פורטל:הלכה
ההלכה היא אוסף הדינים והמצוות שעל-פיהם מצוּוים יהודים להתנהג בכל תחום מתחומי החיים, וכן שבע המצוות המתייחסות גם לנוכרים. ההלכה כוללת תחומים רבים: החל מדיני משפחה ויחסי אישות, איסור והיתר, וכלה במערכת המשפט העברי, העוסקת בעיקר בתחומים של דיני ממונות, נזיקין ודיני עונשין, ומשיקה בתחומים רבים לשיטות משפט כלליות אחרות.
יסודה של ההלכה הוא בתנ"ך – בפרט בחמישה חומשי תורה – המהווה קודקס מחייב ומכונן. במקביל, הלכות רבות אינן מפורשות בתנ"ך, אלא נקבעו בעבר וממשיכות להיקבע על-פי סוגים שונים של כלי פסיקה: בהם הפקת ההלכה מהתנ"ך באמצעות המידות שהתורה נדרשת בהן או מסורות שעברו כהלכה למשה מסיני, לצד כלים של חקיקה דינמית כתקנות חכמים ומנהגים. שמה הכולל של התורה העוסקת בהפקת דינים ופרשנויות שאינם כתובים בתנ"ך במפורש הוא התורה שבעל-פה. תורה זו התפתחה לאורך השנים והתווספו לה ספרות ענפה, כללים ודרכי חשיבה, דבר שהביא להתפתחות גישות שונות הן בלימוד עיוני והן בפסיקת הלכה למעשה.
כיום קיימות כמה גישות שונות ביחס למקוריות ההלכה שהתחדשה במהלך הדורות ולמחויבות אליה, כאשר הגישה המסורתית הבולטת היא אורתודוקסיה - ובתוכה כמה תתי-זרמים כחרדים ודתיים לאומיים - למול גישות המסורתיים, הרפורמים והקונסרבטיבים שמחויבותם להלכה כלשונה פחותה במידה זו או אחרת.
אשה שלמדה תורה - יש לה שכר... אף על פי... שרוב נשים אין דעתן מכוונת להתלמד...
בחרו ערך מומלץ מהרשימה וצפו בתקצירו:
 הלוח העברי • מניין השנים בלוח העברי • סדר ליל ראש השנה • צמצום (הלכה) • יחסי אישות (הלכה)
אין הולכין בממון אחר הרוב • תקנות הקהילה • דרישה וחקירה • אחריות נכסים • הגט מקליווא
אברהם יצחק הכהן קוק • מהר"ל מפראג • עקיבא איגר • אברהם ישעיהו קרליץ |
אחריות נכסים או שעבוד נכסים, הוא מונח הלכתי במשפט עברי, המתאר שעבוד של נכסים או אחריות של אדם, היוצרים ערבות משפטית בתחומים שונים. דוגמה קלאסית לאחריות נכסים היא בלוויית כסף, בה לעיתים ניתן לגבות את החוב מהנכסים שהיו שייכים ללווה בזמן שבוצעה ההלוואה אף אם הם כבר נמכרו לאחר, מכיוון שעוד משעת ההלוואה חל על נכסיו שעבוד כלפי החוב. המונח המקביל לשעבוד במשפט הכללי הוא "שעבוד צף", ששונה באופן מהותי מהמונח ההלכתי בכך שהוא חל רק על נכסי חברות ולא על נכסי יחידים.
סוג מסוים של אחריות נכסים הוא ה"אַפּוֹתֵּיקֵי", במסגרתו השעבוד שחל על נכסי החייב מתייחס לנכס מסוים אחד, שהחוב נגבה ממנו. המונח המקביל לשעבוד מסוג זה במשפט הכללי הוא שעבוד מסוג "בטוחה".
|
פְּלָטַת שבת היא כירה חשמלית (בלשון הדיבור: "פְּלָטָה") – מכשיר חשמל ביתי עשוי מתכת, המכיל בתוכו גוף חימום בעל עוצמת חום קבועה ובלתי ניתנת לשינוי – המיועדת בעיקר לשמירת החום של מאכלי השבת עד להגשתם בסעודות שבת. עיצוב מכשיר זה מבחינת תפקוד מבוסס על ההלכות הנוגעות לבישול בשבת.
