פסח

פסח

שולחן ערוך לקראת ליל הסדר
שמות נוספים	חג הפסח, חג המצות, חג החירות, חג האביב, חג הגאולה.
סוג	חג בפני עצמו
סיבה	זיכרון יציאת מצרים, הצלת בכורי ישראל, ה' פסח על בתי בני ישראל במכת בכורות, קריעת ים סוף.
סמלים	בדיקת חמץ, ביעור חמץ, מצות, ליל הסדר, קערת ליל הסדר, הגדה של פסח.
מאכלים	מצה, קניידלעך, מצה בריי
מתקשר עם	שבת הגדול, תענית בכורות, ספירת העומר, חול המועד, מימונה, פסח שני, שבועות, שלושת הרגלים
מועד
תאריך התחלה	ט"ו בניסן ה'תשפ"ה יום ראשון 13 באפריל 2025
תאריך סיום	ארץ ישראל: כ"א בניסן ה'תשפ"ה יום שבת 19 באפריל 2025 חוץ לארץ: כ"ב בניסן ה'תשפ"ה יום ראשון 20 באפריל 2025.

חַג הפֶּסַח (או בשמו המקראי: חַג הַמַּצּוֹת) הוא חג יהודי מקראי, הראשון מבין שלוש הרגלים. פסח נחוג במשך שבעה ימים, מט"ו בניסן ועד כ"א בניסן בארץ ישראל וכ"ב בניסן בחוץ לארץ שם מציינים את יום טוב שני של גלויות. היום הראשון והאחרון מכונים "ימים טובים", והימים שביניהם מכונים "חול המועד". פסח מציין את יציאת בני ישראל מעבדות במצרים לחירות, שחלה לפי המקרא בליל היום הראשון לחג, לאחר מכת בכורות. היום האחרון לחג, המכונה שביעי של פסח, מציין לפי חז"ל את נס קריעת ים סוף.

מצוות החג המרכזיות הן איסור אכילה, הנאה ובעלות על חמץ במהלך כל החג, ומצוות עשה של אכילת מצה וסיפור יציאת מצרים בלילה הראשון של החג, הוא ליל הסדר. בליל הסדר מצווה מן התורה לאכול מצה ומרור ולספר על יציאת מצרים, ומדברי חכמים גם לשתות ארבע כוסות יין. בזמן שבית המקדש היה קיים, התקיימו בחג הפסח גם מצוות עלייה לרגל, הקרבת קורבן פסח בערב החג ואכילתו בירושלים בלילה של ליל הסדר. לאחר חורבן בית המקדש מצוות אכילת מרור בליל הסדר היא מדברי חכמים. על אף שבכל הימים הטובים יש מצווה לומר את ההלל, הרי שאמירתו בפסח אופיינית במיוחד ובשל כך הוא מכונה בחז"ל גם בשם הלל המצרי.

סיפור יציאת מצרים והיציאה לחופשי מעבדות לחירות המבטאים את מהות החג, הפכו את החירות לסמל תרבותי, דתי ואוניברסלי. המונח "יציאה מעבדות לחירות" השאוב מחג הפסח הפך לביטוי שגור בשפה העברית בהקשרים שונים. המוטיב "זכר ליציאת מצרים" נאמר בכל קידוש לליל שבת או ליל יום טוב.

מקור החג

ערך מורחב – יציאת מצרים

על פי המסופר בתורה, ירדו יעקב ובניו למצרים בשל הרעב הגדול ששרר בארץ, ושגשגו שם בזכות מעמדו הרם של יוסף בבית פרעה. בחלוף השנים נשכחה הידידות ששררה בין פרעה ליוסף, ובני ישראל הפכו לעבדים שנאלצו לעבוד בעבודות פרך. לאחר שנים רבות של עבדות, התגלה אלוהים למשה דרך הסנה הבוער וציווה עליו לבוא אל פרעה עם אהרון ולדרוש שישחרר את עם ישראל. פרעה סירב, ובעקבות זאת הכה אלוהים באמצעות משה ואהרון את כל ארץ מצרים.

לבסוף נצטוו בני ישראל לשחוט ביום י"ד ניסן, ערב המכה העשירית, שה זכר בן שנה, לתת מדמו על דלתות הבתים ולאכול את בשרו באותו לילה, בשעה שאלוהים הכה כל בכור מבין המצרים. לצד הציווי ליוצאים על קורבן הפסח ניתן גם ציווי לדורות הבאים על שבעה ימי חג:

”וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ: מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים, נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם, וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן, פֶּסַח הוּא לַ-ה'.” (י"ב, י"א) ”וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם, וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם, וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַ-ה' לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ. שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי.” (י"ב, י"ג–ט"ו)

בעקבות מכת בכורות נכנע פרעה והורה לבני ישראל לעזוב את מצרים באותו יום. ליל הבכורות וקורבן הפסח נחגג בימינו בליל הסדר, ויום יציאת מצרים הוא יום טוב ראשון של פסח:

”וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה, הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם, וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת. וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר: קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי, גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' כְּדַבֶּרְכֶם.” (שמות, י"ב, ל'–ל"א) ”...וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.” (י"ב, מ"א)

בהמשך מסעם, ניצלו בני ישראל בים סוף. האירוע התרחש, על פי חז"ל ביום שביעי של פסח, המצרים חזרו בהם זמן קצר לאחר צאת בני ישראל, והחליטו לרדוף אחריהם ולהשיבם לעבדות. כשהשיגו אותם, חנו בני ישראל על שפת ים סוף ולא יכלו להימלט, אך עמוד הענן חסם את המצרים במהלך הלילה כשאלוהים בקע את ים סוף ובני ישראל עברו בתוכו. לפנות בוקר שב הים למקומו ופרעה וכל חילו טבעו בים.

”וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם, וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם וַיֹּאמרוּ: מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ.” (שמות, י"ד, ה') ”וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל הַיָּם, כָּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ...” (י"ד, ט') ”וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם.” (י"ד, כ"ב) ”...וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ וַיְנַעֵר ה' אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם.” (י"ד, כ"ז)

שמות החג

קטע מתוך הגדת ראשי הציפורים, כתב יד מאויר של ההגדה של פסח שנוצרה בגרמניה בסוף המאה ה-13.

