אנשים עם פוסט-טראומה סובלים מתחושות של פחד, חרדה וחוסר אונים, מזיכרונות פולשניים של האירוע, מניסיונות להימנע ממה שמזכיר את האירוע ומעוררות מוגברת. כל אלו עלולים לפגוע באופן חמור בתפקודם של הסובלים מן ההפרעה וביכולתם לנהל חיי שגרה תקינים.
כ-10% מהתושבים בישראל סובלים מפוסט־טראומה,[3] מנסיבות צבאיות[4] ואחרות. מודלים למניעת פוסט־טראומה בקרב נפגעי הלם משלבים הבעת מחויבות להישאר עם הנפגע, עידודו לבצע פעולות פשוטות, בקשה למענה על שאלות רציונליות והבנייה של רצף האירועים.[5] הטיפול לאחר קבלת האבחנה יכול להתמקד בטראומה עצמה[6] או בהתמודדות עם ההווה.[7]
המחקר בנושא פוסט־טראומה החל בעקבות מלחמת העולם הראשונה. בתקופה זו כינו את התופעה "הלם פגזים" (shell shock), וסברו כי היא קשורה לקולות הארטילריה. ההפרעה קושרה אז להיסטריה, לחולשה ולנשיות. לאחר מלחמת העולם השנייה, עם השינוי בחשיבה הפסיכולוגית והרפואית, התגבשה התפיסה שמדובר בבעיה פסיכופיזיולוגית: הפרעה שמשולבים בה גורמים פיזיולוגיים ופסיכולוגיים. לאחר מלחמת וייטנאם קיבלה ההפרעה בפעם הראשונה הגדרה מקיפה ב־DSM, ספר האבחנות הפסיכיאטרי.
בערך שליש מהאנשים שחוו אירוע טראומתי קשה יפתחו פוסט־טראומה.[2] עם זאת, קיימים הבדלים גדולים בשכיחות של פוסט־טראומה בהתאם לאופן הבדיקה, האוכלוסייה הנבדקת, וסוג הטראומה.[16] בארצות־הברית, סיכוייהם של אזרחים לסבול מפוסט־טראומה במהלך חייהם נע בין 3%–27%.[16] באוכלוסיות צבאיות בארצות הברית, סיכוי זה נע בין 8%–17%.[16] במחקר על מדגם מייצג של קרוב ל־2,000 תושבי ארצות הברית, 3.4% ענו על האבחנה של פוסט־טראומה ועוד 3.8% ענו על האבחנה של פוסט-טראומה מורכבת.[17]
השכיחות של פוסט־טראומה בקרב פליטים שהיגרו למדינות עשירות יותר היא בין 29 ל-37%.[18] בקרב ספורטאי עילית השכיחות לפוסט־טראומה נעה בין 13%-25%, בין השאר בשל פציעות או התעללות בתוך קבוצות הספורט.[19]
בשנת 2004 נערך סקר טלפוני בקרב כ-1,000 יהודים ו-400 ערבים.[20] בקרב היהודים נרשמו סימני פוסט־טראומה ל-6.6% ובקרב הערבים היו סימני פוסט־טראומה ל-18%.[20] החוקרים הסבירו את השכיחות הגבוהה של ההפרעה בקרב הערבים בכך שיש להם פחות משאבים להתמודדות עם טראומה, ובכך שהם נמצאים במצב של זהות חצויה.[20]
על פי רוב, פוסט־טראומה מתפרצת בששת החודשים הראשונים לאחר המאורע הטראומתי. אולם קיימת גם תופעה של פוסט־טראומה מאוחרת, המתפרצת אחרי שישה חודשים או יותר.[4] מחקר ישראלי עקב אחרי 675 לוחמים ממלחמת לבנון הראשונה במשך 20 שנה. במחקר נמצא שאצל כ־17% מהם התפתחה פוסט־טראומה מאוחרת. כלומר הם לא הפגינו סימנים של פוסט־טראומה בחודשים שלאחר הלחימה, אך הם הופיעו בשלב מאוחר יותר.[4]
בשנת 2018 נערך מחקר על מדגם מייצג של כ-1,000 איש בישראל. תוצאות המחקר הראו ש-9% מהאוכלוסייה סובלים מפוסט־טראומה, ועוד 2.6% סובלים מפוסט־טראומה מורכבת.[3]
באוגוסט 2020 מספרם הכולל של נכי צה"ל המוכרים כנפגעי פוסט־טראומה היה 5,500. 336 מהם היו בעלי פחות מ־20% נכות, ו־5,214 היו בעלי 20% נכות ויותר. כלומר, כ־95% הם נכים לצמיתות.[21]
בקרב לוחמי אש בישראל, אחוז הסובלים מפוסט־טראומה עמד בשנת 2017 על 24%.[22]
בשנת 2023 בעקבות מלחמת חרבות ברזל, חלה עלייה בשכיחות הפוסט־טראומה בישראל. מחקר אורך (אנ') מצא ששיעור הפרעת הדחק הפוסט־טראומטית עלה מ־16% באוגוסט 2023 ל־30% בנובמבר 2023.[24] נשים היו בסיכון מוגבר לפתח פוסט־טראומה, וכך גם מי שהשתתפו בפעולות חילוץ והצלה.[24][25][26][27]
אבחנה של פוסט־טראומה נעשית בידי פסיכיאטר. על פי ה־DSM 5, ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי אשר יצא לאור בשנת 2013, קיימים מספר קריטריונים לאבחנה של הפרעת דחק פוסט־טראומטית:[32][33]
האדם נחשף למוות, איום במוות, פציעה רצינית או איום לפציעה רצינית, אלימות מינית או איום לאלימות מינית, לפחות באחת הדרכים הבאות:
האדם חווה את האירוע בעצמו.
האדם היה עד לאירוע שקרה לאחרים.
האדם גילה שקרוב משפחה או חבר קרוב היה קורבן לטראומה.
האדם נחשף באופן לא ישיר לפרטים קשים של הטראומה, בדרך כלל במהלך עבודה מקצועית (לדוגמה, מגישי עזרה ראשונה).
ישנה חוויה חוזרת של האירוע הטראומתי, בדרך אחת לפחות:
הימנעות מגירויים חיצוניים (אנשים, מקומות, פעילויות, חפצים, מצבים) המזכירים את הטראומה.פוסט־טראומה מאופיינת ברגשות ומחשבות שליליות כמו האשמה עצמית, אמונות שליליות על העולם, תחושת ניתוק וחוסר יכולת לחוות רגשות חיוביים.
לאדם יש מחשבות או רגשות שליליים שהחלו או החמירו אחרי הטראומה (שני תסמינים לפחות)
הפרעות שינה (קושי להירדם או להמשיך לישון, או שינה לא רגועה).
משך ההפרעה עולה על חודש ימים – לאחר אירוע טראומטי התסמינים של הפרעה פוסט־טראומטית שכיחים, אך במרבית המקרים מתרחשת החלמה טבעית, ועוצמת התסמינים והתדירות שלהם פוחתים עם הזמן. אם התסמינים נמשכים עד חודש, נהוג לאבחן את ההפרעה כהפרעת דחק חריפה. אם התסמינים נמשכים מעל חודש, האבחנה שתתקבל היא של הפרעת דחק פוסט-טראומטית.
ההפרעה גורמת למצוקה או לפגיעה ניכרת בתחומי תפקוד חשובים (למשל חברה, תעסוקה).
יש לציין אם מדובר בהתפרצות מאוחרת – כלומר, מצב בו האדם עומד באבחנה רק שישה חודשים או יותר לאחר האירוע הטראומטי (גם אם חלק מהסימפטומים הופיעו ישירות לאחר האירוע).
האבחון על סמך DSM 5 הוא האבחון הנפוץ במחקרים, אך ברוב מדינות העולם מערכת האבחון הנפוצה בפרקטיקה היא ה־ICD של ארגון הבריאות העולמי. בשנת 2018 יצאו הנחיות חדשות לאבחון במסגרת ICD. האבחון כולל שלוש קטגוריות: חוויה מחדש, הימנעות ועוררות יתר, ובכל קטגוריה יש שני סימפטומים.[34]
סקר רחב של ארגון הבריאות העולמי בחן את שכיחותן של טראומות ב־24 מדינות בקרב כ־70,000 איש.[35] נמצא שכ־70% מהעונים לסקר חוו טראומה במהלך חייהם. הטראומות השכיחות ביותר היו תאונות (34% מהמשיבים), מוות לא צפוי של אדם קרוב (31%), עדות לפציעה או מוות (24%), אלימות פיזית (23%), אלימות מינית או זוגית (14%) ומלחמות (13%).
בסקר נמצא שהסיכון לפתח פוסט־טראומה בעקבות האירוע הטראומתי היה תלוי בחומרת האירוע. הסיכון הגבוה ביותר לפתח פוסט-טראומה היה בעקבות אונס (19% מבין מי שחוו אונס פיתחו פוסט־טראומה), אלימות פיזית מבן הזוג (12%), חטיפה (11%), פגיעה מינית שאינה אונס (10%), הטרדה מאיימת (8%), צפייה בזוועות מלחמה (5%), התעללות גופנית בילדות (5%), מוות בלתי צפוי של אדם אהוב (5%), ילד עם מחלה קשה (5%), טראומות אחרות שנגרמו לאנשים קרובים (5%), פליטי מלחמה (4%), פציעה או הריגה של אחר באופן מכוון (4%) ולחימה (4%).
