיעה להכרעה במרוץ הסיום ביפן כאשר פרוסט מפגר אחרי עמיתו לשעבר לקבוצת מקלארן, איירטון סנה, שהוביל בתשע נקודות. כמו בעונה הקודמת, התנגשות הכריעה את ההתמודדות וכפי שסנה הודה מאוחר יותר, הוא התנגש בכוונה בפרוסט כדי להבטיח לעצמו את האליפות. "מה שהוא עשה היה מגעיל", אמר פרוסט, "הוא אדם ללא ערכים"[13]. פרוסט סיים את העונה 7 נקודות מאחורי סנה בטבלת אליפות הנהגים. קבוצתו פרארי, גם כן סיימה שנייה כאשר מקלארן זכתה באליפות היצרנים.
- 1991
בעונת המרוצים של 1991, מנסל עזב את פרארי בשל מערכת יחסים לא יציבה עם פרוסט[22] והצטרף לקבוצתו הקודמת, ויליאמס. מחליפו של מנסל בקבוצת פרארי היה הצרפתי ז'אן אלזי, אשר הרשים בשתי העונות הקודמות במסגרת קבוצת טירל. באותה עונה פרארי לא העמידה מכונית אשר תהווה יריבה ראויה ופרוסט לא זכה באף מרוץ באותה עונה, כשהוא מגיע לבימת המנצחים (מקומות 1–3) בחמישה מרוצים בלבד. את התסכול פרק פרוסט על הקבוצה בביקורת פומבית, ולבסוף פוטר עוד בטרם הסתיימה העונה, לקראת מרוץ אוסטרליה[23]. פרוסט הוחלף על ידי האיטלקי ג'יאני מורבידלי.
ויליאמס: 1993
[עריכת קוד מקור | עריכה]פרוסט לקח לעצמו שנת שבתון בעונת 1992[24], עונה אשר נשלטה על ידי נייג'ל מנסל בויליאמס-רנו. לאחר ששמע שפרוסט יצטרף אליו בעונה הבאה, עזב מנסל את הסבב והצטרף למרוצי האינדי. לפיכך העמידה ויליאמס קבוצה חדשה לגמרי, כאשר הטירון דיימון היל הצטרף לפרוסט כמחליפו של ריקארדו פטרזה, אשר בתורו עזב לקבוצת בנטון.
פרוסט זכה בעונה זו בתואר האליפות בפעם הרביעית בקושי רב כשמתחרו העיקרי הוא איירטון סנה, אשר נהג במכונית נחותה יחסית. מעט לפני המרוץ של פורטוגל באוקטובר 1993, אלן פרוסט הודיע שלא יגן על תוארו ושבחר לפרוש כנהג המוצלח ביותר בתולדות מרוצי הגרנד-פרי[25] – שיא שהחזיק מעמד למשך כמעט עשור. על דוכן המנצחים במרוץ באוסטרליה פרוסט וסנה התחבקו, ודומה היה שסנה, ללא תחרות מהאלוף הפורש, החליט שאין עוד מקום לעוינות ביניהם. פרוסט הופתע מהמחווה[26]. הישגיו חסרי התקדים של פרוסט העניקו לו חברות במסדר האימפריה הבריטית, תואר המוענק לבעלי נתינות זרה (זרה לבריטניה).
הגרמני מיכאל שומאכר שבר את שיאו של פרוסט שעמד על 51 ניצחונות, במהלך עונת המרוצים של 2001. עם זאת, הצרפתי עדיין מחזיק בשיא הזינוקים למרוץ במכוניות מונעות במנוע מוגדש טורבו (126) ובמספר הניצחונות המרבי במדינת הבית של הנהג (צרפת במקרה של פרוסט) – 6.
