ממלכת ישראל
 | |
| ממשל | |
|---|---|
| משטר | מונרכיה |
| ראש המדינה | מלך ישראל |
| מלך ישראל | ירבעם בן נבט |
| שפה נפוצה | עברית מקראית |
| עיר בירה | שכם, תרצה, שומרון, יזרעאל (בירת חורף) |
| גאוגרפיה | |
| יבשת | אסיה |
| היסטוריה | |
| תאריכי הקמה |
930 לפנה״ס?  |
| פירוק | חורבן שומרון בידי אשור |
| תאריך | 722 לפנה"ס או 720 לפנה"ס בהיסטוריוגרפיה האקדמית (ולמסורת ב-575 לפנה"ס) |
| ישות קודמת |
ממלכת ישראל המאוחדת |
| ישות יורשת | האימפריה האשורית |
| שליטים בולטים |
|
| דמוגרפיה | |
| דת | הדת הישראלית הקדומה |
  | |
| היסטוריה של ארץ ישראל |
 |
| לוח התקופות בארץ ישראל |
ממלכת ישראל הוא שמה המקובל כיום של ממלכה שהתקיימה בחלקים מארץ ישראל בתחילת האלף הראשון לפני הספירה, במשך כמאתיים שנים (מ-928 לפנה"ס ועד 722 לפנה"ס) לפי הכרונולוגיה המקובלת. ממלכת ישראל הייתה הצפונית מבין שתי הממלכות העבריות שהתקיימו בימי בית ראשון. על-פי המקרא, תושבי ממלכת ישראל היו בעיקר מבני עשרת השבטים.
בתנ"ך מוזכרת ממלכת ישראל בשמות שומרון ואפרים. השם "שומרון" לממלכה נפוץ גם בתעודות חוץ מקראיות, ומשקף כנראה את הנוהג לקרוא ממלכה על שם בירתה.[1] בתעודות מאשור ומארם מכונה הממלכה "בית עמרי", גם לאחר ששושלת בית עמרי נפלה.
גאוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כממלכות עתיקות רבות, גבולותיה של ממלכת ישראל השתנו בתדירות גבוהה, ולכן נכון יותר להגדיר את גבולות הממלכה על פי אזורים שהיו בשליטתה ועל פי ממלכות שכנות.
גבולה המערבי של ממלכת ישראל היה הים התיכון. מצפון מערב שכנה ממלכת צור בה ישבו הפיניקים. מצפון מזרח שכנה ארם, עמה היה סכסוך מתמשך על השליטה בחבל הגלעד. מדרום לגלעד שכנו ממלכות עמון ומואב, ממלכות קטנות אשר תקופות מסוימות נשלטו על ידי ממלכת ישראל. גם ממלכת אדום שמדרום להן נשלטה ככל הנראה לעיתים על ידי ממלכת ישראל.
מדרום לממלכת ישראל שכנה ממלכת יהודה שהייתה באופן יחסי קטנה וענייה ממנה.[2] לישראל וליהודה היה הרבה מן המשותף, והן חלקו שפה ואמונות דומות מאוד. מדרום מערב לממלכת ישראל שכנו פלשתים.
האזורים העיקריים עליהם שלטה ממלכת ישראל היו הגליל, עמק החולה, הגלעד, עמק יזרעאל, השומרון והשרון. בשיא כוחה (בימי ירבעם השני) שלטה כאמור על ממלכות עמון, מואב ואדום. יש חוקרים שאף מעריכים כי בשלב מסוים הייתה יהודה ממלכה וסאלית (אנ') של ממלכת ישראל[3][4]. על פי המסופר במקרא הגיעה שליטתה של ממלכת ישראל בצפון התקופה זו עד לבוא חמת.
ממלכת ישראל התקיימה על חלק משני נתיבי סחר חשובים ביותר בעולם העתיק: הנתיב בין מסופוטמיה למצרים העתיקה, ודרך הבשמים שבין חצי האי ערב לים התיכון. מיקומה זה הציב אותה לאורך כל שנות קיומה ב"עין הסערה" של המזרח הקדום, נקודת התנגשות האינטרסים של האימפריות ששכנו במצרים ובמסופוטמיה.
בירת ממלכת ישראל השתנתה מספר פעמים. בירתה הראשונה הייתה שכם, לאחר מכן עברה הבירה לתקופה מסוימת לתרצה ובימי בית עמרי עברה הבירה לשומרון, כאשר יזרעאל שימשה כבירת קיץ. דן ובית אל היו מרכזים פולחניים חשובים. ערים חשובות נוספות היו מגידו אשר שימשה כמרכז צבאי ומנהלי, וחצור.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]חלקים מההיסטוריה של ממלכת ישראל נזכרים בתעודות שנמצאו אצל תרבויות שכנות וכן בספרי מלכים ודברי הימים. על פי השערת התעודות, נכתבו ספרים אלו על ידי אנשי ממלכת יהודה. מסיבה זו, ביקורת המקרא בוחנת את הכתוב בספרים אלו מתוך נקודת הנחה שהכותבים שואפים לפאר את ממלכת יהודה על חשבון ממלכת ישראל,[2] ויוצרים הטיה לעומת האמת ההיסטורית. מסיבה זו מנסים חוקרי התקופה להצליב את המידע הכתוב במקרא עם תעודות חיצוניות או ממצאים ארכאולוגיים, ולעיתים מתגלים פערים בין הכתוב במקרא לבין המקורות האחרים.
