קורבן שלמים

קורבן שלמים
(מקורות עיקריים)

מקרא	ספר ויקרא, פרק ג'; ז', י"א–ל"ד
משנה	מסכת זבחים, פרק ה', משנה ז'
תלמוד בבלי	מסכת זבחים, דף נ"ה, עמוד א'
משנה תורה	ספר עבודה, הלכות מעשה הקרבנות, פרק ט'
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, עשה ס"ו ספר החינוך, מצווה קמ"א

קָרְבָּן שְׁלָמִים הוא אחד מסוגי הקורבנות על פי הלכות היהדות. על פי ההלכה, קורבן שלמים בא בדרך כלל כקרבן נדבה, ובשרו מתחלק לשלושה חלקים: האמורים - קרבים על גבי המזבח, החזה והשוק - ניתנים לכהנים לאכילה, ושאר בשר הקרבן - נאכל על ידי הבעלים. קורבן שלמים הוא בדרך כלל קורבן מסוג קדשים קלים, ולכן בשרו נאכל בכל השטח המקודש של ירושלים, ולא רק במקדש.

פירוש השם

כמה פירושים ניתנו לשם שלמים. חז"ל, במדרש ההלכה תורת כהנים, הביאו שני פירושים:
א. "רבי יהודה אומר: כל המביא שלמים - מביא שלום לעולם".
ב. "דבר אחר: שלמים - שהכל שלום בהן, הדם והאימורין למזבח, החזה ושוק לכהנים, העור והבשר לבעלים"

יש שפירשו ש"שלמים" הוא מלשון תשלומים, שכן קרבן שלמים הוא קרבן נדבה, שאדם נדר או התנדב להביא, ועתה הוא חייב לשלם את נדרו, כמו שנאמר: "כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ".

"שלמים" (בצורת היחיד "שלם") מצוי כשם של קורבן גם במקדשים פיניקיים.

סוגי השלמים

• שלמי נדבה - קורבן שלמים הבא על ידי יחיד בנדר או בנדבה. נדר הוא כאשר האדם אומר: "הרי עלי קורבן שלמים" ובכך הוא מחייב את עצמו להביא קורבן. אם אדם זה מקדיש אחר כך בהמה לקורבנו, הרי שגם אם הבהמה תמות או תאבד - לא פקע ממנו חיובו להביא בהמה לקורבן, כיוון שחובו להקריב שלמים אינו תלוי דווקא בבהמה שהקדיש. נדבה היא כאשר האדם אומר: "הרי בהמה זו שלמים". באמירתו הוא מקדיש את הבהמה המסוימת הזו לשלמים, ואם היא מתה או אבדה - הוא פטור מלהביא בהמה אחרת לקורבן, כיון שהתחייבותו הייתה על בהמה זו בלבד.
• שלמי חגיגה - קרבן יחיד שאדם חייב להקריב בעת העלייה לרגל בשלוש הרגלים, ככתוב: "שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה". לכתחילה יש להביא את הקורבן ביום הראשון של החג, אך אם האדם שגג או פשע ולא הביא את הקורבן ביום הראשון - הוא יכול להביא אותו בשאר ימי החג, כולל שמיני עצרת. גם בחג השבועות יש שישה ימים לתשלומים (ו'-י"ב בסיוון), שבהם ניתן להביא את הקרבן. כך גם אם היום הראשון חל בשבת - מביאים את הקורבן באחד הימים הבאים.
  • חגיגת ארבעה עשר - קרבן מיוחד הבא בי"ד בניסן בשביל לאכול ממנו קודם הפסח, כדי שהאדם יאכל את הפסח כשהוא כבר אינו רעב, והפסח ייאכל "על השובע". קורבן זה אינו חובה, והוא בא רק כאשר הפסח קרב ביום חול (ולא בשבת, שכן קורבן זה אינו דוחה את השבת), בטהרה (ולא כשרוב הציבור טמאים, שכן קורבן זה, בניגוד לקורבן פסח, אינו דוחה את הטומאה), ובמועט (כאשר בשר הפסח אינו מספיק להשביע את המסובים לבדו).
• שלמי ביכורים - המביא למקדש ביכורים משבעת המינים, חייב להביא עמהם קרבן שלמים.
• שלמי שמחה - קרבן יחיד הקרב ברגלים, כדי לאכול ממנו ולשמוח בחג עם בני ביתו ועם העניים והנזקקים, ככתוב: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ". חכמים למדו שהשמחה היא אכילת שלמים, על פי הכתוב האמור בציווי על הקמת המזבח בהר עיבל: "וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ". אם יש לאדם בשר אחר של קורבנות שהוא יכול לאכול ממנו בימות החג, כגון מעשר בהמה - הוא פטור מלהקריב קרבן זה.
• קורבן תודה - סוג של קרבן שלמים הבא בנדר או בנדבה, כתודה לה' על ישועה או הצלה. דיני קורבן תודה שונים בכמה פרטים מדיני קורבן השלמים, כדלהלן, אך בכל זאת הוא נחשב לסוג של קורבן שלמים. בקורבן תודה, מלבד הבהמה הקרבה, יש להביא גם ארבעים לחמים, עשרה מכל אחד מהסוגים הבאים: סולת מורבכת, חלות מצות, רקיקי מצות - שלושת אלה ללא חימוץ, וחלות חמץ, כאשר לחם אחד מכל סוג ניתן לכהן, והשאר לבעלים. הבדל נוסף בין קורבן תודה לקורבן שלמים רגיל הוא, שקורבן תודה אינו נאכל אלא ביום ההקרבה ובלילה שלאחריו, בעוד שקורבן שלמים נאכל גם ביום השני להקרבה.
• איל נזיר - הנזיר בסיום ימי נזירותו חייב להביא שלושה קורבנות: עולה, חטאת ושלמים. קורבן השלמים של הנזיר הוא איל, והנזיר מביא ביחד עמו עשרים לחמים, עשר חלות ועשרה רקיקים, שניהם ללא חימוץ. גם באיל נזיר, כמו בקורבן תודה, לחם אחד מכל סוג ניתן לכהן, והאכילה מוגבלת ליום האכילה וללילה שלאחריו.
• שלמי עצרת (או: זבחי שלמי ציבור) - בחג השבועות מביאים מנחה מיוחדת למקדש - שתי הלחם. ביחד עם מנחה זו מקריבים שני כבשים לשלמים. קורבן זה הוא קורבן השלמים היחיד שהוא קורבן ציבור. קורבן זה, אף שהוא נקרא בתורה "שלמים", הוא שונה בדיניו באופן מהותי מדיני קורבן השלמים: בעוד שקורבן השלמים הוא "קדשים קלים", זבחי שלמי ציבור הם "קדשי קדשים" (וראו להלן).