היריבות עם איירטון סנה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקרבות בין איירטון סנה לבין פרוסט עמדו במוקד תשומת הלב. היריבות החלה בעונת 1988 כשסנה היה שותפו לקבוצת מקלארן. האירוע המשמעותי ביותר היה במרוץ בפורטוגל, כשסנה מנע מפרוסט לקחת את ההובלה על ידי חסימת דרכו צמוד לקיר אזור הטיפולים (הפיטס). פרוסט הצליח לדחוק את סנה החוצה, כשהוא לוקח את הצד הפנימי של הפנייה ואת ההובלה. פרוסט לא היה שבע רצון מהמהלך של סנה[27]. היריבות התחזקה לאחר המרוץ בסן מרינו בשנת 1989, כששני הנהגים הסכימו לא לחסום האחד את דרכו של השני בדרך לפניה הראשונה. בתחילה, סנה נטל את ההובלה ופרוסט ויתר לו על הפניה הראשונה. תאונה של גרהרד ברגר בהקפה הרביעית גרמה להפסקת המרוץ. כשחודש המרוץ, היה זה פרוסט שהוביל לקראת הפניה הראשונה, אלא שהפעם סנה לא ויתר והשתחל אל הפנייה הראשונה תוך הפרת ההסכם בין השניים. הדבר גרם לפרוסט לזעום על יריבו[28]. היריבות הגיעה לשיאה במרוץ ביפן באותה עונה, מרוץ אשר הכריע את גורל האליפות. שתי המכוניות התנגשו בפניית השיקיין כשפרוסט מנסה לחסום ניסיון עקיפה של סנה. סנה חזר למרוץ תוך חיתוך של פניית השיקיין והמעשה גרם לפסילתו. פרוסט הודה לאחר מכן שבכוונה לא איפשר לסנה לעקוף, למרות היותו במצב טוב יותר בחלק הפנימי של הפנייה.
בעונת 1990 התנגשו השניים שוב. סנה הוביל על פרוסט, שעבר לקבוצת פרארי, באליפות הנהגים. פרוסט הגיע שני במוקדמות למרוץ סיום העונה ביפן כשסנה מנצח במרוץ עצמו. לפני המרוץ התלונן סנה שהצד שלו בזינוק מלוכלך, ולכן תהיה לו פחות אחיזה מאשר לפרוסט, והדבר יקשה על הזינוק שלו. הערעור של הברזילאי לא התקבל[29]. בתחילת המרוץ, פרוסט אכן זינק טוב יותר מסנה, אבל בבלימה לקראת הפניה הראשונה של המרוץ השניים התנגשו וכתוצאה מהתאונה פרשו מהמרוץ וסנה זכה באליפות[30]. שנה לאחר מכן הודה סנה שהמהלך היה מכוון, כנקמה על מהלך דומה שעשה פרוסט בפניית השיקיין באותו מרוץ בעונה הקודמת[31].
אחרי שחזר פרוסט להתחרות בעונת 1993, המשיכו סנה והוא את היריבות ביניהם. פרוסט נזקק לליווי משטרתי למסלול המרוצים אינטרלגוס לקראת המרוץ בברזיל באותה שנה בשל עוינות האוהדים הברזילאים ואהדתם לבן ארצם סנה[32]. השניים המשיכו את הקרבות שלהם על המסלול במרוץ בסילברסטון, אנגליה באותה עונה, כשסנה הגן באגרסיביות על מיקומו נגד מכונית הויליאמס של פרוסט[33].
ב-1 במאי 1994 נהרג סנה במהלך המרוץ בסן מרינו. פרוסט היה בין נושאי הארון בהלווייתו[34]. ארבע שנים לאחר מותו של סנה, בשיחה עם נייג'ל רובאק, אמר פרוסט ש"תמיד סירב לדבר עליו". כשסנה מת, אמר פרוסט, "מת גם חלק ממני", כיוון שהקריירות שלהם היו כרוכות זו בזו[35].
סנה הרגיש באופן דומה כשפרוסט פרש בתום עונת 1993, כשהודה בפני ידיד קרוב שלו שרק לאחר הפרישה של פרוסט הוא מבין כמה מהמוטיבציה שלו במרוצים הגיעה מתוך היריבות עם אלן פרוסט. במרוצו האחרון של פרוסט בפורמולה 1, באוסטרליה ב-1993, סנה משך את פרוסט אליו לעמדת המקום הראשון על דוכן המנצחים לחיבוק[36]. יומיים בלבד לפני מותו, בעודו מצלם הקפה במסלול אימולה עבור הערוץ הצרפתי TF1, בירך סנה את פרוסט, שעבד באותה תקופה בערוץ: ”אני מעוניין לקבל בברכה את ידידי אלן – כולנו מתגעגעים אליך”. פרוסט אמר שהתרגש מהמחווה[37].