כאשר יש חשיפה קיצונית לאיומים על חוויית החופש וההישרדות של האדם, יכולה להינתן האבחנה של פוסט־טראומה מורכבת, שנובעת לעיתים ממקרים חוזרים ונשנים של התעללויות פיזיות ומיניות, גילוי עריות, שבי במהלך מלחמה, זנות, סחר בבני אדם ועוד.[39]
החשיפה לאירוע הטראומתי יכולה להיות ישירה או עקיפה, ושתיהן עלולות להוביל לפוסט־טראומה. אחת הקבוצות הנחשפת בעקיפין לטראומות היא מי שמטפלים באנשים שעברו טראומות. אלה יכולים להיות עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, או מגישי עזרה ראשונה. כאשר איש מקצוע נחשף לאירועים קשים כאלה, הוא יכול לסבול מטראומה משנית. חוסר שביעות רצון מהעבודה מהווה גורם סיכון לפיתוח פוסט־טראומה משנית.[40]
חשיפה עקיפה יכולה להתרחש גם מבלי לטפל בשורדי טראומות. עובדים העוסקים בהגבלת תוכן באינטרנט עלולים לפתח פוסט־טראומה כתוצאה מצפייה בתכנים קשים בתמונות ובסרטונים.[41] לפי הקריטריונים של DSM 5, חשיפה טראומטית לתכנים ברשת, בטלוויזיה, בסרטים או בתמונות נחשבת כגורם לפוסט־טראומה רק אם היא נעשית במסגרת העבודה.[42] עם זאת, חשיפה טראומטית לתכנים שלא במסגרת העבודה עלולה אף היא להגביר חרדה וחוסר אונים, גם אם הדבר לא מתאים לאבחנה של ההפרעה, וארגוני בריאות וסיוע ממליצים להימנע ממנה.[43][44]
הסיכון הגבוה ביותר לפתח פוסט-טראומה מתרחש בעקבות אונס (19% מבין מי שחוו אונס פיתחו פוסט־טראומה), אלימות פיזית מבן הזוג (12%), חטיפה (11%), או פגיעה מינית שאינה אונס (10%). צוותי חירום,[16] ופליטים[16] הן גם אוכלוסיות פגיעות במיוחד.
בהשוואה לגברים, נשים נמצאות בסיכון גבוה יותר לסבול מפוסט־טראומה[16][45][17] ופוסט טראומה מורכבת.[17] הסיבה להבדל הזה אינה ברורה, אך נראה שהוא לא נגרם בשל השכיחות המוגברת של פגיעות מיניות, חוויות טראומטיות, או דיכאון וחרדה בקרב נשים. לא נראה גם שההבדל נגרם בשל הטיה מגדרית בדיווח.[45]
אנשים שסבלו מטראומות מצטברות בילדותם או בבגרותם נמצאים אף הם בסיכון מוגבר ללקות בפוסט-טראומה. טראומה מצטברת בבגרות קשורה לפוסט־טראומה ולפוסט־טראומה מורכבת. טראומה מצטברת בילדות קשורה במיוחד לפוסט־טראומה מורכבת.[17] בישראל, השכיחות של פוסט־טראומה בקרב מי שחווה התעללות גופנית בילדות הייתה 23%, ובקרב מי שחווה התעללות מינית 21%.
מחקר מטא-אנליזה על 154 מחקרים בחן את הקשר בין ציפיות חיוביות לסיכון להתפתחות פוסט־טראומה. המחקר הראה שאנשים השומרים על התקווה, שמתייחסים באופטימיות למצב והם בעלי חוללות עצמית גבוהה, נמצאים בסיכון נמוך יותר לפתח פוסט־טראומה.[46] חמלה עצמית קשורה אף היא לסימפטומים פחותים של פוסט-טראומה.[47]
קיים קשר בין בושה בעקבות טראומה, לבין פוסט־טראומה. תחושת בושה מנבאת סימנים של פסיכופתולוגיה, מצוקה נפשית ודיכאון.[48][49] גם פגיעה מוסרית קשורה להתפתחות של פוסט־טראומה.[50] בפגיעה מוסרית האדם חש מצוקה על כך שהוא הפר עקרונות מוסריים. פגיעה זו מלווה בתחושות של אשמה, בושה, אובדן אמון, אובדן משמעות וקשיים רוחניים.[50]
אנשים הנוטים לשקוע בתוך האירוע ולחשוב עליו (רומינציה) נמצאים בסיכון מוגבר לפתח פוסט־טראומה.[51][52] נפגעי תאונת דרכים[53] ונפגעי תקיפה[54] שכעבור שבועיים היו עסוקים באופן מתמיד במחשבות על האירוע, היו בסיכון מוגבר לסבול מפוסט־טראומה לאחר חצי שנה. גם בקרב ילדים ובני נוער, רומינציה מנבאת התפתחות של פוסט־טראומה ומקטינה את הסיכוי שההפרעה תחלוף.[55] רומינציה מנבאת פוסט־טראומה, גם כאשר היא נמדדת לפני חשיפה לאירוע טראומתי. מחקר על 2,400 איש מצא שהנטייה לרומינציה (מחשבות על עצב) ניבאה התפתחות של פוסט־טראומה בקרב מי שחוו טראומה בארבע השנים לאחר מכן.[56] במחקר על 450 סטודנטים לתואר פרמדיק נמצא שמי שעסק ברומינציה על זכרונות טראומטיים קודמים היה בסיכון מוגבר לפתח פוסט־טראומה בשנתיים לאחר מכן, גם כאשר שלטו בהיסטוריה הפסיכיאטרית.[57]
אנשים שסבלו בעבר מדיכאון או חרדה נמצאים בסיכון מוגבר לפתח פוסט-טראומה.[2] קיים סיכון מוגבר גם עבור משתמשים כבדים בסמים,[16] ואנשים עם ניסיון אובדני בעבר.[16]
תמיכה חברתית מקטינה את הסיכון לפתח פוסט־טראומה. בתמונה חברות קיבוץ חצרים, 1946
מחקר מטא-אנליזה שבחן 72 מחקרים עם מעל 30,000 איש, מצא שהיעדר תמיכה חברתית מגביר את הסיכון להתפתחות של פוסט־טראומה.[58] מחקר זה חיזק את התפיסות המקובלות לכך שתמיכה חברתית ממתנת (אנ') השפעות של דחק. כלומר, אנשים שיש להם מערכת חברתית ומשפחתית תומכת, יסבלו פחות מפוסט־טראומה. האפקט החיובי של תמיכה חברתית חזק במיוחד במקרים של פוסט־טראומה על רקע אנושי (לחימה ואלימות) בהשוואה לרקע לא אנושי (אסונות טבע).[59]
גורם אפיגנטי לפוסט־טראומה. מחקר על קרוב ל־2,000 איש, השווה את המתילציה של חולי פוסט־טראומה לזו של אנשים שנחשפו לטראומה אך לא פיתחו פוסט־טראומה.[61] נמצא שלחולי פוסט־טראומה ישנה פחות מתילציה באזור AHRR (אנ').[61] מתילציה של AHRR קשורה לרמות קינורנין (אנ'), הידועות כנמוכות יותר בקרב חולי פוסט־טראומה, ואלה קשורות לבעיות בוויסות חיסוני של חולי פוסט־טראומה.[61]
הסבר אבולוציוני להפרעה טוען כי היא תוצר של מנגנון אינסטינקטיבי שנועד לסייע לאדם לשרוד אירועים טראומתיים עתידיים.[2] לכן, למשל, מופיעים פלשבקים היכולים לסייע להכין את האדם לאירוע נוסף.[2] העוררות המוגברת נועדה להבטיח תגובה מהירה במקרים עתידיים.[2] אולם, אף על פי שהתגובות הללו אולי נועדו לסייע להישרדות, הן פוגעות בתפקוד מכיוון שהן לא מאפשרות לעבד את האירוע הטראומתי ולהמשיך בחיים תקינים.[2]
לאנשים עם פוסט־טראומה ישנן רמות אבנורמליות של הורמוני לחץ. במצבי לחץ הגוף משחרר הורמוני לחץ כמו אדרנלין כדי ליצור את תגובת הילחם או ברח. תגובה זו מסייעת לפעילות הגופנית הנדרשת בעת סכנה. בקרב אנשים עם פוסט־טראומה, יש רמות מוגברות של הורמוני דחק, גם כאשר הסכנה חלפה. ייתכן שזה הגורם לעוררות המוגברת ולקהות הרגשית שחשים חלק מהחולים.[2] יש הטוענים כי פוסט־טראומה קשורה לרמות נמוכות יותר של קורטיזול, אך הממצאים בתחום זה עדיין מעורבים.[62]
אזורים במוח הנחקרים בהקשר לפוסט־טראומה. בתמונה ההיפוקמפוס והאמיגדלה הקשורים לזיכרון ורגשות, וקליפת המוח הקדם-מצחית הקשורה לתפקודים ניהוליים. מוחם של אנשים עם פוסט־טראומה נראה אחרת. ההיפוקמפוס, אזור במוח שאחראי על זיכרון ורגשות, נראה קטן יותר בדימות מוחי. משוער שהשינויים בהיפוקמפוס קשורים לפחד, לחרדה, לבעיות בזיכרון ולפלאשבקים. ייתכן שהפגיעה בהיפוקמפוס מונעת את עיבוד הפלשבקים וסיוטי הלילה, ולכן החרדה שהם יוצרים לא יורדת עם הזמן.[2]