מקור השם פסח הוא מהמקרא, בו נכתב: ”וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה', אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל” (ספר שמות, פרק י"ב, פסוק כ"ז). קיימים שני פירושים למילה "פסח": על פי רש"י המשמעות היא "דילוג" או "חמלה". פירוש נוסף, על פי אונקלוס, מסביר את המילה כ"הצלה" או "מתן חסות". ברם, הכינוי "פסח" אינו מתייחס ,במקרא, לכל החג המכונה בימינו פסח, אלא דווקא לליל הסדר וגם לצהרים הסמוכים לו לפניו, המכונים בימינו ערב פסח. בערב פסח אחר הצהרים התבצעה שחיטת ומריחת דם קורבן הפסח במצרים וכן בבית המקדש: ”בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַה'” (ויקרא, כ"ג, ה') שחיטת וזריקת דם הקרבן על המזבח החלה בחצות היום, ומאותו זמן חל איסור על עשיית מלאכה ואיסור אכילת חמץ, הנשמר עד ימינו. עם שקיעת השמש וכניסת יום ט"ו בניסן החלה המצווה לאכול את קורבן הפסח, יחד עם מצות ומרור, והוא הנקרא ליל הסדר "הוא הלילה הזה לה', שימורים לכל בני ישראל לדורותם". סוף זמן אכילתו נתון במחלוקת, אולם לכל המאוחר זמנו עד עלות השחר של יום ט"ו בניסן. משמעות הדבר כי זמן "הפסח" המקראי נע בין 12–18 שעות זמניות, כאשר אלו החלו בצהרי היום הקודם לליל הסדר, כאשר עיקר זמנו של הפסח הוא ליל הסדר עצמו, ליל מועד הפסיחה ומכת בכורות. עם זאת, המקרא עצמו רומז לשם הפסח כשם לכלל שבעת ימי החג, הקרויים על שם הקרבן שבראשית החג.

השם המקראי, חג המצות, מתייחס לתקופה בת שבעה ימים, מתאריך ט"ו ניסן ועד לתאריך כ"א ניסן. החג נקרא על שם המצות שאכילתן היא מצווה מיוחדת ביום הראשון לחג, ובשאר הימים משמשות תחליף ללחם החמץ: ”אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת” (ספר שמות, פרק כ"ג, פסוק ט"ו). בפסוקי התורה ישנה הבחנה ברורה בין קורבן הפסח לבין חג המצות ומועדיהם: ”וּבַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ פֶּסַח לַ-ה'. וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חָג שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת יֵאָכֵל.” (ספר במדבר, פרק כ"ח, פסוקים ט"ז–י"ז). במהלך תקופת בית שני היטשטשה ההבחנה ביניהם וחג הפסח הפך לשם נרדף לחג המצות.

בתפילה, מכונה החג על ידי חז"ל זמן חירותנו, על שם היציאה מעבדות מצרים לחירות שהתרחשה אז. באופן דומה החג נקרא^{[דרושה הבהרה]} לפעמים גם חג החירות. שם מאוחר יותר^{[דרושה הבהרה]} לחג הוא חג האביב, המציין את העונה בה הוא חייב לחול לשם קיום מצוות ”שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַ-ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה” (ספר דברים, פרק ט"ז, פסוק א'), ואף מעברים את השנה לשם כך.

היום האחרון של החג נקרא שביעי של פסח, ועל פי חז"ל הוא נחוג כיום טוב כיוון שבאותו יום נקרע ים סוף. מסיבה זו יש שקוראים ביום זה את שירת הים. הקראים קוראים ליום השביעי שביעי עצרת, על פי הפסוק ”שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַה' אֱלֹהֶיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה.” (ספר דברים, פרק ט"ז, פסוק ח')

בקרב יהודי עיראק מוכר חג הפסח גם בשם שִׁתַּאכַא (شِتّاخا), גלגול של הצירוף "השתא הכא" בארמית (ובעברית "השנה כאן") המוזכר בהגדה בפיוט 'הא לחמא עניא'.

בקרב יהודי קווקז נקרא החג בשם ניסוֹנוּ, הנגזר משם חודש ניסן העברי בהגייתו בניבם הפרסי.

שם החג באנגלית, Passover, הוא תרגום מילולי של המונח העברי ומקורו בתרגום התורה לאנגלית שבוצע על ידי ויליאם טינדייל במאה ה-16.

הכנות לקראת פסח

חלוקת מצות לנזקקים, ניו יורק 1908

לימוד הלכות החג

בגמרא מובאת ברייתא העוסקת בהכנה לפסח באמצעות לימוד הלכות פסח: "שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום". שלושים יום אלו מתחילים בפורים. בעבר היו שחישבו את תאריך חג הפסח לפי מניין הימים מיום הפורים, דבר שהוביל להשלכה דינית לגבי הנוהג לקרוא את המגילה קודם ליום הפורים, במקרים שונים. הרמב"ם השמיט בספרו יד החזקה דין זה ששואלין ודורשין בהלכות פסח קודם הפסח שלושים יום. היום העיקרי ללימוד הלכות החג הוא שבת שלפני פסח, הנקראת שבת הגדול. בשבת זו נושאים רבנים דרשות ארוכות העוסקות בהכנה הלכתית ורוחנית של הציבור לפסח.

קמחא דפסחא

ערך מורחב – קמחא דפסחא

מנהג הקמחא דפסחא (בארמית: קמח לפסח, כלומר קמח להכנת המצות, נקרא גם בשם "מעות חיטין") הוא מגבית צדקה מיוחדת הנגבית מהציבור על מנת לקנות את צורכי החג לעניים, על פי הנאמר (קיצור שולחן ערוך תכ"ט) "ומנהג לקנות חיטים ולחלקם לעניים לצורך פסח". בעבר הייתה צדקה זו מאורגנת באופן קהילתי, ובימינו מאורגנת מגבית זו על ידי גופים מקומיים, אזוריים או ארציים, כדוגמת עיריות, מחלקות רווחה, מועצות דתיות ועמותות רווחה. התקציב לקמחא דפסחא מתקבל מיחידים, חברות, גופים ציבוריים שונים ותקציבים ממשלתיים.

הכשרת כלים

הגעלת כלים לפסח בסירי ענק של מים רותחים, תל אביב 1950

ערך מורחב – הכשרת כלים

במהלך הימים שלפני החג מכינים את המטבח לקראת פסח, מנקים ומכשירים את כל הכלים לשם כך. נהוג לנקות את הכלים המשמשים לבישול ולאחסון המזון, כמו תנור, מיקרוגל, מקרר וכיורים. גם פה, לרוב הניקיון הוא מעבר לדרישה ההלכתית. יש הנוהגים לקנות כלים חדשים לפסח או להשתמש במערכת כלים נוספת המיוחדת לפסח, ויש המכשירים את הכלים הרגילים לפסח. בהכשרה יש הלכות רבות, הכלל המנחה הוא "כבולעו כן פולטו", זאת אומרת שיש להוציא את החמץ מן הכלי באותה דרך בה הוא נבלע בכלי. לדוגמה, אם משתמשים בכלי בדברים חמים, יש להכשירו באמצעות מים רותחים, ואם בדברים צוננים, די בשטיפה במים פושרים.

