חמץ
חמץ הוא מונח המוזכר בתורה כמאכל העשוי מחמשת מיני דגן ומים ואשר עבר התפחה. בתורה מוזכר האיסור לאכול חמץ בחג הפסח וכן האיסור להקריב בבית המקדש חמץ כקורבן, למעט חריגים. המונח מצה בתורה הוא ההיפוך של חמץ. גם ה'''שאור''' נחשב לחמץ.
חמשת מיני דגן הם: חיטה, שעורה, כוסמין, שיבולת-שועל ושיפון. שיעור זמן ההתפחה הוא כ-18 דקות של השהיית הבצק (או התערובת) ללא התעסקות ולכן מרבית דברי המאפה, כגון לחם, עוגות וביסקוויטים, הם חמץ, כמו גם משקאות שמקורם בחמשת מיני הדגן, כדוגמת בירה.
סביב איסור החמץ ישנם הלכות רבות, מנהגים וחומרות לפי העדות השונות. יהודים מסורתיים מנקים את בתיהם היטב מנוכחות חמץ לפני חג הפסח, ומשתמשים בכלי אכילה הכשרים לפסח. על פי סקרים, רוב האוכלוסייה היהודית בישראל אינה אוכלת חמץ בפסח[1].
הגדרה
[עריכת קוד מקור | עריכה]קמח חמשת מיני דגן שבא במגע עם מים אינו תופח ולא נחשב לחמץ עד אשר ישהה ללא התעסקות בו שיעור זמן של לפחות 18 דקות מרגע ערבוב הקמח והמים ועד תחילת האפייה[2]. עם זאת, בעת הכנת המצות מקובל להקפיד שזמן ההכנה הכולל מהוספת המים לקמח ועד הכנסת המצה לתנור לא יעלה על פרק זמן זה של 18 דקות, וזאת ללא כל המתנה בשלבי הכנת העיסה.
חמץ מוגדר כמזון הראוי למאכל אדם, או מאכל בהמה ('ראוי למאכל כלב'). דבר העשוי מחמשת מיני דגן שאינו ראוי אף למאכל כלב – כבר אינו נחשב לחמץ.
חמץ נוקשה הוא דרגת ביניים בין חמץ לבין מצה, וגם הוא אסור בפסח, למשל דבק העשוי מקמח ומים, או מוצרים שאינם ראויים לאכילה לרוב האנשים.
מבחינה רעיונית, היו הוגים שראו בחמץ סמל לתכונות אנושיות שליליות, כגאווה ויצר הרע, ובמצה סמל לענווה, פשטות וחירות. הוגים אלה הדגישו את החובה לבער את החמץ שבלב, בד בבד עם ביעור החמץ החומרי[3].
מצוות החמץ
[עריכת קוד מקור | עריכה]מצוות חמץ בפסח
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתורה מופיעות כמה מצוות שונות ביחס לחמץ, החלות מחצות היום של ערב פסח ועד לצאת שביעי של פסח. ישנו איסור על אכילת חמץ גמור בפסח, הנאה ממנו ואף החזקתו ("בל יראה ובל ימצא"). חמץ גמור מוגדר כמאכל המורכב בעיקרו מקמח חמשת מיני דגן שהחמיץ ('תפח').
איסורי החמץ בפסח נקבעו לזכר המסופר בספר שמות, שבצקם של בני ישראל בצאתם ממצרים לא הספיק להחמיץ בשל ההכנה החפוזה, ולכן אכלו בני ישראל מצות ולא חמץ. לזכר כך ישנה מצווה על אכילת מצה בפסח, ומנגד איסור על אכילת חמץ.
במניין המצוות מנויות מצוות עשה אחת וחמש מצוות לא תעשה הקשורות לאיסור חמץ בפסח:
- השבתה: ציווי על השבתת חמץ ושאור בערב פסח[4]. ניקיונות הבית, ביעור וביטול החמץ עד ערב פסח נובעים ממצווה זאת.
- איסור אכילה בערב פסח: איסור אכילת חמץ בערב פסח לאחר חצות היום[5]. משעה זאת היו מתחילים להקריב את קורבן פסח, המחייב את ביטול החמץ.
- איסור אכילה בפסח: איסור אכילת חמץ בפסח[6]. איסור אכילת החמץ בפסח הוא איסור חמור, והעונש על העובר עליו במזיד על פי ההלכה הוא כרת.
- איסור תערובת: גם תערובת המכילה כמות כלשהי של חמץ אסורה לאכילה בפסח[7]. משום כך, לא ניתן לאכול כל מאכל שלא הורחק מנוכחות חמץ.
- בל יראה: איסור שלא ייראה חמץ ברשות אדם בפסח[8] ('בל יראה')[9].