ראשית הממלכה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במחקר
[עריכת קוד מקור | עריכה]תאריך יסודה של הממלכה ואופן היווצרותה אינו ידוע, ובין החוקרים קיימות תאוריות רבות בעניין. קיימים ממצאים ארכאולוגיים מהמאה ה-9 לפנה"ס המאזכרים את שמה של הממלכה ואת שמות מלכיה מבית עמרי, במצבת מישע שבמואב באובליסק השחור באשור ובכתובת תל דן.
בתקופת קיומה, התקיימה הממלכה בשכנות לממלכה הדרומית, ממלכת יהודה, כאשר שתי הממלכות ידעו תקופות של יריבויות לצד תקופות של שלום. ממלכת ישראל הייתה הגדולה והעשירה יותר מביניהן.[5][6]
במקרא
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפי המסופר במקרא,[7] פילוג ממלכת ישראל המאוחדת התרחש לאחר מות שלמה המלך כאשר עלה בנו רחבעם לכיסא המלוכה. בני ישראל ביקשו הקלה מעול המיסים הכבד ששרר בתקופת אביו כתמורה להכרתם במלכותו, אך בניגוד לעצת יועציו הזקנים שדגלו בהפחתת המיסים כרצון העם, דחה רחבעם את בקשתם. הדבר נתן את האות למתנגדי בית דוד ובראשם ירבעם בן נבט, למרוד במלכות רחבעם. בעקבות זאת, בסביבות שנת 928 לפנה"ס התפלגה הממלכה לשתיים - ממלכת ישראל וממלכת יהודה. ממלכת ישראל הורכבה מבני עשרת השבטים - אפרים, זבולון, יששכר, אשר, נפתלי, דן, מנשה, ראובן, גד, (ובני שבט לוי אשר התפזרו בין שאר השבטים עברו לממלכת יהודה ע"פ ספר דברי הימים בגלל מינוי כהנים שלא מבני לוי)
למען שמירת עצמאות הממלכה מבחינה דתית ותרבותית, אסר ירבעם[8] על בני ממלכתו לעלות לבית המקדש בירושלים והקים שני מרכזי פולחן חדשים, בדן ובבית אל, במרכזים אלה הציב ירבעם עגלי זהב; כך גם דאג ירבעם ששבטי ישראל הסרים למרותו לא ישובו ליהודה. בירתה הראשונה של הממלכה הייתה שכם, אך כבר בתקופת ירבעם היא הועברה לתרצה. הממלכה סבלה מחוסר יציבות שלטונית, כאשר בתי מלוכה החליפו אלו את אלו במהפכות עקובות מדם; ובמשך 200 שנות קיום שלטו בממלכה לא פחות מתשעה בתי מלוכה. הנביאים שפעלו בממלכת ישראל היו אליהו התשבי, אלישע בן שפט, הושע בן בארי, עמוס מתקוע, מיכיהו בן ימלה, יונה בן אמיתי ואחרים.
ב-50 השנים הראשונות לקיומה נלחמה ממלכת ישראל בממלכת יהודה. שלטון בית עמרי הביא לקץ המלחמה בין שתי הממלכות ולשגשוגן המשותף, אך המלחמה ביניהן שבה לאחר נפילתו.
בית עמרי ובית יהוא
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מלכי יהודה וישראל
תקופת בית עמרי (882–842 לפנה"ס) היוותה פרק חדש בתולדות ממלכת ישראל. תקופה זו עמדה בסימן של יחסי שלום עם ממלכת יהודה, שחוזקו בקשרי נישואין בין בתי המלוכה, ואף שיתוף פעולה בין השתיים, שהתבטא בסיוע צבאי של יהודה לישראל במלחמות נגד ארם ומואב, ואף בניסיון כושל להקמת צי משותף. ממלכת ישראל אף נכנסה לברית שלום עם ממלכת הצידונים, ברית שחוזקה על ידי קשרי נישואין בין חצרות המלוכה (אחאב בן עמרי עם איזבל בת אתבעל מלך צידונים). ממלכת ישראל הייתה בדרך כלל עשירה יותר ובעלת חשיבות כלכלית ומדינית גדולה מזו של שכנתה הדרומית. יחסי השלום עם יהודה וממלכת צידון איפשרו לממלכת ישראל להרחיב את אחיזתה בעבר הירדן המזרחי, וכל אלו יחד הביאו לידי שגשוג כלכלי בממלכה. יחד עמה נכנסה לישראל השפעה דתית מפיניקיה, שעוררה התנגדות עזה מצד הנביאים.