שריפת ספרי הרמב"ם התרחשה בידי האינקוויזיציה בשנת 1233 בעקבות פולמוס סביב הגותו של הרמב"ם, בעיקר כפי שהשתקפה בספריו מורה הנבוכים ו'ספר המדע' שבתוך הסדרה משנה תורה. הפולמוס החל עוד בחייו של הרמב"ם, ונגע להנחות היסוד ומתודות הדיון והחשיבה בהן השתמש הרמב"ם. 'מורה הנבוכים' עוסק בשאלות פילוסופיות כלליות שאינם נוגעות רק להלכה, כך גם הרמב"ם לא מסתיר בו את השפעתם של אריסטו ושל הפילוסופיה היוונית על חשיבתו - השפעה שניכרת גם ב'ספר המדע'. גישה חדשנית זו עוררה עליו את זעמם של חכמים מסורתיים רבים, והללו ראו בו סכנה למסורת.
הדיון החל בעיר מונְפֶלְיֶה שבצרפת, בשנת 1232 - כארבעים שנה לאחר פרסום 'מורה הנבוכים'. ראשיתו היא במכתב ששלח הרב שלמה מן ההר ושניים מתלמידיו: רבי יונה גירונדי ורבי דוד בן שאול, לחכמים שונים בצרפת, חלקם מבעלי התוספות, והללו הטילו חרם בעקבות המכתב על ספרי הרמב"ם, והפיצו את דבר החרם בקהילות צרפת וספרד. הדבר עורר ויכוח סוער בו השתתפו חכמים בולטים נוספים כרבי דוד קמחי ודון יצחק אברבנאל שצידדו ברמב"ם. לטענת רבי אברהם בן הרמב"ם המתנגדים פנו לאינקוויזיציה והיא שרפה את ספרי הרמב"ם. רבי יונה גירונדי שנמנה עם מתנגדיו של הרמב"ם בתחילה, שינה את דעתו בעקבות שריפת הספרים, ואף טען ששריפת התלמוד בפריז שהתרחשה שנים מועטות לאחר מכן, ב-1242, אירעה כעונש משמיים על שריפת ספרי הרמב"ם.
[ עריכה ]
המנהג הוא צורת התנהגות שהשתרשה בקהילה היהודית כתוספת למצוות התורה. ככלל, מיוחסת חשיבות רבה למנהג כגורם מחייב, ובתלמוד נסמך רבי יוחנן על הפסוק: ”שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך” (ספר משלי, פרק א', ח') כדי להדגיש עד כמה חשוב להחזיק במנהג-אבות. קיים מגוון רחב של מנהגים בעלי משמעות רבה עבור החיים היהודיים, ומנהגים אלה בעלי מעמדות שונים; החל מהתחפשות בפורים שאינו אלא מנהג קליל ובלתי-מחייב, עבור דרך כפרות שנהוגות ברוב עדות ישראל, וכלה בחומרא דרבי זירא שהפך למנהג יסודי ומחייב בהלכות החמורות של טהרת המשפחה. כן יש את המנהג הנפוץ של חבישת הכיפה, שמעיקרו לא היה חובה כלל וכלל מבחינה הלכתית, אך כיום רבים מחשיבים אותו כחובה, והוא מאפיין רוב מוחלט של היהדות האורתודוקסית.
בהלכה קיימת הכלה של מנהגים סותרים במקומות שונים, כמו מנהגי הספרדים והאשכנזים, ששניהם נתפסים כלגיטימיים במידה שווה. אמנם, במידה שמנהגים שונים נובעים מוויכוח על פרשנות ההלכה המקורית, ההלכה שואפת להכריע בהם.