- בל ימצא: איסור שלא יימצא חמץ ברשות אדם בפסח[8] ('בל ימצא')[10]. המשהה חמץ ברשותו קודם לפסח אינו לוקה על בל יראה ובל ימצא, היות שזה לאו שאין בו מעשה. רק הרוכש או יוצר חמץ בפסח עצמו – לוקה על לאווים אלו.
הלאו באשר לאכילת חמץ בפסח עצמו הוא החמור ביותר, והעונש עליו במזיד הוא כרת. לעומת זאת, אכילת חמץ בערב פסח לאחר חצות היום, אכילת תערובת חמץ, בל יראה ובל ימצא – הם לאוים שעונשם במזיד הוא מלקות.
מצוות חמץ במקדש
[עריכת קוד מקור | עריכה]בספר ויקרא, פרק ב', קובעת התורה: ”כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'”. פירוש הפסוק שאסור להקריב חמץ (וגם דבש) על המזבח. יש אמנם שני קורבנות הכוללים חמץ, אך אין מקריבים את החמץ שבקורבנות אלה, אלא הם נאכלים מבלי לעלות על המזבח.
- שתי הלחם המובאים בחג השבועות הם חמץ. לחמים אלה נאכלים על ידי הכהנים.
- כחלק מקורבן תודה, המובא כתודה לה' על נס הצלה, מביאים ארבעים לחמים, עשרה מתוכם חמץ. לחמים אלה נאכלים על ידי בעל הקורבן.
היות שקורבן תודה כולל כיכרות לחם חמץ, אין מקריבים קורבן תודה במשך שבעת ימי חג המצות, שכן לא ניתן יהיה לאכול את לחמי החמץ הבאים עמו. מסיבה דומה אין מביאים קורבן תודה גם בערב פסח, שכן לא ניתן יהיה לאכול את החמץ בכל הזמן המוקצה לאכילה זו מן התורה (יום ההקרבה והלילה שלאחריו) אלא רק עד תחילת זמן איסור אכילת חמץ, וזה עלול לגרום לכך שלא יספיקו לאכול את כל הלחמים, ויהיה צורך לשרוף אותם. הלכות אלו עומדות ביסוד מנהג האשכנזים שלא לומר "מזמור לתודה" (ספר תהילים, פרק ק') בפסוקי דזמרא, בשבעת ימי חג הפסח ובערב הפסח.
השבתת חמץ במסחר
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מרבית מפעלי המזון בישראל עוברים לקראת הפסח לייצור מזון כשר לפסח, באמצעות הפסקת הייצור והכשרת כל הכלים בתהליך הייצור. מפעלים מסוימים שמחזור הכנת המוצר שלהם ארוך, כגון יקבים, מקפידים במשך כל השנה שקו הייצור יהיה כשר לפסח על מנת שמוצריהם יהיו כשרים לפסח. בתי מזון שונים סוגרים את שעריהם בפסח כדי להימנע מהטורח של הכשרתם לפסח.
בחלק מהחברות, אריזות המזון הכשר לפסח שונות בצבען מבכשרות רגילה, ולעיתים גם צורת המזון עצמו שונה. למשל מוצרי חברת עלית כיף כף ופסק זמן משווקים בעטיפה כתומה[11], וצורת הבפלות (נמכר בשם אפיפיות) מיוצרות בריבוע במקום במלבן. או למשל דגני הבוקר קוקומן של חברת תלמה שונים בצבע האריזה ובצורת המזון עצמו. הבדל נוסף הוא כיתוב בולט על גביי האריזה, או תווית פלסטיק (למשל באריזות החטיפים המלוחים במבה ביסלי ותפוצ'יפס), בו מצוינת הכשרות לפסח. שינוי זה נועד להצביע על כך שהמוצר כשר לפסח[12], ו/או שיש שינוי באחד המרכיבים לשם השגת כשרות זו, כמו תחליפי עמילן[13].
השבתת חמץ
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – השבתת חמץ
כדי לקיים את מצוות ביעור חמץ (שאותה יש לבצע בי"ד בניסן, ערב הפסח) יש צורך לבער חמץ בפועל. במשנה ישנה מחלוקת בין התנאים האם יש מצווה דווקא בשרפתו, או שניתן להיפטר ממנו בכל דרך (לפררו וזרותו לרוח או להטילו לים), ולהלכה נפסק שניתן לבער חמץ בכל דרך. עם זאת, ישנן כמה פעולות מקובלות שבאמצעותן נהוג לבער את החמץ: בדיקת חמץ, ביטול חמץ, ביעור (שריפת) חמץ, ומכירת חמץ.