המלך עמרי בנה את שומרון כעיר בירתו שש שנים לאחר שעלה לשלטון, והיא נשארה בירת ממלכת ישראל עד חורבנה, כעבור מאה וחמישים שנה.[9]
באותה תקופה התעצמה ממלכת ארם דמשק, ועד מהרה התחדשו הקרבות בין ארם לישראל. בנוסף על כך, החלה גם האימפריה האשורית החדשה להתפשט מערבה ודרומה. בימי אחאב, בנו של עמרי, התרחשה ההתנגשות הצבאית הראשונה בין צבא אשור לבין צבאות קואליציה של ממלכות, וביניהן ישראל, בקרב קרקר ב-853 לפנה"ס. הקרב סימן את ראשיתו של תהליך ההשתלטות על ממלכת ישראל על ידי האימפריה הצפונית, ולהפיכתה של ממלכת יהודה לממלכת חסות של אשור.
בשנת 842 לפנה"ס, בימי שלטונו של יורם בן אחאב, עלה לשלטון המלך יהוא, אשר השתלט בכח על הממלכה וחיסל את כל בית אחאב. על פי המסופר במקרא נשלח יהוא על ידי אלישע הנביא על מנת לסיים את שלטון בית אחאב שהחדיר לממלכה את פולחן הבעל. משנה זו ועד שנת 747 לפנה"ס שלטה בממלכה שושלת בית יהוא. בימי יהואחז בן יהוא הגיעה הממלכה לשפל החמור בתולדותיה בשל כיבושיו של חזאל מלך ארם, אך בימי יואש בנו החלה הממלכה להתאושש עד שהגיעה לשיא עוצמתה בימיו של ירבעם השני בן יואש, והמקרא מתאר שהוא הכניע את ארם והביא לשלטון ישראלי "מלבוא חמת עד ים הערבה" (מלכים ב', י"ד, כ"ה). בימי ירבעם חזר גם שיתוף הפעולה בין ממלכת ישראל לאחותה מדרום, בה שלט באותה העת המלך עוזיהו. ב-747 לפנה"ס, שנה לאחר מותו של ירבעם השני, נרצח בנו ויורשו זכריה ובית יהוא נפל.
חורבן ממלכת ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתקופה זו שבה האימפריה האשורית למעורבותה באזור, לאחר הפוגה ארוכה שאפשרה את התעצמות ישראל ויהודה בימי ירבעם. מתעודות אשוריות עולה שב-738 תגלת פלאסר השלישי, מלך אשור, הביס קואליציית מלכים מארצות סוריה והחוף שבראשה עמד עזריהו מלך יהודה.[10]
מלך ישראל באותה העת, מנחם בן גדי, שילם את מסיו לאשור.[11] מאוחר יותר הנהיג פקח בן רמליהו מדיניות אנטי אשורית. פקח כרת ברית עם רצין מלך ארם, והשניים פלשו לממלכת יהודה. לפי המסופר בספר ישעיהו תכננו השניים להפיל את מלכה אחז ולהמליך תחתיו את בן טבאל כדי לצרף את יהודה לבריתם נגד אשור. אחז פנה בבקשת עזרה לתגלת פלאסר ונראה שהחיש את יציאתו למסע נוסף באזור.
בשנת 733 לפנה"ס עלה תגלת פלאסר השלישי, מלך אשור, על ארץ ישראל עם צבאו. תחילה החריב את הערים הגדולות - חצור ומגידו, לאחר מכן כבש את הגליל, מישור החוף ועבר הירדן המזרחי, וקרע אותם משלטון ישראל. על פי האנאלים של תגלת פלאסר השלישי, הוא הגלה מן הגליל 13,250 נפש, כאשר נתון זה אינו כולל את מניין הגולים מעבר הירדן המזרחי. על פי המסופר בספר מלכים, הוא הגלה את תושבי הגליל לאשור.[12] תגלת פלאסר כתב באנאלים האשוריים כי בשנים 732–733 "סיפחתי לאשור את [...] הערים גלעד ואבל השיטים שבגבול ארץ בית עמרי (כינויה של ממלכת ישראל בפי מלכי אשור)".[13] לאחר שאשור כבשה את רוב שטחי ממלכת ישראל, חולקה הארץ על ידה לשלוש פחוות אשוריות: מגידו (הגליל ועמק יזרעאל), דאר (השרון ורצועת החוף) והגלעד, וכתוצאה מכך צומצם שלטונה של ישראל לאזור הר אפרים בלבד. תגלת פלאסר כתב שלאחר שפקח נהרג, הוא המליך את הושע במקומו.[14]
המלך הושע לא השלים עם שלטון האשורים, ובשעה של חילופי מלכים באשור והסתמכות על הבטחת סוא מלך מצרים לבוא לעזרתו, ניצל את ההזדמנות והפסיק את תשלום המיסים לאשורים, צעד המהווה מרד מיסים. בתגובה לכך אסר שלמנאסר ה-5, יורשו של תגלת פלאסר השלישי, את הושע בבית הכלא, והצבא האשורי כבש את שארית שטחי הממלכה. המצור על שומרון, בירת ישראל, נמשך כשלוש שנים, שבמהלכן תפס סרגון השני את השלטון, ובשנת 722 לפנה"ס הצליח לכבוש את העיר; רבים מתושבי הממלכה הוגלו למחוזות רחוקים באימפריה האשורית. באנאלים שנמצאו באשור מתפאר מלך אשור בניצחונו על ממלכת ישראל ואף מתפאר כי תפס 50[15] מרכבות מצבא ישראל וצירפם לצבאו שלו. בכך בא הקץ על ממלכת ישראל ובמקומה הוקמה פחווה אשורית בשם "שומרון".[16] הגליית תושבי ממלכת ישראל לאשור מתוארת במקרא בספר מלכים:[17] ”בִּשְׁנַת הַתְּשִׁעִית לְהוֹשֵׁעַ לָכַד מֶלֶךְ-אַשּׁוּר אֶת-שֹׁמְרוֹן וַיֶּגֶל אֶת-יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה וַיֹּשֶׁב אוֹתָם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי”, ושוב בדברי הימים.
