לדלג לתוכן

תרצה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תרצה
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
מידות
שטח 180 דונם עריכת הנתון בוויקינתונים
היסטוריה
תקופות תקופת הברונזה, תקופת הברזל עריכת הנתון בוויקינתונים
אתר ארכאולוגי
ארכאולוגים רולאן דה וו עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום
מדינה מדינה פלסטינית עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 32°17′15″N 35°20′16″E / 32.2874°N 35.3378°E / 32.2874; 35.3378
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

תִּרְצָה הייתה עיר כנענית ולאחר מכן ישראלית. העיר שימשה במשך תקופה מסוימת כבירת ממלכת ישראל. תרצה זוהתה על ידי הארכאולוג ויליאם אולברייט בתל אל-פארעה (צפון), הנמצא כ-11 ק"מ צפונית מזרחית לשכם, צפונית לכביש 57 סמוך לעיינות בידאן בדרך לטובאס. התל נחפר בשנים 19461960 על ידי משלחת מטעם בית הספר הצרפתי למקרא ולארכאולוגיה, בפיקוחו של החוקר הצרפתי רולאן דה וו.

גאוגרפיה של התל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרצה נבנתה על גבעה נמוכה בתוך בקעה. שטח העיר כ-180 דונם, והיא מוקפת נחלים זורמים משלושה עברים. את הבקעה מקיפים הרים גבוהים. בסמוך לעיר נובע מעין (עין תרצה/פארעה) המספק כ-1,500 מ"ק לשעה. בסמוך עוברות שתי דרכים חשובות: "דרך מבוא השמש" החוצה את הרי השומרון ממערב למזרח - עולה ממישור החוף לשכם ויורדת דרך נחל תרצה עד למעברות הירדן באזור גשר אדם של ימינו (תוואי כביש 57 ), ודרך ההר המקשרת בין ירושלים, שכם, עמק דותן וצפונה לעמק יזרעאל.

פרהיסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

החפירות הארכאולוגיות באתר מצביעות על קיומו של יישוב קטן עוד בהתקופה הנאוליתית.

תקופת הברונזה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרצה הפכה לעיר כנראה בתקופת הברונזה הקדומה, העיר הייתה בצורה – בסיס חומותיה העתיקות בנוי מאבנים ברוחב עד 2 מטר, והיא כללה מגדלים ושערים. בעיר נמצאו שרידי מקדש, רחובות רחבים עם מערכת ניקוז ובתים מלבניים האופייניים לתקופה. בסביבות 2,500 לפנה"ס ננטשה העיר לכ-600 שנה. בתקופת הברונזה התיכונה 2 חודשה בה ההתיישבות, הוקם יישוב קטן שהתפשט במאה ה-17 לפנה"ס. מתקופת הברונזה המאוחרת ישנו ממצא דל.

תקופת הברזל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

דה וו שחפר את האתר, סבר שבאתר התקיים יישוב כנעני מתקופת הברונזה המאוחרת. לאחר הכיבוש וההתנחלות של בני ישראל בארץ כנען במאה ה-12 לפנה"ס, שהיא תקופת הברזל 1, התיישבו באתר הישראלים בדרכי שלום. חיזוק לטענתו זו מובאת העובדה כי השם תרצה אינו אופייני לתרבות הישראלית הפטריארכלית, בה שמות יישובים נקראו על שם האב. לפי תפיסה זו, סיפור בנות צלפחד המופיע בספר במדבר על פיו תרצה הייתה בתו הצעירה של צלפחד, נועד "להכשיר" את קבלתה של העיר הכנענית לשבט מנשה. חוקרים מאוחרים שבחנו את הממצאים מהחפירות, תארכו מחדש את השכבות. השכבה הכי קדומה שמתוארכת לתקופת הברזל, היא שייכת לתקופת הברזל 2א' (מחצית מאה 10 לפנה"ס). בתקופה זו התקיים יישוב קטן ומפורז. תיארוך זה מסתדר עם חלק מהמתואר במקרא, שירבעם בן נבט הקים את תרצה כבירתה של ישראל, לאחר הפילוג. היישוב המשיך להתפתח עד מחצית המאה ה-9 לפנה"ס, שבה הוא ננטש. בתרצה שלטו מלכים רבים: ירבעם בן נבט, נדב, בעשא, אלה, זמרי, תבני ועמרי. תרצה ננטשה לאחר שעמרי הקים את בירתו החדשה שומרון. לקראת מחצית המאה ה-8 לפנה"ס הוקם יישוב חדש (תקופת המלכים יואש וירבעם השני). בתקופה זו שוב נבנו בעיר בתי מגורים מפוארים ומבני ציבור. הממצאים הארכאולוגיים מעידים גם על קיומו של "רובע עוני" מובהק בתקופה זו.

