ארבעת המצורעים

ארבעת המצורעים הוא סיפור תנכ"י המופיע בספר מלכים ב', פרק ו' - ז. הסיפור אירע בתקופתו של הנביא אלישע, תחילתו במצור על העיר שומרון שערך מלך ארם, וסופו בישועה הניסית שעושה ה' לעם ישראל. ארבעת המצורעים הם אלו שמגלים את ישועת ה', ומודיעים לאנשי העיר כי נושעו.

על פי דברי רבי יוחנן בתלמוד, ארבעת המצורעים הללו הם גיחזי ושלושת בניו.

רקע

באותה תקופה, יהורם מלך על ישראל, וכנגדו נלחם בן הדד השני מלך ארם. מחנה ארם מציב מארבים רבים לחיילי ישראל, אך נוכח לדעת כי באורח פלא הם מצליחים שלא ליפול באותם מארבים. בעקבות כך חושד מלך ארם כי ישנה חפרפרת בתוך מחנהו שמוסר מידע למלך ישראל. בעקבות כך הוא דורש לדעת מי הוא זה שמוסר את המידע:

וַיִּסָּעֵר לֵב מֶלֶךְ אֲרָם עַל הַדָּבָר הַזֶּה וַיִּקְרָא אֶל עֲבָדָיו וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הֲלוֹא תַּגִּידוּ לִי מִי מִשֶּׁלָּנוּ אֶל מֶלֶךְ יִשְֹרָאֵל

למעשה, היה זה אלישע הנביא, ששלח את אחד מנעריו להודיע למלך כי במקום פלוני הקים מלך ארם מארב. בתחילה שלח המלך לבדוק האם אכן כך. משונכח לדעת שאכן צדקו דברי הנביא, היה מרבה לשלוח אליו שליחים מדי פעם על מנת להתעדכן במארבים שהכינו מחנה ארם.

בתגובה לחשדו של מלך ארם, מבהיר אחד מעבדיו שאלישע הוא זה שמגלה את דבר המארבים למלך ישראל:

וַיֹּאמֶר אַחַד מֵעֲבָדָיו: לוֹא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, כִּי אֱלִישָׁע הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּיִשְֹרָאֵל יַגִּיד לְמֶלֶךְ יִשְֹרָאֵל אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר בַּחֲדַר מִשְׁכָּבֶךָ

בעקבות כך זועם מלך ארם, והוא מחליט להינקם מאלישע. לאחר שנודע לו כי אלישע שוהה באותה העת בדותן, הוא שולח חיל גדול על מנת לצור על העיר, ולתפוס את אלישע. אלישע מתפלל לה' שיעוור את עיניהם, ואז מודיע להם כי האיש שאותו הם מחפשים נמצא בשומרון, והוא אף לקוח אותם עימו לשם. כשהם מגיעים לשומרון, הוא מבקש מהשם שיפקח את עיניהם, והם מגלים שהם נמצאים בתוך השומרון. יורם מלך ישראל מבקש מאלישע רשות להכות את החיילים, אך אלישע מונע ממנו לעשות זאת מאחר שתפיסתם נעשתה בדרך נס, ומבקש שיתנו להם לחם ומים ולשלוח אותם חזרה לארצם. ואכן כך נעשה. לאחר אירוע זה, מחליט מלך ארם להילחם עם ישראל בצורה חזיתית. הוא אוסף את כל מחנהו ומקים מצור כבד על השומרון. בעקבות המצור נוצר רעב חמור בשומרון. הרעב גובר עד שראש חמור נמכר בשמונים כסף, וצואת יונים בחמישה כסף.

באחד הימים יצא מלך ישראל מביתו, כשאישה ניגשת אליו ומבקשת ממנו מאכל, כשחוקר אותה המלך, היא מספרת לו שסיכמה עם חברתה שהם יאכלו את בנה שלה היום ואילו למחרת יאכלו את בן חברתה. ואכן ביום הראשון התחלקו בבנה, אך למחרת כאשר הגיעה לאכול את בן חברתה, היא העלימה אותו: ”וַתֹּאמֶר: הָאִשָּׁה הַזֹּאת אָמְרָה אֵלַי תְּנִי אֶת בְּנֵךְ וְנֹאכְלֶנּוּ הַיּוֹם וְאֶת בְּנִי נֹאכַל מָחָר: וַנְּבַשֵּׁל אֶת בְּנִי וַנֹּאכְלֵהוּ, וָאֹמַר אֵלֶיהָ בַּיּוֹם הָאַחֵר תְּנִי אֶת בְּנֵךְ וְנֹאכְלֶנּוּ, וַתַּחְבִּא אֶת בְּנָהּ”

כששמע המלך את סיפורה הוא נחרד, ובעקבות כך קורע את בגדיו, כשמתחתיהם - כך מגלה המון העם - הוא לבוש שק, ונשבע כי עוד היום הוא יסיר את ראשו של אלישע מעליו, כשלפי הבנתו אלישע הוא זה שאשם במה שקרה.