הכללת פחד היא תופעה שבה האמיגדלה (האזור העיקרי במוח שבו רגש הפחד מתורגם לפעולה פיזיולוגית) מזהה איומים גם במצבים שאינם מהווים איום ממשי. לדוגמה: זיהוי צליל של זיקוק כרעש תותחים, זיהוי צליל של טריקת דלת כרעש ירייה, וכן הלאה.[63]
כדי לבחון את התפתחות ההפרעה, נערך מעקב בן שנה אחר כ־3,000 מבוגרים שהגיעו לבתי חולים בשל פציעות אזרחיות, בשש מדינות. ברוב המקרים (64%) היו רק מעט סימפטומים של פוסט־טראומה, ב-17% היו סימנים של פוסט־טראומה שחלפו, ב-7% היו סימני פוסט־טראומה בינוניים, בעוד 7% היו סימני פוסט־טראומה קשים, וב-5% הנותרים הופיעה פוסט־טראומה מאוחרת.[64]
פוסט־טראומה יכולה גם לחלוף. מחקר ישראלי בחן את סימני הפוסט־טראומה בקרב לוחמים ממלחמת יום הכיפורים שסבלו בעבר מההפרעה, לאחר כ-20 שנה.[65] כשני שלישים מהלוחמים שסבלו בעבר מפוסט־טראומה כבר לא עמדו באבחנה לאחר 20 שנה.[65] בלוחמים ששהו בשבי האחוז היה נמוך יותר, אך עדיין כמחציתם כבר לא סבלו מפוסט־טראומה לאחר 20 שנה.[65]
מחקר נוסף שעקב אחר שבויים ממלחמת יום הכיפורים הגיע לנתונים שונים. לאחר 24 שנה 15% לא סבלו מפוסט־טראומה, 42% סבלו מפוסט־טראומה רגילה, ועוד 42% סבלו מפוסט־טראומה מורכבת.[66]
כפי שהיעדר תמיכה חברתית עלול להגביר את הסיכון להתפתחות של פוסט־טראומה, כך קיומה של פוסט־טראומה עלול לגרום לבידוד ולפגוע בתמיכה החברתית.[58] הורים הסובלים מפוסט־טראומה נוטים להפגין עוינות, שתלטנות והורות פחות אופטימלית.[67]
אנשים הסובלים מפוסט־טראומה נמצאים בסיכון מוגבר לסבול ממחשבות אובדניות, זאת ללא תלות בסוג הטראומה לה הם נחשפו.[73] מחקר מטא־אנליזה על אנשי צבא אמריקאיים הסובלים מפוסט־טראומה מצא שהם נמצאים בסיכון מוגבר לבצע ניסיונות התאבדות.[74]
בעקבות אירועים טראומתיים יכולה להופיע גם צמיחה אישית. לא ברור אם היקף הצמיחה רחב[75] או מצומצם,[76] אך נראה שהוא קשור למידת הלחץ שהאדם חווה.[75] הצמיחה הפוסט-טראומטית מתבטאת בשלושה תחומים עיקריים:[75]
תפיסה עצמית – תפיסה של האדם כחזק יותר המסוגל להתמודד עם אירועים קשים בעתיד
תפיסת עולם – תחושת ייעוד (אנ') והערכה לחיים, סדרי עדיפות חדשים ביחס למה שחשוב
התפיסה שניתן לצמוח מתוך מאורעות טראומתיים היא עתיקת יומין וקיימת בספרי קודש של הדתות המרכזיות.[75] היא מתבטאת גם באמירה המפורסמת של הפילוסוף פרידריך ניטשה: מה שלא הורג אותי, מחשל אותי.
מיקוד קשב והבעת מחויבות לנפגעים – יש למקד את הנפגעים כך שלא ירגישו לבד. כדאי לומר אמירה מחייבת כמו "את לא לבד, אני כאן איתך."
עידוד לפעולות יעילות – במקום לנסות להרגיע את הנפגעים, יש לדרבן אותם לפעול כדי לסייע לעצמם ולאחרים. בדרך זו הם הופכים מקורבנות למסייעים. מומלץ לעודד אותם לבצע פעולות יעילות ופשוטות. אחד ממאפייני הדחק הוא חוסר אונים, כאשר נותנים לאנשים שחוו טראומה לבצע פעולות פשוטות, זה מקטין את חוסר האונים שלהם ובכך מפחית את הדחק. רצוי שהמשימות יצרו חוויית הצלחה.
שאלה של שאלות פשוטות – יש להימנע משאלות על רגשות, מכיוון שאלה עלולות להגביר את המצוקה הרגשית. אפשר לשאול שאלות פשוטות ורציונליות המחייבות מחשבה על ההתמודדות בהווה: "לאן תרצו להגיע?" "האם תרצו לבצע פעילות כלשהי?"
הבנייה של רצף האירועים – על מנת להפחית את תחושת הבלבול, מומלץ לתאר בקצרה את רצף האירועים שהתרחש כדי ליצור סדר ולהדגיש שהאירוע המאיים הסתיים.
מחקרים רבים התמקדו בבדיקת יעילות טיפולים מגוונים בשעות שמייד לאחר הטראומה, תוך התמקדות באנשים שפיתחו מייד תגובת דחק חריפה.
בשנת 2022 עודכנה סקירה של ספריית קוקרן ביחס לטיפול תרופתי שנועד למנוע התפתחות של פוסט־טראומה. הסקירה התבססה על 13 מחקרי התערבות עם הקצאה רנדומלית שהשוו בין טיפול תרופתי לפלצבו או לטיפול תרופתי אחר. הממצאים לא היו חד־משמעיים לגבי התרופות פרופרנולול, הידרוקורטיזון וגאבאפנטין.[80] מכיוון שלרוב לא נמצאו במחקרים השפעות מובהקות לטווח ארוך עבור נטילת תרופות מייד לאחר הטראומה. מרבית ארגוני הבריאות לא ממליצים בהנחיותיהם על מתן תרופות מייד לאחר הטראומה.
היו ניסיונות לבחון אם טיפולים פסיכולוגיים המתקיימים בחודשים שלאחר הטראומה יכולים למנוע התפתחות של פוסט־טראומה. מחקרי מטא אנליזה מצאו שטיפולים כאלה אינם מסייעים במניעת פוסט־טראומה, למי שלא מפגינים סימנים מוקדמים של הפרעה.[81][82]עם זאת, טיפולים פסיכולוגים יכולים לסייע למי שכן מפתח תסמינים.[81][82] מבין הטיפולים השונים, טיפול קוגניטיבי־התנהגותי הממוקד בטראומה לסובלים מהפרעת דחק חריפה קיבל את התמיכה הגדולה ביותר.[82]
בישראל, לדוגמה, נערך מחקר על 240 איש עם פוסט־טראומה בעקבות אירוע שהתרחש בחודש לפי כן.[83] הנפגעים קיבלו טיפול קוגניטיבי או טיפול בחשיפה (אנ') מתמשכת. בבדיקת מעקב לאחר תשעה חודשים, נמצא ששכיחות הפוסט־טראומה בקרב מי שקיבלו טיפול היה נמוך באופן משמעותי מזו של מי שלא קיבלו טיפול (יחס הסיכויים = 0.2).[83] לתרופה אסציטלופרם לא נצפה אפקט טיפולי.[83] לא נמצא גם אפקט טיפולי לנפגעים שהסימפטומים ההתחלתיים שלהם היו נמוכים, מתחת לאלה הנדרשים לאבחנה של פוסט־טראומה.[83]
לאחר מלחמת חרבות ברזל חלק מהנפגעים במעגל הראשון שנחשפו לחוויות קשות (תושבי עוטף עזה, משתתפי מסיבת הטבע ברעים, חיילים) פיתחו תגובת דחק חריפה. ברוב המקרים תגובה זו אינה נחשבת להפרעה נפשית והיא דועכת תוך כמה שבועות. בחלק מהמקרים, עוצמת התגובה חריפה והאדם סובל מהפרעת דחק חריפה. בחלק קטן יותר (כ-10%) הפרעת הדחק החריפה יכולה להתפתח להפרעה פוסט טראומטית. על מנת למנוע את הסיכון להתפתחות ההפרעה המליץ הפסיכיאטרצבי פישל על מספר צעדים:[84]
הגנה עצמית פיזית ונפשית – צמצום הצפייה בסרטונים ודיווחים מזעזעים.
חיזוק תפיסת החוסן הלאומי – התפיסה שמדינת ישראל וצבא ההגנה לישראל הם חזקים מסייעת לתחושת הביטחון. החשיפה להתנדבות הנרחבת במדינה מסייעת לתחושת הלכידות החברתית. לסביבה החברתית המיידית והרחבה ישנו תפקיד קריטי בשיקום החוסן האישי.
סיפוק צרכים בסיסיים – כאשר צרכים פיזיים של שינה, מזון ומגורים לא נענים, לא ניתן לחוש ביטחון.