• הגעלה - הטבלת הכלי במים רותחים ולאחר מכן במים קרים.
• ליבון - חימום הכלי באש עד שהמתכת מתלבנת.

בדיקת וביטול חמץ

ערכים מורחבים – בדיקת חמץ, ביטול חמץ

נהוג להתכונן לחג בניקיון הבית ובביעור כל המוצרים שיש בהם חמץ או שאור. לרוב נהוג לנקות את הבתים מעבר לדרישה ההלכתית, שכן לפי ההלכה רק מקומות שמכניסים בהם חמץ מחויבים בבדיקה. בליל י"ד בניסן (כלומר, הלילה שלפני ליל הסדר) נוהגים לערוך בדיקת חמץ (כולל ברכה ), כדי לוודא שאין חמץ בבית. לפני בדיקת החמץ יש הנוהגים להניח פתיתי חמץ (יש המניחים עשרה פתיתים) במקומות שונים בבית כדי לוודא שימצא חמץ כלשהו ובדיקת החמץ לא תהיה לשווא.

לאחר הבדיקה, מכריזים על ביטול החמץ, כדי להתנער מכל חמץ שאולי לא נמצא. מן התורה צריך לבטל את כל החמץ זה שבוער וזה שלא בוער, למקרה שנשאר חמץ שלא נשרף. הביטול מבוטא באמירת טקסט המצהיר ש"כל חמץ ושאור שראיתי ושלא ראיתי ייבטל ויהיה כעפר הארץ". הביטול נאמר בארמית: "כָּל חֲמִירָא וַחֲמִיעָא דְאִיכָּא בִּרְשׁוּתִי, דְלָא חֲמִתֵּיהּ (או: דְּלָא חַזִיתֵיה) וּדְלָא בִיעַרְתֵּיהּ, לִבְטִיל וְלֶהֱוֵי [הֶפְקֵר] כְּעַפְרָא דְאַרְעָא." אף על פי שמן התורה, ביטול חמץ מספיק, חכמים גזרו לבדוק ולבער בפועל, כדי שלא ימצא חמץ בחג ויבוא לאוכלו.

יהודי פרס נהגו שלא לצרוך סוכר ומאכלי חלב מחשש חמץ, לפי שמזונות אלו היו נקנים בדרך כלל מן הגויים . כמה קהילות באירופה נמנעו אף הן מצריכת חלב ומוצריו.

ערב פסח

ערך מורחב – ערב פסח

יהודי מחזיק במצות, ציור של פיליפס אייזיק לוי מתוך "הגדת קופנהגן", 1739

איסור אכילת מצה

על פי ההלכה אסור לאכול מצה מערב י"ד עד ליל החג, כדי שהאדם יחכה לליל הסדר בשביל המצה. מאחר שמשעות הבוקר של י"ד אסור לאכול גם חמץ, ישנה בעיה לאכול מאכלים העשויים מדגן. יש הנוהגים לאכול מצה עשירה באותו זמן בטענה שהיא אינה נחשבת מצה שנאסרה, כיוון אין יוצאים בה ידי חובת אכילת מצה בליל הסדר.

לאורך הדורות התרחב האיסור גם לתקופה שלפני חג הפסח, ויש הנוהגים של לאכול מצה מראש חודש ניסן, ויש אף המרחיבים את האיסור לכדי חודש לפני פסח.

תענית בערב פסח

ערך מורחב – תענית בכורות

אצל רוב העדות קיים מנהג תענית בכורות בערב פסח, על מנת לזכור שניצלו ממכת בכורות שבה נהרגו כל בכורי מצרים. מנהג התענית חל על גברים בכורים במשפחה. מנהגים שונים התפתחו סביב תענית זו בנוגע למקרים שיש ילד בכור שטרם הגיע לגיל מצוות, ויש שאף נהגו שהאב מתענה כאשר אשתו בהריון עם ילדם הבכור.
תענית זו נחשבת לתענית קלה ובימינו נהוג בדרך כלל לערוך בבוקר סעודת מצווה (כמו סיום מסכת) כדי להיפטר ממנה.

ביעור חמץ

ערכים מורחבים – ביעור חמץ, מכירת חמץ

איסור אכילת חמץ מתחיל מהבוקר, החל בתחילת השעה הזמנית החמישית. (כ-4 שעות לאחר הזריחה, בערך ב-9:45). על פי התורה, האיסור מתחיל רק לאחר חצות יום י"ד, (אמצע היום) שנאמר: "לא תאכל עליו חמץ" (ספר דברים, פרק ט"ז, פסוק ג'), כלומר, מזמן הראוי להקרבת הפסח אל תאכלו חמץ (החשבון הוא בשעות זמניות). חז"ל הקדימו את איסור האכילה בשעתיים, על מנת שלא שלא יטעו בחשבון השעות ויבואו לאכול בזמן שאסור מדין התורה.

כשעה לאחר זמן איסור חמץ, מגיע סוף זמן ביעור חמץ, הזמן שעד אליו יש לשרוף או לכלות בדרכים אחרות את כל החמץ הנותר. בתי עסק גדולים (וגם אנשים פרטיים) נוהגים למכור את חמצם לגוי על ידי שליח, בדרך כלל רב. גם הרבנות הראשית מבצעת זאת וההליך נקרא "מכירת חמץ". המחמירים נוהגים שלא לסמוך על מכירת החמץ, ולבער את כל החמץ מרשותם.

איסור מלאכה

יהודי מבער חמץ ואומר את נוסח הביטול, בני ברק

לפי ההלכה, אסור לעשות מלאכה בערב פסח, לאחר חצות היום. חומרתו של האיסור מתבטאת בקביעה, שהעושה מלאכה בזמן זה - ראוי לנידוי. עם זאת, מותרת מלאכה הנעשית כהכנה לחג, כגון תיקון הבגדים לחג. טעם האיסור - משום שבזמן שבית המקדש היה קיים היה הפסח נשחט לאחר חצות, ויום בו האדם מביא קורבן - הוא עבורו כיום טוב, שאין עושים בו מלאכה, וגם בזמן הזה, שאין קורבן - האיסור במקומו עומד.