הגליית חלק מתושבי הממלכה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בכתובת שנמצאה, אשר מפרטת את מסעות סרגון מלך אשור, מצוין כי בעקבות המלחמה נשבו 27,290 תושבים.[18] בהנחה שנתון זה הוא אמין וממצה, המסקנה העולה ממנו היא שבפועל מרבית תושבי ישראל לא הוגלו, ונשארו במקומם. גם במקרא ישנן אסמכתאות רבות לכך שההגליה האחרונה, בדומה לאלו שקדמו לה, הייתה חלקית בלבד, ורבים מתושבי הממלכה או צאצאיהם נספחו לממלכת יהודה, או לגולים ממנה לאחר חורבנה.[20] ייתכן גם שחלק מצאצאי עשרת השבטים נטמעו בשומרונים, אף שלפי התנ"ך הם צאצאי הגויים שיושבו בשומרון במקום הגולים. גם לפי מסורת השומרונים הם מצאצאי שבטי אפרים ומנשה, אם כי לפי מסורתם הפילוג בינם ובין שאר השבטים חל כמה מאות שנים מוקדם יותר בימי עלי הכהן, על רקע המחלוקת לגבי מקום המשכן.[21]
ככל הנראה חלה גם הגירה המונית של תושבי ממלכה זו לממלכת יהודה השכנה שכן, לדעתו של פרופסור ישראל פינקלשטיין, מראים ממצאים ארכאולוגיים שבתקופה שלאחר חורבן ממלכת ישראל הצפונית גדלה אוכלוסיית העיר ירושלים פי חמישה, מה שיכול להיות מוסבר בהגירה המונית של שרידי הממלכה לעיר. להערכת פינקלשטיין, הייתה ממלכת ישראל ממלכה בת כ-350,000- 400,000 תושבים בשיאה, כך שבחישוב של סך הגולים שמתארות הכתובות האשוריות עולה כי רוב האוכלוסייה המקומית נשארה במקומה. מקובל גם שלא היה לאשורים אינטרס שיתר האוכלוסייה מממלכה זו תוגלה שכן רובם היו חקלאים שהאשורים היו זקוקים לכך שימשיכו לעבד את אדמתם ולהפיק את תוצריהם כדי שהרווח הכלכלי מהאזור הכבוש הזה יישמר.[22] מכל מקום, הדעה הרווחת כיום היא כי מרבית האוכלוסייה של ממלכת ישראל נשארה במקומה תחת תשלום מס גולגולת כבד לאשורים ואילו רק האליטה החברתית שהיוו איום במרי כנגד השלטון האשורי החדש במקום הוגלתה לאשור.
לפי השערה זו, פירש יהודה קיל[23] שעיקר הגולים היו יושבי העיר שומרון ובנותיה - הן הן "ערי שומרון" עליהן נכתב "לָכַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שֹׁמְרוֹן וַיֶּגֶל אֶת יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה", ובספר מלכים ב', פרק י"ז, פסוק כ"ד שיושבו בהן גויים תחת בני ישראל,.[24] מאידך, דעת ישראל פינקלשטיין היא שהמקרא, בדגש על ספר מלכים ב', מציג את חורבן ממלכת ישראל ככזה שבו הוגלתה כל האוכלוסייה, ונראה שהסיבה לכך היא עמדה אישית-דתית של המחבר היהודאי שדגל בתפיסה שממלכת ישראל נענשה בגלות בשל חטאיה הדתיים ועזיבת ה' לטובת הפולחן הכנעני. לכן היה חשוב למחבר להבליט את חומרת החטא הדתי בכך שיצור מצג שווא שבו כל אוכלוסיית הממלכה מוגלת לאשור, בעוד ממלכת יהודה שנשארה נאמנה לה', שרדה את התקפת האשורים ונשארה במקומה עד לחורבן בית ראשון.
