לדלג לתוכן

יחסי ארצות הברית – ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יחסי ארצות הברית – ישראל
ארצות הבריתארצות הברית ישראלישראל

לחצו כדי להקטין חזרה

רוסיהיפןקוריאה הצפוניתקוריאה הדרומיתמונגוליההרפובליקה העממית של סיןטאיוואןהפיליפיניםמלזיהאינדונזיהפפואה גינאה החדשהאוסטרליהניו זילנדאיי שלמהקלדוניה החדשהפיג'יוייטנאםלאוסקמבודיהתאילנדמיאנמרבנגלדשבהוטןנפאלהודוסרי לנקהפקיסטןאפגניסטןאיראןקזחסטןאוזבקיסטןטורקמניסטןקירגיזסטןטג'יקיסטןעומאןתימןערב הסעודיתאיחוד האמירויות הערביותקטרבחרייןכוויתעיראקירדןסוריהישראללבנוןקפריסיןאזרבייג'ןארמניהגאורגיהטורקיהמצריםלובתוניסיהאלג'יריהמרוקוסהרה המערביתמאוריטניהמאליניז'רצ'אדסודאןדרום סודאןאריתריאהג'יבוטיאתיופיהסומליהקניהאוגנדההרפובליקה הדמוקרטית של קונגוהרפובליקה המרכז-אפריקאיתקמרוןניגריהבניןטוגוגאנהבורקינה פאסוחוף השנהבליביריהסיירה לאוןגינאהסנגלגמביהכף ורדהגינאה המשווניתגבוןהרפובליקה של קונגוטנזניהבורונדירואנדהאנגולהזמביהמלאווימוזמביקמדגסקרזימבבואהבוטסואנהנמיביהאסוואטינידרום אפריקהלסוטומאוריציוספינלנדשוודיהנורווגיהנורווגיהדנמרקהממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדתאירלנדפורטוגלספרדצרפתצרפתאיטליהאיטליהאיטליהמלטהשווייץבלגיההולנדגרמניהפוליןבלארוסליטאלטביהאסטוניהאוקראינהמולדובהרומניהבולגריהיווןאלבניהמקדוניה הצפוניתסרביהמוטנגרובוסניה והרצגובינהקרואטיהסלובניהאוסטריהצ'כיהסלובקיההונגריהאיסלנדגרינלנדקנדהארצות הבריתארצות הבריתמקסיקוקובההקריבייםבליזגואטמלההונדורסאל סלוודורניקרגואהקוסטה ריקהפנמהקולומביהונצואלהגיאנהסורינאםגיאנה הצרפתיתברזילאורוגוואיאקוודורפרובוליביהפרגוואיארגנטינהצ'ילהאיי פוקלנד
ארצות הברית ישראל
שטח (בקילומטר רבוע)
9,833,517 22,072
אוכלוסייה
346,200,529 10,019,883
תמ"ג (במיליוני דולרים)
27,360,935 509,901
תמ"ג לנפש (בדולרים)
79,032 50,889
משטר
רפובליקה נשיאותית פדרלית דמוקרטיה פרלמנטרית
שגרירים
ג'ק לו מיכאל הרצוג

יחסי ארצות הברית – ישראל נחשבים מאז סוף שנות ה-60 של המאה ה-20 ליחסי החוץ הקרובים ביותר שמדינת ישראל מקיימת וגם מבחינת ארצות הברית יחסים אלו נחשבים ל"יחסים מיוחדים". היחסים בין ארצות הברית וישראל היו לרוב קרובים אך ידעו גם עליות ומורדות.

כמדינה קטנה במזרח התיכון הנתונה לסכנות קיומיות תמידיות, רואה ישראל ביחסיה עם מעצמה כמו ארצות הברית חשיבות עליונה, בזכות תרומתה לביטחונה ולשגשוגה. במקביל גם ארצות הברית נתרמת מהברית עם מדינה יציבה בלב המזרח התיכון.

שגרירות ארצות הברית בישראל שוכנת בירושלים, ושגרירות ישראל בארצות הברית שוכנת בוושינגטון. בספטמבר 2023 נחתם בין המדינות הסכם הדדי לכניסת אזרחים ללא צורך בויזה.

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מייסוד הקונסוליה בירושלים עד למלחמת העולם השנייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתעניינות האמריקאית בארץ ישראל החלה עוד במאה ה-19 אולם למרות ייסודה של הקונסוליה האמריקאית בירושלים ב-1844, ביקורו של מארק טוויין בשנות ה-60 של המאה ה-19 והקמת מספר מושבות אמריקאיות בארץ ישראל בסוף המאה ה-19, מנעה הבדלנות האמריקאית קשרים משמעותיים בין ארצות הברית וישראל. התפתחות משמעותית ביחסים אלו הייתה רק בזמן מלחמת העולם הראשונה כאשר הנרי מורגנטאו (האב), שהיה שגריר ארצות הברית באימפריה העות'מאנית, דיווח לארגונים היהודיים בארצות הברית על המצב הקשה של היישוב היהודי בארץ. הארגונים גייסו מגבית חירום (שהפכה לאחר מכן לג'וינט), העבירו את הסיוע לארץ (באמצעות הצי האמריקאי) וחילקו אותו בסיוע הקונסול בירושלים. כחלק מסיוע זה אף העביר הצי חלק ממגורשי מושבות הדרום צפונה ובכך מנע את גירושם מהארץ. ב-3 במרץ 1919 הודיע נשיא ארצות הברית וודרו וילסון על תמיכתו בהקמת קהילה יהודית בארץ ישראל. ב-1922 הועברה בקונגרס האמריקאי הצעה התומכת ב"בית לאומי" וב-1924 נחתם הסכם בין בריטניה לארצות הברית בנוגע לארץ ישראל אשר סעיף 7 בו שמר על האינטרסים של ארצות הברית בארץ.

לאחר מלחמת העולם הראשונה וקבלת המנדט הבריטי על ארץ ישראל, נחלשו מאוד הקשרים בין הארץ וארצות הברית. הדבר נבע בעיקר מתהליך הבדלנות שעברה ארצות הברית לאחר מלחמת העולם וכתוצאה מהתייחסותה למזרח התיכון כאזור השפעה בריטי. הפעילות המשמעותית היחידה ששרדה הייתה פעילותה הרפואית של הדסה וכן פעילות גיוס כספים של התנועה הציונית בארצות הברית.

רק כאשר התגברו רדיפות הנאצים אחר היהודים בסוף שנות ה-30, החלה לגלות ארצות הברית שוב עניין מסויג. לחץ יהודי בארצות הברית הביא את הממשל לפרסם באוקטובר 1938 הצהרה כי בניגוד לטענותיהם אין ארצות הברית רשאית להתנגד לשינוי כתב המנדט ולשינוי המדיניות הצפוי של בריטניה. לעומת זאת, הציע רוזוולט לבריטניה בסוף השנה כי חלק מערביי ארץ ישראל יועברו למדינות ערב השכנות (הצעה שנדחתה על הסף על ידי בריטניה). בתחילת 1939, לקראת פרסום הספר הלבן השלישי, לחץ הקונגרס ודעת הקהל האמריקאית על בריטניה למנוע את פרסומו, מחלקת המדינה המשיכה במדיניות של אי התערבות, ואף טענה כי יש לקחת בחשבון את האינטרסים הערביים. פרסום הספר הלבן לא נתקל בהתנגדות פומבית של הממשל (אף על פי שהנשיא הביע התנגדות באופן לא פומבי) ונוסח הספר הושפע רק במעט (בעיקר בהוספת אפשרות אישור הנציב העליון לקניית חלק מהאדמות) מעמדת ארצות הברית.