בדיקת חמץ
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – בדיקת חמץ
על אף שמן התורה מספיק לבטל בלב את החמץ, הרי שחז"ל חייבו לחפש בבית חמץ בכל מקום שבו הוא עלול להיות, שמא ימצא שם בפסח מאכל חמץ ויתפתה לאוכלו. על כן יש חובה בלילה שאחרי שבין יום י"ג בניסן ליום י"ד בניסן בתחילת הלילה, לבצע בדיקת חמץ. על בדיקה זו מברכים "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על ביעור חמץ", משום שהיא תחילתן של הפעולות המסתיימות בביעורו של החמץ. נהוג להחביא חמץ במקומות ידועים בבית, כדי שהברכה לא תהיה ברכה לבטלה במקרה שלא ימצאו חמץ בבדיקה (על אף שגם אם לא מצא אין בעיה הלכתית בברכה). לאחר הבדיקה יש לשמור במקום ידוע את כל החמץ שברצונו לאכול או לשרוף, מחשש שיאבד מן החמץ ויהיה צורך לבדוק שוב את הבית.
ביטול חמץ
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – ביטול חמץ
על פי דין תורה, כדי שלא לעבור על איסור חמץ מספיק ביטול בלב והחשבתו כעפר הארץ. ישנה מחלוקת האם מדובר בביטול במחשבה, או באקט ממוני של הפקרתו של החמץ. נהגו לומר את נוסח הביטול בפה, כאשר הנוסח המודפס בסידורים כתוב בארמית, אך יש לאומרו בשפה שאותה מבינים, אחרת הביטול אינו מועיל, שכן עניינו הוא הכוונה בלב להפקרתו וביטולו, ולא אמירתו בפה.
את נוסח הביטול אומרים מיד לאחר בדיקת החמץ, שבו מבטלים בלב כל חמץ שאולי לא נמצא בבדיקה:
כָּל חְמִירָא וַחֲמִיעָא דְּאִכָּא בִרְשׁוּתִי, דְּלָא חֲמִתֵּהּ וּדְלָא בַעֲרִתֵּהּ, לִבְטִיל וְלֶהֱוֵי כְּעַפְרָא דְאַרְעָא. (כל חמץ ושאור שיש ברשותי, שלא ראיתיו ושלא בערתיו, ייבטל ויהיה [הפקר] כעפר הארץ.)
ביעור חמץ
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – ביעור חמץ
למחרת, בערב הפסח בשעה חמישית לפי שעות זמניות (בשעון קיץ, זמן זה הוא 11:00 בבוקר לערך), שורפים את כל החמץ שנשאר, ונוהגים שוב לבטל, הפעם את כל החמץ האפשרי:
כָּל חְמִירָא וַחֲמִיעָא דְּאִכָּא בִרְשׁוּתִי, דַּחֲמִתֵּהּ וּדְלָא חֲמִתֵּהּ, דְּבַעֲרִתֵּהּ וּדְלָא בַעֲרִתֵּהּ, לִבְטִיל וְלֶהֱוֵי כְּעַפְרָא דְאַרְעָא. (כל חמץ ושאור שיש ברשותי, שראיתיו ושלא ראיתיו, שביערתיו ושלא בערתיו, ייבטל ויהיה [הפקר] כעפר הארץ.)
מכירת חמץ
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – מכירת חמץ
יש הנוהגים למכור את החמץ לגוי, דרך הרבנים המקומיים או דרך הרבנות הראשית. אנשים פרטיים מוכרים לרוב רק דברים שיש בהם תערובת חמץ, והמפעלים הגדולים מוכרים גם כמויות גדולות של חמץ שנמצאות במחסניהם. בעבר, המכירה הייתה רק במקרים יוצאי דופן, ותמורת כסף מלא. עם השנים וההתפתחות התעשייתית שהקשתה על היפטרות מן החמץ, נוספו הקלות בנושא זה, וכיום המכירה נעשית באופן גורף, ועל כן ישנם רבנים המתנגדים כיום למכירת חמץ בטענה שהמכירה פיקטיבית לחלוטין.
תערובת חמץ
[עריכת קוד מקור | עריכה]דיני חמץ ידועים בחומרתם בהלכות רבות, ביניהן דיני תערובת חמץ. בדרך כלל, במקרה בו דבר איסור התערב עם דבר היתר, קובעת ההלכה שהאיסור בטל ברוב או בביטול טעם האיסור[14]. כך הדין גם באיסור החמץ בפסח מדאורייתא אך חכמים החמירו וקבעו שחמץ אוסר תערובת בה הוא נמצא ב"משהו", ואפילו אם יש נגדו פי 1000, החמץ אינו בטל, והתערובת אסורה באכילה ובהנאה.