קסדה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אלן פרוסט השתמש בקסדה אשר עוצבה בשלושת צבעי הדגל הצרפתי: כחול, אדום ולבן. שמו היה כתוב בצד הקסדה. בתחילת הקריירה, הקסדה הייתה לבנה ברובה עם כחול באזור המשקף[38]. בשנות הקריירה שלו ברנו הוא השתמש יותר בצבע הכחול, בעיקר בחלק האחורי של הקסדה (רנו אופיינה על ידי הצבע הכחול באותו הזמן בענף הפורמולה 1)[39]. פרוסט שמר על העיצוב בעונתו הבאה במקלארן כשהשוני העיקרי היה הוספת הלוגו של הקבוצה החדשה. במעבר לפרארי החליף את הצבעים בסביבות המשקף לכחול[40]. במעבר לויליאמס לא שינה פרוסט דבר, מלבד השינוי ההכרחי בסמלי הלוגו של המפרסמים.
לאחר הפרישה מנהיגה בפורמולה 1
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנים 1994 ו-1995 עבד פרוסט כפרשן בערוץ הטלוויזיה הצרפתי TF1[41] ובמקביל עבד עבור רנו כאיש יחסי ציבור[41] . לאחר מכן פרוסט חזר לקבוצתו הישנה מקלארן, כיועץ טכני. הוא גם השתתף במרוצי אופניים בצרפת וסיים במקום ה-12 בקטגוריה שבה השתתף ובמקום ה-42 בכלל בין 5,000 משתתפים[41].
קבוצת הגרנד פרי של פרוסט
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך עונת 1989 לאור היחסים הרעועים עם חברו לקבוצת מקלארן, איירטון סנה, פרוסט החל לשקול הקמת קבוצה משלו. פרוסט וג'ון ברנרד, מעצב ראשי לשעבר במקלארן, כמעט והקימו קבוצה ב-1990, אך חוסר יכולתם להשיג תומכים גרם לפרוסט לעבור לפרארי ולגניזת הרעיון. לאחר שפוטר מפרארי לא מצא פרוסט קבוצה לעונת 1992. פרוסט נכנס למשא ומתן עם גי ליג'ייה, בעליה של קבוצת ליג'ייה אבל לבסוף לא הגיעו השניים להסכמה ופרוסט הצטרף לקבוצת ויליאמס לקראת עונת 1993[42]. ב-1995, כשפרוסט עבד עבור רנו, חזו רבים את הקמת קבוצת רנו-פרוסט. רנו סירבה לבקשת פרוסט לספק מנועים לקבוצתו, דבר שהזים את התחזית הזו[42].
ב-13 בפברואר 1997 רכש פרוסט את קבוצת ליג'ייה מפלאביו בריאטורה ושינה את שמה ל"פרוסט גרנד-פרי"[43]. יום לאחר הרכישה סיכם פרוסט על חוזה לשלוש שנים עם יצרן המכוניות פיג'ו עבור אספקת מנועים עבור העונות 1998 עד 2000[43]. לעונה הראשונה של הקבוצה שמר פרוסט אחד מהנהגים של קבוצת ליג'ייה, אוליביה פאניס, אשר זכה במרוץ הגרנד פרי בסן מרינו בעונת 1996. כשותפו לקבוצה הוחתם היפני שינג'י נקאנו. הקבוצה התחרתה עם מנוע של הונדה-מוגן אשר ליג'ייה השתמשו בהם בעונה החולפת. ההתחלה נראתה מבטיחה והקבוצה אספה שתי נקודות כבר במרוץ הבכורה שלה כאשר פאניס סיים במקום החמישי. הקבוצה צברה 13 נקודות נוספות לפני שפאניס שבר את רגלו במרוץ בקנדה. הוא הוחלף על ידי יארנו טרולי מקבוצת מינארדי. מאותו רגע דברים רק הידרדרו כשהקבוצה זוכה רק בחמש נקודות במהלך תקופת ההחלמה של פאניס. בסיום העונה עמדה הקבוצה במקום השישי עם 21 נקודות.
פרוסט הפך למנהל הקבוצה בתחילת עונת 1998. לאור ההסכם עם פיג'ו לאספקת מנועים לקבוצה, עברו הונדה-מוגן לספק מנועים לקבוצת ג'ורדן. קבוצתו של פרוסט זכתה בנקודה בודדת במהלך העונה בזכות סיומו של יארנו טרולי במקום השישי במרוץ בבלגיה.