ממלחמת העולם השנייה עד להקמת מדינת ישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]
המסמך עליו חתם נשיא ארצות הברית הארי טרומן שבו הכירה ארצות הברית במדינת ישראל, דקות ספורות לאחר שהכריזה על עצמאותה, 14 במאי 1948
מברק סודי ביותר, שנשלח ביום 14 במאי 1948, ממחלקת המדינה של ארצות הברית לנציגויות הדיפלומטיות במזרח התיכון, המתריע על כוונת ארצות הברית להכיר דה פקטו במדינת ישראל
נשיא ארצות הברית הארי טרומן, בפגישה עם ראש ממשלת ישראל הראשון דוד בן-גוריון ושגריר ישראל הראשון בוושינגטון, אבא אבן, 8 במאי 1951

עם תחילת מלחמת העולם השנייה נכנסו חוקי הנייטרליות של ארצות הברית לתוקף, בעוד שארץ ישראל נחשבה (בגלל היותה תחת מנדט בריטי) כנמצאת במלחמה. מצב זה בצירוף הגורמים הבדלניים החזקים בארצות הברית, העמדה האנטי ציונית של מחלקת המדינה והקשיים הניכרים בתקשורת בעקבות המלחמה גרם לחוסר פעילות של ארצות הברית בשלב הראשון. לעומת זאת, מכוני מחקר פרטיים וציבוריים רבים שעסקו בתכנון המצב העולמי לאחר המלחמה, כללו בהצעותיהם גם את פתרון בעיית ארץ ישראל. באמצע 1941 חלה עליה בהתעניינות הציבורית בארצות הברית בנעשה בארץ ישראל בעקבות פעילות של ועד החירום הציוני והוועד האמריקאי למען ארץ ישראל, דבר שהביא את הנציגויות הערביות והמוסלמיות במדינה למחות. בשנת 1943 חלה עלייה ניכרת בהתעניינות של הממשל בארץ ישראל בעקבות התגברות האינטרסים שלו באזור (כיבוש צפון אפריקה, שימוש באיראן להעברת הסיוע לברית המועצות ועלייה ניכרת בקניית נפט מסעודיה), עלייה זו בהתעניינות נוצלה על ידי בריטניה לניסוח הצהרה אנטי ציונית משותפת שנועדה להבטיח את הפיכת ארץ ישראל למדינה ערבית, הצהרה זו נחסמה ברגע האחרון על ידי פעילות ציונית נמרצת אולם נותרה תלויה ועומדת. התגברות הידיעות על השואה ובעקבותיהם התגברות הפעילות הציונית בארצות הברית בשנת 1944 הביאו לעמדה פרו ציונית יותר ויותר של דעת הקהל בארצות הברית, דבר שהתבטא בין השאר בפעילות ניכרת בקונגרס (כולל העלאת הצעת חוק פרו ציונית שנחסמה על ידי הממשל) והכנסת קריאה להקמת קהילה (יהודית) בארץ ישראל במצעי שתי המפלגות בארצות הברית לקראת הבחירות בסוף שנה זו. מצב זה הביא לכך שבריטניה נאלצה להתחייב לכבד את אישורי העלייה גם לאחר שתוקפם היה אמור לפוג לפי הספר הלבן ב-31 במרץ 1944. לעומת זאת, לאחר ועידת יאלטה בתחילת 1945, נפגש רוזוולט עם אבן סעוד והבטיח לו כי יתחשב באינטרסים הערביים בארץ ישראל.

החל מסוף 1944 החלו להיחשף מחנות ההשמדה על ידי כוחות בעלות הברית, והתמונות המזוויעות שהתגלו בהם השפיעו השפעה ניכרת על דעת הקהל האמריקאית. במצב העולמי שנוצר לאחר המלחמה לא יכלה בריטניה לעמוד בלחץ האמריקאי ובסוף 1945 הוחלט על הקמת ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל. ועדה זו המליצה על חלוקת הארץ ועל אפשור עליית מאה אלף עקורים לארץ ישראל. חוסר שביעות רצונה של בריטניה הביא להקמת ועדת מוריסון-גריידי, ועדה משותפת לה ולארצות הברית, שהציעה לחלק את הארץ תוך שמירה על ממשל בריטי. תוצאות הוועדה נדחו על ידי היהודים, הערבים וכן על ידי ארצות הברית (באוקטובר 1946) שדרשה להרשות את הגירת העקורים באופן מיידי. ארצות הברית תמכה בתוכנית החלוקה באו"ם בסוף 1947 אולם מצבו הקשה של היישוב היהודי והערכת ה-CIA כי לא ישרוד את המלחמה, הביא אותה להציע ב-19 במרץ 1948 את החלפת המנדט במשטר נאמנות של האו"ם. עם זאת, מיד לאחר הכרזת העצמאות הכירה ארצות הברית דה פקטו (ובכך הייתה למדינה הראשונה שעשתה כן) בישראל וב-30 בינואר 1949 הכירה בה גם דה יורה.

ממלחמת העצמאות עד למלחמת ששת הימים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת העצמאות צייתה ארצות הברית להכרזת אמברגו הנשק של האו"ם וסירבה למכור ציוד צבאי לישראל, ה-FBI אף עצר יהודים אמריקאים שהעבירו נשק לישראל. אל שווימר, ממקימי התעשייה האווירית, נכלל ברשימת המבוקשים של ה-FBI[1]. בנוסף הערימה קשיים (אך לא יותר מכך) על מתנדבים יהודיים ולא יהודיים שבאו במסגרת המח"ל. כאשר פלש צה"ל לסיני בינואר 1949, דרשו האמריקאים את פינוי האזור. חששם של גורמים בממשל האמריקאי כי ישראל הסוציאליסטית תבחר להסתפח לגוש המזרחי במלחמה הקרה הופג לאחר תמיכתה של ישראל במלחמת קוריאה. במקביל סייעה הקהילה היהודית בארצות הברית לישראל במהלך תקופת הצנע. לאחר המלחמה התנגדה ארצות הברית לפעולות התגמול שביצעה ישראל והסתפקה באמירות רטוריות לגבי זכותן של אוניות ישראליות לעבור בתעלת סואץ.

נשיא ארצות הברית ג'ון פ. קנדי, שיזם את ביסוס הקשרים הביטחוניים עם ישראל, נפגש עם שרת החוץ גולדה מאיר, 27 בדצמבר 1962.
לוי אשכול ואשתו מרים עם הנשיא לינדון ג'ונסון ורעייתו, ליידי בירד, בארוחת ערב ממלכתית לכבוד ביקור ראש ממשלת ישראל בארצות הברית, יוני 1964

ב-1950 חתמה ארצות הברית יחד עם בריטניה וצרפת על ההצהרה המשולשת של שלוש המעצמות, שנועדה להבטיח את הסטטוס קוו הטריטוריאלי שנקבע בהסכמי שביתת הנשק ולמנוע מרוץ חימוש. ב-1951 דחתה ארצות הברית את בקשתה של ישראל לסייע בקבלת הסכם השילומים מגרמניה. לעומת זאת החלה ארצות הברית בסיוע בהיקף קטן (עשרות מיליוני דולרים בשנה) שנשאר בהיקף זה עד לתחילת שנות ה-70. ביולי 1952 הודיע ממשל טרומן כי הוא עדיין מחזיק בדעה המנוגדת לגישת ישראל, כי יש לכונן משטר בינלאומי בירושלים. ב-1953 פעלה ארצות הברית באמצעות אריק ג'ונסטון, שליחו המיוחד של הנשיא, כדי להביא לחלוקת מי הירדן. אף על פי שתוכנית ג'ונסטון (שגובשה סופית רק ב-1955 ונמסרה לישראל ב-1959) לא התקבלה רשמית, הרי שהמדינות חולקות המים (ישראל, ירדן, סוריה ולבנון) חילקו בפועל עד לסוף שנות ה-80 (למעט התקופה של המלחמה על המים) את המים לפי תוכנית זו. כמו כן, המשיכו האמריקאים כל העת בניסיון לתווך בנושא בין ישראל ומדינות ערב.

בארבעת החודשים הראשונים של 1956 פעל שליח אמריקאי מיוחד, רוברט אנדרסון לתיווך בין ישראל ומצרים אולם נכשל. בזמן מבצע קדש פעלה נגדו ארצות הברית תוך הפעלת לחץ על צרפת ועל בריטניה ומיד לאחריו דרשה ארצות הברית, יחד עם ברית המועצות, כי ישראל תפנה את חצי האי סיני וישראל נאלצה לעשות כן. בתמורה התחייבה ארצות הברית לדאוג להבטחת חופש המעבר של כלי שיט ישראלים במצרי טיראן[2]. לעומת זאת, העברת הנאום הסודי של ניקיטה חרושצ'וב לארצות הברית הביאה ליצירת קשר מודיעיני בין המדינות.