הטעם לחומרה זו נובעת מכך שהתורה עצמה החמירה בהלכות חמץ יותר מבשאר איסורי תורה[15].
הסבר אחר לחומרת איסור "משהו" הוא משום דין דבר שיש לו מתירין[16]. ההבדל בין השיטות הוא בשאלה ממתי חלה החומרה שהחמץ אינו בטל אפילו באלף. לשיטה שהטעם הוא משום חומרת החמץ, חומרה זו אינה חלה אלא בפסח עצמו. לכן אם החמץ התערב בשעות שלפני כניסת החג, הוא בטל בששים[17].
"חוזר ונעור"
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
אף שלפני פסח חמץ בתערובת בטל בשישים, נחלקו הראשונים האם חמץ שנתבטל לפני פסח חוזר ומתעורר משנכנס הפסח, וכיוון שחמץ בפסח אוסר תערובתו אפילו באלף, אוסר את כל תערובתו, או כיוון שבטל החמץ, שוב אינו חוזר ונעור. השולחן ערוך פסק שחמץ שבטל לפני פסח אינו חוזר ונעור, והרמ"א פסק שחמץ לח אינו חוזר ונעור, וחמץ יבש חוזר ונעור. קמח, מפני דקות חלקיקיו, נחשב כתערובת לח.
דין תערובת חמץ במי שתייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מכיוון שחמץ בפסח, לא בטל אפילו באלף, בור מים שנפלה לתוכו חתיכת חמץ, נאסר כל הבור לשתייה בפסח. בערוך השולחן כתוב שדין זה הוא רק בבור של מים מכונסים, אולם בבאר וכל מקוה מים המחובר לקרקע החמץ בטל[18]. עם זאת, יש המחמירים בכל זאת שלא לשתות מים ממקווי מים שיש חשש שנפל בהם חמץ בפסח. למשל, בישראל נהוג להפסיק את שאיבת המים מהכנרת במהלך חג הפסח מחשש שנפל לאגם הכנרת חמץ כלשהו בחג[19]. הרב יובל שרלו טען שמדובר בחשש מופרך, שכן גם "משהו" צריך להיות בכמות בעלת משמעות ולא בשיעור המזערי של חמץ בכנרת[20].
סיגריות בפסח
[עריכת קוד מקור | עריכה]טבק הסיגריות מוטבל לעיתים באלכוהול המופק מחיטה (חמץ), וכן יש מקרים בהם בתערובת הטבק מעורבים רכיבים שהם בגדר חמץ, בשל כך יש שפסקו להחמיר ולא לעשנם בפסח מחמת איסור הנאה[21][22]. מנגד ישנם פוסקים המתירים לעשן סיגריות אלו, ומסתמכים על כך שאין החמץ שבהם ראוי לאכילת כלב ועל כן מותרים בהנאה[23].
דין תרופות ומוצרי קוסמטיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מוצרים רבים (שאינם מוצרי מזון) מכילים עמילן חיטה, ודנו בהם הפוסקים מה דינם בפסח:
- תרופות – אם התרופה טעימה, היא מצריכה כשרות לפסח. אם טעמה מר, מותר לבולעה בפסח, כיוון שהיא פסולה מאכילת כלב. ויש המחמירים ונוהגים להימנע בפסח אף מבליעת תרופות אלה[24]. דינים אלה אמורים רק כלפי חולה שאין בו סכנה, אך בחולה הנמצא אפילו בספק פיקוח נפש, מצווה עליו לאכול חמץ אם יש בכך הצלת חייו.
- משחת שיניים – יש להקפיד על כשרות לפסח הואיל יש בה טעם[24][25].
- קרם גוף – אינו צריך כשרות לפסח, אמנם רבים נוהגים להחמיר ולהשתמש בקרם כשר לפסח. היסוד לחומרא זו הוא דין "סיכה כשתייה" – אף שהחמץ כבר לא ראוי לאכילת כלב, הוא ראוי לסיכה ועל כן (לדעה זו) אסור בו השימוש בפסח[24].
- סבון ושמפו – דינם אף יותר קל מקרם גוף, כיוון שאינם נספגים בעור, ואף בזה יש המחמירים[24].
- חומרי ניקוי – אינם צריכים כשרות לפסח. ואף חומר ניקוי לכלים אינם צריכים השגחה משום שאינם ראויים למאכל כלב[24]. ויש מחמירים בסבון כלים, כיוון שהדברים הנשטפים בו באים במגע עם אוכל[26].