עונת 1999 בפורמולה 1 הייתה קריטית עבור קבוצת פרוסט[44]. פרוסט שכר את ג'ון ברנארד כיועץ טכני[43]. החברה של ברנארד סייעה לעיצוב המכונית החדשה של הקבוצה. פאניס וטרולי הסכימו להמשיך בקבוצה לעונה נוספת. לבסוף המכונית לא נתגלתה כמכשול משמעותי כמו המנועים של פיג'ו, אשר היו כבדים ולא אמינים.
עונתה האחרונה של פיג'ו כספקית המנועים של הקבוצה הראתה סימנים לאופטימיות, כשפרוסט שכר את שותפו לקבוצת פרארי ז'אן אלזי כנהג ראשי ואת הגרמני ניק היידפלד, שזכה בעונת 1999 בפורמולה 3000 כשותפו. העונה הייתה קטסטרופלית והמנהל הטכני אלן ג'נקינס פוטר כבר במהלך העונה. פרוסט בנה מחדש את הקבוצה עם מנהל ראשי ומנהל טכני חדשים[43].
בעונה לאחר מכן, עונת 2001, נראה היה שהקבוצה נעה בכיוון הנכון כשפרארי הסכימו לספק מנועים לקבוצה. אך המימון אזל ונפסק, ופרוסט עזב את הקבוצה עם חובות של כ־30 מיליון דולר[43].
בימים שלאחר מפלתה של הקבוצה ועזיבתו של פרוסט, ניכר כי הייתה הסכמה כוללת כי המניע העיקרי למפלה היה הרצון של פרוסט לשלוט בכל האלמנטים של הקבוצה, למרות חוסר הניסיון שלו בעניינים כלכליים וטכניים.
התקופה שלאחר קבוצת פרוסט
[עריכת קוד מקור | עריכה]את שנת 2002 בילה פרוסט עם משפחתו והשתתף בשמונה מרוצי אופניים, כשהוא מסיים במקום השלישי במרוץ "גראניט – מון-לוזר"[45]. הצרפתי השתתף בגביע אנדרוס בו נערכים מרוצים על הקרח וסיים במקום השני באליפות לאחר איוון מולר[46]. פרוסט גם התמנה ל"שגריר" עבור יונירויאל, משרה אשר החזיק עד ה-11 במאי 2006[41].
פרוסט המשיך להתחרות במסגרת גביע אנדרוס עד עונת 2005/6 וסיים שני או שלישי בכל השנים[47][48][49]. בשנת 2006 הוא גם נטל חלק בסדרת מרוצי הגרנד פרי לוותיקים.
תוצאות במרוצי פורמולה 1 בקריירה
[עריכת קוד מקור | עריכה](מרוצים בכתב מודגש מציינים זינוק מהמקום הראשון)
| שנה | קבוצה | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | מיקום | נקודות |
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| 1980 | מקלארן |  6 |
 5 |
 DNS |
  DNP |
 פרש |
 פרש |
פרש |
 6 |
 11 |
 7 |
 6 |
 7 |
 פרש |
DNS |
16 | 5 | ||
| 1981 | רנו | פרש |
פרש |
3 |
 פרש |
פרש |
פרש |
 פרש |
1 |
פרש |
2 |
פרש |
1 |
1 |
פרש |
 2 |
5 | 43 | |
| 1982 | רנו | 1 |
1 |
פרש |
פרש |
פרש |
7 |
 לא דורג |
פרש |
פרש |
6 |
2 |
פרש |
8 |
 2 |
פרש |
4 |
4 | 34 |
| 1983 | רנו | 7 |
11 |
1 |
2 |
3 |
1 |
8 |
5 |
1 |
4 |
1 |
פרש |
פרש |
 2 |
פרש |
2 | 57 | |
| 1984 | מקלארן | 1 |
2 |
פרש |
1 |
7 |
1 |
3 |
4 |
 פרש |
פרש |
1 |
פרש |
1 |
פרש |
1 |
 1 |
2 | 71.5 |
| 1985 | מקלארן | 1 |
פרש |
נפסל |
1 |
3 |
פרש |
3 |
1 |
2 |
1 |
2 |
1 |
3 |
4 |
3 |
 פרש |
1 | 73 |
| 1986 | מקלארן | פרש |
3 |
1 |
1 |
6 |
2 |
3 |
2 |
3 |
6 |
 פרש |
1 |
נפסל |
2 |
 2 |
1 |
1 | 72 |
| 1987 | מקלארן | 1 |
פרש |
1 |
9 |
3 |
3 |
פרש |
7 |
3 |
6 |
15 |
1 |
2 |
פרש |
 7 |
פרש |
4 | 46 |
| 1988 | מקלארן | 1 |
2 |
1 |
1 |
2 |
2 |
1 |
פרש |
2 |
2 |
2 |
פרש |
1 |
1 |
2 |
1 |
2 | 87 (105) |
| 1989 | מקלארן | 2 |
2 |
2 |
5 |
1 |
פרש |
1 |
1 |
2 |
4 |
2 |
1 |
2 |
3 |
פרש |
פרש |
1 | 76 |
