מצוות שבין אדם לחברו
מצוות שבין אדם לחברו הן מצוות שהתורה מצווה בהן על עשיית מעשה כלפי אדם אחר, על מנת להסדיר את ההתנהגות החברתית שבין בני האדם. בניגוד למצוות שבין אדם למקום שבהם האדם מצווה בהם לעשות מעשים כלפי הקב"ה, ואין בהם הנאה לחברו.
בתלמוד וכן בראשונים ובאחרונים ישנם חילוקי דינים רבים בין שני סוגי מצוות אלו.
בכמה מהמצוות נחלקו אחרונים האם הם בכלל המצוות שבין אדם לחברו או שהם מהמצוות שבין אדם למקום.
מקור
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההבחנה בין שתי מחלקות אלה של מצוות מוזכרת לראשונה במשנה:
עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר; וְשֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ.
פירוש הדבר הוא שאדם שחטא במצווה או איסור שהוא בין אדם לחברו, לא יועיל לו לכפר על עוון זה, עד שיבקש מחילה מחברו, שיסלח לו.
באחרונים כתבו שאף בעבירה שבין אדם לחברו, מלבד החטא שחטא לחברו וחיוב הסליחה ממנו, ישנו אף חטא כלפי המקום[1], ויש שהוסיפו שאף חלק העבירה למקום לא יתכפר לו כל זמן שחברו לא מחל לו על פגיעתו.
ההבחנה גם נרמזה במסכת אבות (פרק א', משנה ב'):
שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר, על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים.
פירש הרב שמואל די אוזידה (וכמוהו מפרשים אחרים): "כנגד הלמוד אמר על התורה וכנגד המעשה שבין אדם למקום אמר ועל העבודה וכנגד המעשה שבין אדם לחברו אמר ועל גמילות חסדים".
חשיבות המצוות שבין אדם לחברו
[עריכת קוד מקור | עריכה]יש מהראשונים שכתבו שמצוות שבין אדם לחברו חשובות יותר מהמצוות שבין אדם למקום[2], וכך כתב הרא"ש בפירושו למסכת פאה:
כי הקדוש ברוך הוא חפץ יותר במצוות שיעשה בהם גם רצון הבריות, מבמצוות שבין אדם לקונו
וכתב רבי מנשה מאיליה (בספרו "פשר דבר"): "אנו רואים בעוונותינו הרבים בדורנו זה שנתרבתה האפיקורסות בעולם. וזה מחמת שרואים אנשים בעלי תורה ואין בהם מידות טובות בהנהגה שבין אדם לחברו".
חילוקי דינים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בפוסקים ישנם חילוקי דינים שונים בין מצוות שבין אדם לחברו למצוות שבין אדם למקום:
עשה דוחה לא תעשה - יש שכתבו שמצווה שבין אדם למקום אינה דוחה מצווה שבין אדם לחברו[3]
מצוות צריכות כוונה - הרבה מהפוסקים סבורים שבמצוות שבין אדם לחברו אין כוונת המצווה מעכבת[4]
אונס - יש מי שדעתו שבמצוות שבין אדם לחברו אין פטור אונס[5]
בכפרת יום הכיפורים - כאמור, לפי דרשת רבי אלעזר בן עזריה[6], בשונה מהעבירות שבין אדם למקום, אין יום הכיפורים מכפר על עבירות שבין אדם לחברו אלא אם כן ביקש את מחילת חברו[7].
עשרת הדיברות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – עשרת הדיברות
בראשונים כתבו שעשרת הדיברות שנתנו למשה בסיני, חלוקים לב' סוגים, הלוח הראשון מימין, עוסק במצוות (או איסורים) שבין אדם למקום, ואילו הלוח שמשמאל עוסק במצוות (ואיסורים) שבין אדם לחברו[8].
זה תוכן הלוח הימני שעוסק בבין אדם למקום:
- אנוכי ה' אלוקיך: יסוד האמונה המונותאיסטית.
- לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, לא תעשה לך פסל וכל תמונה: אלוהים שולל כל עצם דומם שנוצר לשבחו, וההסבר לכך שטיפוח פסלים ותמונות נחשב לעבודה זרה. הפירוט שבהמשך הדיבר, הוא בשביל שלא יהיה ספק בכוונתו של אלוהים.
- לא תשא שם ה' לשווא: איסור להישבע באלוהים או להעלות על השפתיים את שמו לשווא.
- זכור את יום השבת לקדשו: מצווה לזכור את היום השביעי יום המנוחה של אלוהים.
- כבד את אביך ואת אמך: מצווה לכבד את ההורים יש שכתבו שמצווה זו משתייכת לשתי הקבוצות: בין אדם לחברו ובין אדם למקום.
ואילו מצדו השמאלי של לוחות הברית עוסקות המצוות בדברים הנוגעים לחיי החברה (בין אדם לחברו):
- לא תרצח: אחד מחוקי היסוד בכל חברה והוא שמירה על ערך החיים.
- לא תנאף: דיבר שנועד לשמור על טוהר המשפחה, ומבטא את העיקרון של קדושת המשפחה וקדושת הנישואין.
- לא תגנוב: לפי התלמוד הבבלי במסכת סנהדרין, זהו איסור לחטוף אדם מישראל.
- לא תענה ברעך עד שקר: הזכות למשפט צודק והוגן.
- לא תחמוד: לכבוש את היצר החפץ בדבריו של הזולת.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הרב אליעזר מלמד, עבירות שבין אדם לחברו, באתר פניני הלכה
- שמשון אטינגר, מצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו במשנת הרמב"ם, דיני ישראל לה-לו
- מאמרים בנושא מצוות שבין אדם לחברו, באתר ספריית אסיף
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ראו למשל ברכי יוסף אורח חיים סימן תר"ו סעיף קטן א
- ^ כך למשל כתב ר' אלחנן וסרמן בביאורי אגדות על דרך הפשט שבסוף ספר קובץ הערות פרק ז' אות ז'.
- ^ שו"ת שם אריה יו"ד סד.
- ^ אהבת ציון סימן רטז, וראו קובץ שיעורים, כתובות, אות רמט ועוד.
- ^ רבי יוסף ענגיל אתוון דאורייתא סימן יג.
- ^ במשנה, מסכת יומא, פרק ח', משנה ט'
- ^ ראו גם משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות תשובה, פרק ב', הלכה ט'
- ^ הרמב"ן בפירושו על התורה פרשת יתרו.