בל ייראה ובל יימצא
[עריכת קוד מקור | עריכה]החמרות באיסורי חמץ
[עריכת קוד מקור | עריכה]עיסה שנילושה במי פירות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – מצה עשירה
התלמוד קובע בכמה מקומות, כי "מי פירות אינם מחמיצים". פירושה של קביעה זו היא שעיסת קמח מחמשת מיני דגן שנילושה במיצי פירות למיניהם (כגון: יין, שמן, מיץ תפוזים וכן דבש) אינה נחשבת לחמץ. מבחינה כימית לישה בעיסה מעין זו יכולה להאט את תהליך ההתפחה (עקב החומציות שבפירות), אך פעמים רבות עיסה כזו אכן תגיע לכדי תפיחה, שכן חלק ניכר ממי הפירות הוא מים (בפירות ישנה גם כמות גדולה של סוכרים, המהווים "חומר דלק" לתסיסה). על כן נראה שקביעה זו היא קביעה הלכתית בעיקרה, האומרת שחמץ האסור באכילה בפסח הוא דווקא תפיחה של קמח ומים, ולא עם נוזלים אחרים.
לדעת ראשונים רבים (ובראשם רש"י)[27] עיסת קמח ומי פירות שתפחה מהווה "חמץ נוקשה", שאסור באכילה ובהימצאות ברשות היהודי, גם אם אין עליו איסור כרת (ואולי הוא אסור מדברי חכמים בלבד). זוהי, כנראה, גם דעתו של הרמב"ם בסוף ימיו, על פי עדותו של רבי אברהם בנו. ראשונים אחרים סברו כי עיסת קמח ומי פירות מותרת לחלוטין, וזוהי הדעה המקובלת יותר. עם זאת, האשכנזים נהגו שלא לאפות אפילו מצות במי פירות (על אף שהללו אינן באות לכדי תפיחה כלל בשל פרק הזמן הקצר בו הם נילושות). הסיבה לכך היא שלדעת בעלי התוספות, אם התערבה טיפת מים במי הפירות, הרי שחימוצה של העיסה אף מואץ יותר מחימוץ במים, ועל כן היא אסורה מחשש חמץ. עוד טעם להחמרה זו היא שמא תתפח העיסה, ואז חששו לשיטות הראשונים האוסרים אותה.
עוגיות יין
[עריכת קוד מקור | עריכה]כיום נאפות עוגיות מעיסה שנילושה ביין במקום במים, בהסתמך על הדעה המתירה עיסת מי פירות, והן מכונות "עוגיות יין". פוסקים רבים יצאו נגד עוגיות אלה, שכן מעבר לדעות הראשונים שעיסה כזאת אסורה בכל מקרה (ואולי אף מדין תורה), הרי שבעוגיות אלה מעורבים חומרי התפחה שונים, ואף תוך כדי הליך הייצור הופכים חלק מן החומרים למים. כך, למשל, פסק הרב מרדכי אליהו שעוגיות אלו אסורות[28], לעומת הרב עובדיה יוסף שהתיר אותן לספרדים[29].
איסור קטניות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – איסור אכילת קטניות בפסח
בעדות מסוימות (בעיקר אצל יהודי אירופה ויהודי מרוקו) הורחב איסור האכילה גם למיני קטניות (אורז, שעועית, חומוס וכו'), ולכן מופיעה על חלק מהמוצרים התווית "כשר לפסח לאוכלי קטניות בלבד", שבאה לציין שיש מרכיב של קטניות במוצר. הרחבה זו נובעת, על-פי חלק מהדעות, מהעירוב בין גרעיני קטניות וגרעיני דגן, כך שיש חשש שבעת בישול הקטניות יחמיצו גרעיני הדגן המעורבים בהם. לשיטות אחרות, האיסור נובע מדמיון הקטניות לחטים. שיטה שלישית מסבירה זאת בכך שגם מן הקטניות נהגו לעשות קמח, ועל כן היה חשש לבלבול בין השניים.
בעדות צפון אפריקה נוהגים שלא לאכול חומוס, ששמו דומה לאופן ביטויה של המילה חמץ במבטא המקומי ('חמס'). יש גם שנהגו שלא לאכול חומץ מאותה סיבה, וכן מאכלים נוספים ששמם מזכיר את המילה "חמץ".
ישנה מחלוקת מהן בדיוק הקטניות שנהגו שלא לאכול, האם שמנים שעשויים מהם אסורים גם הם, ועוד. בכל מקרה, אין איסור להחזיק אותן בבית, אלא רק באכילתן. היו שטענו שלא ייתכן שאיסור הקטניות יהיה חמור מאיסור של סתם חיטים ועל כן אין להחמיר בתוצרי קטניות שלא באו במגע עם מים[30].
מצה שרויה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מצה שרויה, היא מצה שבאה במגע עם כל משקה שהוא לאחר אפייתה, ידוע גם בשמה היידי, "גיבראָכט". בסיווג זה נופלים גם מאכלים המורכבים מקמח מצה, כגון כופתאות (קניידלאך).