לאחר ההפיכה בעיראק ב-1958 שהביאה להתמוטטות ברית בגדאד החלו היחסים הצבאיים בין שתי המדינות להתחמם, כשארצות הברית רואה בישראל בסיס אסטרטגי שלה באזור.

ב-1952 גורש המזכיר הראשון בשגרירות ישראל בוושינגטון, אלישיב בן חורין, לאחר שנחשפה פעילות מודיעין ישראלית חשאית בארצות הברית[3].

הקמת הקריה למחקר גרעיני (בסיוע צרפת) בתחילת שנות ה-60 התגלתה על ידי ארצות הברית ופורסמה לראשונה על ידי מחלקת המדינה בסוף 1960. כתוצאה מחשיפת הכור שלוותה בלחץ אמריקאי, אפשרה ישראל לפקחים אמריקאים לערוך ביקורות בכור אשר נמשכו לפחות עד סוף שנות ה-60 (הלחץ נמשך עד שבתחילת שנות ה-70 הכירה ארצות הברית למעשה ביכולתה הגרעינית של ישראל). במאי 1961 נערכה פגישה ראשונה בין ראש ממשלת ישראל לנשיא ארצות הברית.

ב-11 במרץ 1960 נסע דוד בן-גוריון לארצות הברית לביקור בלתי-רשמי, כדי לקבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת ברנדייס, ופגש את נשיא ארצות הברית דווייט אייזנהאואר ואת סגנו ריצ'רד ניקסון. השניים דנו במצב במזרח התיכון.[4][5] ב-31 במאי 1961 נערך ביקור שני של בן-גוריון בבית הלבן, בו נפגש עם הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי.[6][7]

במאי 1963 הכריז הנשיא קנדי בנאום רשמי כי ארצות הברית תתערב לטובת ישראל במקרה של תוקפנות[8]. ב-12 בדצמבר אותה שנה נחתמה אמנת הסגרה בין שתי המדינות.

ביוני 1964 היה לוי אשכול לראש הממשלה הישראלי הראשון שהוזמן לביקור רשמי בארצות הברית, ונפגש עם נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון בבית הלבן. בעקבות זאת חתמו שתי המדינות על מזכר הבנות חשאי ב-10 במרס 1965.

עד למלחמת ששת הימים הייתה צרפת ספקית הנשק העיקרית של ישראל. עם זאת החל מראשית שנות ה-60 החלה ארצות הברית למכור לישראל נשק, תחילה הגנתי (כמו טילי הוק שנקנו בשנת 1962) ולאחר מכן גם התקפי (טנקי פטון שנקנו בשנת 1965). כמו כן סיפקה ארצות הברית נשק באופן עקיף לישראל שהועבר מגרמניה המערבית כחלק מהסכם השילומים (דבר שגילויו הביא להתמוטטות מאמצי האמריקאים להסכם הגבלת נשק עם התגלותו ב-1965).

ממלחמת ששת הימים עד למלחמת יום הכיפורים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון ורעייתו פאט ניקסון עם ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר, 1973
ראש הממשלה יצחק רבין עם נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר בבית הלבן, 7 במרץ 1977
פחות מחודש לאחר היבחרו, קבלת פנים חגיגית לראש הממשלה מנחם בגין ורעייתו על ידי הנשיא קרטר ורעייתו בוושינגטון, 19 ביולי 1977

לפני פרוץ מלחמת ששת הימים ניסתה ארצות הברית למנוע את המלחמה, אולם הפרת התחייבותה (שניתנה 10 שנים קודם לכן) למנוע הסגר על מצרי טיראן, על מנת שישראל תיסוג מסיני לאחר מבצע קדש, העמידה אותה במצב בו לא יכלה להתנגד לפעולה הישראלית. במהלך המלחמה הותקפה ספינת ביון של הצי האמריקני על ידי צה"ל, אירוע שנודע כתקרית ליברטי. לאחר המלחמה ניסתה ארצות הברית להתקרב לארצות ערב במטרה לבלום את ההשפעה הסובייטית והביאה לקבלת החלטה 242 במועצת הביטחון, אולם בשל תוצאות המלחמה נטו מדינות ערב (במיוחד מצרים) לצד הסובייטי שסייע להם להשתקם. מצב זה, בצירוף ההידרדרות החמורה ביחסים בין צרפת וישראל והתקרבות של צרפת לברית המועצות[9], הביא להידוק היחסים בין ישראל וארצות הברית, כאשר ארצות הברית הפכה לספקית הנשק העיקרית של ישראל. לעומת זאת סיפוח מזרח ירושלים לישראל נתקל בהתנגדות אמריקאית תקיפה, ב-28 ביוני (יום לאחר הסיפוח) הודיע שגריר ארצות הברית באו"ם כי היא אינה מכירה בו וב-1 ביולי 1969 הודיע מחליפו כי ארצות הברית רואה במזרח ירושלים שטח כבוש. בשנת 1969 הייתה שותפה ארצות הברית (יחד עם בריטניה, צרפת וברית המועצות) לשיחות הארבע שנועדו לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי[10] ולאחר מכן מזכיר המדינה ויליאם רוג'רס הציע בשנים 1969–1971 שלוש תוכניות לפתרון הסכסוך, במיוחד בהקשר למלחמת ההתשה.

סמוך למלחמת ששת הימים, עמדה התמיכה בישראל בקרב אזרחי ארצות הברית על 56%, לאחר המלחמה נסקה התמיכה ל-74%[11].

היחסים הצבאיים בין המדינות קיבלו דחיפה נוספת עם האמברגו הצרפתי על מכירת נשק בישראל, שהביא את ארצות הברית למכירת מטוסי F-4 פנטום לישראל בשנת 1968, עסקה בה היה מעורב אישית נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון[12]. המשלוח הראשון של מטוסי הפנטום הגיע לישראל בספטמבר 1969 וארצות הברית הצהירה שאספקת המטוסים נעשתה בתגובה לנשק שברית המועצות שלחה לארצות ערב[13].

במהלך ספטמבר השחור הכריעה בקשה של ארצות הברית בוויכוח הפנימי שנערך בישראל בקשר לתמיכה במלך חוסיין. לאחר מלחמת ההתשה נקלע הממשל בארצות הברית לבעיות פנימיות (פרשת ווטרגייט), דבר שהקטין את מעורבותו באזור. בעקבות מצב זה, ניסיונותיו של סאדאת להשיג התקדמות מדינית נתקלו בהתעלמות גם מצד ארצות הברית. ב-1972 נוסדה הקרן לשיתוף פעולה מדעי[14].

ממלחמת יום הכיפורים עד למלחמת המפרץ

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת יום כיפור הביאה להתפתחות משמעותית ביחסים, כאשר ההפתעה במלחמה גרמה לכך שללוחמי צה"ל לא היה די ציוד, ובשלב מתקדם של המלחמה העבירה ארצות הברית ציוד ברכבת אווירית דרך אירופה. המלחמה גרמה לעלייה משמעותית במתיחות בין ארצות הברית ובין ברית המועצות, כאשר בשיא המשבר, בסוף המלחמה, הועלתה רמת הכוננות בצבא ארצות הברית לרמה 3 (מתוך 5). לאחר המלחמה ניצלה ארצות הברית את המצב לניסיונות שלום שכללו את ועידת ז'נבה (דצמבר 1973) ואת הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה במאי 1974, ניסיונות אלו לוו בלחץ מסיבי על ישראל. ב-16 ביוני 1974 הגיע לישראל נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון. היה זה ביקור ראשון של נשיא ארצות הברית בישראל[15]. חרם הנפט הביא לחיזוק הגישה הפרו ערבית בארצות הברית, דבר שהביא להתגברות הייצוא למדינות ערב ולעימותים על רקע מכירת נשק אמריקאי מתקדם לארצות אלו שנמשכים עד לימינו. ב-1974, בעקבות התעוררות המאבק למען אסירי ציון הועבר בקונגרס חוק הקורא לשחרורם ומטיל סנקציות על ברית המועצות עד לשחרורם.

