לאו שאין בו מעשה
בהלכה, לאו שאין בו מעשה הוא מצוות לא תעשה שעבירה עליה אינה כרוכה במעשה פיזי. העובר על לאו שאין בו מעשה אינו לוקה עליו.
מצוות לא תעשה, המכונה גם לאו, היא מצווה המתחילה במילה "לא". על מנת לעבור על חלק מהלאווים, נדרשת עשיית מעשה, כגון: "לא תרצח". אך קיימות מצוות לא תעשה, שהעבירה עליהן אינה כרוכה במעשה, כגון הנודר נדר להקריב קורבן לאלוהים ”כִּי-תִדֹּר נֶדֶר לַ-ה' אֱלֹהֶיךָ, לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ”[1] אם יעברו שלושה רגלים, והנודר לא יקריב את הקורבן, הרי הוא עבר על מצוות לא תעשה של בל תאחר, מבלי לעשות מעשה באופן פיזי.
הפטור ממלקות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בניגוד לשאר הלאווים, על לאו שאין בו מעשה על פי רוב לא נענשים במלקות[2], כיוון שעונש מלקות נלמד מפסוק שהוקש לאיסור של חסימת שור, ובו יש מעשה[3]. ישנם מקרים יוצאים מהכלל, בהם מושת עונש מלקות על העובר על לאו שאין בו מעשה[4]:
כל לא תעשה שבתורה, לאו שיש בו מעשה לוקין עליו ושאין בו מעשה אין לוקין עליו, חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם.
במקרה בו אדם נשבע שיעשה מעשה מסוים תוך זמן קצוב, ולא קיים את שבועתו, הוא עובר (לפי כמה דעות) על הלאו של "לא יחל דברו". אולם הוא לא נענש עליו מכיוון שהפרת הלאו לא הייתה כרוכה בעשיית מעשה. זאת בניגוד לאדם שנשבע שלא יעשה מעשה מסוים וכן עשהו, שנענש, שכן כאן הפרת השבועה כללה מעשה פיזי.
איסור לאו בדיבור
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתלמוד מובאת מחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש, האם דיבור נחשב מעשה. לדעת רבי יוחנן, דיבור נחשב למעשה, בעוד לדעת ריש לקיש, דיבור לא נחשב למעשה[5]. לדעת התוספות, רבי יוחנן סובר שדיבור נחשב למעשה רק אם הדיבור גורם למשהו לקרות[6], אבל אם הדיבור עצמו הוא החטא[7] אז גם רבי יוחנן מסכים שזה לא נחשב מעשה[8]. להלכה נפסק כדעת רבי יוחנן[9].
איסורים שניתן לעבור עליהם במעשה ובלא מעשה
[עריכת קוד מקור | עריכה]דעתו של הרמב"ם[10] היא שאם אדם עבר את האיסור על ידי עשייה הגם שהלאו אינו מורה על אי עשיית מעשה, חייב מלקות. לדוגמה, הקונה חמץ בפסח לוקה משום האיסור של "לא יראה" ו"לא ימצא" למרות שאיסורים אלו אינם מורים על אי עשיית מעשה.
בספר החינוך[11] כתוב שלאו שניתן לעבור עליו ללא עשיית מעשה, גם כאשר אדם עובר עליו על ידי עשיית מעשה הוא לא לוקה, כיוון שהלאו נחשב ללאו שאין בו מעשה.
במגיד משנה מובא הסבר לפיו לאו שיש אפשרות לעבור עליו במעשה נחשב כלאו שיש בו מעשה, גם אם האדם עבר עליו ללא מעשה[12].
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ספר דברים, פרק כ"ג, פסוק כ"ב
- ^ רבי יהודה חולק בגמרא (תלמוד בבלי, מסכת תמורה, דף ג', עמוד א') על דין זה וסובר שמתחייבין מלקות אף על לאו שאין בו מעשה.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף י"ג, עמוד ב'. ישנה אפשרות נוספת בגמרא שם לפיה הפטור נלמד מהמילה "לעשות".
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבועות, דף כ"א, עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף צ', עמוד ב'
- ^ כמו במקרה שעליו דנים רבי יוחנן וריש לקיש, מניעה מפרה לאכול בעזרת דיבור.
- ^ כגון במגדף
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף צ', עמוד ב', תוספות דיבור המתחיל "רבי יוחנן אמר חייב"
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר משפטים, הלכות שכירות, פרק י"ג, הלכה ב'; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן של"ח, סעיף ג'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות חמץ ומצה, פרק א', הלכה ג'
- ^ מצווה שמו
- ^ מגיד משנה על משנה תורה לרמב"ם, ספר משפטים, הלכות שכירות, פרק י"ג, הלכה ב'.
סוגי לאווין | |
---|---|
|
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.