| 1990 | פרארי | פרש |
1 |
4 |
פרש |
5 |
1 |
1 |
1 |
4 |
פרש |
2 |
2 |
3 |
1 |
פרש |
3 |
2 | 71 (73) |
| 1991 | פרארי | 2 |
4 |
פרש |
5 |
פרש |
פרש |
2 |
3 |
פרש |
פרש |
פרש |
3 |
פרש |
2 |
4 |
DNP |
5 | 34 |
| 1993 | ויליאמס | 1 |
פרש |
3 |
1 |
1 |
4 |
1 |
1 |
1 |
1 |
12 |
3 |
12 |
2 |
2 |
2 |
1 | 99 |
מקורות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- כל תוצאות מרוצי הפורמולה 1 לקוחות מ הדף של אלן פרוסט באתר הרשמי של הפורמולה 1.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Alan Henry, Alain Prost (Champion Series) ISBN 0-946132-30-5
- Pierre Menard, Alain Prost: The Science of Racing (Formula 1 Legends S.) ISBN 2-84707-062-1
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אלן פרוסט, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
אלן פרוסט, ברשת החברתית אינסטגרם- אלן פרוסט, באתר DriverDB לנהגי מרוצים
- קליפ וידאו- פרוסט נגד סנה – קטע ממרוץ הקארטינג בפריז-ברסי משנת 1993
- היסטוריית הגרנד-פרי – היכל התהילה
- עמודי סטטיסטיקה לגבי אלן פרוסט
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Roebuck, Nigel (1986) Grand Prix Greats p. 131 Book Club Associates ISBN 0-85059-792-7
- ^ Hall of Fame — Alain Prost, Formula1.com. Paragraph 6. Retrieved 16 August 2006.
- ^ 8W — Who? — Alain Prost, Forix.com. Paragraph 24. Retrieved 16 August 2006.
- ^ Alain's Biography (1921–54), ProstFan.com. Retrieved 22 November 2006.
- ^ Alain Prost Siblings, ProstFan.com. Retrieved 25 September 2006.
- ^ Hall of Fame — Alain Prost, Formula1.com. Paragraph 2. Retrieved 16 August 2006.
- ^ Hall of Fame — Alain Prost, Formula1.com. Paragraph 1. Retrieved 16 August 2006.
- ^ Alain Prost Information, ProstFan.com. Retrieved 17 August 2006.
- ^ There were several national Formula Renault championships in Europe.
- ^ 1 2 Alain Prost, GrandPrix.com. Retrieved October 2006.
- ^ 1 2 Roebuck, Nigel Grand Prix Greats 1986, p. 126. Book Club Associates ISBN 0-85059-792-7
- ^ 1 2 3 Roebuck, Nigel Grand Prix Greats 1986, p. 129. Book Club Associates ISBN 0-85059-792-7
- ^ 1 2 Hall of Fame — Alain Prost, formula1.com. Retrieved 7 October 2006.
- ^ Prost wins under a cloud of controversy, GPRacing.net192.com. Retrieved 25 January 2007.
- ^ "1985 San Marino Grand Prix". GPRacing.net192.com. אורכב מ-המקור ב-2006-07-22. נבדק ב-2006-10-07.
- ^ "1986 Australian Grand Prix". GPRacing.net192.com. אורכב מ-המקור ב-2006-11-25. נבדק ב-2006-10-07.
- ^ "Grand Prix Results: German GP, 1986". GrandPrix.com. נבדק ב-2006-11-07.
- ^ "8W - Who? - Alain Prost". Forix.com Paragraph 18. נבדק ב-2006-08-16.
- ^ "8W — Who? — Alain Prost". Forix.com, paragraphs 19 & 20. נבדק ב-2006-08-16.
- ^ "Hall of Fame - Alain Prost". Formula1.com Paragraph 7. נבדק ב-2006-08-16.
- ^ "Grand Prix Results: Japanese GP, 1989". GrandPrix.com. נבדק ב-2006-08-16.