במרץ 1975 פרץ משבר ביחסים, כאשר ארצות הברית דרשה מישראל לסגת ממעברי המיתלה והגידי ללא הסכם אי לוחמה, משבר זה לווה בהכרזה של הממשל על "הערכה מחדש" ולעומתה מכתב תמיכה בישראל של שלושת רבעי מחברי הסנאט לנשיא. משבר זה הסתיים כאשר הוסכם על נוכחות אמריקאית אזרחית לכאורה במקום, דבר אשר אפשר את הסכם הביניים בין ישראל למצרים ב-1975 (שלווה בחתימת מזכר הבנות בין המדינות שקבע בין היתר כי ארצות הברית תספק במידת הצורך נפט לישראל)[16] ועודד את יציאת מצרים ממעגל ההשפעה הסובייטי. כחלק מהתפתחות זו שלח ב-1 בספטמבר 1975 הנשיא ג'רלד פורד מכתב סודי לראש הממשלה יצחק רבין שבו התחייב לא רק לאספקת נשק אלא גם לשמירת היתרון האיכותי של ישראל (התחייבות שחוזרת ונשנית מאז) ולכך שלא תיווצר מדיניות אמריקאית חדשה באזור ללא התייעצות עם ישראל.

בעשור הרביעי לקיומה של מדינת ישראל, בשנים 1987-1977, התהדקו היחסים בין ישראל לארצות הברית, וראייתה של ארצות הברית את ישראל כנכס אסטרטגי עבורה במזרח התיכון קיבלה משנה תוקף. הידוק היחסים בין המדינות בא לידי ביטוי בשדרוג היחסים במישור האסטרטגי-צבאי ובמישור הכלכלי, למרות חילוקי דעות בנושאים: אופן קידומו של התהליך המדיני במזרח התיכון, ומדיניותה של ישראל ביהודה ושומרון, בעזה, ברמת הגולן ובלבנון[17]. ב-1977 הועבר חוק בקונגרס האמריקאי המטיל קנסות על חברות אמריקאיות המיישמות את החרם הערבי. בתחילת אוקטובר 1977 נערכה ועידת שלום בינלאומית על הסכסוך הישראלי-ערבי בחסות ארצות הברית וברית המועצות בז'נבה. ארצות הברית הייתה המלווה העיקרית של תהליך השלום בין ישראל ומצרים כאשר במהלך ועידת קמפ דייוויד לחץ הנשיא ג'ימי קרטר על הצדדים להגיע להסכם. טקס חתימת הסכמי קמפ דייוויד נערך בבית הלבן ב-17 בספטמבר 1978 והביא לא רק לשלום בין ישראל ומצרים אלא גם לתחילתו של סיוע אמריקאי רציף (לישראל - צבאי בעיקרו) לשתי המדינות. חתימתו הסופית של הסכם השלום ב-26 במרץ 1979 לוותה בהסכם שבו התחייבה ארצות הברית לערוב לביצועו, לספק נשק לישראל ולהימנע מאספקת נשק שיסכן אותה[18]. כמו כן, ארצות הברית מימנה את העברת בסיסי חיל האוויר מסיני לתוך הקו הירוק.

ב-3 במרץ 1980 תמכה ארצות הברית בהחלטה 465 של מועצת הביטחון של האו"ם שהצהירה כי אמנת ז'נבה הרביעית מוחלת על השטחים, כולל מזרח ירושלים, אולם לאחר מכן חזר הממשל בו. החל משנת 1981 ניתן הסיוע האזרחי האמריקאי לישראל בצורת מענקים וב-30 באוקטובר שנה זו נחתם הסכם שיתוף פעולה אסטרטגי בין ישראל וארצות הברית. הסכם זה בוטל במהרה בעקבות החלת הריבונות הישראלית על הגולן. לעומת זאת תקיפת הכור העיראקי ב-7 ביוני הביאה למתח ביחסים ולעיכוב אספקת מטוסים לישראל. באותה שנה הביאה גם מכירת מטוסי שליטה ובקרה מסוג בואינג E-3 סנטרי (AWACS) לסעודיה למתח ביחסים.

בשנת 1982 הכריז מזכיר המדינה האמריקאי אלכסנדר הייג, ש"ישראל היא נושאת המטוסים האמריקאית הגדולה והיעילה". אין צורך להציב עליה חיילים אמריקאים, אי אפשר להטביעה והיא משייטת באזור חיוני לביטחון ארצות הברית[19].

מבצע שלום הגליל הביא למתיחות בין ישראל וארצות הברית שראתה בו הפרה של הסכם הפסקת האש בין ישראל ואש"ף שהושג בתיווכה ב-24 ביולי 1981. טבח סברה ושתילה הביא להידרדרות נוספת ביחסים (ולשליחת כוחות מארינס ללבנון, שנאלצו לסגת משם שנה לאחר מכן בעקבות פיגועי טרור). גם דחייתה של ישראל את תוכנית רייגן ב-1 בספטמבר 1982 שגובשה בעקבות שליחות פיליפ חביב לאזור לא תרמה ליחסים, ותוכניות ארצות הברית להתקדמות הוקפאו בשל רצח באשיר ג'ומייל.

ב-1983 התאוששו היחסים, דבר שהתבטא בחתימה על הסכם הדיאלוג האסטרטגי בין המדינות ב-29 בנובמבר. בינואר 1984 נערך תרגיל ימי ואווירי משותף ראשון ולאחר מכן הקימה ארצות הברית מחסני ציוד צבאי בישראל (המחסנים שייכים לארצות הברית אולם חוסכים את זמן ההעברה אם מוחלט להעביר את הציוד לישראל).

ב-1985 התייצב הסיוע הצבאי האמריקאי על 3 מיליארד דולר לשנה והוא הפך למענק, בנוסף סייעה ארצות הברית לתוכנית הייצוב של 1985 על ידי מענק של 1.5 מיליארד דולר וסיוע של מומחים כלכליים (אחד מהם, סטנלי פישר, הפך כעבור שני עשורים לנגיד בנק ישראל). בנוסף נחתם ב-22 באפריל 1985 הסכם אזור סחר חופשי בין שתי המדינות שהיה הראשון מסוג זה שחתמו שתי הארצות.

ב-21 בנובמבר 1985 חלה הידרדרות משמעותית במצב היחסים[דרושה הבהרה] בעקבות חשיפת פרשת פולארד, אזרח אמריקאי שריגל לטובת ישראל ונתפס על ידי ה-FBI (לאחר שניסיונו למצוא מקלט בשגרירות ישראל נכשל), נשפט ונכלא בארצות הברית. ב-1996 קיבל פולארד אזרחות ישראלית. חרף מאמצים מצד ישראל לשחרורו, הוא שוחרר מהכלא לאחר 30 שנות מאסר ב-20 בנובמבר 2015.

עד למהפכה האסלאמית ב-1979 היו יחסי איראן–ישראל טובים, למרות הידרדרות היחסים לאחר המהפכה נשארו מספר קשרים בין ישראלים לשרידי משטר השאה. קשרים אלו היוו את הבסיס לפרשת איראן-קונטראס (הידוע גם כ"איראנגייט") שבמסגרתה מכרה ארצות הברית נשק לאיראן בעסקה סיבובית בתיווך ישראלי מאמצע אוגוסט 1985 ועד לינואר 1986. הכסף שהתקבל שימש למימון קבוצות מורדים ניקרגואים בשם קונטראס.

ב-6 במאי 1986 שולבה ישראל בתוכנית מלחמת הכוכבים כאשר נחתם הסכם לפיתוח טיל החץ במסגרתה. במרץ 1987 תמכה ארצות הברית בהסכם לונדון בין ישראל וירדן (ההסכם נכשל בשל סיבות פוליטיות פנימיות בישראל).

בשנת 1987 הוכרה ישראל כ"בעלת ברית עיקרית שאינה בנאט"ו"[20], דבר שהעניק לה השתתפות בפרויקטים צבאיים אמריקאיים. ביוני 1987 חתמו המדינות על הסכם להקמת תחנת ממסר של קול אמריקה בערבה, תחנה זו הייתה מיועדת לשדר לאזורים בשליטה סובייטית. הקמת התחנה נתקלה בהתנגדות עזה מצד ארגוני איכות הסביבה ולבסוף בוטלה בתחילת שנות ה-90 בעקבות התמוטטות ברית המועצות.

