לדלג לתוכן

לבוא חמת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

לְבוֹא חֲמָת (גם: לְבֹא חֲמָת) הוא ביטוי הנזכר רבות בתנ"ך לציון גבולה הצפוני של ארץ כנען המיועדת לעם ישראל. הדעות חלוקות האם מדובר בשם מקום או מושג מופשט.

אזכורים בתנ"ך

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית נזכר האתר בסיפור המרגלים: ”וַיַּעֲלוּ וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ מִמִּדְבַּר צִן עַד רְחֹב לְבֹא חֲמָת”[1], ובהמשך נזכר האתר בתיאור גבולותיה הצפוניים של ארץ כנען: ”מֵהֹר הָהָר תְּתָאוּ לְבֹא חֲמָת וְהָיוּ תּוֹצְאֹת הַגְּבֻל צְדָדָה”[2].

בספר יהושע ובספר שופטים נזכר האתר כגבול "הארץ הנשארת" שנותר לעם ישראל לכבוש: ”וְהָאָרֶץ הַגִּבְלִי וְכָל הַלְּבָנוֹן מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ מִבַּעַל גָּד תַּחַת הַר חֶרְמוֹן עַד לְבוֹא חֲמָת”[3], וכן: ”חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וְכָל הַכְּנַעֲנִי וְהַצִּידֹנִי וְהַחִוִּי יֹשֵׁב הַר הַלְּבָנוֹן מֵהַר בַּעַל חֶרְמוֹן עַד לְבוֹא חֲמָת”[4].

בתקופת דוד המלך ושלמה המלך השתרעה ממלכת ישראל בצפונה עד לבוא חמת: ”וַיַּקְהֵל דָּוִיד אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל מִן שִׁיחוֹר מִצְרַיִם וְעַד לְבוֹא חֲמָת”[5], וכן: ”וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרַיִם”[6]. בתקופה מאוחרת יותר מתואר כיצד ירבעם בן יואש החזיר את השליטה הישראלית עד לבוא חמת: ”הוּא הֵשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד יָם הָעֲרָבָה”[7]. כמו כן, לבוא חמת נזכר כגבול ההבטחה של עם ישראל בנבואותיהם של יחזקאל[8] ושל עמוס[9].

רב תרגומי התנ"ך המסורתיים מתרגמים את "לבא" כמילה ולא כשם. רב החוקרים מסכימים לפירוש זה. לעומת זאת, ישנם חולקים הטוענים ש"לבוא" חייב להיות שם כי ה"ל" שורשית וכי הביטוי מופיע לעיתים בין שמות[10].

יש מי שמזהים את לבוא חמת עם הכפר לבווה (אנ') שבצפון בקעת הלבנון, בסמוך למוצא נהר האורונטס.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • אייל בן-אליהו, בין גבולות - תחומי ארץ-ישראל בתודעה היהודית בימי הבית השני ובתקופת המשנה והתלמוד, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים התשע"ד, עמ' 35.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]