טיפולים קוגניטיביים־התנהגותיים יכולים לסייע במניעת פוסט־טראומה בקרב מי שמראה סימני מצוקה לאחר טראומה, אך ישנן שיטות טיפוליות אחרות שלא מועילות, ועלולות אף להזיק. בעבר, נהוג היה לבצע פגישה טיפולית עם אדם שעבר טראומה בימים האחרונים ולבקש ממנו לספר מה עבר עליו ולבטא את רגשותיו ביחס לאירוע. טיפול כזה נקרא דיבוב פסיכולוגי(Debriefing),[85] והוא יכול להתבצע באופן פרטני או קבוצתי. שיטת טיפול זו התבצעה גם בישראל בתחילת שנות ה־2000, בין השאר דרך המוסד לביטוח לאומי.[85][86] למרות הפופולריות של השיטה, התברר שהיא אינה מועילה,[87][88] ויכולה אף להזיק.[89] סקירה של ספריית קוקרן מצאה שדיבוב פסיכולוגי לא מונע התפתחות של פוסט־טראומה, הפרעות נפשיות, חרדה או דיכאון.[89] אחד המחקרים אף מצא שמי שעבר טיפול כזה היה בסיכון מוגבר של פי 2.5 לפתח פוסט־טראומה לאחר שנה.[89] הטענה היא שאף על פי שמטופלים יכולים לחוש הקלה לאחר תהליך הדיבוב, הוא עלול לפגוע בתהליך ההחלמה הטבעי המתרחש לאחר חשיפה לטראומה. מסיבות אלה, האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה פרסמה מסמך המלצה בו נכתב שדיבוב אינו שיטה טיפולית מועילה, וייתכן שהיא מזיקה.[90]
קיימות דרכים שונות לטפל בפוסט־טראומה, כאשר המרכזיות הן טיפול תרופתי וטיפול פסיכולוגי. בשנת 2019 רוכזו ההמלצות של חמישה גופים רשמיים ביחס לטיפול במבוגרים עם פוסט־טראומה.[6] מתוך הסיכום עלה כי ההמלצה החזקה ביותר היא לבצע טיפול פסיכולוגי הממוקד באירוע הטראומטי.[6] סוגים נפוצים של טיפולים כאלה הם חשיפה ממושכת, עיבוד מחדש במסגרת טיפול קוגניטיבי, טיפול קוגניטיבי התנהגותי ממוקד בטראומה (אנ'), או EMDR.[6] עלה גם כי תרופות מסוג SSRI הן האפקטיביות ביותר בטיפול בהפרעה.[6] רוב הגופים העדיפו את הטיפול הפסיכולוגי על פני הטיפול התרופתי.[6]
המלצות דומות עלו גם בסיכום משנת 2024 של המחלקה לטיפול בחיילים משוחררים בארצות הברית.[91] המחלקה המליצה על פסיכותרפיה על פני טיפול תרופתי. מבין שיטות הטיפול, היא המליצה על תרפיית עיבוד קוגניטיבי, EMDR ותרפיית חשיפה ממושכת.
מטא-אנליזה שהשוותה בין טיפול תרופתי לטיפול פסיכולוגי מצאה שבסיום הטיפול לא היה הבדל ביעילותם של שני הטיפולים, אך במועד המעקב האחרון ניתנה עדיפות לטיפול הפסיכולוגי על פני הטיפול התרופתי.[92] טיפול משולב לא היה עדיף על פני טיפול פסיכולוגי בלבד, אך כן היה עדיף על פני טיפול תרופתי בלבד.[92]
בשנת 2022 צוות מומחים עדכן את האלגוריתם לבחירת טיפול תרופתי לפוסט־טראומה.[93] האלגוריתם מראה כיצד לבחור תרופה מתאימה לפי קריטריונים של סוג הפרעת השינה, ניסיון קודם עם נוגדי דיכאון ונוכחות של תגובות פסיכוטיות.[94]
טיפול ממוקד בטראומה – קבוצת טיפולים בהם מסייעים למטופל לעבד ולהתמודד עם זיכרונות טראומתיים ועם הסימפטומים הכרוכים בהם[97] טיפולים אלה נחשבים ליעילים, אך אחוז הנשירה מהם גבוה יותר.[95]
תרפיית חשיפה ממושכת – חינוך, חשיפה למאורע הטראומתי בדמיון וחשיפה במציאות לגירויים המזכירים את המאורע.[100] תרפייה זו היא סוג של טיפול קוגניטיבי-התנהגותי ממוקד בטראומה.[101]
EMDR – טיפול בו משחזרים את האירוע הטראומתי תוך כדי הזזת עיניים מהירה מצד לצד[103] שיטת טיפול זו נמצא כאפקטיבית בטיפול במבוגרים.[98][99][104]
טיפול חשיפה בכתיבה – טיפול החושף את המטופל לאירוע הטראומתי דרך כתיבה. גם שיטה זו היא אפקטיבית, ואחוזי הנשירה בה נמוכים יותר מאלה של טיפולים אחרים הכרוכים בחשיפה לטראומה.[105]
טיפול ממוקד בהווה – טיפול המתמקד בשינוי התנהגויות לא רצויות, הדרכה פסיכולוגית (אנ') ביחס להשפעת הטראומה על החיים הנוכחיים והקנייה של אסטרטגיות לפתרון בעיות.[106] טיפולים כאלה דומים באפקטיביות שלהם לטיפולים ממוקדים בטראומה, אך אחוז הנשירה מהם נמוך יותר (14% לעומת 31%).[106]
אחד העקרונות הכלליים בטיפול אפקטיבי בחולי פוסט־טראומה הוא הצורך להפחית מחשבות שליליות בקשר לעצמי, לאחרים ולעולם.[107] מחשבות שליליות אלה הן מאפיין מרכזי בפוסט־טראומה. ככל שהטיפול הפסיכולוגי מצליח להפחית את המחשבות השליליות הללו, כך פוחתים תסמיני הפוסט־טראומה באופן משמעותי יותר.[107]
פעילות גופנית אירובית יכולה להפחית סימפטומים של פוסט־טראומה.[112] ניתן לבצע פעילות אירובית ככלי טיפולי עצמאי, או כתוספת לטיפול קיים.[112] מחקרי התערבות מצאו שפעילות גופנית מפחיתה סימנים של פוסט־טראומה, כולל עוררות יתר והימנעות.[112] הוצעו מספר הסברים לאפקט הטיפולי של פעילות אירובית עבור חולי פוסט־טראומה. הפעילות הגופנית גורמת לעוררות פיזיולוגית. אנשים המבצעים פעילות אירובית לומדים עם הזמן להסתגל לעוררות הגופנית הזו, והדבר מקל עליהם את ההתמודדות עם עוררות הקשורה לפוסט־טראומה.[112] בכוחה של פעילות גופנית אף לשפר את התפקוד הקוגניטיבי. בכוחה לסייע לחולי פוסט־טראומה המתקשים לעיתים להתמודד עם הסחות דעת והמתקשים להפעיל שליטה קוגניטיבית.[112] פעילות גופנית יוצרת גם שינויים פיזיולוגיים נוספים היכולים לסייע לחולי פוסט־טראומה. היא מגבירה פלסטיות עצבית, מנרמלת את פעילות ציר ה־HPA ומפחיתה סמנים דלקתיים בגוף.[112]
בספרות המדעית לא קיימת הסכמה ברורה לגבי יעילותו של קנאביס רפואי בטיפול בפוסט־טראומה. מספר סקירות הגיעו למסקנה שאין מספיק עדויות לכך שקנאביס רפואי מסייע לאנשים עם פוסט־טראומה.[113][114][115] יש הטוענים כי ניתן לטפל בפוסט־טראומה בעזרת קנאביס או קנבינואידים (אנ') סינתטים.[116] עם זאת, המידע על מידת היעילות של טיפול זה ועל הבטיחות שלו מוגבל.[116][117] חלק מהמחקרים אף מקשרים בין השימוש בקנאביס לבין החמרה בסימפטומים לאחר שנה.[118]
המחלקה לטיפול בחיילים משוחררים בארצות הברית המליצה באופן חזק נגד השימוש בקנאביס או תוצרי קנאביס לטיפול בפוסט־טראומה.[91]
טיפול בנויורפידבק לסובלים מפוסט-טראומה קיים מתחילת שנות ה־90.[121]
מחקרי הדמיה מוחית מצביעים על כך שבקרב אנשים עם פוסט־טראומה (PTSD) יש הפרעות ברשתות עצביות התורמות לביטויים של סימפטומים של ההפרעה. אלה כוללים קשיי חשיבה רשת הניהול המרכזית (אנ'), בעיות בקשב (רשת הבולטות) ושינוי בתחושת האני (רשת ברירת המחדל).[122] במחקרי EEG של אנשים עם פוסט־טראומה, התגלו דפוסים דיספונקציונליים בגלי המוח. למשל, ירידה בעוצמה היחסית של קצבי אלפא, ועלייה בעוצמה היחסית של קצבי בטא. החסרים שנצפו בגלי האלפא היו קשורים לחוסר עיכוב חושי, דריכות יתר, ועוררות יתר כרונית הקשורה לתפקוד לקוי ברשת הבולטות וברשת ברירת המחדל. העלייה בגלי הבטא נקשרה לעוררות יתר כללית, הפרעות שינה, או חסרים בגמישות קוגניטיבית.[122]
מטא־אנליזה משנת 2023 סיכמה את תוצאותיהם של 7 ניסויים עם הקצאה רנדומלית שבדקו את האפקטיביות של נוירופידבק בעזרת EEG בקרב אנשים הסובלים מפוסט־טראומה.[123] כל שבעת המחקרים הראו יתרון לנוירופידבק בהפחתה של סימפטומים של חרדה, דיכאון ושינויים נוירופיזיולוגיים. האפקט הטיפולי הכללי היה גדול (d של כהן = 1.76-), אך הוודאות בעדויות (אנ') הייתה נמוכה מאוד.[124] כ־80% מהמטופלים בעזרת נוירופידבק חוו נסיגה במחלתם, בהשוואה לכ־25% שלא קיבלו את הטיפול.[124] בעקבות הטיפול חלו גם שינויים בתפקוד הנוירופיזיולוגי.[124] אחוז הנשירה של אנשים עם פוסט־טראומה מטיפול בנוירופידבק נמוך בהרבה (5%) מאחוז הנשירה מטיפולים פסיכולוגיים (20.9%).[124]