ראו גם
[ עריכה ]
המסורת היהודית כוללת את מכלול האמונות שמועברות מדור לדור עד למעמד הר סיני, ואף עד סיפור הבריאה כפי שמסופר בספר בראשית. המסורת נתפסת כמטא-הלכתית, והיא שמעצבת את ההלכה; כך לדוגמה, פרטי ההלכות המדוקדקים הנוגעים להלכות אפיית מצה, נובעים מהמסורת לפיה בני-ישראל אפו בצק שלא הספיק להחמיץ בעת יציאתם ממצרים. המסורת נתפסת כחשובה עד כדי שנאמר בתלמוד כי מקורה של כל התורה שבעל-פה במעמד הר סיני, ו"אפילו מה שהתלמיד שואל לרב, אמר הקב"ה למשה". ביהדות מספר גישות כלפי המסורת, כאשר הגישה ההלכתית הנפוצה היא הגישה האורתודוקסית - גישה הגורסת כי דברי התנ"ך וחז"ל קדושים, ואל לנו לשנות מדבריהם. אחד מהמנסחים הבולטים של המסורת האורתודוקסית בימינו הוא הרמב"ם, שכתב את י"ג העיקרים המתמקדים בעיקר באופי האמונה באלוהים ועבודתו, תהליך היווצרותו של עם ישראל, נבואה ותחיית המתים.
ראו גם
[ עריכה ]
תקנות חכמים מהוות נדבך חשוב בתולדות ההלכה, והן מהוות מרכיב יסודי בפסיקת הלכה בכל תחום. בדומה לחקיקת משנה המקובלת במשפט הכללי שנעשית על ידי ממונים מטעם, כך בהלכה בסמכות חז"ל לתקן תקנות מחייבות. קיימים כמה סוגים של תקנות; סייגים - תקנות שנועדו למנוע עבירות, תקנות הודאה והלל שמיתקנות על ניסים (כגון חג פורים), בנוסף קיימות תקנות המתייחסות להלכות שקבעו חכמים מכוח הגיונם למטרות מוסריות או רוחניות, כגון קריאת התורה.
סוג נוסף של תקנות הן כאלה שהותקנו לצרכים מסוימים שהתעוררו במהלך ההיסטוריה, כדוגמת פרוזבול. מאוחר יותר, החלו להיתקן גם תקנות הקהילה - תקנות שמוזכרות כבר בתקופת התנאים, ומטרתן הסדרת חיי הקהילה - ונעשה בהן שימוש רב בתקופות שונות. תקנות אלה קיבלו משנה תוקף ומשמעות משהחלו להיתקן במסגרת פנים-קהילתית, לאחר שנוצרו צרכים חדשים מכוח התפצלות העולם ההלכתי בתחילת האלף הראשון, והן התחייבו בכל קהילה בפני עצמה לצורך הניהול השוטף של חיי הקהילה. כיום אין אף גוף הלכתי שמתקן תקנות המקובלות על כלל הציבור היהודי, בין השאר בעקבות הגישה האורתודוקסית לפיה בדורנו אנו מצווים בעיקר לשמור על המסורת, ופחות ליצור אותה.
ראו גם
התקופות השונות בהלכה לא הוגדרו באופן פורמלי מלכתחילה, וההחלטה לגבי הגדרתן התקבלה תמיד בדיעבד - לרוב לאחר אירועים משמעותיים שהתרחשו ושהשפיעו על עולם ההלכה. בסיומה של כל תקופה, לרוב, נותר חותם הלכתי בולט שהותירו חכמי אותה תקופה על עולם ההלכה - אם בצורה של מפעל ספרותי רחב היקף, ייחודי, או סידור ההלכה במתודה חדשנית לתקופה. מקובל להתייחס להבדלים שבין חכמי התקופות כהבדלים מהותיים בחכמה ובגדלות רוחנית, כך שעל אף אי-קיומו של איסור הלכתי פורמלי, נהוג שחכמי תקופה אחת לא יפסקו הלכה למעשה באופן שונה מזה של חכמי תקופות קודמות להם.