הקרבתם ואכילתם

קורבן השלמים מתייחד בכך שהוא בא מכל סוגי הבהמות הכשרות לקורבן: פרים, כבשים ועזים, זכרים ונקבות, גדולים וקטנים (כלומר: ללא הגבלת גיל). היוצאים מכלל זה הם שלמי נזיר, שאינם יכולים לבוא אלא איל זכר, וזבחי שלמי ציבור, שאינם יכולים לבוא אלא כבשים זכרים.

הקרבת השלמים כוללת כמה שלבים, שרובם אינם מיוחדים לו:

1. סמיכה - הנחת ידי בעל הקורבן על ראש הבהמה. בקורבנות הבאים לכפר על חטא מסוים, המקריב מתוודה על חטאו בזמן הסמיכה; אולם בשלמים, שאינם באים על חטא, אין מקום לווידוי, ולכך כתב הרמב"ם (מעה"ק ג טו) "ויראה לי שאינו מתודה על השלמים אבל אומר דברי שבח". אולם הרלב"ג (שמואל א ג יד) כתב שלכך הייתה סמיכה על ראש השלמים להעיר שגם הם באים לכפרה. וכך מבואר בזוהר (ויקרא יב א) ששלמים באים לכפר על מצוות עשה ולא תעשה. בקרבן תודה המקריב מודה על מה שיש לו להודות.
2. שחיטה - שחיטת השלמים נעשית בכל מקום בעזרה, כדין "קדשים קלים". שחיטת זבחי שלמי ציבור - נעשית דווקא בצפון העזרה, כדין "קדשי קדשים".
3. קבלת הדם הנשפך מן הבהמה על ידי כהן, בכלי הנקרא "מזרק".
4. הולכת הדם על ידי הכהן למזבח העולה.
5. זריקת הדם על ידי הכהן בשתי זוויות של המזבח: הזווית הצפון מזרחית והזווית הדרום מערבית. הדם צריך להינתן בכל זווית כך שייראה בשתי הצלעות של הזווית ("שתי מתנות שהן ארבע").
6. שפיכת שיריים - אם נשאר דם במזרק, הוא נשפך במקום מיוחד ביסוד המזבח בפינה הדרום - מערבית.
7. תנופה - התנופה היא פעולה כמעט ייחודית לקורבן השלמים. תהליך התנופה מתחיל כאשר הכהן נוטל את חלקי הקרבן הקרבים על גבי המזבח (ה"אימורים"), ואת חלקי הקורבן הניתנים לכהן שהם: חזה ושוק, באיל נזיר נוספים "זרוע בשלה" ושני לחמים (אחד מכל סוג), ובקרבן תודה נוספים ארבעה לחמים, (אחד מכל סוג). ומניח את כולם על ידי הבעלים, ומניח את ידיו מתחת ידי הבעלים, ושניהם ביחד מניפים את הכל למעלה ולמטה, ולצדדים. ב"זבחי שלמי ציבור" נעשות שתי תנופות: האחת, כשהכבשים חיים - כהן מניף את שני הכבשים החיים ביחד עם שתי הלחם; והשנייה, לאחר השחיטה - הכהן מניף את החזה, השוק והאימורים עם שתי הלחם.
8. הקטרת אימורים - כהן לוקח חלקים מסוימים מן הבהמה (חלב, כליות, ועוד), מעלה אותם לראש המזבח, ומניח אותם על מערכת העצים הבוערת.
9. נסכים - יחד עם קורבן השלמים מביאים יין, ומנסכים (שופכים) אותו על גבי המזבח. כמו כן מביאים מנחת נסכים - מנחה העשויה מסולת חטים ושמן המעורבים זה בזה, ומקטירים אותה על גבי המזבח. הכמויות המדויקות של הסולת, היין והשמן תלויים במין הבהמה הקרבה כשלמים.
10. אכילת הבשר - בשר השלמים נאכל על ידי הבעלים, מלבד החזה ושוק הימין שנאכלים על ידי הכהנים ובני משפחותיהם. באיל נזיר הכהן מקבל גם "זרוע בשלה" ושני לחמים. בקורבן תודה הכהן מקבל גם ארבעה לחמים. שלמים נאכלים ביום ההקרבה, בלילה שלאחריו, וביום שלמחרת ההקרבה, עד שקיעת החמה. קורבן התודה ואיל הנזיר נאכלים רק במשך יום ההקרבה והלילה שלאחריו. אכילת השלמים, כולל החלקים הניתנים לכהנים, נעשית בכל ירושלים. זבחי שלמי ציבור נאכלים על ידי כהנים זכרים בלבד, בעזרה של בית המקדש, ביום ההקרבה ובלילה שלמחרתו.

ראו גם

• חזה ושוק