החל מתחילת שנות ה-80, השקיעה ישראל בפיתוח מטוס קרב עצמאי, הלביא, פיתוח אשר מומן חלקית על ידי הסיוע האמריקאי. בסוף שנת 1985 גבר הלחץ האמריקאי כנגד המטוס שאמור היה להתחרות בתעשיית המטוסים האמריקאית (במיוחד במטוס ה-F-16), לחץ שהביא לביטול הפרויקט לבסוף ב-30 באוגוסט 1987.

בעקבות פריצת האינתיפאדה הראשונה בדצמבר 1987 יזמה ארצות הברית בפברואר-מרץ 1988 תוכנית שלום שנודעה כמסמך שולץ, תוכנית שלא הביאה להתקדמות מעשית. הכרזתו של אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית בנובמבר 1988 הביאה לפתיחת דיאלוג בינו לבין ארצות הברית שהתקיים תוך התנגדות תקיפה של ישראל (הדיאלוג הופסק לאחר הפיגוע בניצנים ב-1990). בשנת 1989 הציעה ארצות הברית תוכנית שנודעה כ-4 הנקודות של בייקר (במאי) ואחר כך כ-5 הנקודות של בייקר (בספטמבר), תוכנית שלא התממשה. במקביל הסכימו ארצות הברית וישראל על עריכת בחירות בשטחים אולם הן לא התקיימו בשל מחלוקת על מזרח ירושלים שהתבטאה גם בהכרזתו של ג'ורג' הרברט ווקר בוש ב-3 במרץ 1990 כי מזרח ירושלים איננה חלק ממדינת ישראל. בעקבות פלישת עיראק לכווית העבירה ארצות הברית סוללות פטריוט לישראל. בפעם הראשונה לוו הסוללות בחיילים אמריקאיים שהגנו על שמי ישראל.

ממלחמת המפרץ עד לפיגועי 11 בספטמבר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד לפני פרוץ מלחמת המפרץ הפעילה ארצות הברית לחץ כבד ביותר על ישראל שלא להגיב לירי אפשרי של טילים מעיראק עליה וזאת במטרה למנוע התפוררות הקואליציה כנגד עיראק, בתמורה התחייבה ארצות הברית לפעול כנגד הטילים במערב עיראק. במהלך המלחמה פעלה אמנם ארצות הברית כנגד הטילים בעיראק ואף הפעילה סוללות טילים בישראל כנגדם אולם למעשה התגלה מאוחר יותר כי פעולות אלו היו בלתי יעילות בעליל. הלחץ האמריקאי מנע מישראל לפעול כנגד עיראק על אף תביעות חוזרות ונשנות של מערכת הביטחון.

לאחר המלחמה ביקשה ישראל לנצל את האיפוק כדי לקבל סיוע כלכלי אמריקאי לקליטת העלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר, בצורה של ערבויות להלוואה אותה ביקשה ישראל מבנקים מסחריים בארצות הברית על מנת לממן בניית שיכונים לעולים (סיוע אותו ביקשה בסוף 1990, כלומר עוד לפני המלחמה). מטרה זו נתקלה בקשיים מצד האמריקאים שתקפו את ישראל על ההתנחלויות ואף הודיעו כי ינכו מהערבויות את עלותן. מאבק זה נמשך במהלך ביקוריו של מזכיר המדינה ג'יימס בייקר (שבתקופתם הוקמו התנחלויות חדשות), בניסיון של ראש הממשלה יצחק שמיר להפעיל את איפא"ק (השדולה הישראלית בארצות הברית) כדי ללחוץ על הממשל והגיע לשיאו בנאום ב-12 בספטמבר 1991 שבו תקף ג'ורג' בוש האב את שמיר על ההתנחלויות, האשים את איפא"ק בפעולה כנגד האינטרסים של ארצות הברית (האשמה שממנה נסוג מאוחר יותר בשל טענות על אנטישמיות) שעליהם הוא מגן, הציג את מלחמת המפרץ כמיועדת לסיוע לישראל והזכיר את הסיוע הכלכלי המשמעותי לישראל (כאלף דולר לנפש בשנה). במקביל ניצלה ארצות הברית את חיזוק מעמדה כתוצאה מהתמוטטותה הקרבה של ברית המועצות כדי להביא לכינוס ועידת מדריד בין ישראל ומדינות ערב השכנות. מאמצי התיווך של ארצות הברית כהמשך לוועידת מדריד נתקלו בקשיים משמעותיים, מה שהביא להתדרדרות משמעותית ביחסים שבין המדינות.

לאחר בחירות 1992 ומינויו של יצחק רבין לראשות הממשלה חל שיפור ביחסים, דבר שהביא לאישור העברת הערבויות ב-5 באוקטובר (החמישית הראשונה הועברה בדצמבר). עם זאת המאבק על הערבויות נמשך והסתכם לבסוף בקיצוץ של 774 מיליון דולר מ-10 מיליארד שאמורים היו להינתן לישראל (בפועל ניצלה ישראל רק כ-6.6 מיליארד במהלך חמש השנים שבהן סופקו הערבויות)[21].

בנובמבר 1992 הפסיד נשיא ארצות הברית בוש ליריבו ביל קלינטון. מומחים שניתחו את תוצאות הבחירות הצביעו על כך שהקהילה היהודית הענישה את בוש על יחסו הנוקשה לישראל, והעבירה את תמיכתה כמעט באופן מלא ליריבו[22], מה שתרם באופן משמעותי לתבוסתו.

נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ויושב ראש הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת בעת הסכמי אוסלו ב-13 בספטמבר 1993
טקס חתימת הסכם השלום עם ירדן, במסוף הערבה בגבול ישראל-ירדן בסמוך לאילת, 26 באוקטובר 1994

ארצות הברית לא שותפה בשיחות שהביאו להסכמי אוסלו אולם למרות זאת החליטו הפלסטינים והישראלים לערוך את טקס החתימה ב-13 בספטמבר 1993 בבית הלבן, דבר שהעניק להסכם הביניים חסות אמריקאית. כמו כן הסכם השלום בין ישראל לירדן שנחתם ב-26 באוקטובר 1994, נחתם בנוכחות נשיא ארצות הברית ביל קלינטון. גם הסכם קהיר בין ישראל לפלסטינים שנחתם ב-28 בספטמבר 1994, נחתם בבית הלבן.

לפני בחירתו לנשיא תמך ביל קלינטון (בריאיון לעיתון Middle East Insight) בהכרה בירושלים כבירת ישראל הבלתי מחולקת ובמרץ 1994 התנגד ממשלו באו"ם להצעת החלטה בנושא גינוי הטבח בחברון בשל סיבה זו. ב-23 באוקטובר 1995 הועבר בארצות הברית חוק המכיר בירושלים כבירת ישראל ומחייב את הממשל להעביר את השגרירות האמריקאית בישראל אליה עד 1999[23] (ביצוע החוק נדחה כל פעם בחצי שנה והתבצע רק ב-2018 על ידי דונלד טראמפ). במקביל ניהל הממשל האמריקאי מדיניות חצויה (בהתאם למדיניות המעורפלת של ישראל בשנים אלו) לגבי האוריינט האוס שמצד אחד שלל רשמית קיום מרכז פעילות של הרשות הפלסטינית בירושלים ומצד שני פקידיו ביקרו תדיר במקום.

לאחר רצח רבין ביקר הנשיא ביל קלינטון בארץ במסגרת הלוויה, והצליח לרגש רבים בחברה הישראלית כאשר ביטא "שלום, חבר" בעברית בנאום ההספד שלו. לאחר גל פיגועי הטרור במרץ 1996 ארגנה ארצות הברית ועידת אנטי-טרור בשארם א-שייח', האופוזיציה בישראל הציגה את מטרת הוועידה כסיוע לבחירתו של שמעון פרס לראשות הממשלה ותקפה את הבטחות ארצות הברית לסיוע לישראל שניתנו בה.

לאחר בחירתו של בנימין נתניהו לראשות הממשלה פרצו מהומות מנהרת הכותל, מהומות אלו הביאו את ארצות הברית ללחוץ על ישראל לפנות את חברון, דבר שאכן הביא לחתימת הסכם חברון בינואר 1997. לאחר חתימת ההסכם חלה התדרדרות ביחסי המדינות כאשר נתניהו סירב להיענות לדרישת ארצות הברית להמשיך בתהליך המדיני. לבסוף הביא הלחץ האמריקאי האינטנסיבי את בנימין נתניהו להסכים בסוף 1998 לכינוס ועידת וואי שבמרילנד, בה נחתם הסכם להתקדמות התהליך המדיני ולמימוש חלקים בהסכם אוסלו, שבעיקרו העברת 13% משטחי C שבגדה שהועברו לשטחי A ו-B,‏ 1% ו-12% בהתאמה. אולם מצב היחסים המשיך להידרדר (לאחר שיפור קל בעקבות הוועידה), כאשר נתניהו, שמצבו הפוליטי התדרדר, נקלע לעימות עם ארצות הברית בעקבות ביקורו של קלינטון בעזה.