מאפיין עיקרי שמתקיים בתקופת האחרונים הוא קִטלוג שני סוגים של חכמים: מרא דאתרא ופוסק הלכה - מול ראש ישיבה והלמדן. פוסק ההלכה הוא חכם שמשמש לרוב כרב הקהילה או נושא תפקיד פורמלי בה, שמתמקד בהוראת ההלכה בשאלות מעשיות שמתעוררות בקהילה, ואילו ראש הישיבה עוסק בעיקר בלימוד התאורטי לשמו, ומלמד זאת בעיקר צעירים במסגרת של ישיבה. ברוב התקופות החכמים עסקו בשני התחומים, אם כי לעיתים היה חכם שהתמקד בתחום אחד בלבד.
| תקופת הזוגות |
תקופת התנאים |
תקופת האמוראים |
תקופת הסבוראים |
תקופת הגאונים |
תקופת הראשונים |
תקופת האחרונים |
מספר שורות מכתב יד קאופמן: מסכת אבות, פרק א, משנה ו ומשנה ז. כתב-היד נחשב לאחד מכתבי-היד החשובים ביותר של המשנה, והוא מתוארך למאה ה-12 לערך.
בהלכה ספרות ענפה העוסקת בכל תחום מתחומי ההלכה. הראשון שניסה לסדר את ההלכה באופן שיטתי ולכתוב אותה באופן מסודר למען הדורות הבאים היה רבי יהודה הנשיא שכתב את ששת סדרי משנה, ובקיצור 'המשנה', בתחילת המאה השלישית. סביב המשנה נכתבו התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי, שכתיבתם מתאפיינת בציטוט דיונים מבתי המדרש בבבל ובארץ ישראל, וגם שמועות שאינן קשורות ישירות למשנה ודברי אגדה.
מקובל לומר כי את התלמוד הבבלי חתמו רב אשי ורבינא, ואת התלמוד הירושלמי חתם רבי יוחנן, אך קביעות אלו עמומות, כמו גם תיארוך חתימת שני התלמודים - אם בכלל היה תאריך בו הם נחתמו. המשנה והתלמוד הפכו גם הם, כתנ"ך – אם כי לא באותה מידה – לסמכות הלכתית עליונה, ועל-פיהם נכתבו בתקופת הראשונים ספרי פסיקה מפורסמים כספר ההלכות של הרי"ף, "משנה תורה" לרמב"ם, "ארבעה טורים" ו"שולחן ערוך", וכן ספרי פרשנות וחידושים על התלמוד, כדוגמת "חידושי הרשב"א", ו"חידושי הריטב"א". בתקופת האחרונים התפתחה הספרות ההלכתית בכמה כיוונים: ספרות הלכתית סביב התלמוד וספרי ההלכה של הראשונים, ספרות שאלות ותשובות רחבה ביותר, ובמקביל נפוצה שיטת הפלפול, שעל-פיה נכתבה ספרות רבה שעסקה בהיבטים חריפים של סוגיות התלמוד.
ראו גם
ההלכה עוסקת בנושאים רבים ומגוונים ונוגעת בכל תחומי החיים. ההלכה קובעת חיובים מעשיים כמו ברית מילה, שלוש תפילות ביום, הנחת תפילין, מצוות הנוגעות לחגים ועוד.
כמו כן, ההלכה מטילה איסורים רבים המתווים את צרכיו של האדם באופן המותר, כגון האיסורים על אכילת מזון לא כשר, שביתה ממלאכה ביום שבת ושלילת קיום יחסי מין בתקופת מחזור.
למעשה, בכל תחום שהוא, בתחומים מגוונים למיניהם בחיי היום יום, קובעת ההלכה חוקים ברורים, כמו חוקי המשפט העברי, הסדר מוסד הנישואים, ובכל הנוגע למוות ואבלות. ההלכה גם נוגעת בפרטים רבים הקשורים למוסר חברתי, ופרטים אלו נקראים "מצוות שבין אדם לחברו". רבים מתחומי ההלכה אינם נוהגים בפועל כיום בתקופת הגלות, כשהסיבה העיקרית לכך היא העדר בית מקדש, אך כל שאר תחומי ההלכה נשמרים בפועל בקרב החברה הדתית כיום.