נראה שטיפול מסוג זה מתאים במיוחד לאנשים הסובלים מפוסט־טראומה שחווים רמות גבוהות של חרדה, קשיים בוויסות עצמי או דיסוציאציה, ושאולי לא יצליחו להשתפר בעזרת טיפולים אחרים.[122] האימון המוחי מסייע להם לווסת את עצמם בכלל, ואת העוררות הרגשית שלהם בפרט.[122] נראה גם שטיפול בנוירופידבק מסייע במיוחד ליוצאי צבא הסובלים מפוסט־טראומה. גודל האפקט במחקרים שבדקו אותם היה גדול (3.63-) בהשוואה לגודל האפקט במחקרים שבדקו את אוכלוסייה הבוגרת אחרת (0.67-).[124]
קיימות שיטות טיפול שנמצאו אפקטיביות יותר מאשר לא לקבל טיפול כלל, אך לא נמצאו אפקטיביות יותר מטיפולים אחרים. שילוב מציאות מדומה בטיפולי חשיפה שניתנים לחולי פוסט־טראומה משיגה תוצאות טובות ביחס להימצאות ברשימת המתנה (כלומר למצב בו לא מקבלים טיפול).[126][127] עם זאת, אין יתרון בשימוש במציאות מדומה ביחס לטיפולים אחרים.[126] בדומה לכך, ניסויים עם הקצאה רנדומלית הראו שטיפול במוזיקה מפחית סימפטומים של פוסט־טראומה.[128] עם זאת, איכות המחקרים הללו לא הייתה גבוהה. לא נמצא שטיפול במוזיקה עדיף על פני הטיפול הסטנדרטי בתרופות או פסיכותרפיה.[128]
במקרים מיוחדים של פוסט־טראומה, הנקראים פוסט־טראומה מורכבת, הנפגעים נחשפים לאירוע קיצוני במיוחד או מתמשך, ממנו הם אינם יכולים להימלט (למשל, מקרים חוזרים של התעללות בתוך המשפחה, אלימות מינית או פיזית, שבי, מלחמה). במקרים כאלה הנפגעים סובלים גם מתסמינים של פוסט־טראומה, אך עלולים לסבול מהפרעות נפשיות נוספות, ומתסמינים הנבדלים מתסמונת פוסט-טראומטית "רגילה".[130] נערך מחקר מטא אנליזה שבחן את האפקטיביות של טיפולים שונים לאוכלוסיות עם פוסט־טראומה מורכבת, כמו לוחמים, פליטים, קורבנות של התעללות מינית ואלימות במשפחה ואוכלוסיות באזורי לחימה.[39] המחקר מצא שבקרב אוכלוסיות אלה, טיפולים פסיכולוגיים סייעו להפחית פוסט־טראומה, חרדה ודיכאון, ושיפרו את איכות השינה.[39] טיפולים תרופתיים היו פחות אפקטיביים בטיפול בפוסט־טראומה ובשיפור השינה.[39] תרופות אנטי-פסיכוטיות הראו יעילות גבולית בהפחתת תסמיני פוסט־טראומה.[39] באופן כללי, שיטת הטיפול שנמצאה היעילה ביותר הייתה טיפול ממוקד טראומה.[39] עם זאת, שיטה זו הייתה פחות אפקטיבית בקרב לוחמים או אנשים מאזורי לחימה.[39] הטיפולים היעילים ביותר כללו שני מרכיבים טיפוליים או יותר.[39]
מחקר מתא-אנליזה נוסף מצא שעבור אנשים עם פוסט־טראומה מורכבת היה אפקט טיפולי בינוני לטיפול קוגניטיבי התנהגותי ולטיפול בחשיפה.[131] איכות המחקרים לטיפול מסוג EMDR לא היו גבוהים בשל מיעוט מחקרים בתחום.[131]
בדומה לאבחנה של מבוגרים, גם האבחנה של ילדים ובני נוער דורשת חוויה חוזרת של האירוע, הימנעות, רגשות שליליים ועוררות יתר, אך ישנם מספר מאפיינים ייחודיים לילדים.[132] ילדים בגיל בית-ספר לא בהכרח יחוו פלאשבקים ויזואליים או שכחה של מרכיבים מהאירוע הטראומטי. במקום זאת, הם יכולים לחוות עיוות בתפיסת הזמן של רצף האירועים. הם עלולים גם לחשוב שהיו סימני אזהרה לפני האירוע הטראומטי, ושאם הם יהיו עירניים יותר, הם ישימו לב לסימנים כאלה בעתיד.[132] ילדים בגיל זה יכולים אף לשחזר את האירוע הטראומטי באמצעות משחק, ציור, דיבור או בפעולות המשחזרות את האירוע.[132] בבני נוער התמונה דומה יותר לזו של מבוגרים, אך הם עלולים להפגין התנהגויות אימפולסיביות או תוקפניות.[132]
מכיוון שילדים שחוו אירוע טראומטי עלולים להיות חסרי שקט, ולהתקשות במיקוד קשב ובהתארגנות, עלולים לאבחן אותם בטעות כבעלי הפרעת קשב.[133]
מחקר מטא אנליזה שכלל כ־3,500 ילדים, מצא שהשכיחות של פוסט־טראומה בקרב ילדים ובני נוער עומדת על 16%.[134] האחוזים בקרב בנים (11%) היו נמוכים משמעותית מאשר האחוזים בקרב בנות (21%). האחוזים בקרב מי שחווה טראומה בינאישית (25%) היו גבוהים יותר מאשר בקרב מי שחווה טראומה שאינה בינאישית (10%). משוער שטראומה על רקע בינאישי, כמו פגיעה על-ידי אחד מבני המשפחה, מגבירה את תחושות האשם של הילד, ופוגעת בתחושת האמון.
בשנת 2017, מחקר ישראלי השווה בין שכיחות הפוסט־טראומה של ילדים מדרום הארץ שהיו תחת הפגזות, לבין זו של ילדים ממרכז הארץ. המחקר לא מצא הבדל בשכיחות הפוסט־טראומה של שתי הקבוצות. זאת אף על פי שהאמהות של הילדים בדרום דיווחו על פגיעה במצב הרגשי וההתנהגותי של ילדיהם.[135]
בקרב ילדים, אופי האירוע הטראומתי משפיע על הסיכון לפתח פוסט-טראומה. הסיכון מוגבר במצבים בהם נחווה איום גדול על החיים, התעללות פיזית או מינית, חשיפה ללחימה וחיים כפליטים. שכיחות גבוהה במיוחד קיימת בקרב חיילים-ילדים שהוכרחו לבצע פעולות אלימות.[136] חשיפה חוזרת לאירוע טראומתי מגבירה אף היא את הסיכון.
בעולם נמצא שהסיכון של בנות לפתח פוסט-טראומה גבוה פי שניים או שלושה מזה של בנים.[136] גם מחקר ישראלי מצא שלנערות יש סיכון גבוה יותר לסבול מפוסט־טראומה מאשר לנערים. עם זאת, לנערים היה סיכוי גבוה יותר לסבול מסימפטומים קיצוניים של פוסט־טראומה.[137]
ילדים הסובלים מהפרעה נפשית אחרת, ובמיוחד חרדה או הפרעה במצב הרוח, נמצאים בסיכון מוגבר לפתח פוסט־טראומה.[136] ילדים ובני נוער הנוטים לחשוב על האירוע הטראומטי שהם עברו באופן חוזר ונשנה (רומינציה), עלולים להגביר את הסיכוי להתפתחות של פוסט־טראומה ולהקטין את הסיכוי שההפרעה תחלוף.[55]
מטא אנליזה משנת 2019 העריכה את היעילות של מספר שיטות טיפול על סמך 32 ניסויים בילדים וצעירים.[138] שיטת הטיפול היעילה ביותר הייתה טיפול קוגניטיבי-התנהגותי ממוקד בטראומה, במיוחד בטיפול האישי ולא הקבוצתי. EMDR גם היא אפקטיבית, אך פחות. ייעוץ תומך לא היה אפקטיבי בהפחתה של תסמינים של פוסט־טראומה בילדים ובצעירים. פסיכותרפיית הורה-ילד, שחרור רגשי ומדיטציה היו גם יעילות וגם הראו תוצאות חיוביות, אך מכיוון שמעט מחקרים בדקו אותן, קשה לקבוע אם הן אכן מועילות.[138]
ברמה הקבוצתית והאישית, הטיפולים הפסיכולוגיים השכיחים לילדים הם טיפול קוגניטיבי-התנהגותי ממוקד בטראומה (אנ') והתערבות קוגניטיבית-התנהגותית לטראומה בבתי-ספר[139] (Cognitive-Behavioral Intervention for Trauma in Schools; CBITS).[140] שתי השיטות מראות תוצאות טובות להתמודדות עם טראומה של ילדים בבית ספר יסודי ותיכון.[139] עם זאת, הם מתאימים במיוחד לילדים בוגרים (מעל גיל 11) עם סימנים של דיכאון, חרדה, נסיגה ופחות מתאימים לילדים צעירים יותר, או אלה עם הפרעת התנהגות.[139] גם טיפול מסוג EMDR יכול לסייע לילדים, נוער וצעירים. אולם, מכיוון שכמות המחקרים שנעשו על שיטה זו מצומצמת, ההמלצה המרכזית היא להשתמש בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי ממוקד בטראומה.[141]
בבתי ספר מומלץ לפעול בשלוש רמות. ברמת בית הספר, מובילים תוכניות של פיתוח יכולות בקרב הצוות, ההורים והילדים.[142] אלה יכולים לכלול הכשרת הצוות במידע על טראומה והתמודדות, פיתוח כישורים חברתיים ורגשיים אצל הילדים. ברמת הכיתה או הקבוצה מעבירים פעילויות קבוצתיות לתלמידים הנמצאים בסיכון.[142] לדוגמה, טיפול קבוצתי התנהגותי-קוגניטיבי. ברמה האישית תומכים נקודתית בתלמידים שנפגעו באופן חמור מטראומה, לעיתים מחוץ לכותלי בית הספר.[142]
שימוש בכלבים טיפוליים לסיוע למתמודדים עם פוסט־טראומה
הלם קרב, הידוע גם בשמו "תגובת קרב", הוא המושג הפופולרי לפוסט־טראומה של חייל לאירוע שהתרחש בזמן פעילות מבצעית־מלחמתית.[143] רוב המאפיינים של פוסט-טראומה צבאית דומים לאלה של פוסט-טראומה כללית, אך יש לה גם מאפיינים ייחודיים.
