"ארבעה בנים" הוא מדרש המופיע בכמה מקומות בספרות חז"ל[1][2] ונקבע בהגדה של פסח. המדרש מפרט ארבעה סוגי בנים: חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול, שעל פי המדרש דיברה התורה עליהם, במצווה לספר את סיפור יציאת מצרים, וחילקה בסוגי התשובות, המתאימות לכל אחד מהם.
בתורה מופיעים ארבע פעמים פסוקים המצווים לספר את סיפור יציאת מצרים. חז"ל דרשו כל אחד מארבעה הפסוקים כנגד ארבעה סוגי הבנים:
חכם - ”כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם"” (ספר דברים, פרק ו', פסוק כ')[3], הפירוט המופיע בשאלה מראה על חכמתו בתורה של הבן השואל.
הבן שאינו יודע לשאול, מתוך הגדת רוטשילד, הגדה של פסח, כמנהג אשכנזרשע - ”וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם” (ספר שמות, פרק י"ב, פסוק כ"ו), כאן הבן משייך את העבודה רק לכם ולא לו, ו"לפי שהוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקר" והבן השואל הוא רשע. (זאת על אף שגם החכם התייחס למצוות כאלה אותן ציווה ה' *לכם*)
תם - ”וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת” (ספר שמות, פרק י"ג, פסוק י"ד), שאלה זו משויכת לבן התם בגלל הסתמיות שבשאלה.
שאינו יודע לשאול - ”וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר” (ספר שמות, פרק י"ג, פסוק ח'), כאן אין בכלל שאלה אלא ציווי לספר לבן גם אם הוא לא שואל, לכן הפסוק משויך לזה שאינו יודע לשאול.
בתלמוד הירושלמי[1] מתהפכות התשובות של החכם והתם: החכם נענה בתשובה הכללית כי "בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים", והתם מקבל את כל הלכות הפסח, כדי "שלא יהא עומד מחבורה זו ונכנס לחבורה אחרת".
הבנים בהגדה לא מופיעים בסדר הפסוקים המובא בתורה, יש כמה פירושים לסדר הזה:
האבודרהם מסביר על דרך הפשט שדרגו את הבנים לפי החכמה שלהם - החכם והרשע שניהם כבר בשלים בדעותיהם אלא שהחכם המובחר נכתב ראשון, ואחריהם מופיעים התם שעדיין לא בגר לגמרי, ושאינו יודע לשאול שכלל לא מבין.
על פי הקבלה ארבעת הבנים מקבילים לארבע מהספירות המקבילות לארבעת רגלי כסא הכבוד: חסד, גבורה, תפארת ומלכות בהתאמה, ולכן הם מסודרים לפי סדר הספירות.
ארבעת הבנים מוצגים בשירה של נעמי שמר כ"ארבעת האחים" שבה הם יוצאים מההגדה וכל אחד מהם פונה לדרך אחרת וכל אחד מהם פוגש בת זוג שדומה לו באופי (למעט זה שאינו יודע לשאול שבת זוגו מוזכרת רק במראה החיצוני שלה) והם שבים עם בנות זוגם להגדה.
עד סוף המאה ה-19 אוייר הבן הרשע כחייל הממרה פי הוריו ומתנכר לעמו. בן שהצטרף לצבא בימי הביניים היה צריך להמיר דתו ולהוכיח נאמנות לצבא העם שאליו התגייס, גם בהשתתפות בפרעות נגד היהודים.
הבן אוייר כילד קטן הזקוק להסבר באמצעות ההגדה על יציאת מצרים והברית עם אלוהים.
לאחר קום המדינה הופקו הגדות חילוניות וביטאו דעות עכשוויות על חרות, לאומיות ושלום. בהגדה של פסח משנת תשט"ז (הוצאת אביב), אייר צבי ליבנה את הבן שאינו יודע לשאול כילד דתי עם כיפה ופאות ומולו "ספר הדעת" המרמז על הרחבת האופקים לתחומים אחרים.
היו שציירו אותו כילד קטן שטרם עמד על דעתו והיו שראו בו ככתוב "תמים תהייה עם ה' אלוהייך" (ספר דברים י"ח, י"ג) שמשמעו התהלך עם ה' בתמימות, תאמין באלוהים, אל תחקור את העתיד ואל תערער על מעשיו.[5]
^במדרש המופיע במכילתא ובירושלמי, וכן ברוב הנוסחים בהגדה, הבן החכם משנה את הפסוק ושואל "אשר צוה יי אלוהינו אותנו", ובכך הוא מבדיל את עצמו מהבן הרשע שמוציא את עצמו מן הכלל. בנוסחים אחרים של ההגדה השאלה תוקנה בהתאם לפסוק.
._The_Haggadah._The_Four_Sons_(1934),_%C5%81%C3%B3d%C5%BA,_Poland.jpg)