תפילה: בית כנסת • מניין • תפילת שחרית • תפילת מנחה • תפילת ערבית • תפילת מוסף • קריאת שמע • תפילת העמידה • ברכת כהנים • קדושה • קדיש
ברכות: ברכות הנהנין • ברכת המזון • ברכות המצוות • ברכה לבטלה • ברכת אשר יצר • ברכות הראיה • ברכת הגומל • ברכות התורה
שונות: ציצית • טלית • תפילין • מזוזה • נטילת ידיים • תלמוד תורה • כיפה • צניעות • כיסוי ראש לנשים
איסורים שונים: איסורי כישוף • כתובת קעקע • שעטנז • נדר • איסור אכילת שרצים • איסור והיתר
שביתה ממלאכה: ל"ט אבות מלאכה • מוקצה • הלכות ערובין • תחום שבת • פיקוח נפש • מלאכת אוכל נפש
סדר השבת: נרות שבת • סעודות שבת • קידוש • לחם משנה • קריאת התורה • הפטרה • הבדלה
הלוח העברי • ראש השנה • תקיעת שופר • יום הכיפורים • סוכות • סוכה • ארבעת המינים • הדלקת נרות חנוכה • קריאת המגילה • פסח • ליל הסדר • חמץ • מצה • ספירת העומר • ימי בין המצרים • תשעה באב • תעניות • קריאת ההלל • חול המועד
מעגל החיים: ברית מילה • פדיון הבן • גיור • בת מצווה • בר מצווה • קבורה • אבלות
אישות: חופה וקידושין • כתובה • שבע ברכות • גט • ייבום וחליצה • איסור עריות • פסולי חיתון • פריה ורבייה • יחסי אישות • טהרת המשפחה • משכב זכר • איסורי נישואים לכהן • פוליגמיה ביהדות
עבודה זרה • בית המקדש • קורבנות • מצוות התלויות בארץ • טומאה וטהרה • משפט עברי
למצוות נוספות ראו: תרי"ג מצוות במניין ספר החינוך
[ עריכה ]
דיני ממונות בהלכה הם תחום נרחב בו עוסקת בעיקר פרשת משפטים שבספר שמות, והמסכתות בבא קמא, בבא מציעא ובבא בתרא במשנה ובתלמוד. דינים אלו הם מורכבים ומקיפים כמות גדולה של תחומים; יחסי שותפות ושכנות, יחסי מזיק וניזק, הלכות קניינים, גזל ועוד. בהלכה כמה מושגים ייחודיים למשפט העברי בתחום דיני הממונות, כגון מיגו, גרמא בנזיקין, חלוקה קטגורית של מזיקים לארבעה אבות נזיקין ואחרים.
דינים אלו אינם מוטמעים כיום במשפט הישראלי באופן פורמלי, בניגוד לדיני משפחה. הסיבה לכך היא שגם בהלכה עצמה דיני ממונות גמישים יחסית, שכן להלכה "דבר שבממון תנאו קיים" (תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף נ"ו, עמוד א'); כלומר - בדיני ממונות ההסכם בין האנשים הוא שקובע ולא דינים אובייקטיביים מופשטים.
ראו גם
[ עריכה ]
דיני נפשות במשפט העברי נידונים במקומות שונים במקרא ובתלמוד - בו בעיקר במסכת סנהדרין. דיני נפשות בהלכה מוסמכים לדון בסנהדרין; "סנהדרין קטנה" - בת עשרים ושלושה דיינים, או סנהדרין גדולה - בת שבעים ואחד דיינים. דינים אלה מתחלקים לכמה סוגים: הוצאה להורג של עובר עבירה בידי סנהדרין באחת מארבע מיתות בית דין, מקרים של היתר להרוג בידי אדם פרטי, דיני העדפה של נפש מול נפש ושיקול של ביצוע עבירה מול מחיר של חיי-אדם. במקרא כמה מקרים קלאסיים של דיני נפשות, להם יוחדה ספרות הלכתית רבה, לדוגמה פרשיות בן סורר ומורה וזקן ממרא.
שלושה נושאים בולטים בשונותם בהלכה ביחס לכלל הדינים האחרים בהלכה - גילוי עריות, עבודה זרה ושפיכות דמים - בהם בניגוד לכל שאר הדינים ההלכה קובעת באופן ברור כי במקרה של ברירה בין מוות לבין ביצוע אחת מהעבירות הללו - יש לבחור במוות.