במחקר אמריקאי נמצא כי יותר ממחצית הלוחמים האמריקאים במלחמת וייטנאם סבלו מתסמינים קליניים. במלחמת עיראק, מוערך שבין 12 ל־20 אחוזים מהחיילים סבלו מהפרעת דחק פוסט־טראומטית.[144]
באימון לחיסון בפני לחצים (אנ'), המטרה היא לאמן חיילים על מנת להפחית את הסיכון שיפתחו פוסט־טראומה. בצה"ל התקיימו בעבר התנסויות בתוכניות אימון מסוג זה.[145]
לאחר אירוע טראומתי, חיל הרפואה ממליץ למפקדים בצה"ל לקיים שיחת "משאבים" קבוצתית עם החיילים, תוך התייעצות עם קב"ן היחידה.[146] שיחה זו כוללת כמה מרכיבים:
מבוא – הצגה של מטרת השיחה וכלליה.
שחזור – דיווח על עובדות ומחשבות שהיו במהלך האירוע (לא רגשות).
אבחון כוחות – שיתוף ביחס למשאבים שסייעו להתמודדות בזמן האירוע ואחריו.
ביטוי הערכה ומשמעות – מתן משמעות לאירוע ולהתמודדות של החיילים.
במקרים של סימני חרדה, משתמשים בצה"ל במודל יהלו"ם ותוכנית מג"ן (מגייס חוסן נפשי), הדומים בעקרונותיהם למודל מעש"ה.[147] מומלץ להפעיל את מודל יהלו"ם כאשר מזהים תגובה חריפה – רעד, נתק, בלבול, בדידות, חוסר אונים, הצפה רגשית ואף התמוטטות פיזית. אם מזהים תגובה כזו, מבצעים התערבות מיידית הנמשכת כדקה. ראשית, אם הנפגע נכנס לתנוחה מתגוננת (ראש בין הברכיים, תנוחת עובר על הרצפה, שכיבה) יש להושיבו. במהלך ההתערבות, יש להימנע משפה רגשית ולהשתמש בטון סמכותי ואסרטיבי, אך לא תוקפני. המודל מתמקד בביצוע השלבים הבאים:[148][149]
יצירת קשר – דרישה מהנפגע ליצירת קשר עין, דרישה מהנפגע לזהות את הדובר או לומר את שמו.
הדגשת מחויבות – הבהרה שהנפגע אינו לבד ולא יישאר לבד.
לברר עובדות – הצגת שאלות קצרות ממוקדות עובדות (ולא רגשות).
וידוא סדר התרחשויות – תיאור במשפט בודד של האירוע שגרם לתגובה והדגשה שהאירוע הסתיים.
מתן משימות – הטלת מטלה פשוטה ומיידית על הנפגע שנמצאת בתחום יכולתו (השב אש, סחוב פצוע, הבא ארגז תחמושת), או מטלה מסיחת דעת (ספור לאחור מ־100 בקפיצות של 7).
בשל המודעות הרבה לבריאות הנפש, חיילים ובני משפחותיהם חוששים מהתפתחות של פוסט־טראומה, ופונים לצבא בבקשה לקבל טיפול נפשי מניעתי. בחיל הרפואה ממליצים להשתמש בגישה פסיכו-חינוכית ולהדגיש מספר עקרונות חשובים, שהמרכזי בהם הוא שלא רצוי להפנות לטיפול פסיכולוגי את כל מי שעבר טראומה.[150]
חרדה היא תגובה הישרדותית חשובה המסייעת לאדם להתמודד עם איומים.
במצבים לא נורמליים, כמו לחימה, כל תגובה היא נורמלית, גם אם היא לא מוכרת.
אנשים שונים מתמודדים אחרת עם מצב הדחק אליו הם נכנסו. אין דרך נכונה או שגויה.
לאדם יש יכולת טבעית להחלים ממצב הדחק בו הוא נמצא.
נדרש זמן עד שאירוע טראומתי יעובד ויתוייק במוח.
עבור רוב האנשים המצב ישתפר תוך כמה ימים.
חשוב להיות בקשר עם משפחה וחברים, לשתף במה שמתאים ולנסות ולחזור לשגרה.
מחקרים מראים שטיפול מניעתי לא מסייע למי שלא סובל מתסמיני חרדה גבוהים.[81] מומלץ לפנות לטיפול רק במקרים בהם ישנה הפרעת חרדה או תסמינים קיצוניים.
הדגמה של השימוש במציאות מדומה לטיפול בפוסט־טראומה על רקע צבאי
חיל הרפואה פיתח התערבות מודולרית למצוקה פוסט־טראומטית במהלך מלחמה.[151] הטיפול מתאים למי שמפגין תסמיני חרדה מוגברים, כמו במצב של הפרעת דחק חריפה. המודל בנוי ממספר מודולות:
יצירת קשר – יוצרים קשר אישי עם המטופל, מעריכים את המצב, מתקפים את התגובות הרגשיות השונות שיכולות לעלות, משתמשים בגישה הפסיכו־חינוכית ומדברים על אסטרטגיות התמודדות כמו נשימה סרעפתית, טכניקות הרפייה והפעלה גופנית.
דיסוציאציה – אם המטופל מראה סימנים של נתק או קיפאון, שואפים לעצור את הנתק ולהחזיר אותו לתפקוד. נעזרים בשיטת קרקוע בה מפעילים את חמשת החושים כדי להתמקד במה שקורה בעולם החיצון ולא במחשבות הפנימיות.
נרטיב – מבקשים מהמטופל לספר מה היה במאורע בדגש על תהליכים שכליים. אם ההתערבות מתקיימת בשלב הקרוב לאירוע, לא מחייבים את המטופל לספר את הסיפור, אלא אם כן הוא רוצה בכך. לאחר שהמטופל מסיים לספר, מסכמים את הסיפור ומדגישים את ההווה והעתיד. את הסיכום עושים תוך מסגרו מחדש של האירוע בדרך חיובית ואופטימית לגבי יכולתו של המטופל להתמודד.
שליטה ברגשות – נוקטים באסטרטגיות המתאימות למטופל להפחתת חרדה. למשל: הקצבת זמן לדאגה, הגדרה של זמן מוקצב במהלך היום לדאגה שרק במהלכו מציפים את הדאגות. מודולה זו משתמשת בעקרונות של הטיפול הקוגניטיבי.
חשיפה (אנ') חיה – אם למטופל ישנו קושי לתפקד בסביבה בטוחה (לאחר סיום הלחימה), חושפים את המטופל למצבים מעוררי דחק אך בטוחים. למשל, קריאת כתבה על הלחימה, תורנות שמירה. מודולה זו משתמשת בעקרונות של הטיפול הבהייביוריסטי.
טיפול קוגניטיבי – במודולה זו עובדים על מחשבות שליליות ומנסים לבחון את מידת התועלת והרציונליות שלהן.
מניעת נפילה – במודולה זו עובדים עם המטופל על שימור השינויים החיוביים שחלו בעקבות הטיפול. בוחנים מה סייע בטיפול, מה מסייע לו בהתמודדות.