על בולה שנתגלתה בעיר דוד הופיעה הכתובת "לאחיאב בן מנחם", שמזכירה שמות פרטיים של שניים ממלכי ישראל (אחאב ומנחם). הארכאולוגים אורטל כלף וד"ר ג'ו עוזיאל ראו בכך עדות כי לאחר גלות שבטי ישראל, הגיעו לירושלים פליטים מהממלכה הצפונית ומונו שם לתפקידי מנהל בכירים.[25]
לאחר חורבן הממלכה
[עריכת קוד מקור | עריכה]החלפת האוכלוסייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – הכותים בשומרון
לאחר החורבן הוגלו רבים מתושבי ממלכת ישראל לאזורים אחרים בממלכה האשורית (ככל הנראה מאזור בבל וצפון הממלכה האשורית) ובמקומם הובאו תושבים מבבל, כות, חמת, ספרוים ועווה כדי שיעבדו את הארץ. חילופי אוכלוסיות היו חלק ממדיניות ענישה של האימפריה האשורית. על-פי המסורת היהודית, תושבים אלה קיבלו עליהם את דת ישראל באופן חלקי מתוך פחד, שכן האמינו בתפיסת האלוהות המקומית (תפיסה לפיה לכל מקום יש אל משלו שכוחו תקף רק בשטחי מקום זה) וחשבו כי "אלוהי ארץ ישראל" מעניש אותם באמצעות האריות, שנהגו לטרוף את המתיישבים החדשים האלה, מכיוון שהם אינם עובדים אותו. הם פנו בבקשה למלך אשור שישלח להם אדם שילמד אותם כיצד לעבוד את אלוהי ישראל, והוא שלח אליהם כהן שהוגלה מממלכת ישראל, אשר לימד אותם את התורה. אך עם זאת המשיכו לעבוד את אליליהם לצד עבודת אלוהי ישראל, ועל כך מספרים הפסוקים שלפיהם המתיישבים המשיכו לעבוד את אלילי ארצות מוצאם.[26] המתיישבים אשר הובאו אל שטחי ממלכת ישראל במקום תושבי הממלכה המקוריים מכונים בשם: "כותים" על שם העיר כות שבדרום עיראק ממנה הובאו. בתקופת שיבת ציון מגלות בבל התגלעו בעיות רבות בין השומרונים לבין שבי ציון.
בספר דברי הימים מסופר על אסא מלך יהודה כמחדש המזבח לאלוהים בימים שבהם לא היה לממלכת ישראל "אלוהים או תורה", וכי אנשים משבט אפרים, משבט מנשה ומשבט שמעון והגרים שהיו איתם התקבצו אליו כאשר ראו כי אלוהים עמו, כלומר האנשים הללו עזבו את ממלכת ישראל והצטרפו לממלכת יהודה.[27] כמו כן משתמע כי בימיו של חזקיהו מלך יהודה נשארו בשטחי ממלכת ישראל מספר תושבים או חלק מהאוכלוסייה שלא הוגלה; תושבים אלו שמעו להצעתו של חזקיהו לעלות לירושלים לחגוג שם ביחד עם תושבי ממלכת יהודה את חג הפסח באיחור של חודש ממועדו המקורי; חזקיהו אף מתואר כאומר להם לשוב לעבוד את אלוהים ביחד עם אחיהם מממלכת יהודה, ולא לנהוג כמו התושבים שהוגלו על ידי אשור לשטחי האימפריה האשורית בעקבות, חטאיהם והרע שעשו בעיני אלוהים.[28] מסופר על שליחיו של חזקיהו העוברים בנחלות שבטי אפרים, מנשה וזבולון, וזוכים ליחס מעליב ומזלזל מצד תושבי ממלכת ישראל שלא הוגלו; עם זאת מתוארים חלק מהאנשים משבט אשר, משבט מנשה, משבט זבולון ומשבט יששכר והגרים ממלכת ישראל כמסכימים לבקשתו של חזקיה ועולים לירושלים לקראת הסעודה. קאסוטו והרטום טענו בפירושיהם למקרא כי חזקיהו סיפח את השטחים שבהם נותרו תושבי ממלכת ישראל לשטחי ממלכתו.