אף על פי שמן הדין מותר לאכול מצה שבאה במגע עם משקה (ואף לצאת בה ידי חובת מצוות אכילת מצה), נהגו חלק מהחסידים שלא לאוכלה, מחשש שמא נשאר קמח על המצה מבחוץ, או בתוכה, וכשיבוא במגע עם המשקה יחמיץ. גם בהקפדה זו יש רמות החמרה שונות, כאשר חלק מן החסידים (כגון חסידי חב"ד), נוהגים לאכול את המצות כשמעטה פלסטיק חוצץ בינן לבין ידיהם, מחשש שהזיעה או נוזלים אחרים יחמיצו את הקמח שיש חשש שנמצא על המצה. חסידי חב"ד אף מקפידים שהמצה לא תבוא כלל במגע עם דבר חיצוני. יש המקפידים שלא למרוח כל ממרח על המצה בשל מנהג זה של מצה שרויה.
רוב המקפידים על איסור במצה שרויה אף מקפידים שלא לבשל בכלים שהתבשלה בהם מצה שרויה, בדומה לכלי שהתבשל בו דבר אסור.
בקרב הליטאים החומרה הזאת בדרך כלל איננה מקובלת. מסופר בשם רבי חיים מוולוז'ין כי הגר"א היה נוהג לאכול קניידלעך[דרוש מקור].
בקרב עדות המזרח אין התייחסות מיוחדת לנושא זה, והם נוהגים לאכול מצה שרויה. יתר על כן, עדת הטוניסאים נהגה לאכול בליל הסדר תבשיל מיוחד, מסוקי שמו, המורכב מלקט ירקות העונה ומצה שרויה.
החמרות נוספות
[עריכת קוד מקור | עריכה]איסור אכילת החמץ בפסח נחשב לאיסור חמור שאסור אף על אכילת כל שהוא, ובעקבות כך נוספו חומרות רבות בקרב קבוצות שונות שעיקרם אי אכילת דבר מסוים או אכילה במקום מסוים, מחשש שימצא בו חמץ באופן כל שהו, אף שמעיקר הדין הדבר מותר (ראו: לך לך אמרינן לנזירא):
- מזון הפרות מוחלף למזון כשר לפסח כמה ימים קודם לפסח, היות שלפי חלק מהפוסקים פרה שאכלה חמץ בפסח – חלבה אסור בשתייה (בפסח עצמו אסור מעיקר הדין להאכיל בהמות בבעלות יהודי בחמץ).
- יש השוללים התארחות בבית מלון בחדרים בהם מותקן בר משקאות, מתוך חשש כי מצויים בו משקאות שהם חמץ גמור, ושכירת החדר במלון מכניסה את החמץ לבעלות השוכר ובכך מכשילה אותו באיסור.
- יש הנמנעים מלהתארח אצל זרים בפסח. אחרים נוהגים להימנע מהכנת מזון באוויר הפתוח או לאכול בכלי שנפל על הרצפה עד לאחר הפסח.
- קבוצות שונות נמנעות מאכילת קבוצות מוצרים שונות מתוך חשש לעירוב חמץ בהם, לדוגמה יש הנמנעים משימוש בתבלינים, דגים, מוצרי חלב, ומוצרים קנויים שאינם חומרי גלם. יש נוהגים לקלף את כל הפירות והירקות ולהימנע מאכילת פירות וירקות שלא ניתן לקלף (חסידות גור וחסידות חב"ד).
חמץ שעבר עליו הפסח
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – חמץ שעבר עליו הפסח
על פי ההלכה חל איסור לאכול חמץ שהיה ברשותו של יהודי בפסח, ואף ליהנות ממנו ממונית (כגון למוכרו). איסור זה בא בתור קנס שגזרו חכמים על מי שעבר על איסור החזקת החמץ בפסח. בימינו, יש שמקפידים שלא לקנות חמץ שנמכר לגוי בפסח, שכן לשיטתם מכירה זו היא פיקטיבית, והחמץ נאסר באיסור חמץ שעבר עליו הפסח.
רשתות המזון הגדולות שנמצאות בריכוזי הערים החרדיות, מוציאות לאחר הפסח מוצרים שעליהם מצוין ש"נאפו לאחר הפסח", או "נאפו מקמח שנטחן לאחר הפסח". יש גם מדבקות המציינות "נקנה מגוי לאחר הפסח", אך אלו אינן מקובלות על הכל.