אנשים הסובלים מפוסט־טראומה על רקע צבאי מפיקים תועלת נמוכה יותר מטיפול פסיכולוגי, בהשוואה לאנשים הסובלים מפוסט־טראומה מסיבות אחרות.[152] כלומר, מידת השיפור שלהם בעקבות הטיפול, נמוכה מהרגיל. בנוסף לכך, הם מראים גם שיעור רמיסיה נמוך יותר, כלומר מצבם משתפר פחות לאורך זמן.[152]
בשנת 2020 התפרסם מאמר סקירה על הטיפול בפוסט־טראומה צבאית בכתב העת היוקרתי JAMA.[7] לטענת החוקרים, קשה יותר לטפל בפוסט־טראומה על רקע צבאי, מכיוון שהחשיפה למצב הטראומתי עזה ומתמשכת, ומכיוון שהחיילים נוטים להיחשף לחוויות בעייתיות מבחינה מוסרית ולאובדנים. מחקרים שבחנו חיילים פעילים, מראים לעיתים תוצאות שונות מאלה שבדקו טיפולים בקרב האוכלוסייה הכללית או בקרב יוצאי צבא. מחקרים אלה מראים שעבור יוצאי צבא, אין הבדל באפקטיביות של כמה טכניקות טיפוליות: חשיפה מתמשכת, עיבוד קוגניטיבי, טיפול ממוקד הווה, סרטרלין ומדיטציה טרנסצנדנטלית. בכל המקרים האלה, רק 31% מהמטופלים החלימו או השתפרו. ברוב המקרים חל רק שיפור ללא החלמה, כלומר החיילים עדיין עמדו בקריטריונים של פוסט־טראומה גם לאחר הטיפול. היעדר ההבדלים בין השיטות הטיפוליות השונות מעלה את השאלה האם טיפול יעיל דורש חשיפה לאירוע הטראומתי או עיבוד קוגניטיבי שלו. עולה גם השאלה אם יש צורך להשתמש בשיטות דורשניות יותר (כמו חשיפה ממושכת ועיבוד קוגניטיבי) כאשר מתקבלות תוצאות דומות בשיטות דורשניות פחות כמו טיפול ממוקד הווה, סרטרלין ומדיטציה טרנסצנדנטלית. החוקרים הדגישו את הצורך להיות גמישים בשיטה הטיפולית, ולהחליף לשיטה אחרת אם אין תגובה חיובית.[7]
קיימות מספר דרכים לסייע לסובל מפוסט־טראומה להתמודדות מיטבית: אחת הדרכים היא הענקת תמיכה חברתית: עידוד הלומי הקרב להצטרף לקבוצות תמיכה בהן הלומי קרב אחרים משתפים בסיפורם הטראומטי ובכך משתפים ופורקים עול שהצטבר להם עם השנים מאז הטראומה.
דרכים נוספות להתנהל עם הפוסט־טראומה הן להתאמן, להיפגש עם אנשים שהם אוהבים ולעסוק בתחביבים שגורמים להם הנאה והרגשה טובה עם עצמם. באופן זה הם יכולים להרגיש שווים לסובבים אותם ובכך הם יחוו תחושה של הזדהות ושייכות לאותו מקום וחברה. הסביבה מזדהה ומבינה מהחוויה האישית את המצוקה שאותו בן אדם חווה ואולי היא יכולה להציע לו פתרונות יצירתיים להתמודדות עם הפרעה זו.[153]
דרך שנמצאה יעילה מאוד בסיוע לאותם הלומי הקרב היא הקשבה. ההרגשה שמקשיבים להם, הביטחון שיש מישהו שמבין אותם ונמצא שם בשבילם, בלי להכריח אותם לדבר אם הם לא מעוניינים, ובלי שמישהו יעצור בעדם כאשר הם בוחרים לשתף במצוקתם, עשויה לסייע לסובלים מפוסט־טראומה.[153]
בישראל קיימות מספר עמותות המסייעות לנפגעי פוסט־טראומה צבאיים כמו נט"ל.
פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: נדרשת עריכה למניעת כפילות בנושא שיקום הלומי קרב בישראל.
בסוף שנת 2021 היו מוכרים כ-5,700 נכי צה"ל שאובחנו עם הפרעה פוסט טראומטית בדרגות חומרה שונות. משנת 2016 ועד סוף ספטמבר 2021 הוגשו לאגף השיקום 3,795 בקשות להכרה במצב נפשי. המספר הגדול ביותר היה בשנת 2017 שכלל 795 בקשות, ועד תחילת אוקטובר 2021 התקבלה החלטה רק ב-58 אחוזים מן הבקשות האלו והשאר נשארו ללא החלטה סופית.[154]
חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט–1959 [נוסח משולב], מאגד כיום בתוכו את כלל הזכויות המגיעות לנכי צה"ל וכן מפרט את תהליך ההכרה כנכה צה"ל. בשנת 2016 נוספה לחוק ההגדרה של נכות נפשית שמטרתה להקל על הלומי קרב לקבל הכרה ככאלה.[155]
בשנת 2017 התנהל דיון סוער בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת על הטיפול בהלומי קרב. ראש אגף השיקום במשרד הביטחון, תא"ל (מיל') חזי משיטה, טען כי האגף מטפל בכ־51 אלף נכי צה"ל, מהם 4,649 הסובלים מפוסט־טראומה, ומחצית מקבלים תגמולים ודמי קיום בהתאם לנכותם המוכרת. משיטה הוסיף כי האגף מודע לעומסים הקיימים, וכי מתקבלות בו כ־6,000 תביעות להכרה בכל סוגי הנכויות בשנה. עם זאת הדגיש כי כל עוד מתנהל הליך של בירור תביעה, התובע זכאי לטיפול בהתאם לפגיעה שבגינה הוא תובע באותו זמן ומקבל אותו. חלק מהנפגעים טענו שהנתונים שהציג משיטה לא שיקפו את המצב בשטח. מרום מליניאק, נכה צה"ל, אמר כי אנשים ממתינים בין שנתיים לשבע שנים מאז זוהו כהלומי קרב ועד ההכרה. לדבריו יש מי שמאיימים בהתאבדות משום שארבעה חודשים אינם מקבלים טיפול פסיכיאטרי או תרופות, כי האגף שלח לו הפניה לרופא אחר.[156][157]
איציק סעידיאן, הלום קרב שהצית את עצמו כמחאה על היחס כלפי הלומי קרב בישראל.
באוקטובר 2020 התפרסם דוח ועדת בן ראובן, שהוקמה על ידי מנכ"ל משרד הביטחון לשעבר, אודי אדם, ובראשה עמד האלוף במיל' איל בן ראובן, על מנת לבחון את תפקוד אגף השיקום. הוועדה מצאה ליקויים בהתנהלות האגף, בהם היעדר שקיפות, פגיעה בזכאויות שהולכת ומחריפה בשנים האחרונות ועוד, וקראה לביצוע רפורמה מקיפה באגף.
בשנת 2021 החלה מחאת נכי צה"ל, כאשר הצית את עצמו נכה צה"ל איציק סעידיאן מול משרדי אגף השיקום במשרדי הביטחון בפתח תקווה. הצעד שנקט סעידיאן עורר עניין בקרב נפגעי צה"ל ונכי צה"ל, ולאחר הפגנות רבות שלהם הוחלט במשרד הביטחון לערוך רפורמה מקיפה ("נפש אחת") באגף השיקום. הוחלט שיוקצה תקציב של 300 מיליון שקלים לשם מתן מענה מיידי לצורכי הטיפול והשיקום של נכי צה"ל ומערכת הביטחון. בעיקר הוחלט להתמקד בנפגעי פוסט־טראומה וליצור מנגנון שיסייע להם מיידית. המנגנון, כך הוחלט, יכלול הקמת בית מאזן; סיוע פסיכולוגי לבני משפחה; מסלולי הכשרה מקצועית; הפעלת קבוצות תמיכה; הסתייעות בכלבי שירות; סל טיפולים אלטרנטיביים; והפעלת מוקד טלפוני מקצועי וייעודי.[158]
לאחר מכן החלה התקדמות בנושא בזכות רפורמת "נפש אחת", חצי שנה לאחר שהוכרזה, הוכרו במדינה כ-750 נפגעי פוסט טראומה. במסגרת הרפורמה בוטלה בדיקת נתוני רקע של לפני הגיוס, בוטלה חובת הנוכחות של הנכים בוועדות הרפואיות, הוקמו מערכות מקוונות חדשות ואף מוקד מיוחד לטיפול בנפגעי פוסט טראומה שדרכו ניתן מענה.[159]
בישראל חיים הלומי קרב רבים המבקשים לקבל הכרה וסיוע מרשויות המדינה. הסיוע שרשויות המדינה מעניקות אינו תמיד מספק. לכן קמו עמותות רבות המנסות לספק תמיכה במקומות שבהם הסיוע של המדינה חסר.
מי שנפגע נפשית במהלך שירותן הצבאי עשוי לזכות להכרה כנכה צה"ל מטעם אגף השיקום במשרד הביטחון. הזכאות לתביעת זכויות נתונה למי שלקה בנכות בהתאם לחוק הנכים בתקופת שירותו הצבאי וכתוצאה ממנו, והיא מעניקה לנפגעים סיוע בתחומי רפואה, רווחה, דיור תעסוקה ועוד. מתן התגמולים תלוי באחוזי הנכות שנקבעו לנפגע. תהליך ההכרה כהלום קרב ומתן החלטה בעניינם הוא מורכב ועשוי לארוך זמן בשל הצורך לקבל חומר רפואי ועובדתי מגורמי חוץ וממוסדות שונים.[160][161][162]
תביעות בגין פוסט־טראומה צבאית הן סבוכות יותר מפגיעות בגין חבלות גופניות. כאשר חייל נפגע בגופו, ניתן לראות את ההשפעות וגם לאמוד אותן באופן מדויק יחסית. אולם, במקרה של פוסט־טראומה, הנפש היא שנפגעת ואין פציעות גופניות שניתן לראות. נפגעי פוסט־טראומה שמעוניינים לקבל אחוזי נכות ממשרד הביטחון צריכים לעשות זאת בעזרת המצאת מסמכים רפואיים המעידים על פוסט־טראומה שאירע בעקבות הטראומה בשירות הצבאי. התסמינים של הלם קרב יכולים להתפתח מייד לאחר האירוע הטראומטי או שנים אחריו. ישנם לא מעט מקרים בהם חיילים לשעבר חווים טריגר שמחזיר אותם לאירוע טראומטי שאירע במהלך שירותם הצבאי. כתוצאה מהטריגר הזה, מתפתחת פוסט־טראומה שמלווה את הנפגע במשך זמן רב.[163][164][165]
נפגעי פוסט־טראומה הפונים לרשויות בבקשה שיכירו בהם נתקלים בתהליך בירוקרטי ארוך ומורכב, התהליך מורכב מכמה חלקים – הגשת בקשה לאגף השיקום ← איסוף מידע רפואי ועובדתי ← בדיקת יועצים רפואיים חיצוניים ← הגשת חוות דעת לקצין התגמולים על הקשר הסיבתי ← החלטה (הכרה או דחייה). תהליך זה המהווה עבורם מלחמה מתמדת ומכביד אף יותר על מצוקתם הנפשית.