אלישע שנודע לו על כך, בנבואה מפרסם דבר זה ברבים, ומבקש ללחוץ את שליחו של המלך בדלת:

הַרְּאִיתֶם כִּי שָׁלַח בֶּן הַמְרַצֵּחַ הַזֶּה לְהָסִיר אֶת רֹאשִׁי רְאוּ כְּבֹא הַמַּלְאָךְ סִגְרוּ הַדֶּלֶת וּלְחַצְתֶּם אֹתוֹ בַּדֶּלֶת הֲלוֹא קוֹל רַגְלֵי אֲדֹנָיו אַחֲרָיו

כאשר המלאך מגיע לביתו של אלישע, מתעשת המלך ואומר מאחר שרעה זו היא מאת ה' מה יועיל להרוג את הנביא אלישע. בעקבות כך מבשר לו אלישע כי הרעב יפסק, וכבר מחר התבואה תהיה בשפע ובזול:

וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע שִׁמְעוּ דְּבַר ה', כֹּה אָמַר ה': כָּעֵת מָחָר סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְֹעֹרִים בְּשֶׁקֶל בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן

אחד מעוזריו של המלך, מתפלא על כך, ומסרב להאמין, כשהוא טוען שאפילו אם ירדו חיטים מהשמים, לא ייתכן כדברי הנביא. בעקבות כך עונה לו אלישע כי למחרת היום, הוא יראה בעיניו את הדבר, אך לא יזכה להנות מכך.

המצורעים

באותה העת היו מחוץ לשערי העיר ארבעה מצורעים. מצורעים אלו נשלחו מהמחנה, כדין התורה שיש לשלוח את המצורעים מחוץ לשערי העיר. לדעת רבי יוחנן בתלמוד אותם מוצרעים היו גיחזי ושלושת בניו. מצורעים אלו שאף הם היו בחרפת רעב, החליטו שמאחר ובין כה הם עומדים למות ברעב במוקדם או במאוחר, ייתכן ועדיף ללכת למחנה ארם, שם ייתכן שירחמו עליהם ויתנו להם מאכל ויחיו.

ואכן ארבעת המצורעים פונים ללכת למחנה ארם, ומופתעים לגלות את כל המחנה נטוש, כשהוא מלא כסף בגדים ואוכל ובעלי חיים.

הסיבה לאותה מנוסה, מתוארת בנביא כמעשה ניסים: קולות מלחמה שהשמיע ה' במחנה ארם, שהיה משוכנע כי עם ישראל יוצא למחלמה נגדו בסיוע של עמים נוספים, וכפי המתואר בנביא:

וַאדֹנָי הִשְׁמִיעַ אֶת מַחֲנֵה אֲרָם קוֹל רֶכֶב קוֹל סוּס קוֹל חַיִל גָּדוֹל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה שָׂכַר עָלֵינוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת מַלְכֵי הַחִתִּים וְאֶת מַלְכֵי מִצְרַיִם לָבוֹא עָלֵינוּ. ז וַיָּקוּמוּ וַיָּנוּסוּ בַנֶּשֶׁף וַיַּעַזְבוּ אֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֶת סוּסֵיהֶם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר הִיא וַיָּנֻסוּ אֶל נַפְשָׁם.

לאחר שארבעת המצורעים מגלים את המחנות הנטושים, הם אוכלים ושותים, ולוקחים מהשלל שנשאר במחנות ומטמינים אותם. לאחר זמן מה מחליטים המצורעים, כי זהו יום בשורה, ואין מהראוי להמתין איתה עד הבוקר, ולכך החליטו מיד לשוב לשער העיר ולהודיע על בריחת מחנה ארם: ”וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ לֹא כֵן אֲנַחְנוּ עֹשִֹים הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם בְּשֹוֹרָה הוּא וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים וְחִכִּינוּ עַד אוֹר הַבֹּקֶר וּמְצָאָנוּ עָווֹן”.