חמץ במדינת ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – חוק חג המצות
מטבחים ציבוריים במדינת ישראל אמונים על שמירת הכשרות וממילא אינם מחזיקים חמץ בפסח. שירות בתי הסוהר נמנע מלספק לאסירים מאכלי חמץ בכל הפסח. לאסירים ביטחוניים ערבים באגפים נפרדים מסופק חמץ לפני חג הפסח, והוא מוחזק ברשות האסירים בכל מהלך החג. על פי חוות דעת של הרב הראשי לישראל, שום סוהר יהודי לא יזדקק לגעת או לטפל בחמץ בכול צורה שהיא, ואם נגמר החמץ שניתן לאסירים לפני החג, יספקו להם בהמשך החג מצות. אין הסדר דומה עבור אסירים לא יהודים באגפים מעורבים של יהודים ולא יהודים, הגם שאין מונעים מאסירים הלא יהודים להחזיק בארונית הפרטית שלהם חמץ במהלך הפסח. עתירה של אסיר הכלוא בתא בו שוהים אך ורק לא יהודים בדרישה לקבלת לחם נדחתה ברוב על ידי בית המשפט העליון[31].
באוגוסט 1986 אושר בכנסת חוק חג המצות (איסורי חמץ), התשמ"ו-1986, הידוע בשם "חוק החמץ". חוק זה קובע שבמהלך חג הפסח "לא יציג בעל עסק בפומבי מוצר חמץ למכירה או לצריכה". איסור זה אינו חל ביישוב שבו רוב התושבים אינם יהודים, וכן אינו חל ברובע עירוני שבו מרבית התושבים אינם יהודים. חוק זה, המכניס לספר החוקים של מדינת ישראל את ההלכה היהודית, שנוי במחלוקת. יש הרואים בצעד זה משום כפייה דתית.
בשנת 2008 קבע בית משפט מקומי בירושלים כי חנות אינה "מקום פומבי" הקבוע בחוק, והאיסור שבחוק נאמר רק על הצגת חמץ ברשות הרבים. בחוגים הדתיים ניתפס פסק הדין כעיקור החוק מעיקרו[32].
בתיקון מס' 13 לחוק זכויות החולה נקבע שמנהל בית חולים רשאי לקבוע הוראות בדבר הגבלה של הכנסת חמץ למבנה בית החולים בפסח[33]. התיקון נעשה בעקבות פסק דין של בג"ץ שקבע שאין להתיר הגבלה כזו ללא הסמכה בחוק[34]. עתירה דומה, נגד האיסור על הכנסת חמץ לבסיסי צה"ל, נדחתה[35].
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מקורות בנושא חמץ - אתר ספריא
- מבחר מאמרים בנושא חג הפסח, באתר אש התורה
- אמונה אלון, של מי הפסח הזה, באתר ynet, 20 באפריל 2003
- מכירת חמץ דרך האינטרנט ומידע נוסף על הלכות מכירת חמץ, באתר כיפה
- הרב אליעזר מלמד, כל כללי הלכות חמץ באתר פניני הלכה
- מכירת חמץ באתר בית חב"ד והלכות ומנהגי חג הפסח
- מידע על חמץ בקטלוג הספרייה הלאומית
- הרב ד"ר אליהו רחמים זייני, על 'מכירת החמץ' (אורכב 17.04.2012 בארכיון Wayback Machine), מאמר מקיף הסוקר את המקור למכירת החמץ, היקפו והתנאים בהם הותר, לעומת אופי המכירה וצורתה כפי שהיא נוהגת בימינו. אתר "ישיבת אור וישועה"
- אורנית עצר, תפריט כשר לפרות ברפתות לקראת הפסח, באתר ערוץ 7, 24 במרץ 2009
- "כשר לפסח" – תערוכה וירטואלית של תעודות וכרוזים היסטוריים, מאוסף הספרייה הלאומית
- הערך "חמץ", באתר ויקישיבה
- הערך "בדיקת חמץ", באתר ויקישיבה
- תמר רותם, אימת החמץ – ההקפדה החסידית על הלכות הפסח , באתר הארץ, 7 באפריל 2012
- הרב דן בן חיים, ביעור חמץ על מה ולמה?, באתר הידברות
- אוסף תעודות כשרות לפסח, באתר הארכיון הציוני
חמץ, דף שער בספרייה הלאומית- הערך "חמץ", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
- מאמרים בנושא חמץ, באתר ספריית אסיף
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ כמה ישראלים אוכלים כשר לפסח?, באתר מאקו, 28 במרץ 2018
- ^ שיעור זמן חימוץ הוא כדי הילוך מיל (תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף מ"ו, עמוד א'), ולפי פסק השולחן ערוך (סימן תנט, ב), שיעור זה הוא "רבע שעה וחלק העשרים מן השעה", דהיינו 18 דקות, סך הכל.