ראו גם
[ עריכה ]
דיני משפחה ואישות בהלכה עוסקים בכל מה שקשור לנישואין וגירושין, האנשים איתם מותר או אסור להתחתן, ההיבטים המשפטיים והכלכליים העומדים בבסיס התקשרות של נישואין, וכן בכל מה שקשור בקיום יחסי מין. בהלכה קיימת חלוקה מעמדית ברורה, המקיימת מערכת יחסים מובהקת עם אפשרויות החיתון: עשרה יוחסין. בסדר נשים מופיעות ההלכות המסוימות עבור היחסים בין כל אחד לכל אחד מעשרה היוחסין הללו, ואין אף אחד מעשרה היוחסין הללו שיכול להינשא לכולם; ישנם שיכולים רק עם בני אותה קבוצה שלהם, וכאלה המותרים להינשא רק עם בני אותו הייחוס שלהם.
בהלכה עיסוק רב בשלל ההיבטים הקשורים בנישואין, והיא טבעה כמה מונחים יסודיים שחלקם מקובלים גם בישראל כיום (בעיקר עקב קבלת המשפט העברי במדינת ישראל לעניין דיני אישות). כך לדוגמה גט, כתובה, ייבום ואחרים.
בהלכה עיסוק רב גם בתנאים המותרים לקיום יחסי אישות; ככלל קובעת הגישה ההלכתית המקובלת כי יחסי מין מותרים אך ורק במסגרת מערכת יחסים הטרוסקסואלית הממוסדת על-פי תנאי ההלכה - כל אופן אחר אסור. מעבר לעצם האיסור, ההלכה דנה רבות אודות העונשים הצפויים למקיים יחסים אסורים; כך לדוגמה משכב הומוסקסואלי או עם בעל חיים - עונשם מוות באמצעות סקילה, ומשכב עם אשת איש - מיתה בחנק.
ראו גם
[ עריכה ]
הענישה בהלכה כוללת את כל העונשים הניתנים בגין ביצוע העבירות השונות - הן מדאורייתא והן מדרבנן. ההלכה מכירה בענישה בידי שמיים, והדוגמה הבולטת לכך הוא עונש כרת, אך עיקר העונשים בהלכה, על-פי הציווי המקראי, הם בידי אדם; עונש מוות (המתבצע באחת מארבע מיתות בית דין), מלקות הניתנות לאדם שעבר עבירה, וקנס המושת על אדם שביצע עבירת רכוש. בנוסף, ישנם עונשים ייחודיים לעבירות מסוימות, שנועדו לכפר על עובר העבירה, כגון: גלות לעיר מקלט של רוצח בשגגה, וקורבנות שונים (כגון חטאת, קורבן אשם ואחרים). עונשים אלה מבוצעים רק בזמן שבית המקדש קיים והסנהדרין פועלת, ומכוננת מערכת שלטונית יהודית בארץ ישראל.
על אף שבית-דין אינו יכול לקבוע כללים חדשים בענישה, עונשים חדשים או עבירות חדשות, ההלכה מכירה בסמכותו של בית הדין ליזום עונשים חמורים - אף עד כדי מוות - שאינם כתובים בתורה, במקרים חריגים ומסוימים כאשר הם רואים צורך מסוים לכך. בנוסף קיימות גם סנקציות חברתיות המוכרות בהלכה, חרם ונידוי, שנועדו לאדם שעושה מעשים עליהם אין ענישה פורמלית.
ראו גם
[ עריכה ]
מבנה מערכות השיפוט בהלכה גם הוא הירארכי, כמו מערכות משפט אחרות; בתי-הדין השונים בנויים במידרג הבא: בית דין של שלושה דיינים המוסמך לדון בדיני ממונות, ומעליו שתי ערכאות המכונות סנהדרין; האחת בת עשרים ושלושה דיינים המוסמכת לדון גם דיני נפשות, והגבוהה ביותר - המכונה בית דין הגדול שבירושלים - כוללת שבעים ואחד דיינים. בית-דין גדול זה נחשב לפוסק האחרון בהלכה, ובכל תחום - כולל דינים הנוגעים להנהגה אזרחית ועניינים שאין להם קשר ישיר להלכה. מבנה זה לא נשמר בגלות, ומערכת השיפוט העברית הפכה להיות מקומית-קהילתית.