המלך, שדבר הבשורה הגיע אליו, משתף את עבדיו בחששו, שמא מדובר בתחבולה שרקמו מחנה ארם, על מנת שיצאו מחוץ לחומות העיר בכדי שיוכלו לתופסם. וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ לַיְלָה וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו אַגִּידָה נָּא לָכֶם אֵת אֲשֶׁר עָשֹוּ לָנוּ אֲרָם יָדְעוּ כִּי רְעֵבִים אֲנַחְנוּ וַיֵּצְאוּ מִן הַמַּחֲנֶה לְהֵחָבֵה בַשָדֶה לֵאמֹר כִּי יֵצְאוּ מִן הָעִיר וְנִתְפְּשֵֹם חַיִּים וְאֶל הָעִיר נָבֹא, אחד מעבדי המלך מציע לקחת חמישה אנשים שירכבו על סוסים, ויצאו מחוץ למחנה על מנת לבדוק האם אכן מחנה ארם ברח. המלך אכן עושה כעצתו ושולח 2 רוכבי סוסים שיבדקו. הרוכבים מגיעים עד לירדן, כשהם רואים לאורך כל הדרך בגדים וכלים שהושלכו על ידי ארם, שנחפזו לברוח.

השליחים חוזרים ומבשרים למלך ולעם את הדבר. בעקבות דבריהם יוצא העם בהמוניו למחנה ארם הנטוש, ומתחילים לבזוז את האוכל והכלים שבהם. בעקבות הכמויות הרבות של האוכל והתבואה שבמחנה ארם, ירד מחירם של החטים והשעורים, וסאה סולת נמכרה בשקל, ושתי סאות של שעורים בשקל, כנבואת אלישע.

המלך מפקיד את השליש שסירב להאמין לדברי אלישע, להיות שומר בשער הכניסה לעיר, ומחמת העמוס של כולם לצאת מהעיר למחנה ארם, נרמס אותו שליש תחת רגלי האנשים ומת. ובך נתקיימה נבואת אלישע שיראה בעיניו שהאוכל יהיה בזול, אך לא יזכה להנות מכך: ”וְהַמֶּלֶךְ הִפְקִיד אֶת הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר נִשְׁעָן עַל יָדוֹ עַל הַשַּׁעַר וַיִּרְמְסֻהוּ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּרֶדֶת הַמֶּלֶךְ אֵלָיו”.

בתלמוד

חיי שעה

בתלמוד במסכת עבודה זרה, מחדש רב חסדא משמו של רבי יוחנן, שאדם שאם לא יתרפא וודאי שימות, מותר לו להתרפאות אף מגוי, על אף שבדרך כלל נאסר להתרפאות מהם מחשש שמא יהרגהו, אך מאחר שבלאו הכי הוא ימות, הותר. ואף שאפשר שעל ידי שיתרפא הוא מקרב את מיתתו, מותר הדבר כיוון שאין אנו חוששים ל'חיי שעה' - לחיים של זמן מועט. רבי יוחנן מביא ראיה לדעתו זו, מסיפורם של המצורעים שהחליטו ללכת ולהפיל את עצמם במחנה ארם, מחמת הסיבה שבלאו הכי הם ימתו מרעב, ואף שבכך הם מקרבים את מיתתם, מוכח שאין לחשוש לחיי שעה.

לדעת התוספות אין לחוש לחיי שעה רק במקרה כזה שישנה אפשרות שעל ידי כך יוכלו לחיות, כגון במקרה של המצורעים שייתכן ומחנה ארם יתן להם אוכל ולא ימותו ברעב.

הנהגה בעת רעב

במסכת בבא קמא אמרו חז"ל כי בזמן שיש רעב יש לאדם 'לפזר רגליו', ולנדוד ממקומו. ולמדו כן מכמה מקורות, ביניהם מכך שהמצורעים העדיפו ללכת למחנה ארם, ולא להיכנס לעיר. בצורך למקור זה כותב התלמוד, דאף שישנה סכנת מיתה בהליכה למחנה ארם, מותר להיכנס לספק סכנה. לדעת המהרש"א החידוש בכך הוא שאף בחזרה לעיר מדובר רק בספק סכנה, ולא בסכנה וודאית.

באחרונים העירו על כך, שהרי הטעם שהמצורעים העדיפו ללכת למחנה ארם הוא מפני שנאסר עליהם על פי התורה להיכנס לעיר. יש שכתבו ליישב שאף שאסור למוצרע להכינס לעיר, אך מפני פיקוח נפש - שלא ימותו ברעב, היו מכניסים אותם. אחרים כתבו שהצרעת שהייתה להם, לא הייתה אותה צרעת המוזכרת בתורה האוסרת כניסה לעיר, אלא כעין מחלה הדומה לצרעת, ושילוחם מהעיר תלוי בדעתם של בני העיר.

לימוד חז"ל ממעשה רשעים

באחרונים תמהו כיצד ניתן ללמוד ממעשיהם של גיחזי ובניו, אחר שחז"ל אמרו שאין להם חלק לעולם הבא, ועשו מעשיהם שלא על פי ההלכה.