לגבי הזמן שלפני חצות היום - היו קיימים בימי חז"ל חילוקי מנהגים, ובמקומות מסוימים נהגו שלא לעשות מלאכה מתחילת היום, בעוד שבמקומות אחרים הסתפקו באיסור מחצות. לפי המשנה מנהג הגליל היה שלא לעשות מלאכה עד חצות, בעוד שמנהג יהודה היה לעשות מלאכה עד חצות. חכמים קבעו שמנהג זה מחייב את כל בני המקום בו נוהגים מנהג זה, ואף הדר במקום שבו נוהגים לעשות מלאכה עד חצות, אם הוא בא למקום שבו אין עושים מלאכה - אסור לו לעשות שם מלאכה בפרהסיא, כדי שלא לעורר מחלוקת.

קורבן הפסח

ערך מורחב – קורבן פסח

בערב היציאה ממצרים, ליל מכת בכורות, הוקרב קורבן שכונה קורבן פסח. לאחר מכן הורה אלוהים למשה שאת קורבן הפסח ימשיכו להקריב לדורות בערב פסח אחר הצהרים, גם במשכן ובבית המקדש, ואת הקורבן יאכלו בלילה המכונה "ליל הסדר".

וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח. וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר. וְעָבַר ה' לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם.

— ספר שמות, פרק י"ב, פסוקים כ"א–כ"ד

ליל הסדר

אחד מי יודע, נוסח ספרדי, תל אביב, בית משפחת אליהו, 1966.

ערכים מורחבים – ליל הסדר, הלכות ליל הסדר

יהודים חוגגים את חג הפסח, מתוך ספר אוקראיני מהמאה ה-19.

קערת הסדר ואחת מארבע כוסות

חג הפסח מתחיל בלילה המכונה "ליל הסדר". בליל הסדר מתקיימות רבות ממצוות החג: אכילת מצה ומרור, שתיית ארבע כוסות, הסבה, לספר ביציאת מצרים, ובזמן המקדש גם אכילת קרבן הפסח וקרבן החגיגה. נהגו בקהילות ישראל להזמין לסדר בני משפחה קרובים כרחוקים, עניים ואף אנשים זרים, "כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח" (=מארמית, כל הרעב יבוא ויאכל, כל הצריך יבוא ויעשה את הפסח) כדי שכל אדם יוכל להסב לסעודה ולקיים את מצוות החג.

מצווה לספר בליל הסדר לילדים (ואם אין ילדים, מספרים המבוגרים זה לזה) את אירועי יציאת מצרים על פי קובץ מדרשים ואמרות חז"ל, שהיום נקרא "הגדה של פסח", כדי לקיים את מצוות סיפור יציאת מצרים. המטרה היא להעביר את המורשת ואת הזיכרון לדור הבא, כחלק ממצוות "והגדת לבנך" המכוונת ללילה זה. לשם כך הורו חז"ל על קערת הסדר, המכילה מאכלים סמליים לחלקים שונים בסיפור:

• כרפס: ירק המשמש כמתאבן בפתיחת הסעודה, כסמל להיותנו בני חורין. טובלים אותו במי מלח, זכר לדמעות העבדים.
• מרור: ירק מר לזכר מרירות השעבוד במצרים, נאכל עם קורבן הפסח על מצה (בימינו רק מצה).
• חזרת: מרור נוסף הנאכל עם מצה בכורך.
• חרוסת: זכר לטיט שבו הועבדו בני ישראל בפרך. טובלים בה את המרור.
• זרוע: זכר לקורבן פסח שהיה נאכל בליל הסדר.
• ביצה: זכר לקורבן חגיגה שהיו מקריבים בבית המקדש בכל אחד משלושת הרגלים.

רבים ממנהגי ליל הסדר נועדו לשמור על ערנות הילדים ולהתמיה אותם, כדי שישאלו מה שונה לילה זה מכל הלילות ויספרו להם כתשובה את סיפור יציאת מצרים; כך למשל, אמרו חכמים, שיש לחלק "קליות ואגוזים" לילדים, כדי שישאלו. בעדות ובמשפחות מסוימות, נהגו אף לעשות הצגות לילדים לצורך כך. מנהג גנבת האפיקומן נועד אף הוא לצורך כך. בעבר היו נוהגים לחטוף אחד מהשני את המצה השמורה לסוף הסדר, ובימינו נותנים לילדים לנסות ולגנוב אותו; הילד אשר מצליח לגנוב את האפיקומן מבקש לרוב מתנה בתמורה להשבתו. בקהילות רבות נוהגים למזוג כוס יין מיוחדת הנקראת כוסו של אליהו, וכן לפתוח את דלת הבית. יש הסבורים כי מקור המנהג בכך שהמסורת רואה באליהו הנביא את המבשר לקראת בואו של המשיח והגאולה.

בתפוצות ישראל נהגו לסדר את מהלך ליל הסדר על בסיס חמישה עשר סימנים המזכירים למסובים מה עליהם לעשות בכל שלב במהלך הסדר. חמישה עשר הסימנים הם: קדש, ורחץ, כרפס, יחץ, מגיד, רחצה, מוציא, מצה, מרור, כורך, שולחן עורך, צפון, ברך, הלל, נרצה.

ליל הסדר מסמל את יציאת בני ישראל מעבדות לחירות, ואת זכירתם את יציאת מצרים ותודתם ומחויבותם לאלוהים. מעבר לכך, על פי ההגדה "בכל דור ודור חייב אדם לראות (בגרסת הרמב"ם: "להראות") את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", ובכיוון זה הלכו ראשונים ואחרונים רבים, שכתבו כי ליל הסדר אינו רק זיכרון של סיפור היסטורי, אלא מאורע שמתרחש ממש עכשיו; בלילה הזה מתרחש אצל כל אדם מישראל תהליך של יציאה לחירות.

בימינו, עם חילון מושגים דתיים רבים, קיבל גם ליל הסדר ממדים הומניסטיים, והוא נחוג על ידי רבים כמסמל את חירות האדם. בקיבוצים רבים נוסחו הגדות אלטרנטיביות, שהדגישו את פסח כחג המסמל את האביב ואת האידיאלים הציוניים והסוציאליסטיים.

מקורות ליל הסדר

סדר הפסח המוזכר במקרא הוא הבסיס הראשוני לסדרי הפסח במשך הדורות. על פי המקרא יש לאכול את בשר קרבן הפסח בליל 15 בניסן, יחד עם מצות ומרור "ואכלו את הבשר בלילה הזה, צלי אש, ומצות, על מרורים יאכלוהו", "ליל שימורים הוא...שימורים לכל בני ישראל לדורותם", יחד עם האכילה יש לספר לילדים על יציאת מצרים "מצות יאכל את שבעת הימים...והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה, עשה ה' לי בצאתי ממצרים" ובנוסף להלל את האל בשיר "השיר הזה יהיה לכם כליל התקדש חג". בספר דברי הימים מוזכר שיחד עם קרבן הפסח הצלוי הבא מן הטלאים הקטנים אשר לא מילאו את הסעודה בדרך כלל בהחלקם לכל הסועדים, נהגו לאכול קרבן שלמים אחר, בדרך כלל בקר מבושל, אשר היה המקבילה לסעודת החג הגדולה המכונה כיום "שולחן עורך", זכר לקרבן מבושל זה נוהגים כיום לאכול תבשיל לפני הסעודה - אשר התקבע לביצה מבושלת. קרבן בקר מבושל זה מכונה אצל חז"ל "חגיגת ארבעה עשר".