- ^ ספר הזוהר, חלק ב', דף מ', עמוד א' באתר ויקיטקסט. ספר הזוהר, חלק ב', דף קפ"ב, עמוד א' באתר ויקיטקסט. שני לוחות הברית, עשרה דברים, מסכת פסחים, הלכות הגעלה והלכות ביעור חמץ, טקסט דיגיטלי באתר ספריא
- ^ מצוות עשה קנ"ו במניין המצוות על פי הרמב"ם, מצוות עשה ט' במניין המצוות על פי ספר החינוך
- ^ מצוות לא תעשה ר' במניין המצוות על פי הרמב"ם, מצוות לא תעשה תפ"ה במניין המצוות על פי ספר החינוך
- ^ מצוות לא תעשה קצ"ח במניין המצוות על פי הרמב"ם, מצוות לא תעשה י"ט במניין המצוות על פי ספר החינוך
- ^ מצוות לא תעשה קצ"ט במניין המצוות על פי הרמב"ם, מצוות לא תעשה י"ב במניין המצוות על פי ספר החינוך
- ^ 1 2 ויש דעות (אף שלא נפסקה הלכה כן) אף מחצות יום י"ד בניסן - רש"י, ולפי הראב"ד והנודע ביהודה (סימן כ') אף שיטת הרמב"ם היא כן.
- ^ מצוות לא תעשה ר"א במניין המצוות על פי הרמב"ם, מצוות לא תעשה כ' במניין המצוות על פי ספר החינוך
- ^ מצוות לא תעשה ר"ב במניין המצוות על פי הרמב"ם, מצוות לא תעשה י"א במניין המצוות על פי ספר החינוך
- ^ Facebook, www.facebook.com
- ^ מירב קריסטל, למה אריזות המזון לפסח כל כך מיושנות?, באתר ynet, 15 באפריל 2011
- ^ wedo-net, מה כשר לפסח? מה נחשב חמץ? באנו לעשות סדר!, באתר foodsdictionary
- ^ כלומר אם המרכיב המותר גדול מהאיסור כך שטעמו של האיסור אינו מורגש, הרי הוא מותר מדאורייתא (חכמים גזרו על ביטול בשישים במקרים שאין הבדל בין טעם ההיתר לטעם האיסור)
- ^ למשל:
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות מאכלות אסורות, פרק ט"ו, הלכה ט'
- ^ ראו שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תמ"ז, סעיף ב' ובביאור הלכה שם דיבור המתחיל "חמץ".
- ^ יחיאל מיכל אפשטיין, ערוך השולחן, סימן תס"ז, סעיף ל"ג
- ^ דיאנה בחור-ניר ואילן מרסיאנו, פריצקי: חמץ בכנרת? ממשיכים לשאוב מים, באתר ynet, 14 במרץ 2004
- ^ מי כנרת – חמץ?, אתר מורשת, י"א בניסן התשס"ב
- ^ לפי מגן אברהם סימן תס"ז סעיף קטן י'; משנה ברורה סימן תס"ז סעיף קטן ל"ג.
- ^ כיכר השבת, רבנים מזהירים: יש חמץ ברוב סוגי הסיגריות המיובאות לארץ, באתר כיכר השבת, 17 באפריל 2016
- ^ הרב עובדיה יוסף, שו"ת יחוה דעת, חלק ב, סימן סא
- ^ 1 2 3 4 5 פניני הלכה, הרב אליעזר מלמד
- ^ שאל את הרב, באתר כיפה
- ^ סבון ושמפו כשרים לפסח, באתר "ישיבה"
- ^ מסכת פסחים, דף ל"ו, עמוד א', דיבור המתחיל "אין לשין את העיסה".
- ^ חוברת 'חומרות וקולות בפסח', הוצאת מכון פועה, תשס"א, עמ' 1.
- ^ שו"ת יביע אומר, חלק ט אורח חיים סימן מב.
- ^ הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שו"ת אורח משפט, סימן קי"א.
- ^ רע"ב 4201/09 מגאדבה מחמוד ראיק נ' שירות בתי הסוהר
- ^ נטע סלע ואמנון מירנדה, החרדים ינסו לתקן את חוק החמץ עוד לפני פסח, באתר ynet, 7 באפריל 2008
- ^ חוק זכויות החולה (תיקון מס' 13), התשפ"ג–2023, ס"ח 3032 מ-29 במרץ 2023
- ^ בג"ץ 1550/18 עמותת הפורום החילוני נ' שר הבריאות ואחרים, ניתן ב־30 באפריל 2020
- ^ גלעד מורג, בג"ץ קבע: "האיסור על הכנסת חמץ לשטחי צה"ל - חוקי" | אלו נימוקי השופטים, באתר ynet, 11 בפברואר 2024
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.