לאחר הקורבן שארגן חזקיהו וסעודת הפסח מסופר על תושבים מממלכת ישראל, הנמצאים בירושלים העוברים ברחבי ארץ יהודה, ובנחלות שבטי בנימין, אפרים ומנשה, שבהן נותצו סממני עבודת האלילים: "המצבות", "האשרים", "הבמות" ו"המזבחות" ששימשו לעבודת אלילים, ולאחר מכן מתוארים בני השבטים כחוזרים לבתיהם ולעריהם שבשטחי ממלכת ישראל.[29]
הגולים ואתרי ההגליה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
יש המזהים את המקומות שאליהם הוגלו תושבי ממלכת ישראל עם המקומות האלה: "חלח" מזוהה עם תל-כלח שבנימרוד שנמצאת בשטחי עיראק של היום, וישנם כאלה שמציעים לזהותה עם קיליקיה שבשטחי אסיה הקטנה, ואילו פרשני המקרא משה דוד קאסוטו ואליה שמואל הרטום הציעו כי ייתכן שחלח, שלא זוהתה כשהוציאו לאור את ספרם עם פירוש לדברי הימים א' (פרק ה, פסוק כ"ו) ב-1981, היא כלקיטיס המוזכרת בפי היוונים כמקום בארם נהריים. "חבור" מזוהה עם נהר הח'אבור שבשטחי סוריה שהוא גם אחד מיובלי נהר הפרת. "נהר גוזן" מזוהה עם תל חלאף שבסוריה המודרנית שאכן יושבת על נהר, וידוע שבעבר היה שמה "גוזאנה". בחפירות ארכאולוגיות שנערכו במקום נמצאו לוחות שבהם מתוארים אנשים בעלי שמות ישראליים לכאורה. "ערי מדי" הם כנראה בשטח של ממלכת מדי העתיקה שנכבשה בידי אשור בעבר. בספרו משנת 1980 מציע אליה שמואל הרטום בפירושו למקומות ההגליה כי ייתכן ו"הרא" המוזכרת בספר דברי הימים א', פרק ה', פסוק כ"ו היא למעשה חרן.[30]
אחת התעודות שנמצאו בגוזן (תעודה 111) מתייחסת להתיישבות הישראלית במקום. תעודה זאת מהמאה ה-7 לפנה"ס עוסקת בפדיון שבויה ששמה "דינה". בתעודה מופיעים שמות של שני פקידים בשירות אשור, ששמם "נריהו" ו"פלטיהו". בנימין מייזלר העריך במאמרו ששני השמות מתייחסים לגולים מישראל. בנוסף, מופיע בתעודה השם "חלבישו", עליו מצוין במפורש שהוא משומרון. בתעודה נכתב שעל בלברך בן נני (ארמי) למסור את השבויה דינה ליד אדם בשם "הושע". התעודה שאושרה על ידי הנציב מאשרת שאם בלברך לא ימסור את האישה הוא ישלם 3 מינות כסף.[31]
עשרת השבטים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – עשרת השבטים
בספרות היהודית נוצרו אגדות שלפיהן גולי אשור וצאצאיהם המשיכו לחיות חיי חופש ודרור במקום כלשהו מעבר לנהר הסמבטיון ("נהר השבת"), נהר זה מוזכר בתלמוד ירושלמי ומתואר כנהר אשר גועש ומשליך אבנים מתוכו כל השבוע אך נח ונרגע ביום השבת, ואין בני ממלכת ישראל חוצים אותו מפאת חילול השבת. יוסף בן מתתיהו מזכיר את הסמבטיון וטוען כי טיטוס ראה אותו, גם פליניוס הזקן מתייחס אליו וטוען כי "בני עשרת השבטים מצויים במלכוד שכן כאשר הנהר נח ביום השבת אין הם חוצים אותו מפאת חילול השבת",[דרוש מקור: לצטטה] הרמב"ן בפירושו לתורה מזהה את הסמבטיון עם נהר גוזן המוזכר במקרא; ואילו לדעת אלדד הדני הנהר הזה מצוי בסודאן או בחבש.
עם השנים, נוצרו ונשמרו מסורות שלפיהם חלק מהגולים בגלות אשור שמרו במשך תקופה מסוימת על זהותם הלאומית, עד שנטמעו בחברה הסובבת באזורים שאליהם הוגלו ונעלמו. מסורות אלה כוללות את סיפור "עשרת השבטים האבודים", שהעסיקה חוקרים בני אומות שונות מאז העת העתיקה. קהילות מקבוצות אתניות רבות מייחסות את מוצאן ל"עשרת השבטים" או גולי אשור, ואף עמים אחדים. בשלהי המאה ה-20 הוצע לבדוק או לאשר זאת, באמצעות בדיקות גנטיות במטרה לאשר או לשלול את טענות הקבוצות השונות במוצאם הישראלי לכאורה.