סדר הפסח שהיה נהוג בביתו של רבי יהודה הנשיא, אשר שאף שבפסח כל היהודים ירגישו כבני חורין, הוא הבסיס לסדר המקובל כיום, ולכן תוקנה האכילה בהסבה גם לעניים, אשר הייתה סממן היכר לסעודת עשירים במקרא ובכל הדורות של העת העתיקה. רבי יהודה הנשיא תיקן את ליל הסדר לפי המתואר במקרא, אשר מצווה לספר לילדים על יציאת מצרים בעת האכילה בליל הסדר, ובדרך של שאלות הילדים ותשובות האבות. שתיית יין הייתה מקובלת בעת הסעודה בימי המקרא, וכן אמירת שבח לאל נעשתה על כוס יין (כמו הקידוש וההבדלה בשבת) "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא" (תהילים). הטקס החל בטבילת ואכילת חסה ל"כרפס", מעין מתאבן שבו העשירים בני החורין עוררו את תאבונם, כמקובל ברומא באותה עת, מתאבן המקדים את אכילת החסה השנייה והעיקרית למצוות מרור מהמקרא. באותה תקופה היו שלוש קושיות בלבד, שתיים מהן מקובלות אצלנו כיום, חמץ ומצה לעומת מצה, שאר ירקות לעומת מרור. הקושיה השלישית שואלת "שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי, שלוק ומבושל, הלילה הזה כולו צלי". לאחר הצגת השאלות בידי הילדים, האבות הציגו את התשובות לשאלות אלו, וקראו את הטקסט המקראי בשיטת המדרש, ולאחריו אמירת ההלל לאל. אצל הרומאים, בסיום הטקס היה נהוג האפיקומן (אפיקומון פירושו המילולי אחרי הארוחה), שאז בשיא הדיון נהגו הרומאים להיכנס לבית שכן ולצרף את יושביו לוויכוח. רבי יהודה הנשיא קבע שאין מפטירין לאחר הפסח אפיקומן, כלומר, לא נוהגים כמנהג הרומאים.

ימי החג

החג מתחיל בט"ו בניסן, ונחוג בארץ ישראל במשך שבעה ימים, ובחוץ לארץ במשך שמונה ימים שכן מתווסף יום טוב שני של גלויות. בלוח העברי הקבוע, יום ראשון של פסח לעולם לא יחול בימים שני, רביעי ושישי, לפי הכלל שלא בד"ו פסח. בלוח השנה במגילות קומראן החג חל תמיד ביום רביעי. בלוח השנה הקראי ובלוח השנה השומרוני יכול לחול בכל יום בשבוע. היום הראשון והאחרון של החג הם ימים טובים וחל בהם איסור מלאכה כבשבת, מלבד מלאכות "אוכל נפש" המותרות. חמשת הימים שביניהם הם חול המועד, ומותרות בהם מלאכות רבות אחרות, לצורך שמחת החג, אך מלאכות מסוימות עדיין אסורות.

את ספירת העומר, שהיא ספירה של שבעה שבועות מפסח עד חג השבועות, מתחילים בלילה של יום הקרבת קורבן העומר שהיה קרב בתקופת המקדש ביום השני של פסח, כלומר: מתחילים לספור במוצאי יום טוב ראשון של פסח (ליל ט"ז בניסן). בחוץ לארץ זה גם הלילה של סדר פסח השני. היום המדויק שבו יש לקיים את מצוות עומר התנופה, ולפיכך גם התאריך שבו מתחילה ספירת העומר, היווה מוקד לפולמוס מרכזי בין הכתות היהודיות בתקופת המקדש.

ימי חול המועד הם ימים חצי-חגיגיים המתקיימים במהלך שני חגים בלבד – פסח וסוכות – בין יום טוב אחד המתקיים ביום הראשון לחג ויום טוב נוסף המתקיים ביום האחרון לחג (בפסח) או ביום שאחריו (סוכות ושמיני עצרת). בימי חול המועד איסורים על מלאכות שונות בעוד מלאכות אחרות מותרות. ההלכה הרווחת היא שאין מניחים תפילין בחול המועד, אולם ישנם מעט בקרב יוצאי אשכנז שמניחים ללא ברכה. כמו כן אסרו חז"ל לכבס בגדים ולהסתפר בחול המועד כדי שאדם יאלץ לכבס את בגדיו ולהסתפר לפני יום טוב הראשון של החג, ולא ידחה זאת לחול המועד ועל ידי כך יבזה את היום טוב הראשון. יש נוהגים בימי חול המועד ללבוש בגדי חג ולאכול סעודות חגיגיות. אחד המנהגים הבולטים של חול המועד סוכות הוא קריאת שיר השירים בבית הכנסת בשבת.

על פי המסורת, בימי חול המועד הלכו בני ישראל בהנחיית עמוד הענן ועמוד האש עד לשפת ים סוף.

וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. [...] וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה. [...] וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [...] וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר. וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' וַיַּעֲשׂוּ כֵן.

— ספר שמות, פרק י"ג, פסוק י"ז עד פרק י"ד, פסוק ד'

שביעי ואחרון של פסח

בני-ישראל חוצים את ים סוף ונמלטים מפרעה וחייליו. ציור של הצייר הפולני וילהלם קוטרבינסקי

ערך מורחב – שביעי של פסח

התורה ציוותה על יום טוב (שביתה מעשיית מלאכה) גם ביום השביעי של פסח (כ"א בניסן), אך לא ציינה את הסיבה. ניתן היה להבין כי יש לכך קשר לתכונת המספר 7, אשר ממלא תפקיד מרכזי במועדים ובכלל (החגים המרכזיים הם בני שבעה ימים, ונמצאים בחודש הראשון ובחודש השביעי, ועוד). עם זאת, לפי חז"ל, זהו היום שבו התרחשה קריעת ים סוף ונאמרה שירת הים. יש הנוהגים להיות ערים בליל שביעי של פסח. הסיבה נעוצה בכך שבעת קריעת ים סוף בני ישראל השיגו רמה גבוהה מאוד של אמונה בראותם את הנסים והנפלאות. לכן נוהגים להיות ערים וללמוד כדי לזכות באמונה על ידי לימוד התורה.^{[דרוש מקור]} קיים סדר לימוד מיוחד שהוזכר בספר חמדת ימים והוא מקובל בקהילות ספרדיות רבות.