באגרות משה כתב לבאר ”צריך לומר דרבי יוחנן אומר דדין התורה תלוי בזה בדעת האינשי דכיון דלאינשי עדיף ספק חיות גמור מוודאי חיי שעה לכן אמרינן דמותר גם מדיני התורה ליכנס בספק הצלת חיים גמורים אף שמסכן בזה וודאי דחיי שעה שלכן לא חיישינן, וכיון שתלוי בדעת האינשי שפיר הוכיח הגמרא מגיחזי ושלושת בניו שעשו לדעת עצמן”. מכוח זה מסיק הרב פנשטיין שמותר לחולה להעדיף חיי שעה הוודאין מלחיות ספק חיים מרובים.

בספר נשמת אברהם העיר שבירושלמי מבואר שגיחזי היה אדם גדול בתורה, והביא את תירוצו של הרב שלמה זלמן אוירבך, שמכיוון שלא נזכר בדברי הנביא שעשו שלא כהוגן, וכן לא נזכר שמו של גיחזי ובניו במפורש בסיפור המעשה, ניתן ללמוד מהן הלכות.

זיקות פנים-מקראיות

החוקרים מצאו קווי דמיון בין סיפור המצורעים לסיפור משפט שלמה, הם סבורים שהם מתייחסים אליו בעקיפין, כפרשנות פנים-מקראית או בזיקה אינטרטקסטואלית.

בסיפור המצורעים בשעה שהמלך עבר בעיר, קראה אליו אישה מנשות העיר כדי שיכריע בסכסוך שהיה לה עם אישה אחרת: שתי הנשים סיכמו ביניהן שיבשלו ויאכלו את בנה של האחת, ולמחרת יעשו כן לבנה של השנייה; אבל לאחר שאכלו את בנה של האחת, החביאה השנייה את בנה. המלך, מזועזע מהמקרה שהוצג לפניו, קרע את בגדי המלכות שלו ותחתיהם נחשף לבוש שק. הוא הטיל את האשמה במצב העניינים על אלישע, ופנה לרדפו.

ישנם קווי דמיון בולטים בין סיפור זה לסיפור משפט שלמה. בשני הסיפורים מעורבות שתי נשים חסרות שם, ששתיהן ילדו בן. אחד הבנים מת ומתגלעת מחלוקת על גורלו של הנותר. המקרה מובא להכרעת המלך. לדעת לסין, ההשוואה בין הסיפורים מחדדת את הרקע האבסורדי לסיפור הנשים הקניבליות: בעוד ששלמה מתבסס על הטבע האמהי כדי לגלות את האמת, סיפור הנשים הקניבליות מציג "עולם הפוך" שבו הטבע האמהי נוהג בניגוד למצופה, ומותיר את המלך חסר יכולת להושיע.

זקוביץ דן בסיפור משפט שלמה ביחד עם שני סיפורים אחרים העוסקים בחידות משפטיות המוצגות למלך: סיפור האישה החכמה מתקוע וסיפור הנשים הקניבליות. לדעתו, המוקדם מבין השלושה הוא משפט שלמה, ושני הסיפורים האחרים מושפעים ממנו.

הפטרת פרשת מצורע

סיפור המצורעים, נקרא בהפטרה לפרשת מצורע. התימנים והאיטלקים מתחילים בפסוק א', והספרדים והאשכנזים (וכן בנוסח רומניא) מתחילים בפסוק ג'; בכל המנהגים מסיימים בפסוק כ', אך התימנים והאיטלקים מוסיפים גם את הפסוק במלכים ב', י"ג, כ"ג.

בתרבות

רחל המשוררת, כתבה שיר בשם יום בשורה המתייחס לסיפור ארבעת המצורעים, והוא עוסק בסופו של הסיפור, כאשר המוצרעים מבשרים לתושבי העיר על סיומו של המצור.

בשירהּ מצהירה המשוררת כי תסרב לשמוע בשורת גאולה אם זו לא תגיע מאיש טהור; כלומר רק מי שמעשיו טהורים ראוי לגאול את העם, לא "מצורע" – מי שמנודה מהחברה עקב מעשיו.

לקריאה נוספת

• יום בשורה

קישורים חיצוניים

• וארבעה אנשים היו מצורעים, באתר מחלקי המים
• שיעורים על ארבעת המצורעים, באתר מכללת הרצוג
• הרב אוריאל בנר, פרשנות חז"ל לפרשת ארבעת המצורעים כמקור הכלל "לחיי שעה לא חיישינן", באתר מכון שלזינגר