בתיאור שיבת ציון בספר דברי הימים,[32] מסופר על החוזרים לארץ ישראל בני השבטים: יהודה, בנימין, שבט לוי, ובנוסף גם אנשים מהשבטים: מנשה ואפרים, אשר הרכיבו את ממלכת ישראל במקור לאחר פילוג ממלכת ישראל המאוחדת.[33] חוקרי התנ"ך פרופ' משה דוד קאסוטו ופרופ' אליה שמואל הרטום מפרשים זאת כ"שרידי עשרת השבטים שהתיישבו בממלכת יהודה".[34] אולם בתיאור שיבת ציון שבספר עזרא, מוזכרים רק בני שבט יהודה, בנימין ולוי (כולל הכהנים), ללא אפרים ומנשה.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ממלכת יהודה
- ממלכת ישראל המאוחדת
- מלכי יהודה וישראל
- שומרון
- הכותים בשומרון
- כרונולוגיה של המקרא
- ההגליות האשוריות
- עשרת השבטים
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים ספרים 8 - 11
- יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתקופת המקרא, ירושלים, הוצאת כרטא, 1971
- בוסתנאי עודד, תולדות עם ישראל בימי בית ראשון, כרך ב' - ממלכת ישראל ויהודה (יחידות 4–6), רעננה: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה. מהדורה שנייה: 2008.
- בוסתנאי עודד, תולדות עם ישראל בימי בית ראשון, כרך ג' - חיי הרוח, תרבות חומרית וחיי יומיום, (יחידות 10–12), רעננה: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה. מהדורה שנייה: 2008.
- עמיחי מזר, גבריאל ברקאי, מבוא לארכאולוגיה של ארץ-ישראל, כרך ג' - תקופת הברזל (יחידות 8–9), רעננה: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה
- שלמה בן חמו, שבחי מלכות ישראל : מלכות שמים בארץ ישראל: מאמרים הלכתיים, מחשבתיים ואמוניים על 'מלכות ישראל', מנהיגיה, פרנסיה, בוניה, וייעודה האלוהי. קריית גת: [שלמה בן חמו], תשפ"א.
- .Mesopotamia and the Bible" (2002) - edited by by Mark W. Chavalas and K. Lawson Younger, Jr" - חיבור הפורש בהרחבה גם את גלות אשור ואת עתידם המאוחר יותר של בני עשרת השבטים שהוגלו על ידי אשור.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- תקציר על מלכי ישראל באתר "עידן התנ"ך"
- נדב נאמן, שינויי אוכלוסין בארץ-ישראל בעקבות ההגליות האשוריות, קתדרה 54, דצמבר 1989
- אברהם פאוסט, החברה הישראלית בתקופת המלוכה, במבט ארכאולוגי, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן צבי, תשס"ה 2005
- ממלכת ישראל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ נדב נאמן, לקביעת מקום מקדשיהם של ה׳ שומרון וה׳ תימן, ארץ ישראל לג, 2018, עמ' 177
- ^ 1 2 אביבה לורי, הספין הגדול בהיסטוריה, באתר הארץ, 26 בפברואר 2005
- ^ יגאל בן נון, קיצור תולדות יהוה, רסלינג, עמ' 101-97, 105-104
- ^ מיתוסים, לאומיות וטריטוריה: המקרא כמעצב עבר ועתיד | פתיחה, באתר מכון ון ליר בירושלים, 36:51-30:25
- ^ ראו: אברהם פאוסט, החברה הישראלית בראי המחקר ההיסטורי.
- ^ ישראל פינקלשטיין, ניל אשר סילברמן ראשית ישראל, 2003
- ^ ספר מלכים א', פרק י"ב; ספר דברי הימים ב', פרק י'.
- ^ כך אומרים חז"ל שהושיב שומרים על הדרכים, אולם במקרא (ספר מלכים א', פרק י"ב, פסוק כ"ח) כתב רק שאמר אל העם ”רַב־לָכֶם֙ מֵעֲל֣וֹת יְרוּשָׁלַ֔͏ִם הִנֵּ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם” וניתן להתפרש כאמירה שאין להם צורך לעלות, ולא כאיסור.
- ^ היא זוהתה באזור סבסטי העיר שבנה הורדוס על חורבות שומרון, בסמוך לכפר הערבי סבסטיאה.
- ^ Hayim Tadmor, Shigeo Yamada, The Royal Inscriptions of Tiglath-Pileser III (744–727 BC) and Shalmaneser V (726–722 BC), Kings of Assyria, Eisenbrauns, 2011, עמ' 42–43, 76
- ^ Hayim Tadmor, Shigeo Yamada, The Royal Inscriptions of Tiglath-Pileser III (744–727 BC) and Shalmaneser V (726–722 BC), Kings of Assyria, Eisenbrauns, 2011, עמ' 46 (הקטע חוזר בעמ' 70, 77, 87)
- ^ ספר מלכים ב', פרק ט"ו, פסוק כ"ט: ”בִּימֵי פֶּקַח מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל בָּא תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיִּקַּח אֶת-עִיּוֹן וְאֶת-אָבֵל בֵּית-מַעֲכָה וְאֶת-יָנוֹחַ וְאֶת-קֶדֶשׁ וְאֶת-חָצוֹר וְאֶת-הַגִּלְעָד וְאֶת-הַגָּלִילָה כֹּל אֶרֶץ נַפְתָּלִי וַיַּגְלֵם אַשּׁוּרָה.”
