פרשנות פנים מקראית

לפי השערת התעודות, ספרי התנ"ך עברו מספר סבבים של עריכה ספרותית עד לגיבוש הנוסחאות שלפנינו. בביקורת המקרא, פרשנות פנים מקראית הוא כינוי לטקסט המתואר כפרשנות מאוחרת, ששוקעה בגוף הטקסט המקראי שקדם לה, לצורך הנגשת הטקסט הקדום לקורא בן התקופה המאוחרת, ממניעים שונים ובצורות שונות. לאחר הקאנוניזציה של המקרא, המשיכו חז"ל במפעל פרשני 'חוץ מקראי'.

הערות סופרים ותיקוניהם

הערות פרשניות

קוראים במקרא רשמו לעצמם הערות בשולי הכתוב או בגופו, שאינן מן הכתוב המקורי. סופרים מאוחרים לא ידעו שהערות הן אינן חלק מהכתוב, ולכן שילבו אותן בכתוב. ביטויים כגון "היא העיר הגדלה", וכן זיהוי 'יבוס' עם ירושלים על ידי הוספת המילים "היא ירושלים". הרצון לדייק ולמנוע אי הבנה, הביא לעיתים להוספות כמעט מיותרות כגון במכת צפרדע: "רק ביאור תשארנה", הרי ברור כי יהיו צפרדעים ביאור לאחר הסרת המכה.

ההערה הפרשנית אף עשויה ליישב סתירות בין טקסטים סמוכים או מרוחקים כדוגמת מעשה הנפילים: "הנפלים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן...", נוסח המילים "וגם אחרי כן" מעיד על תוספת של קורא מאוחר המודע לכך שהנפלים הללו אמנם הושמדו כתוצאה מהמבול, אך היו גם כן נפלים אחרים בימים יבואו.

תחיבות בגוף הכתוב

התחיבות בשונה מהערות נועדו להשתלב בכתוב ולהוסיף עליו ממד חדש ליצירה. בסיפור מלחמת ארבעת המלכים את החמישה, נתחבו פסוקים הקוטעים את הרצף הסיפורי בכוונה להראות את קדמות קדושתה של ירושלים וזיקת אברהם לפולחנה. תחיבה נוספת המעידה על קדושתה של ירושלים בימי אברהם היא בסיפור עקדת יצחק. הסיפור נועד לשבח את אברהם על עמידתו בניסיון ולא ליצור זיקה לירושלים, אולם המשפט "אשר יאמר היום בהר ה' יראה" מעיד על עצמו שנכתב בזמן בו המקדש כבר בנוי וההר עליו הוא עומד נקרא הר ה'.

פרשנות משפטית

פרשנות החוק בקבצים המשפטיים

עדות לפעילות פרשנית בתחום החוק מתגלה מתוך סיפורים מהתורה כגון פרשת המקושש, שמתקשרת ישירות לאיסור הדלקת אש בשבת. בני ישראל לא ידעו מה לעשות למקושש אשר ביצע עבודת מלאכה בשבת, אף על פי שנאמר באיסור בספר שמות שיש להמית את האדם המבצע מלאכה בשבת. הפרשן הוסיף את פרשנותו בגוף החוק באמצעות פרשנות פנימית באחת משלוש דרכים: השמטה, תוספת או שינוי. מתוך השוואה לנוסחים אחרים, כגון נוסח השומרונים לתורה, מתגלים שינויים, תוספות או החסרות, בין אחד למשנהו. תוספות אלה באות להביא את החוק ליתר פירוט כגון: "וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו באבן או באגרף ולא ימות...", בנוסח התורה של השומרונים חסרות המילים "באבן או באגרוף".

פרשנות החוק בספרות לא משפטית

השוואת ספרות החוק שבתורה להיסטוריוגרפיה מעידה כי חוקי התורה לא היו בהכרח החוק הנוהג, לפחות בתקופת בית ראשון. ניכר כי ככל שהסיפורים מאוחרים יותר, משתקפת נאמנות יותר לחוקי התורה, אשר הפכה בתקופת בית שני למסמך מחייב. כך מבצע בעל ספר דברי הימים התאמה בין חוקי התורה לסיפורים. דוגמה בולטת היא שימוש כותב מגילת רות בחוק הייבום וחליצה.