בחוץ לארץ חוגגים גם יום שמיני והוא הנקרא "אחרון של פסח". הבעל שם טוב אמר כי ביום זה מאיר גילוי אורו של משיח, ולכן ייסד את המנהג הנפוץ בימינו, לערוך בסיום החג סעודה שלישית מיוחדת בשם "סעודת משיח". הסעודה מורכבת מאכילת מצות ושתיית ארבע כוסות יין (מנהג ארבע הכוסות נוסד על ידי האדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש), ועיסוק לימודי בענייני המשיח. בארץ ישראל חוגגים את "סעודת משיח" ביום שביעי של פסח. ישנן קהילות החוגגות סעודה זו אך קוראים לה "סעודת הבעש"ט", ואומרים שנתייסדה על ידי הבעש"ט לא בתור סעודת משיח כי אם בתור סעודת הודאה על הצלתו של הבעש"ט בעת נסיעתו לארץ ישראל. הגאון מווילנא נהג לחגוג סעודה מעין זו, באומרו שהיא "סעודת פרידה" מהמצה. בימינו, רוב אלו הסועדים סעודה שלישית ביום אחרון של פסח הם החוגגים אותה בתור "סעודת משיח".

רמזים בימי החג

בעזרת ימי חג הפסח ניתן להשתמש בצופן אתב״שׁ לזכירת ימי השבוע בהם מתקיימים חגי ומועדי ישראל. בארבעה טורים, חלק אורח חיים סימן תכ"ח סעיף ה', כתב רבי יעקב בעל הטורים: "סימן לקביעת המועדים א"ת ב"ש ג"ר ד"ק ה"צ ו"פ. פירוש ביום א' של פסח יהיה לעולם תשעה באב. ביום ב' בו שבועות, וביום ג' בו ראש השנה, ביום ד' בו קריאת התורה שהוא שמחת תורה, ביום ה' בו צום כיפור, ביום ו' בו פורים שעבר". כפי שמוצג בטבלה הבאה:

א' דחג הפסח	תשעה באב שאחריו (כשאינו נדחה)
ב' דחג הפסח	שבועות שאחריו, שחרור ירושלים (יום ירושלים [כשאינו נדחה])
ג' דחג הפסח	ראש השנה שאחריו (וכן חג ראשון של סוכות ושמיני עצרת)
ד' דחג הפסח	קריאת התורה (שמחת תורה מחוץ לישראל שנחגג ביום טוב שני של שמיני עצרת, כ"ג תשרי)
ה' דחג הפסח	צום כיפור שאחריו (וגם צום גדליה [כשאינו נדחה])
ו' דחג הפסח	פורים שעבר
ז' דחג הפסח	עצמאות (ה' באייר כשאינו נדחה) או עצי המערכה, לציון ט"ו באב בו פסקו לכרות עצים למערכה

תפילות החג

יום טוב ראשון

בלילה הראשון של פסח, אומרים בקהילות אשכנז פיוט מערבית אנונימי קדום המתחיל במילים "ליל שמורים אותו א-ל חצה". מערבית זו הייתה נהוגה בעבר גם בנוסח איטליה ונוסח רומניא, ונמצאה אף בכתבי יד של נוסח הספרדים. בקצת קהילות, מוסיפים "אזכרה שנות עולמים" לר' מאיר ש"ץ המדבר על קרבן פסח.

בברכות קריאת שמע של שחרית, אומרים בשני מנהגי אשכנז מערכת יוצר "אור ישע מאושרים" לר' שלמה הבבלי, המשלבת את כל פסוקי שיר השירים. לא נוהגים לומר קרובה בחזרת הש"ץ של שחרית.

אומרים לפני או בתוך תפילת מוסף את תפילת הטל, המסמנת את המעבר הרשמי מעונת הגשמים של השנה לעונה היבשה. במהלך התפילה אומרים פיוטים שונים על חשיבות הטל, המשתנים מעדה לעדה. משעה שאומרים את תפילת הטל ועד שמיני עצרת (שבו אומרים את תפילת הגשם), משמיטים בתפילת העמידה בברכת גבורות את המילים "משיב הרוח ומוריד הגשם", ולפי רוב המנהגים, אומרים במקומן "מוריד הטל". במקביל, גם בברכת השנים, שהיא הברכה התשיעית בתפילת העמידה של יום חול, ישנו שינוי. האשכנזים משנים את הבקשה באמצע הברכה מ"ותן טל ומטר לברכה" ל-"ותן ברכה". בני עדות המזרח, משנים את כלל נוסח הברכה מברכת "ברך עלינו" לברכת "ברכנו". שינוי זה בא לידי ביטוי רק בימי חול המועד, שבהם מתפללים שמונה עשרה ולא תפילת שבע.

מוציאים שני ספרי תורה וקוראים חמישה קרואים בספר שמות, פרק י"ב, פסוקים כ"א–נ"א. המפטיר עולה בספר תורה השני וקוראים ספר במדבר, פרק כ"ח, פסוקים ט"ז–כ"ה. מפטירים בספר יהושע, פרק ה', פסוק ב' עד פרק ו', פסוק א', האיטלקים ספרדים ותמנים קוראים גם ספר יהושע, פרק ו', פסוק כ"ז.

יום טוב שני של גלויות

לוח ספירת העומר, המתחילה במוצאי היום הראשון של חג הפסח

ביום טוב שני של גלויות, המתקיים מחוץ לישראל בלבד, אומרים מערבית "ליל שמורים אור ישראל" לר' מאיר ש"ץ, הכולל ביכור "אור יום הנף" על קצירת העומר.

בברכות קריאת שמע של שחרית, אומרים בשני מנהגי אשכנז את "אפיק רנן ושירים" לר' משולם בן קלונימוס, המשלב את כל פסוקי שיר השירים. בחזרת הש"ץ אומרים קרובה "אסירים אשר בכשר" לר' אלעזר הקליר.

מוציאים שני ספרי תורה כמו ביום הראשון קוראים בספר ויקרא, פרק כ"ב, פסוק כ"ו עד פרק כ"ג, פסוק מ"ד. ובנוסף קוראים בספר השני למפטיר כמו ביום הראשון. אצל אשכנזים וספרדים, מפטירים בספר מלכים ב', פרק כ"ג, פסוקים א'–ט', ומוספים פרק כ"ג, פסוקים כ"א–כ"ה; אצל האיטלקים ובנוסח רומניא, קוראים בספר מלכים ב', פרק כ"ג, פסוקים כ"א–ל', ואצל התימנים מפטירים בספר מלכים ב', פרק כ"ב, פסוקים א'–ז', ומוסיפים פרק כ"ג, פסוקים כ"א–כ"ה.