עליית האינטרנט וגאות ה-.com שהחלה בסוף שנות ה-90 והגיעה לשיאה ב-2000 הביאה לעליה דרמטית במספר החברות הישראליות (רובן חברות היי טק) הנסחרות בבורסת ניו יורק עד כדי כך שהן מהוות את קבוצת המניות הזרות הגדולה ביותר בה.

בתקופת ממשלתו של אהוד ברק חל שיפור משמעותי ביחסים בין ישראל וארצות הברית. נכונותו של ראש הממשלה ברק להגיע להסכמי שלום עם סוריה ועם הפלסטינים הביאה את ארצות הברית לנסות ולקדם את התהליך המדיני. תחילה נערכו בתחילת 2000 שיחות בחסות אמריקאית בשפרדסטאון שבמערב וירג'יניה בין ישראל וסוריה, אולם הן נכשלו. במקביל נערכו דיונים על מתן סיוע אמריקאי לנסיגה מלבנון בה תמכו האמריקאים, דיונים שלבסוף לא השיגו דבר. שיאו של הניסיון האמריקאי לקדם את התהליך היה בשיחות קמפ דייוויד בין ישראל והפלסטינים שנערכו ביולי 2000; אולם גם שיחות אלו לא צלחו כאשר האשים הנשיא ביל קלינטון, לצד הישראלים, את הפלסטינים ויאסר ערפאת בכשלונן. גם לאחר פריצת האינתיפאדה השנייה באוקטובר 2000 המשיכו האמריקאים לנסות ולקדם את התהליך, בין השאר על ידי מתווה קלינטון שהוצע בדצמבר באותה השנה.

מכירת נשק ישראלי לסין הביאה למשבר ביחסים הביטחוניים בין המדינות ב-2000, כאשר ארצות הברית הציבה אולטימטום לישראל להימנע ממכירת ארבע מערכות פאלקון מוטסות בשווי של כמיליארד דולר לסין. ישראל נאלצה לבסוף לבטל את העסקה דבר שהביא למשבר עמוק ביחסיה עם סין ולתשלום פיצויים גבוה. במהלך השנים שלאחר מכן חסמה ארצות הברית עסקה דומה עם הודו וכן גרמה קשיים ניכרים במכירת נשק ישראלי (שהתחרה בנשק אמריקאי) לטורקיה.

עם כניסתו של ג'ורג' ווקר בוש לבית הלבן בינואר 2001 לאחר תחילת האינתיפאדה השנייה, ימים לפני בחירתו של אריאל שרון במקומו של ראש הממשלה המכהן אהוד ברק, לא התערבה ארצות הברית באזור ובמהלך המדיני בין ישראל לפלסטינים בהמשך השנה, עד לספטמבר 2001.

מפיגועי 11 בספטמבר עד תום תקופת הנשיא אובמה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראש ממשלת ישראל אריאל שרון במהלך פגישה עם הנשיא ג'ורג' ווקר בוש
הנשיא ברק אובמה במהלך פגישה שהתקיימה בבית הלבן עם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ב-18 במאי 2009
מזכיר המדינה ג'ון קרי נפגש עם הנשיא שמעון פרס, 2013
הנשיא דונלד טראמפ בפגישה עם הנשיא ראובן רבלין במהלך ביקורו בארץ במאי 2017
ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו והנשיא טראמפ במהלך ביקורו של נתניהו בבית הלבן, פברואר 2017

פיגועי 11 בספטמבר הביאו לשינוי משמעותי ביחסים כאשר לאחר כעשור (מאז מלחמת המפרץ) שבו הושקעו מרב המאמצים בכיוון המדיני, הרי שכעת התחזק שוב הגוון הביטחוני שלהם. הפיגועים הביאו את ארצות הברית לאמץ גישות נוקשות יותר (ודומות יותר לאלו של ישראל) ביחס לטרור ולאבטחה (דבר שהביא גם לזכייתן של חברות ישראליות רבות במכרזים ביטחוניים).

הפיגועים אמנם הביאו לשינוי מיידי כמעט במדיניות האמריקאית (בניגוד למקרים דומים בעבר, חיילי צה"ל שנכנסו לשטחי A לפני הפיגועים לא נדרשו על ידי הממשל לצאת משם מיד), אולם ישראל חששה כי תיווצר הפרדה בין טרור מקומי לטרור עולמי. מצב זה הביא את אריאל שרון לנאום ב-4 באוקטובר 2001 את "נאום צ'כוסלובקיה" שבו הודיע כי ישראל תתנגד להקרבתה על מזבח השגת שיתוף הפעולה עם מדינות ערב. עם זאת, במהרה התברר כי חשש זה איננו מעוגן במציאות. למרות החשש כי בוש הבן ילך בדרכי אביו ג'ורג' הרברט ווקר בוש, הוא התגלה כאישיות פרו ישראלית, ולישראל ניתן גיבוי כמעט אוטומטי לכל צעדיה.

במהלך האינתיפאדה השנייה הביעה ארצות הברית תמיכה רבה בישראל (במיוחד החל מפיגועי 11 בספטמבר) תוך שהיא מסייעת לה להדוף את ההתנגדויות של גורמים אחרים בקהילה הבינלאומית ובמיוחד בקוורטט (הכולל גם את האו"ם, רוסיה והאיחוד האירופי) למדיניותה. במקביל ניסתה ארצות הברית מספר פעמים לקדם את התהליך המדיני. בין הניסיונות הבולטים היה נאום בוש (24 ביוני 2002, שבו הכריז רשמית בפעם הראשונה על תמיכה במדינה פלסטינית) ומפת הדרכים (הוגשה רשמית ב-30 באפריל 2003, אושרה סופית בוועידת עקבה ב-4 ביוני). לעומת זאת, גילתה ארצות הברית חשדנות הולכת וגוברת כלפי יאסר ערפאת, יו"ר הרשות הפלסטינית, החרימה אותו החל מפרשת קארין A בתחילת 2002 ופעלה למעשה להדחתו ולהחלפתו באבו מאזן עד למותו בסוף 2004.

במהלך מלחמת עיראק שיזמה ארצות הברית ב-2003 התכוננה ישראל לספיגת מטחי טילים מעיראק, סיכון שלא התממש. עוד לפני המלחמה ביקשה ישראל סיוע ישיר וערבויות של ממשלת ארצות הברית להלוואות שתיקח על מנת להוציא את המשק הישראלי ממיתון. ארצות הברית אישרה חלקית את הבקשה והוחלט על הסכם ערבויות דומה מאוד לזה שהוסכם עליו בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה.

בתמורה לתוכנית ההתנתקות שבוצעה ב-2005 והביאה לנסיגתה של ישראל מרצועת עזה, העניק בוש מכתב לשרון ובו התחייב לפעול למניעת הפיכת האזורים שישראל נסוגה מהם לאיום ביטחוני על ישראל. בנוסף ישראל זכתה לתמיכתה של ארצות הברית לאחר שתדלנות ישראלית בארצות הברית, ובדומה לנסיגה מלבנון נערכו דיונים על קבלת סיוע לה. בדצמבר חתמו שתי המדינות על הסכם לשיתוף פעולה לאיתור הברחת חומר רדיואקטיבי (כולל הצבת מתקן לגילוי בנמל חיפה). לאחר ניצחון החמאס בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית בתחילת 2006 תמכה ארצות הברית בעמדת ישראל השוללת כל משא ומתן עם הרשות. במהלך מלחמת לבנון השנייה תמכה ארצות הברית בעמדת ישראל שדרשה קבלת ערבויות לנסיגת חזבאללה. מאז השתלטות חמאס על רצועת עזה באמצע 2007 תומכת ארצות הברית בעמדת ישראל השוללת כל דיאלוג איתו בטרם יכיר בישראל. תמיכה זו נמשכה גם בתקופת מבצע עופרת יצוקה בה הכשילה ארצות הברית קבלת החלטות נגד ישראל במועצת הביטחון.

