שלמי חגיגה

שלמי חגיגה
(מקורות עיקריים)

מקרא	שמות, כ"ג, י"ד
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, עשה נ"ב ספר החינוך, מצווה פ"ח

קורבן שלמי חגיגה הוא אחד משלושת הקורבנות שמתחייב בהם כל אדם מישראל בעלייתו לרגל לבית המקדש בשלושת הרגלים – פסח, שבועות וסוכות.

מקור המצווה בפסוק ”שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה.” חז"ל פירשו שהכוונה היא שיש להביא קורבן חגיגה בשלושת הרגלים ולאכול אותו עם המשפחה ועם עניים ושאר נזקקים בחברה.

החייבים במצווה

כל מי שחייב להביא עולת ראייה – חייב להביא שלמי חגיגה. לפיכך גברים חייבים להביא שלמי חגיגה אך הנשים פטורות מכך, כפי שנאמר בעולת ראייה: ”שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ”.

קטנים (ילדים שלא הגיעו לגיל מצוות) פטורים מקורבן זה מן התורה, אך חכמים תקנו שאף הם חייבים. חכמים נחלקו מאיזה גיל קטנים חייבים: לדעת בית שמאי כל ילד שיכול לרכוב על כתפי אביו ולעלות עמו מירושלים להר הבית – חייב במצווה זו, ואילו לדעת בית הלל (שהלכה כמותו) – כל ילד שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות עמו מירושלים להר הבית – חייב במצווה.

מי שאינו יכול לעלות לירושלים ברגל מסיבות שונות (חיגר, זקן או חולה) – פטור מן המצווה. גם בעלי מומים אחרים (חרש, אילם או עיור) – פטורים ממצווה זו.

דיני הקורבן

חובה על האדם לבוא לעזרה ביום טוב הראשון של החג ולהביא עמו קורבן שלמים. קורבן זה, כקורבן שלמים, יכול להיות פר, כבש או עז, זכר או נקבה. חיוב הבאת הקרבן אינו חל על האדם בכל פעם שהוא נראה בבית המקדש, אלא רק פעם אחת במשך החג.

חובת המצווה היא, כאמור, להביא את הקורבן ביום טוב הראשון של החג, אך מי שאיחר ולא הביא את הקורבן ביום זה יכול להביאו באחד משאר ימי החג. בחג הפסח ניתן להביא את הקורבן באחד משבעת ימי החג, ובחג הסוכות ניתן להביאו באחד משמונת ימי החג (כלומר גם בשמיני עצרת). גם בחג השבועות, אף שהוא בן יום אחד בלבד, ניתן להביא את הקורבן באחד מששת הימים שלאחר החג. לאחר שעברו ימים אלה לא ניתן להביא את הקורבן.

לקורבן זה אין שיעור מינימלי מן התורה, שנאמר ”אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ, כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ”, אך חכמים קבעו שיעור מינימלי לערכו של הקורבן. לפי בית שמאי הקרבון צריך להיות שווה מעה אחת של כסף, ולפי בית הלל (שהלכה כמותו) הקרבן צריך להיות שווה שתי מעות של כסף.

קרבן זה, ככל קורבן שלמים מחולק לשלושה חלקים:

• אימורי הקרבן – מוקטרים על גבי המזבח.
• החזה ושוק הימין של הבהמה – ניתנים לכוהנים ונאכלים על ידיהם ועל ידי בני ביתם בתחומי ירושלים המקודשת.
• שאר בשר הקורבן – נאכל על ידי מקריב הקורבן, בני ביתו ואורחיו בתחומי ירושלים המקודשת.

פרטי הדינים של קרבן זה מופיעים במסכת חגיגה אשר נקראת על שם קרבן זה.

חגיגת ארבעה עשר

ערך מורחב – חגיגת ארבעה עשר

קיים סוג נוסף של קורבן שלמי חגיגה הקרב בארבעה עשר בניסן ביחד עם קורבן הפסח. קורבן זה הנקרא חגיגת ארבעה עשר אינו חובה, והוא בא כדי שקורבן הפסח הנאכל אחריו ייאכל "על השובע" (כלומר כדי להשביע, כדי שקרבן פסח לא יאכל מתוך רעב כבד).

ראו גם

• קורבן שלמים

קרבנות נוספים שיש להקריב ברגל:

• עולת ראייה
• שלמי שמחה

לקריאה נוספת

• אנציקלופדיה תלמודית, כרך י"ב, חגיגה

קישורים חיצוניים

• הערך "חגיגה", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
• קרבן חגיגה באתר אנציקלופדיה דעת
• הרב אליעזר מלמד, מצוות העלייה לרגל בזמן שבית המקדש קיים בספרו פניני הלכה
• מאמרים בנושא שלמי חגיגה, באתר ספריית אסיף