לדלג לתוכן

פיגול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פיגול הוא מושג הלכתי המלמד על קורבן שנפסל להקרבה או לאכילה, עקב מחשבה לא רצויה של הכהן בשעת ההקרבה. משמעותה של המילה 'פיגול' היא "תיעוב".[1] האוכל פיגול במזיד חייב כרת (ובשוגגקרבן חטאת). איסור האכילה נמנה כאחת מתרי"ג מצוות שבתורה[2].

מקור ההלכה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

נאמר בתורה בפרשת צו[3]:

וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר-זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי - לֹא יֵרָצֶה,
הַמַּקְרִיב אֹתוֹ – לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ. פִּגּוּל יִהְיֶה!
וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ – עֲו‍ֹנָהּ תִּשָּׂא.

פסוק דומה נאמר בפרשת קדושים[4]:

וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים לַה' לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ.
בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת, וְהַנּוֹתָר עַד יוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף.
וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי - פִּגּוּל הוּא לֹא יֵרָצֶה.

כל קורבן מוקרב בתחילה במקדש: דמו ניתן על מזבח העולה, וחלק מבשרו נשרף ("מוקטר") על המזבח. לאחר מכן ניתן לאכול את שאר הבשר. לפי פשוטו של מקרא, מדובר בשלב האכילה לאחר ההקרבה במקדש - והאוכל את קורבן השלמים לאחר הזמן המיועד לאכילתו - פסל בכך את הקורבן ("לא ירצה"). אולם בתלמוד הפסוק התפרש באופן שונה: מדובר בעת ההקרבה במקדש, וכוונת הפסוק לומר, שאם בשעת ההקרבה במקדש הכהן תכנן לאכול ממנו תוך סטייה מהזמן המיועד לכך - הקורבן פסול[5]. לעומת זאת, קורבן שהוקרב כהלכתו במקדש ולא נאכל בזמן שמיועד לו - נקרא "נותר"[6]. בשר זה גם הוא אסור באכילה, אבל אכילתו איננה פוסלת את הקורבן, ובעליו איננו צריך להביא קורבן חדש תחתיו.

השיקול המרכזי שהנחה את חז"ל בפירוש הכתוב הוא, שלא מתקבל על הדעת שקורבן שנעשה במקדש כהלכה ייפסל רטרואקטיבית מפני שאכילתו הייתה שלא כהלכה[5]. יש הסוברים שהבנת המצווה באופן זה היא הלכה למשה מסיני, ולא מסקנה מהכתובים[7]. הלכה זו מבליטה את חשיבותה של מחשבת האדם בקיום מצוות ובייחוד בקורבנות: עצם התכנון בשעת ההקרבה לאכול את הקורבן שלא כהלכה, גם אם בסופו של דבר לא יצא לפועל - פוסל את הקורבן. לדעת הרב אמנון בזק, יש לראות הלכה זו כחלק ממגמה כללית של חז"ל להדגיש את מקומה של הכוונה והמחשבה בהקרבת הקרבנות, היבט שאינו מפורש בתורה שבכתב. לדידו, מגמה זו נועדה להדגיש, כהמשך לדברי הנביאים, שאין ערך למעשי הקרבה כשלעצמם ללא כוונה מתאימה.[8]

הגדרת ההלכה ופרטיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחשבת חוץ לזמנו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעשיית הקורבנות קיימות ארבע פעולות בסיסיות: (א) שחיטת הקורבן, (ב) קבלת דמו בכלי (הנקרא "מזרק"), (ג) הולכת הדם בכלי אל המזבח, (ד) זריקת הדם על המזבח. לאחר מכן ישנה פעולה נוספת: הקטרת חלקים מגוף הקורבן בראש המזבח. אם הכהן חשב מחשבה פסולה בעת אחת מארבע הפעולות הראשונות - הקורבן פסול. אך אם הכהן חושב מחשבה פסולה לאחר מכן, בשעת ההקטרה על המזבח - הקורבן אינו נפסל. טעם הדבר: משום שזריקת הדם, המייצג את נפש הקרבן, היא היוצרת את הכפרה, ולאחר שהדם נזרק כהלכה אין דבר היכול לפסול עוד את הקורבן.

המחשבה הפוסלת את הקורבן יכולה להיות הן מחשבה לאכול מן הקורבן אחרי הזמן שנקבע לאכילתו, והן מחשבה להקריב חלקים מן הקורבן על המזבח לאחר הזמן המיועד לכך. מחשבות אלו נקראות "מחשבת חוץ לזמנו".

מחשבת חוץ למקומו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוג נוסף של מחשבה הפוסלת את הקרבן: כאשר הכהן חושב לאכול את הקרבן במקום שלא נועד לו. לכל קורבן יש תחום המותר לאכילה - בעזרה או בירושלים. מחשבת הכהן לאכול את הקורבן מחוץ לתחום זה פוסלת את הקורבן. סוג זה נקרא "מחשבת חוץ למקומו". מחשבה זו על סטייה ממקום האכילה חמורה פחות ממחשבה על סטייה ממסגרת הזמן, ולכן האוכל מן הקורבן אינו נענש בעונש החמור של כרת[9].

פיגול בדבר שיש לו מתירין

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין איסור פיגול,[10] אלא בדבר שיש לו מתירין אחריו, כגון[11] אם פיגל בארבע עבודות הדם, ואחר כך כך אכל מן הבשר שהיה בכלל היתר הדם, חייב כרת, אבל כל דבר שאין אחר מתירו אלא הוא מתיר את עצמו, כגון הדם והקומץ והקטורת ומנחת כוהנים שכולה כליל, אין חייבים עליו משום פיגול, משום שעיקר פיגול בשלמים כתיב ומניהו ילפינן, מה פיגול שיש לו מתירין לאדם ולמזבח חייבין עליו משום פיגול וכו'.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ ראו ספר ישעיהו, פרק ס"ה, פסוק ד'.
  2. ^ ספר המצוות, עשה צ"א; ספר החינוך, מצווה קמ"ג.
  3. ^ ספר ויקרא, פרק ז', פסוק י"ח.
  4. ^ ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוקים ה'ז'.
  5. ^ 1 2 תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף כ"ט, עמוד א'.
  6. ^ וכפי שמופיע בפרשת קדושים: "והנותר עד יום השלישי באש ישרף"
  7. ^ פירוש "אדרת אליהו" מאת הגר"א, תחילת פרשת משפטים.
  8. ^ הרב אמנון בזק, "דין פיגול בפשוטו של מקרא ובפשט ההלכה", בתוך: מאמר הזבח, ישיבת הר עציון תש"ע, עמ' 213–215, באתר ספריית אסיף.
  9. ^ דינים אלו סוכמו בקצרה במשנה, מסכת זבחים, פרק ב', משנה ג'.
  10. ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף מ"ב, עמוד ב', במשנה.
  11. ^ רש"י, מסכת חולין, דף קי"ז, עמוד ב'.