סדרי הדין בהלכה הם גם בעלי מאפיינים שונים מאלה שבשיטות המשפט האחרות; כך לדוגמה, בבית-דין הלכתי אין עורך דין שטוען ומנהל את חקירת העדים ובעלי-הדין, אלא הדיינים עצמם עושים זאת. בנוסף, במשפט העברי ישנם נהלים קפדניים כיצד יש לנהל את חקירת העדים - תחום המכונה דרישה וחקירה.
ראו גם
האסטלה עליה נמצאו חוקי חמורבי
המאה ה-19 והמחצית הראשונה של המאה ה-20, היו שנים שבהן התבצעו חפירות ארכאולוגיות רבות במסופוטמיה. ארכאולוגים בריטים, צרפתים וגרמנים, התעניינו באזור זה בגלל הקשר עם המקרא, והיה ברצונם לגלות את הערים שהוזכרו בתנ"ך. במסגרת החפירות נמצאו כתבים רבים על לוחות חרס בכתב יתדות, או אסטלות שמזכירים שמות מלכים המופיעים בתנ"ך כמלך אחאב המופיע על גבי המונולית מכורח המספר על קרב קרקר, או המלך יהוא המופיע על גב האובליסק השחור אשר נמצא בנימרוד שבצפון מסופוטמיה, בידי הארכאולוג הבריטי אוסטן הנרי לייארד בשנת 1845.
הממצאים הרבים כוללים גם לוחות חרס בכתב יתדות שכוללים קובצי חוקים של מלכים וממלכות אשר עוסקים בניהול חיי היומיום חיי החברה והמשפט של הממלכה. הממצאים מתייחסים לממלכות במסופוטמיה מתחילת האלף ה-2 לפנה"ס (זמנו של אברהם אבינו, על פי הכרונולוגיה המקראית, כ-450 שנה לפני שניתנה התורה). מציאת לוחות אלה הביאה למחקר השוואתי בין קודקס חוקים אלה לחוקי המקרא, מחקר שמצא את הדמיון ואת השוני בין הקודקסים השונים לחוקי המקרא.
כך לדוגמה, בחוקי אשנונה שנכתבו בממלכת אשנונה השומרית הנישואים נכנסו לתוקף כאשר החתן או אביו הביאו מוהר של מצרכי מזון או מזומנים, וכמו כן, כמו במשפט העברי, רק הבעל הורשה לגרש את אשתו. אך בניגוד למשפט העברי, אם לזוג יש ילדים הבעל מאבד את כל רכושו. דוגמאות לקודקסים נוספים שנמצאו מתקופה זו הם חוקי חמורבי ותעודות נוזי.
חוקי אשנונה הם קובץ חוקים שנוסחו בין המאות ה-20 וה-19 לפנה"ס. הקובץ התגלה בחפירות בעיראק בשני העתקים נפרדים הכתובים על לוחות חרס בכתב יתדות. הלוחות נמצאו על ידי הארכאולוג העיראקי טהא באקר בשנים 1945 ו-1947 בשדופום (תל רחמל) – אחת מערי הממלכה של אשנונה, צפונית לבגדאד בעיראק של ימינו, קודם שנכבשה בידי חמורבי.
חוקים אלה הם מהקדומים ביותר שנמצאו בעולם התרבות השמית. ההבדל בין חוקים אלה לחוקי חמורבי תורם להבנת ההתפתחות של החוקים בעולם הקדום של מסופוטמיה. אשנונה הפכה לממלכה חשובה מבחינה פוליטית לאחר נפילת השושלת השלישית של אור.