חול המועד

בימי חול המועד פסח, מוציאים כול יום שני ספרי תורה, באחד קוראים כול יום את הקריאה המיוחדת לאותו היום ועולים שלושה עולים.

• ביום השני של פסח, קוראים בארץ ישראל כמו בחו"ל בספר שמות, פרק י"ב, פסוקים כ"א–נ"א, אך בניגוד לחו"ל שם יש יום טוב שני של גלויות בארץ ישראל הקריאה נחלקת לשלושה קרואים ולא לחמישה.
• ביום השלישי של פסח קוראים בפרשת "קדש לי" ספר שמות, פרק י"ג, פסוקים א'–ט"ז, ואם חל בשבת הקריאה תהיה של שבת חול המועד.
• ביום הרביעי קוראים בפרשת "אם כסף" ספר שמות, פרק כ"ב, פסוק כ"ד עד ספר שמות, פרק כ"ג, פסוק י"ח, אם חל היום הרביעי של פסח ביום ראשון קוראים בפרשת "קדש לי" במקום ביום השלישי שהיה שבת.
• ביום החמישי של פסח קוראים בספר שמות, פרק ל"ד, פסוקים א'–כ"ה, אם חל ביום שני קוראים בפרשת "אם כסף" במקום אתמול. ואם חל בשבת הקריאה תהיה של שבת חול המועד.
• ביום השישי, ערב שביעי של פסח, קוראים בספר במדבר, פרק ט', פסוקים א'–י"ד. בספר התורה השני, בכול הימים עולה הרביעי בספר במדבר, פרק כ"ח, פסוקים ט"ז–כ"ה.

שבת חול המועד

בשבת חול המועד נהוג לקרוא לפני קריאת התורה את מגילת שיר השירים. יש שני מקרים שבהם שבת לא חלה בחול המועד ובכל זאת קוראים בה את שיר השירים:

• אם היום הראשון של פסח חל ביום ראשון, שבת היא שביעי של פסח.
• אם היום הראשון של פסח חל בשבת, כך גם אחרון של פסח. במקרה כזה, בארץ ישראל קוראים את שיר השירים ביום הראשון, ובחוץ לארץ קוראים ביום האחרון.

בקהילות אשכנז נוהגים לומר ביום שבו קוראים את שיר השירים מערכת יוצר "אוהביך אהבוך מישרים" לר' שמעון בן יצחק, הכולל את כל פסוקי שיר השירים.

קוראים בספר שמות, פרק ל"ג, פסוק י"ב עד ספר שמות, פרק ל"ד, פסוק כ"ה, והקריאה מתחלקת לשבעה קרואים. המפטיר קורא בספר במדבר, פרק כ"ח, פסוקים ט"ז–כ"ה. מפטירים בחזון העצמות היבשות ספר יחזקאל, פרק ל"ז, פסוקים א'–י"ד, התימנים מתחילים מספר יחזקאל, פרק ל"ו, פסוק ל"ז.

שביעי של פסח

בקריאת התורה של החג קוראים את שירת הים. מוציאים שני ספרי תורה. באחד קוראים את שירת הים בספר שמות, פרק י"ג, פסוק י"ז עד פרק ט"ו, פסוק כ"ו, והקריאה מתחלקת לחמישה כמו בכל יום טוב. למפטיר קוראים בספר במדבר, פרק כ"ח, פסוקים ט"ז–כ"ה. מפטירים לכול העדות והמנהגים בשירת דוד ספר שמואל ב', פרק כ"ב, פסוקים א'–נ"א, זאת בשל הדמיון בין שירת הים לשירת דוד.

אחרון של פסח

ביום אחרון של פסח בחו"ל, מוציאים שני ספרי תורה, בראשון קוראים בספר דברים, פרק י"ד, פסוק כ"ב עד ספר דברים, פרק ט"ז, פסוק י"ז, והקריאה מתחלקת לחמישה. למפטיר קוראים בספר במדבר, פרק כ"ח, פסוקים ט"ז–כ"ה כמו בשביעי של פסח. מפטירים בנבואה של אילן ישי בספר ישעיהו, פרק י', פסוק ל"ב עד פרק י"ב, פסוק ו'. הרומנים נהגו להפטיר בשירת דבורה, בספר שופטים, פרק ה', פסוקים א'–ל"א.

מסורות בצאת החג

ערכים מורחבים – מימונה, רומפלנאכט

המימונה הוא יום שמצוין במוצאי שביעי של פסח בקרב קהילות צפון אפריקה. יש המסבירים שיום זה נחגג מכיוון שבימות הפסח היו נזהרים ביותר שלא לאכול האחד אצל חברו, והקפידו על חומרה זו ביותר. לכן, מיד לאחר פסח היו מארחים אחד את השני, כדי להראות שההימנעות מאכילה אחד אצל השני לא הייתה מחמת איבה^{[דרוש מקור]}.גם בישראל, עד היום, נוהגים לפתוח את ביתם ולארח כל החפץ בכך במגוון מטעמים מסורתיים מתוקים לרוב, על מנת לבשר את יציאת החג ואת אכילת החמץ. המימונה מלווה במוזיקה שמחה, לרוב מסורתית, מאכלים עתירי קמח ושמן, ואירוח כיד המלך.

ביהדות אשכנז כינו את מוצאי החג בשם "רומפלנאכט", ונהגו לעמול בשעות הלילה על הוצאת הכלים הכשרים לפסח והחזרת הכלים הרגילים.

פסח שני

ערך מורחב – פסח שני

חודש לאחר חג הפסח, בי"ד באייר, חל יום המכונה "פסח שני". ביום זה מקריבים את קורבן הפסח אנשים שלא יכלו לעשות זאת בחג הפסח הרגיל, משום שהיו טמאים או רחוקים.

על פי הסיפור המקראי, הציווי לפסח שני בא לאחר שבאו אנשים אל משה שהיו טמאים בזמן ההקרבה וקבלו על כך שלא יתאפשר להם להקריב את קרבן פסח. משה פונה אל אלוהים לבדוק מה תהיה תגובתו לדבריהם, ובתגובה נצטווה להודיע לעם ישראל על קיומו של פסח שני:

וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא. וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה' לָכֶם. וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַ-ה'. בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ.