סופה של העיר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרצה חרבה עם הכיבוש האשורי בשנת 723 לפנה"ס. בתקופת שלטון אשור יושבה מחדש, הפעם כעיר פרזות. סמוך לשנת 600 לפנה"ס ניטשה העיר שוב. מתקופות מאוחרות יותר נמצאו אך מבנים בודדים.

תרצה במקרא

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרצה מוזכרת בספר במדבר כאחת מבנות צלפחד שהיו משבט מנשה. על פי סיפור זה ניתן להסיק כי העיר נכללה בחלקם של צאצאי תרצה ונקראה על-שמה. הסבר אפשרי נוסף הוא כי סיפור בנות צלפחד בא לתרץ את השתייכותן של ערים כנעניות מובהקות לשבט מנשה, שכן ערי ישראל קרויות כולן בשמות גבריים בשל התרבות הפטריארכלית הישראלית, בעוד ערי כנען נקראו בשמות משני המגדרים.

תרצה נזכרת (כמקום) לראשונה ברשימת הערים שנכבשו על ידי יהושע. לאחר הכיבוש הוכללה בתחומו של שבט מנשה.

העיר הפכה לבירת ממלכת ישראל בימיו של ירבעם בן נבט. בנו, נדב, נרצח על ידי בעשא, אשר במשך 24 השנים בהן שלט המשיך לבנות את העיר.

בנו של בעשא, אלה, מוזכר כמלך הולל. לאחר שנתיים מיום עלייתו למלוכה, קשר עליו זמרי והכתיר עצמו למלך. אולם מלכותו נמשכה שבעה ימים בלבד. עמרי, שר הצבא, צר על תרצה וזו נכבשת לא בלי נזק – על פי הסיפור נשרף בית המלך בידי זמרי לאחר שנכזבה תקוותו.

שש שנים לאחר שהומלך, העביר עמרי את בירת ישראל לשומרון, המוגנת יותר בפני אפשרות של מצור.

אחד המלכים האחרונים שמלך בישראל, מנחם בן גדי, בא משם: ”וַיַּעַל מְנַחֵם בֶּן גָּדִי מִתִּרְצָה וַיָּבֹא שֹׁמְרוֹן וַיַּךְ אֶת שַׁלּוּם בֶּן יָבֵישׁ בְּשֹׁמְרוֹן וַיְמִיתֵהוּ וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו” (ספר מלכים ב', פרק ט"ו, פסוק י"ד), המשך הכתוב − הסתום בחלקו, ולדעת חוקרים אולי הוא משובש[1] − מזכיר גם הוא את תרצה: ”אָז יַכֶּה מְנַחֵם אֶת תִּפְסַח וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת גְּבוּלֶיהָ מִתִּרְצָה כִּי לֹא פָתַח וַיַּךְ אֵת כָּל הֶהָרוֹתֶיהָ בִּקֵּעַ” (פרק ט"ו, פסוק ט"ז).

ספר שיר השירים מתייחס ליופייה של תרצה: ”יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה נָאוָה כִּירוּשָׁלָ‍ִם אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת” (מגילת שיר השירים, פרק ו', פסוק ד').

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ בוסתנאי עודד ומיכאל קוכמן (עורכים), מלכים ב (עולם התנ"ך), תל אביב: דברי הימים, 1999, עמ' 119–120.