לאחר בחירתם של ברק אובמה לנשיאות ארצות הברית ושל בנימין נתניהו לראש ממשלת ישראל בתחילת 2009, נתגלעה מתיחות בין שתי המדינות, בשל דרישתה של ארצות הברית להפסקת הבנייה בהתנחלויות כצעד מקדמי למשא ומתן, תביעה לה נענתה חלקית ישראל בהקפאת הבנייה בהן בסוף 2009. בשנת 2010, התפתח משבר בין המדינות, בעקבות הכרזתה של ישראל על בניית 1600 יחידות דיור ברמת שלמה שבירושלים, בניגוד לעמדת ארצות הברית שטענה שמהלך כגון זה עלול להפריע למשא ומתן המדיני בין ישראל לפלסטינים.

במסגרת התייצבותה של ארצות הברית נגד החלטות אנטי-ישראליות באומות המאוחדות, היא הטילה בפברואר 2011 וטו במועצת הביטחון על הצעה לגנות את ישראל על הבנייה בהתנחלויות. ביולי 2011 החליט הקונגרס ברוב גורף של למעלה מ-400 תומכים מול 6 מתנגדים, על הפעלת סנקציות נגד הרשות הפלסטינית אם תכריז על הקמת מדינה באופן חד צדדי. בדצמבר 2014 הטילה ארצות הברית וטו על ההצעה הפלסטינית ל"סיום הכיבוש", שקוראת ל"סיום הכיבוש ולהגדרת לוח זמנים לגיבוש הסכם שלום ולנסיגה ישראלית מהשטחים"[24].

ב-20 במרץ 2013 ערך נשיא ארצות הברית ברק אובמה ביקור של שלושה ימים בישראל, במהלכו סקר את מערכות ההגנה האוויריות ואת סוללת כיפת ברזל, ביקר במספר אתרים כמו מוזיאון ישראל, מוזיאון "יד ושם" והר הרצל, וכן בכנסיית המולד בבית לחם, ביצע מספר פגישות מדיניות, קיבל בארוחת ערב חגיגית את עיטור הנשיא פרס ונאם בבנייני האומה לעיני סטודנטים. בנוסף ביקר אובמה ברמאללה ונפגש עם יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן[25].

בשנים 2013–2014 התנהל משא ומתן בין ישראל לפלסטינים, בהובלת ממשלו של אובמה ומזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי, שלבסוף לא צלח והסתיים באפריל 2014.

בעקבות פעילות ארצות הברית להסכם על תוכנית הגרעין האיראנית, נתגלעה מתיחות בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לנשיא ברק אובמה. המתיחות הגיעה לשיאה בשנת 2015, לאחר שיו"ר בית הנבחרים ג'ון ביינר הרפובליקני, הזמין את נתניהו לנאום בפני שני בתי הקונגרס. ההזמנה והנאום, שלא תואם מראש עם הממשל האמריקאי, יצרו מתיחות בין הנשיא אובמה לנתניהו, לאחר שנתניהו דיבר נגד ההסכם המתגבש בין המעצמות לאיראן. אובמה עצמו, ומספר חברי קונגרס דמוקרטים,לא נכחו בנאום. החיכוכים בין נתניהו ואובמה המשיכו לאורך הפעילות האמריקאית בנוגע לגרעין האיראני. עם זאת, אובמה הדגיש שהיחסים בין ארצות הברית לישראל נשארו הדוקים כבעבר, וחילוקי הדעות אינם משפיעים על שיתוף הפעולה הכלכלי והצבאי. לבסוף, נחתמו הסכמות לוזאן על תוכנית הגרעין האיראנית באפריל 2015, שהובילו לאחר חודשים נוספים של שיחות להסכם המעצמות על תוכנית הגרעין האיראנית.

ב-23 בדצמבר 2016 נרשמה מתיחות גבוהה ביחסים בין שתי המדינות, כשארצות הברית נמנעה בהחלטה נגד ההתנחלויות במועצת הביטחון של האו"ם, שאושרה ברוב של 14-0-1 (ארצות הברית נמנעה). הימנעות ארצות הברית בהחלטה זו באו"ם (והחלטתה שלא להתנגד ולהטיל וטו) עוררה תגובות קשות בישראל ובארצות הברית, וראש הממשלה בנימין נתניהו הגדיר את ההחלטה כצבועה וגם הנשיא הנבחר דונלד טראמפ תקף את ההחלטה.

תקופת הנשיא דונלד טראמפ

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת זו התחממו היחסים (בעקבות ההתנהלות הפרו-ישראלית של טראמפ):

ב-15 בפברואר 2017 כחודש לאחר השבעתו, נפגש הנשיא דונלד טראמפ עם ראש הממשלה בנימין נתניהו בבית הלבן על מנת לדון בנושאים העומדים על הפרק, בהם המאבק בטרור, תוכנית הגרעין האיראנית והסכסוך הישראלי-פלסטיני[26]. במהלך מסיבת העיתונאים הצהיר טראמפ כי הוא לא רואה בתוכנית שתי מדינות לשני עמים את הפתרון היחיד לסכסוך, ואמר כי "נאהב את מה שהצדדים יאהבו"[27].

ב-22 במאי 2017, הגיע הנשיא דונלד טראמפ לביקור רשמי בישראל[28], טראמפ ומשלחתו ביקרו בכותל המערבי[29], ובכנסיית הקבר. במהלך הביקור אמר טראמפ לראש הממשלה בנימין נתניהו שלאיראן לא יהיה נשק גרעיני[30]. ב-6 בדצמבר 2017 הכריז נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ ב"נאום ירושלים" על הכרת ארצות הברית בירושלים כבירת ישראל, וכן על כוונתו להתחיל בהכנות להעברת את שגרירות ארצות הברית בישראל מתל אביב לירושלים. טקס העברת שגרירות ארצות הברית בישראל לירושלים נערך ב-14 במאי 2018.

ב-21 במרץ 2019 הצהיר טראמפ כי "כי "לאחר 52 שנים הגיע הזמן שארצות הברית תכיר באופן מלא בריבונות הישראלית ברמת הגולן, דבר חשוב מבחינה אסטרטגית וביטחונית לישראל וליציבות האזורית"."[31]

ב-25 במרץ 2019 חתם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ על צו נשיאותי שבו ארצות הברית מכירה באופן רשמי בריבונות ישראל על רמת הגולן[32].

בנובמבר 2019 הודיע ממשל טראמפ על שינוי עמדה בנוגע לחוקיות ההתנחלויות הישראליות ביהודה ושומרון, ועל דחיית הגישה לפיה הן מנוגדות מטבען לחוק הבינלאומי[33]. הממשל האמריקאי קידם את תוכנית המאה, תוכנית הכוללת הצעה להסכם שלום לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בנוסף, תיווך ביצירת הסכמי אברהם בין ישראל למספר מדינות ערביות.

בנובמבר 2020, ביקר מזכיר המדינה האמריקאי מייק פומפאו בישראל, שם נפגש עם שר החוץ, גבי אשכנזי, נשיא המדינה, ראובן ריבלין ולאחר מכן השתתף בפסגת מדינית יחד עם ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו ושר החוץ של בחריין, עבד א-לטיף א-זיאני[34]. לאחר הפסגה אמר פומפאו כי ארצות הברית תכריז על תנועת ה-BDS כתנועה אנטישמית ואף תפסיק את התמיכה בכל קבוצה עם קשר כלשהו לתנועת ה-BDS[35].

בנוסף, ביקורו ביקב פסגות שבשער בנימין הפך אותו למזכיר המדינה האמריקני הראשון שביקר בהתנחלות כלשהי. פומפאו אמר במהלך הביקור שארצות הברית תסווג את מוצרי ההתנחלויות כ"תוצרת ישראל"[36].