עמותת "שמרו נפשם" – נוסדה בשנת 2021 על ידי ליאור לוי במטרה לספק מענה ועזרה לחיילים "השקופים" שחוזרים מהמלחמה. חברי העמותה מתנדבים על מנת לסייע ללוחמים הפצועים ולבני משפחותיהם, במהלך השיקום הפיזי, הנפשי והחברתי שעליהם לעבור. מטרת העמותה לתת בית טיפולי ומקום חם עבור נפגעי הפוסט טראומה על מנת לאפשר להם מקום לשיתוף ולתת להם כלים טיפוליים ומפגשי תמיכה קבוצתיים. בנוסף העמותה פועלת על מנת לשנות את החוק בישראל למען הלומי הקרב.[166]
עמותת "trauma4good" – נוסדה בשנת 2018 על ידי אורן אור ביטון אשר התמודד בעצמו עם פוסט טראומה כתוצאה משירותו הצבאי. מטרת העמותה לסייע באופן מרוכז ומקצועי בכל היבטי הטיפול הנחוצים לנפגעי PTSD שלא מצליחים לשבור את מעגל ההפרעה ומתדרדרים עד כדי פשע, סמים, אשפוזים ומחשבות אובדניות. נכון לשנת 2024, בעמותה מטופלים כארבעה מאות תיקים על ידי 35 מתנדבים ו-10 אנשי מקצוע. בשנת 2023 קיבל מייסד העמותה אורן אור ביטון את אות הנשיא על עשייתו בעמותה והקדשת חיו למען עזרה להלומי קרב בישראל.[167]
ישנן דוגמאות רבות לאומנות שנוצרה בעקבות חוויות טראומטיות שונות. בישראל הופקו מגוון סרטים תעודיים בנושא, בעיקר כאלו העוסקים בתגובת קרב (הלם קרב) וההחלמה ממנו.
"פרא" מאת גבי ניצן (2001) – דמותו של המספר, אדם (רונן), חוותה טראומה שככל הנראה גרמה לה למחיקת הזיכרון. למרות זאת, בהמשך חייו אדם (בגלגולו השני) סובל מפלאשבקים ומחזיונות הקשורים לאותה תקרית.
"בוערים" מאת גל חרמון (2019) – יוני, גיבור הסיפור, סובל מפוסט־טראומה מודחקת מתקרית במלחמת לבנון השנייה המתפרצת בשלב מאוחר יותר בחייו. כך גם דמות נוספת בספר, ששמה אינו מוזכר באופן מפורש, סובלת מפוסט־טראומה בעקבות תאונת דרכים, והתנהגותה מושפעת מכך.
"פצצה מתקתקת" מאת יזהר דוד (2016) – ספרו של איש השב"כ יזהר דוד, המתאר מספר אירועים מבצעיים בשרותו שגרמו לו לפתח פוסט־טראומה ואת השלכותיה על חייו.
"גם אני הייתי שם" מאת יהונתן הרבלין (2019) – הספר מבוסס על סיפורו האישי של הסופר ומלווה את גיבורו בימים שקדמו למלחמת צוק איתן ובמלחמה עצמה, בחדר הפסיכולוג שהוא מופנה אליו כדי להתמודד עם הלם הקרב, ובמסעותיו כתרמילאי בדרום אמריקה. בכך הוא נוגע בתמות נדירות בספרות העברית בת זמננו ונוטע תופעות עכשוויות – הטיול אחרי הצבא, שתיית אלכוהול ושימוש בסמים – לא רק בהקשר החברתי, אלא גם בהקשר הנפשי. כגיבורו הצעיר, גם יהונתן הרבלין צופה בעולם בעיניים קרועות שאינן תמיד מבינות את אשר הן רואות, ודווקא משום כך חוויותיו ותובנותיו מכמירות לב, והאומץ שהוא מפגין בחיטוט בפצעיו העמוקים ביותר, שהם פצעיה של החברה הישראלית כולה, מעורר השראה.
"תנין פיגוע" מאת אסף גברון (2006) – גיבור הספר, איתן "תנין" אינוך, הוא הייטקיסט תל אביבי בימי האינתינפאדה השנייה, שניצל משלושה פיגועים בשבוע אחד ומתמודד עקב כך עם פוסט־טראומה ועם השפעתה על חייו, על עבודתו ועל מערכת היחסים שלו עם זוגתו, עם חבריו ועם יתר הסובבים אותו.
"פוסט־טראומה" מאת נועם שדות (בהוצאת תמוז, 2006) – ספר שירים. מקור הטראומה הוא התעללות שעבר בילדותו מצד בן משפחה
"החייל האחרון" מאת ינון ניר (2015) – רומן אנטי־מלחמתי ואנטי־צבאי אשר עוקב אחרי שירותו הצבאי של הגיבור אליאב קדוש בצנחנים בשנות התשעים. קדוש ורבים מגיבורי הרומן (חיילים קרביים וג'ובניקים) סובלים מהפרעת דחק פוסט־טראומטית ברמה מסוימת בעקבות השירות בלבנון או המפגש עם המערכת הצבאית. במילותיו של אליאב קדוש "רוב האנשים לא מתפקדים תחת אש. מתוך כיתה של עשרה אנשים, במקרה הטוב רק שלושה יירו בחזרה כשיורים עליהם, וזה לא משנה כמה זמן הם משרתים בצבא, בכמה קרבות הם השתתפו או אם האויב עומד לכבוש להם את המוצב. היתר פשוט יקפאו על מקומם, לא יתפקדו עד שהשלושה מתוך העשרה שכן מתפקדים יהרגו את האויב, או השלושה מתוך העשרה של האויב שכן מתפקדים, יהרגו אותם. לפעמים הם נהרגים מאש כוחותינו. אש ידידותית. עם כאלה חברים מי צריך אויבים. את אחוות הלוחמים צריך להחליף באחוות הסטטיסטים. הניצבים".
המחזמרBandstand מספר את סיפורם של קבוצת חיילים ותיקים ששבים הביתה לארצות הברית לאחר מלחמת העולם השנייה, ונאבקים להשתלב בחייהם הישנים תוך התמודדות עם השפעותיה המתמשכות של המלחמה – כולל פוסט־טראומה ורגשות אשמה – ומקימים להקה שמורכבת אך ורק מחיילים ותיקים על מנת להתחרות בתחרות הרדיו הפטריוטי הלאומי בניו יורק.[169] המחזמר הוסמך על ידי הארגון Got Your 6 (אנ') לספר סיפור זה.[170]
בשנת 2007 עלתה על במת תיאטרוןצוותאאופרת הרוק "מלחמה – אופרת רוק" מאת קובי ויטמן, אחד מלוחמי המילואים שהשתתפו בקרב בג'נין בשנת 2002. האופרה מספרת את חוויית החיילים הפשוטים המגויסים בצו 8 לקרב. היצירה עוסקת בשאלות של מלחמה ומשמעות החיים נוכח המלחמה.
אודי כגן מתייחס לפוסט-טראומה שלו במופע הסטנד-אפ שלו. כגן השתתף גם במערכון "ונזכור (כמעט) את כולם" בתוכנית ארץ נהדרת. המערכון מתייחס להזנחה של החברה הישראלית את הלומי הקרב.[171]
^Aron, Cindy Miller, et al., Post-traumatic stress disorder (PTSD) and other trauma-related mental disorders in elite athletes: a narrative review, British journal of sports medicine 53, 2019, עמ' 779-784
^עדנה ב' פואה, ניצה נקש, אליזבת א' האמברי, ברברה א' רוטבאום | תרגום: מיכאל לוי, טיפול בהפרעה פוסט טראומטית באמצעות חשיפה ממושכת (PE) עיבוד רגשי של חוויות טראומטיות, פרובק, 2014
.jpg)
.jpg)
ערך מורחב – טראומה משנית
.jpg)
.jpg)
פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: נדרשת עריכה למניעת כפילות בנושא שיקום הלומי קרב בישראל..jpeg)
הפרעת דחק פוסט-טראומטית, דף שער בספרייה הלאומית
מצב נפשי: פוסט טראומה | איך מתמודדים?, סרטון בערוץ "כאן 11 - תאגיד השידור הישראלי", באתר יוטיוב, 3 בינואר 2022
נועה לימונה, איבדת עובר בשלב מאוחר של ההריון? אולי את פוסט־טראומטית, באתר הארץ, 9 בפברואר 2017