פרשנות אגדית

סמיכות פרשיות

באמצעות שימוש בנוסחאות כגון "ויהי אחרי כן" או "ויהי אחר הדברים האלה", נעשה לכאורה רצף כרונולוגי המציג שיטות צירוף סמויות ומתוחכמות. העיקרון האסוציאטיבי גרם להעמדת יחידה ספרותית אחת לצד האחרת. מכאן עולה כי לכל פרשה משמעות כפולה הן בבידודו והן בהקשרו בקרב שכניו. סמיכות הפרשיות מוסיפה מימד פרשני-רעיוני לפרשיות העומדות זו לצד זו. דוגמה בולטת לסמיכות אסוציאטיבית הוא הסיפור על מות שאול ובניו בהר הגלבוע במסגרת רצף סיפורים על עמלק.

כפל סיפורים

תופעת כפל הסיפורים הייתה לאחת מאבני היסוד שעליהן הושתתה ביקורת המקרא. כביכול אחד מהסיפורים מיותר, אך אין בכך טעות עורכים, אלא פרי כוונה פרשנית. דוגמה בולטת היא הנבואה אודות הולדת יצחק בספר בראשית. בפרק יז הסיבה לשמו של יצחק היא צחוקו של אברהם, ואילו בפרק יח הסיבה היא צחוקה של שרה. יש לשאול מה הטעם בשני סיפורים אודות אותו שם. הסמכת שני הפרקים יוצרת איזון בין אברהם לשרה, ופרק כא קושר בין שני הסיפורים.

פרשנות הפתגם

הפתגם הוא יחידה ספרותית קצרה שכאשר היא עומדת עצמאית ונטולת הקשר ספרותי, ניתן לפרשה רק מתוכה. פרשנות הפתגם היא מלאכה הקשה עקב שתי סיבות: ריחוק הפתגם מההקשר החברתי שבו נוצר הפתגם ופער לשוני. כאשר מפרידים את הפתגמים המשוקעים בסיפורת מהקשרם מתגלה משמעות כפולה לפתגם כדוגמת "הגם שאול בנביאים", בלשון הפתעה, אך לא ברור אם ההפתעה היא על דרך החיוב או השלילה. ייתכן וכי הפתגם התווסף על ידי סופר יהודאי, שעקב יחסו השלילי לשאול, בא להבהיר כי למרות התנבאות שאול אין הוא מן הנביאים. פעולה פרשנית נוספת לפתגם ניתן לראות בספרי אמ"ת. בספר משלי אנו עדים לעקבותיה של מלאכה פרשנית, הבאה לידי ביטוי בחזרתם של פתגמים עם תוספת, תוך הרחבתם של פתגמים חד-צלעיים לפתגמים דו-צלעיים, כאשר הצלע המוספת היא בבחינת פירוש.

מניעים פרשניים

המניעים העיקריים לפרשנות הפנים מקראית הם ארבעה:

1. מניעים אידאיים: הרצון לצייר דמות חיובית או שלילית, והתאמה לאידאולוגיה של סופר בן תקופה מאוחרת.
2. מניעים עניינים: יישוב סתירות ומסורות.
3. שאיפה לקונקרטיזציה: הוספת נמשל מחשש שמא לא יובן המשל, מתן כותרת למזמור המגדירה את נסיבות חיבורו.
4. מניע עדכני-אקטואלי: קירוב בין הטקסט שנכתב בעבר לבין קוראו בהווה.

ראו גם

• פרשנות הפשט למקרא

לקריאה נוספת

• יאיר זקוביץ, מבוא לפרשנות פנים-מקראית, רכס הוצאה לאור פרויקטים חינוכיים בע"מ (1992).
• יאיר זקוביץ, "פניה המגוונים של הפרשנות הפנים מקראית", תרביץ, נו, א (תשמ"ז), עמ' 136–143.

קישורים חיצוניים

• דוגמה לפרשנות פנים מקראית באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית
• קישור לאתר מקראנט