— ספר במדבר, פרק ט', פסוקים ו'–י"ב

בימינו אין ליום זה משמעות מיוחדת, אולם ברוב הקהילות לא אומרים בו תחנון, ויש נוהגים לאכול בו מצות.

חגיגות הפסח בהיסטוריה

חג הפסח בתנ"ך

מאז יציאת מצרים ועד תקופת המלכים מוזכרת בתורה עשיית הפסח בשנה השנייה לצאת ישראל ממצרים, ובשנה הראשונה לכניסתם לארץ בספר יהושע. מלבד זאת החג נזכר רק כהוראה לקיים אותו ביחד עם הוראות הביצוע המאפיינות את החג, כמו מועדו, משכו, איסור החמץ. בספר מלכים מוזכרת עשיית חג הפסח רק בימי יאשיהו, שם מסופר על טקס בו עלה העם לירושלים והקריב צאן לאל, יחד עם ליל סעודה משותף של העם עם האל. חג הפסח מוזכר שם רק בשלושה פסוקים, ללא אזכור של מצות או מרור. בספר דברי הימים מוזכר פסח שעשה המלך חזקיהו ומוזכר בצורה מפורטת הפסח שעשה יאשיהו יחד עם אזכור התאריך והמצות.

בימי בית שני

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

בתקופת הבית השני חגגו את הפסח בירושלים במשך מאות שנים. החגיגות כללו עליה לרגל, הקרבת צאן בבית המקדש ("זבח פסח"), אכילתו לאחר מכן ואמירת שירי תהילה לאלוהים ("הלל").

איגרת הפסח (419 לפנה"ס)

"איגרת הפסח", בת כ-2,500 שנים, שהתגלתה ביב והיא חלק ממכתבי יב נחשבת לתיעוד החוץ מקראי הקדום ביותר ששרד עד ימינו על קיום חג הפסח. האיגרת, המתוארכת ל-419 לפנה"ס, נשלחה על ידי אדם בשם חנניה, שישב ככל הנראה בירושלים, לאדם בשם ידניה, בחיל המצב היהודי ביב ועוסקת במנהגי הפסח.

מדובר במכתב בארמית, שרק כשליש ממנו נותר, ובו מורה חנניה, לידניה וליהודי יב בכלל, בסמכות שהוענקה לו כנראה מהמלך הפרסי, לקיים את פסח ואת חג המצות (הכוונה בקיום הפסח שנפרד במכתב מחג המצות היא עשית קורבן הפסח) ובו מפורט כיצד ומתי יש לעשות זאת: "כעת אתם מנו 14 ימים לניסן, וב־14 בין השמשות עשו פסח. ומיום 15 עד יום 21 לניסן חג המצות עשו, שבעת ימים אכלו מצות... מלאכה לא תעשו ביום 15 וביום 21 לניסן. שיכר אל תשתו וכל דבר חמץ אל תאכלו ולא ייראה בבתיכם, מיום 14 לניסן עם הערב השמש עד יום 21 לניסן בהערב השמש. וכל חמץ שיש לכם בבתיכם הכניסו לחדריכם וחתמו בין הימים האלה...".

לאחר חורבן בית שני

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

גם לאחר חורבן הבית נמשך המנהג של שחיטת צאן וצליית הבשר במשך שנים רבות, על אף שהיו ויכוחים הלכתיים על קיום הפסח ללא הקרבת הקורבן בבית המקדש. במהלך המאות הראשונות לאחר החורבן התגבשה צורתו של ה"סדר" המוכר כיום.

מסורות אנטישמיות

ערך מורחב – עלילת דם

עלילות הדם שהיוו מתקפה על העם היהודי התרכזו סביב חג הפסח. המעלילים טענו שהיהודים מערבבים במצות דם של ילדים נוצרים שרצחו לצורך זה, דבר שהוא אסור על פי ההלכה היהודית, לא רק משום "לא תרצח" שבעשרת הדיברות, אלא גם באיסור אכילת דם. כדי לא לעורר חמת הגויים ולמנוע בסיס כלשהו לעלילות הדם היו מקומות שאף נאסרה שתיית יין אדום בחג הפסח. יש שפרשו את מנהג פתיחת הדלת בליל הסדר בהקשר הזה - על מנת שהגויים יראו שלא מתבצעים מעשי עלילות הדם.

עלילת הדם האחרונה בעידן המודרני ארעה בעיר קיילצה שבפולין ביולי 1946, כאשר ילד שנעלם טען שהוחזק בבית ועד הקהילה היהודית וראה שם יהודים רוצחים ילד אחר. בעקבות העלילה יצאו שוטרים ואספסוף זועם והרגו למעלה מ-40 יהודים, שרידי יהדות פולין, בפוגרום המכונה "פוגרום קיילצה".

לקריאה נוספת

• הרב שלמה יוסף זוין, המועדים בהלכה, ב, פרק פסח
• יוסף תבורי, מועדי ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, פרק פסח
• יוסף תבורי, פסח דורות
• הרב מרדכי ברויאר, פרקי מועדות

קישורים חיצוניים

• פסח, דף שער בספרייה הלאומית
• מידע על פסח בקטלוג הספרייה הלאומית
• מבחר פריטים הקשורים לחג הפסח, באתר הספרייה הלאומית
• פסח: פריטי מקור ומשאבי הוראה, באתר החינוך של הספרייה הלאומית
• כתבות על פסח בבלוג הספרנים של הספרייה הלאומית
• פסח, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• תאריכים, הלכות ומקורות לחג הפסח, באתר כיפה
• מקורות עם הסברים על פסח, אתר ספריא
• שירים לפסח, פיוטים, הגדות ומאמרים, באתר הפיוט והתפילה
• הרבה פרופ' דליה מרקס, פסח: שיעורים, שירים, וסרטונים
• הרב אליעזר מלמד, הלכות פסח מתוך פניני הלכה
• דף מיוחד על פסח, באתר ישיבה
• אמיר אור, הלילה הזה כולנו מסובין לסימפוזיון, באתר הארץ, 29 במרץ 2010
• בנימין לאו, שירת הלילה, באתר הארץ, 24 באפריל 2008
• "והגדת לבנך" - חג הפסח לפני השואה, במהלכה ואחריה: תערוכה וירטואלית באתר יד ושם
• הָדִי אוֹר ודוד אסף, מן הגורן ומן היקב: כשר לפסח, בבלוג "עונג שבת", 26 במרץ 2021
• פסח, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• הערך "פסח", באנציקלופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
• מאמרים בנושא פסח, באתר ספריית אסיף
• על פסח באתר חגי ישראל
• מידע מקיף על פסח [זמנים הלכות ומנהגים] באתר פסח עם חב"ד

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.