החוקים מצביעים על ריבוד חברתי (חברה מעמדית). החוקים הראשונים קובעים מחירים מקסימליים למצרכי מזון, לשכר הפועלים החקלאיים ולשירותי תחבורה. קיים דמיון בין חוקי אשנונה לחוק העברי בחוקים שבין אדם לחברו. למשל, בחוק אשנונה (סעיף 53) כתוב: ”שור כי יגח שור אחר והמיתו, שני בעלי השוורים יחצו את כסף השור החי וגם את כסף השור המת”. בדומה למה שכתוב בספר שמות בתורה: ”וְכִי-יִגֹּף שׁוֹר-אִישׁ אֶת-שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת, וּמָכְרוּ אֶת-הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת-כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת-הַמֵּת יֶחֱצוּן” (כ"א, לה).חוקי חַמוּרָבִּי הם קודקס החוקים הנודע והמקיף בחוקי המזרח הקדום, והראשון שנתגלה בעת החדשה. הקובץ חובר ונחקק על אסטלה בשנת שלטונו האחרונה של חמורבי מלך בבל, השליט השישי בשושלת הבבלית הראשונה, במאה השמונה עשרה לפנה"ס. אוסף החוקים, אשר כלל במקור כ־300 חוקים, פורסם לקראת סוף תקופת שלטונו של חמורבי, אך לא ניתן לקבוע בוודאות אם הם אמנם יושמו בפועל. הקודקס נכתב בכתב יתדות בשפה האכדית אשר הייתה, בהשפעת חמורבי, לשפה הרשמית בבבל.
יש המזהים בחמורבי, שנודע גם כעמורפי, את הדמות המקראית אמרפל מלך שנער, המזוהה במקרא עם בבל: "וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם... עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ" (בראשית פרק י"א, פסוקים ב'; ט').
החוקים גופם הם בעלי מבנה קזואיסטי. כתוצאה מכמה לקונות בטקסט, לא ניתן לקבוע את מספרם המדויק, אך הם מנו במקור קרוב ל-300 חוקים, שמתוכם השתמרו (ושוחזרו באופן חלקי) 282. החוקים עוסקים בתחומים רבים, בהם הליכי משפט, עבירות רכוש, דיני עבדות, נכסי מלכות, אריסות, נזקי תבואה, השקיה ונזקי מים, הסגת גבול ופשעי רועים, כריתת עצים, שכירת בתים, מסחר ורוכלות, מזיגת יין ופונדקאות, הלוואות, פיקדונות, שמירת נכסים ושומרים, הוצאת דיבה, אירוסין, נישואים, עגינות, גירושים, אמה ופילגש, עבירות מין, גילוי עריות, דיני ירושה, נישואי עבד ובת-חורין, מעמד האלמנה ובנותיה, דיני אימוץ, תקיפה וחבלה גופנית, אחריות מקצועית, נזק לבעלי-חיים, שור שנגח, הנהלה ומשק, שכירים בחקלאות, דמי שכירות של בהמות, עגלות וספינות.
עניין מחקרי ודתי רב עוררה השוואתם של חוקי חמורבי לחוקי התורה.
על פי ההלכה, בין אכילת בשר לאכילת חלב ומוצריו יש להמתין זמן מה (בין שעה אחת לשש שעות, ע"פ המנהגים השונים). יוצא מכך שישנו זמן בו אסור לאכול גם חלב וגם בשר: אם אדם אכל בשר לפני השקיעה של כ"ט תמוז, אסור לאכול לאחר השקיעה מוצרי חלב, כי עוד לא מס' השעות המשמשות להפרדה בין הבשר והחלב, וגם מוצרי בשר אסור לאכול כי לא נהוג לאכול בבשר בתשעת הימים. במצב זה ניתן לאכול רק מאכלי פרווה.
- הצטרפו לפעילות רצופה במיזם הלכה.
- כתבו או תרגמו ערכים מבוקשים בתחום ההלכה. ברשימה זו תוכלו גם להוסיף ערכים שלדעתכם חסרים.
- כאן תמצאו ערימה של ערכים בנושא הלכה שרק מחכים שישפרו אותם.
- אפשר למצוא ערימה של קצרמרים בנושא הלכה שרק מחכים שירחיבו אותם.
- כאן תוכלו למצוא ערכים בנושא הלכה שאין להם קישורי בינוויקי ולהוסיף להם את הקישורים הללו.
| רשימת הערכים המבוקשים | |
|---|---|
|
| רשימת הערכים הדורשים שיפור | |||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
|
מצאו ערכים לשיפור בנושא הלכה: לשכתוב • לעריכה • להשלמה • קצרמרים • חדשים • דורשי מקור • לפישוט •
בלי תמונה (יש לגלול את המסך כלפי מטה)