- ^ Murray Walker & Simon Taylor Murray Walker's Formula One Heroes p. 108, paragraph 2. Virgin Books, ISBN 1-85227-918-4
- ^ Murray Walker & Simon Taylor, Murray Walker's Formula One Heroes p. 115, lines 6–9. Virgin Books, ISBN 1-85227-918-4
- ^ "Hall of Fame — Alain Prost". Formula1.com, paragraph 9. נבדק ב-2006-08-16.
- ^ "Grand Prix Results: Portuguese GP, 1993". GrandPrix.com. נבדק ב-2006-11-07.
- ^ "Ayrton Senna by Alain Prost". ProstFan.com, paragraph 50. נבדק ב-2006-10-12.
- ^ Grand Prix Results: Portuguese GP, 1988, GrandPrix.com. Retrieved 17 August 2006.
- ^ Hughes, Mark. The Unofficial Complete Encyclopedia Of Formula One. Hermes House. pp. 72, lines 13–27. ISBN 1-84309-864-4.
- ^ Hughes, Mark. The Unofficial Complete Encyclopedia Of Formula One. Hermes House. pp. 75, lines 8–17. ISBN 1-84309-864-4.
- ^ Hughes, Mark. The Unofficial Complete Encyclopedia of Formula One. Hermes House. pp. 75, lines 18–29. ISBN 1-84309-864-4.
- ^ Ayrton Senna attacks Jean-Marie Balestre, GrandPrix.com. Retrieved 11 October 2006.
- ^ Allsop, Derick. Designs on Victory: On the Grand Prix Trail With Benetton. Hutchinson. ISBN 0-09-178311-9.
- ^ "Grand Prix Results: British GP, 1993". GrandPrix.com. נבדק ב-2006-11-07.
- ^ Open Warfare, GPRacing.net192.com. Retrieved 28 November 2006.
- ^ Ayrton Senna — By Alain Prost, ProstFan.com. Paragraph 3. Retrieved 16 August 2006.
- ^ Fan review of Grand Prix with image of pair on podium. http://www.farzadsf1gallery.com/features/adel93.html. Retrieved January 28 2007.
- ^ Hamilton, Maurice. Frank Williams. Macmillan. p. 234. ISBN 0-333-71716-3.
- ^ Grande Prěmio da Argentina de 1980 LookWeb.com.br. Retrieved 12 October 2006
- ^ Picture: Alain Prost Renault F1 Flagworld.com. Retrieved 12 October 2006
- ^ Alain Prost Helmet JmJauto.com. Retrieved 12 October 2006
- ^ 1 2 3 4 Alain Prost Information - Alain's career year by year, 1973 - 2006 ProstFan.com. Retrieved 11 October 2006
- ^ 1 2 Team Prost – a dream or reality? GrandPrix.com. Retrieved 12 October 2006
- ^ 1 2 3 4 5 GrandPrix.com > GP Encyclopedia > Constructor > Prost Grand Prix GrandPrix.com. Retrieved September 8 2006
- ^ Jean-Michel Desnoues; Patrick Camus & Jean-Marc Loubat Formula 1 99 . Queen Anne Press. ISBN 1-85291-606-0
- ^ Alain Prost 2002 Bicycle Racing, ProstFan.com. Retrieved 11 October 2006.
- ^ Trophée Andros Championship Standings, p. 3. ProstFan.com. Retrieved 11 October 2006.
- ^ Trophée Andros Championship Standings, p. 4. ProstFan.com, retrieved 11 October 2006.
- ^ Trophée Andros Championship Standings, p. 5. ProstFan.com, retrieved 11 October 2006.
- ^ Trophée Andros, ProstFan.com. Retrieved 11 October 2006.
| הקודם: פטריק דפייה (1973) |
אלוף פורמולה 3 הצרפתית 1979 |
הבא: אלן פרטה |
| הקודם: יאן למרס |
אלוף פורמולה 3 האירופית 1979 |
הבא: מיקלה אלבורטו |
| הקודם: ניקי לאודה |
אלוף פורמולה 1 1985-1986 |
הבא: נלסון פיקה |
| הקודם: איירטון סנה |
אלוף פורמולה 1 1989 |
הבא: איירטון סנה |
| הקודם: נייג'ל מנסל |
אלוף פורמולה 1 1993 |
הבא: מיכאל שומאכר |
| בקרת זהויות |
|
|---|