ספר דברי הימים א', פרק ה', פסוק כ"ו: ”וַיַּגְלֵם לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה וַיְבִיאֵם לַחְלַח וְחָבוֹר וְהָרָא וּנְהַר גּוֹזָן עַד הַיּוֹם הַזֶּה” - ^ Hayim Tadmor, Shigeo Yamada, The Royal Inscriptions of Tiglath-Pileser III (744–727 BC) and Shalmaneser V (726–722 BC), Kings of Assyria, Eisenbrauns, 2011, עמ' 105 (הקטע חוזר בעמ' 131, 134)
- ^ Hayim Tadmor, Shigeo Yamada, The Royal Inscriptions of Tiglath-Pileser III (744–727 BC) and Shalmaneser V (726–722 BC), Kings of Assyria, Eisenbrauns, 2011, עמ' 106
- ^ לפי קריאה אחרת, 200
- ^ ראו: אליה שמואל הרטום, תורה נביאים כתובים פירושים, הוצאת ספרים "יבנה" בע"מ, עמ' 275-281.[דרושה הבהרה]
- ^ ספר מלכים ב', פרק י"ז, פסוקים ה'–ו'
- ^ או 27,280 לפי קריאה אחרת
- ^ דברי הימים ב, פרק ל פסוק ו
- ^ בספר דברי הימים א', פרק ד', פסוק מ"ב מסופר על חמש מאות מבני שמעון שבימי חזקיהו התיישבו בהר שעיר שבדרום עבר הירדן. גם בספר דברי הימים מצויות ראיות לאוכלוסייה הישראלית שנותרה, כשחזקיהו מלך יהודה שלח להזמינם לחג הפסח שערך: "בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שׁוּבוּ אֶל ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל, וְיָשֹׁב אֶל-הַפְּלֵיטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִכַּף מַלְכֵי אַשּׁוּר".[19] אזכורים אחרים מתייחסים לימי יאשיהו, צדקיהו ושיבת ציון.
- ^ בדיקות דנ"א שנערכו אצל שומרונים הביאו למסקנה כי השומרונים קרובים ליהודים וייתכן כי קיים לשתי הקבוצות מוצא משותף, זאת לפי תוצאת בדיקת כרומוזום Y, שעובר מאב לבן. אך עם זאת, בבדיקת הכרומוזומים שאינם כרומוזומי מין, קיים דמיון רב יותר עם האוכלוסייה הפלסטינית. והסיבה האפשרית לכך שנתמכת בעובדות היסטוריות היא שהשומרונים התאסלמו ונטמעו באוכלוסייה המקומית. במקרא מתואר הקשר בין היהודים לעמי הארץ שישבו בה דרך נישואי תערובת בין יהודים ונשים נוכריות שהולידו להם צאצאים, עזרא מתואר דורש מהעם לגרש את הנשים הנוכריות ואת הילדים שנולדו מהן[דרושה הבהרה]. בעקבות התנ"ך החשיבו היהודים את השומרונים ל"גרי אריות" ובמשך מאות שנים נחשבו ליהודים מכוח גרות והנישואים עימם היו מותרים.
- ^ ישראל פינקלשטיין, הרצאה שמינית מתוך סדרת הרצאות בנושא "ישראל הקדום" באוניברסיטת תל אביב. לקוח מדף היוטיוב הרשמי של האוניברסיטה.
- ^ בפירוש דעת מקרא למלכים ב' עמ' תרצד'
- ^ וכיוצא בכך המונח 'ערי חברון' המוזכר בספר שמואל ב', פרק ב', פסוק ג'
- ^ זיו ריינשטיין, אוסף חותמות עם שמות עבריים מימי התנ"ך נחשף בעיר דוד, באתר וואלה, 4 בספטמבר 2017
- ^ ראו: ספר מלכים ב', פרק י"ז, פסוקים כ"ט–ל"א.
- ^ ספר דברי הימים ב', פרק ט"ו.
- ^ ספר דברי הימים ב', פרק ל'.
- ^ ספר דברי הימים ב', פרק ל"א, פסוק א'.
- ^ חקר גלות אשור, בספרייה היהודית הווירטואלית.(הקישור אינו פעיל, 1.4.2019)
- ^ בנימין מייזלר, גולי ישראל בגוזן, ידיעות החברה העברית לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, ג/ד ,תש"י (1950) עמ' 85-83
- ^ ספר דברי הימים א', פרק ט'.
- ^ ספר דברי הימים א', פרק ט', פסוקים א'–ג', הפסוקים בספר מתייחסים גם לממלכת ישראל וגם לשבים ארצה משבטי אפרים ומנשה.
- ^ "תורה נביאים כתובים: ספר דברי הימים מפורש על ידי א.ש. הרטום", הוצאת יבנה, 1981