תקופת הנשיא ביידן

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראש ממשלת ישראל נפתלי בנט (מימין) נפגש עם נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן בבית הלבן, אוגוסט 2021 (במהלך מגפת הקורונה בארצות הברית)
ראש ממשלת ישראל יאיר לפיד נפגש עם נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן בעת ביקורו בישראל, יולי 2022
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

לעומת הנשיא טראמפ התנגד להסכם הגרעין עם איראן ואף פרש ממנו, הנשיא ג'ו ביידן תומך בחזרה להסכם, אך לצד זאת הצהיר כי אם המגעים הדיפלומטיים עם טהראן ייכשלו - יפנה לנתיבים אחרים[37]. נשיא ארצות הברית ביידן ונפתלי בנט, ראש ממשלת ישראל, תמכו בליבון המחלוקות בנושא בשיח ישיר ולא שיח תקשורתי[38]. אף על פי כן, ראש הממשלה בנט הצהיר על התנגדותו לחזרה להסכם, בדומה לעמדת קודמו בתפקיד. מאוחר יותר אמר ביידן כי הסכם הגרעין עם איראן "מת".

הנשיא ביידן תומך בפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני באמצעות שתי מדינות לשני עמים[39]. עם התמשכות מלחמת חרבות ברזל פתח ביידן ביוזמה מדינית לקידום חזון שתי המדינות[40].

ביולי 2022 ביקר הנשיא ביידן בישראל והכריז יחד עם ראש הממשלה יאיר לפיד על "אמנת ירושלים"[41]. לקראת ביקורו, נשאל ביידן (בריאיון עם יונית לוי) על ההתרחקות של אחדים מחברי מפלגתו מישראל, והשיב "הם מעטים והם טועים".

בימי נשיאותו נחנכו פורום הנגב - פורום שרי חוץ שנתי של ארצות הברית, ישראל ורוב המדינות הערביות שמקיימות עמה יחסים דיפלומטיים; וקבוצת I2U2 - קבוצה שכוללת את איחוד האמירויות הערביות, ארצות הברית, הודו וישראל ואמורה לשתף פעולה במגוון תחומים.

בתחילת 2023, זמן קצר לאחר הקמת ממשלת נתניהו השישית החלה מתיחות ביחסי ארצות הברית-ישראל[42] בעיקר סביב הליכי החקיקה של הרפורמה המשפטית בישראל והתסיסה החברתית שחלה בישראל בעקבות זאת. הממשל האמריקאי הפעיל על נתניהו לחץ במטרה למנוע את העברת החוקים ללא הסכמה רחבה. במענה לשאלת כתבים אמר ביידן כי אינו מתכוון להזמין את נתניהו לביקור בבית הלבן בזמן הקרוב[43][44].

למתיחות זו נוספו גם דבריו של שר האוצר בצלאל סמוטריץ' שלאחר פיגוע ירי נגד ישראלים שבוצע בחוארה אמר שיש "למחוק את חוארה". דבריו זכו לגינויים מצד משרד החוץ האמריקני, ולמרות שהוא הבהיר שלא הייתה כוונתו לפגיעה בחפים מפשע, אנשי הממשל האמריקאי הודיעו שלא ייפגשו איתו כשביקר בארצות הברית, וביטלו את השתתפותם באירוע של הבונדס בו נאם[45].

בעקבות אישור התיקון בחוק ההתנתקות שביטל את תחולתו בצפון השומרון, זומן שגריר ישראל לשיחה במחלקת המדינה, לראשונה מאז 2010[46].

בפברואר 2024 הטילה ארצות הברית סנקציות על 4 מתנחלים בגין אלימות כלפי פלסטינים[47], צרפת ובריטניה נקטו אחריה צעד דומה[48][49].

לאחר שבצלאל סמוטריץ' הודיע כי נתניהו אישר לקדם בניה של 3000 יחידות דיור באזור מעלה אדומים בעקבות פיגוע הירי במחלף הזיתים[50], שר החוץ אנתוני בלינקן אמר כי "ההתנחלויות לא מועילות לשלום מתמשך - והן גם לא עולות בקנה אחד עם החוק הבינלאומי. הממשל שלנו שומר על התנגדות נחרצת להרחבת ההתנחלויות, שרק מחלישות - ולא מחזקות - את ביטחון ישראל"[51].

מלחמת חרבות ברזל

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – ארצות הברית במלחמת חרבות ברזל

ארצות הברית היא התומכת העיקרית של ישראל במלחמת חרבות ברזל, סיפקה לישראל אמצעי לחימה[52] וגינתה בחריפות רבה את מתקפת הפתע על ישראל. הנשיא ביידן נשא נאומי תמיכה אחדים וארצות הברית השתתפה בהצהרת מדינות המערב המגנות בחריפות את מתקפת החמאס. מזכיר המדינה האמריקני אנתוני בלינקן הגיע לביקורים אחדים בישראל במהלך המלחמה וכך גם הנשיא ביידן, כדי לדון במלחמה. ארצות הברית תיווכה את עסקת שחרור החטופים בסוף נומבר 2023, שבה הוסכם על הפוגה ושוחררו משבי החמאס 70 ישראלים, בעיקר נשים וילדים.

ב-20 באוקטובר ביקש ביידן מהקונגרס אישור לתוספת 14 מיליארד דולר לתקציב התמיכה בישראל[53].

היחסים בין ממשל ארצות הברית לממשל בישראל הצטננו ככל שהמלחמה התארכה. הנשיא ביידן דרש הפסקת אש מיידית במסגרת עסקה לשחרור חטופים, והזהיר מפני המשבר ההומניטרי המחמיר בעזה. כדי לעקוף את הצורך לעבור במעברי הגבול בין ישראל לעזה ואת בעיית החלוקה של הסיוע, החלה ארצות הברית בהקמת נמל זמני בעזה, במטרה להעביר 2 מיליון מנות מזון מדי יום. ההחלטה האמריקאית התקבלה בעקבות אסון הסיוע ההומניטרי ברחוב א-רשיד בעזה[54].

אסון הסיוע ההומניטרי ברחוב א-רשיד בעזה הגיע לאחר שורת מקרים בהם ישראל התקשתה לעמוד בהתחייבותה להכניס סיוע לרצועה, מכיוון שהמשאיות נחסמו על-ידי מפגינים והוביל להחלטה האמריקאית להקים נמל זמני בעזה במטרה להבטיח את כניסת הסיוע לרצועה ואת חלוקתו לאזרחים.

ב-14 במרץ נשא מנהיג הרוב בסנאט של ארצות הברית, צ'אק שומר, נאום בו אמר כי נתניהו "אפשר להישרדותו הפוליטית לגבור על האינטרסים של ישראל", שהוא בנה קואליציית ימין קיצוני שגרמה לו "לקבל בקלות רבה מדי" את ממדי הרג האזרחים בעזה, ו"ישראל לא תוכל להצליח כמנודה נגד כל העולם". הוא הוסיף שנחוצות בחירות בישראל[55][56][57]. ביידן גיבה את הנאום ואמר שהוא משקף דאגה שאמריקאים רבים שותפים לה"[58]. יריבו לבחירות לנשיאות, דונלד טראמפ, אף אמר שצריך ולסיים את המלחמה וישראל מפסידה במאבק על דעת הקהל[59].

על אף המתיחות ביחסים משלוחי הנשק מארצות הברית לישראל לא נפגעו, במרץ 2024 אישרה ארצות הברית משלוח נוסף של 25 מטוסי קרב F35A ופצצות במשקל טון[60]. כשנשאלה על כך סגנית הנשיא קמלה האריס, היא אמרה "חשוב מאד להבחין או לפחות לא לבלבל בין ממשלת ישראל לאזרחים הישראלים. לאזרחים הישראלים, כמו לפלסטינים, יש זכות לביטחון."[61]

הסכמים והבנות בין ישראל לארצות הברית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ב-1957, לאחר מבצע סיני, לחצה ארצות הברית לסגת מסיני, והתחייבה בתמורה לדאוג להבטחת חופש המעבר של כלי שיט ישראלים במצרי טיראן[62].

ב-12 בדצמבר 1962 נחתמה אמנת הסגרה בין שתי המדינות.

ב-10 במרץ 1965 חתמו שתי המדינות על "מזכר הבנות" ראשון וחשאי[63].

ראש הממשלה בנימין נתניהו וסגן הנשיא מייק פנס בעת ביקורו בירושלים

ב-1975 נערך מזכר הבנות האמריקני-ישראל, בין ממשלו של ג'רלד פורד לממשלת ישראל. במזכר התחייב הממשל האמריקני, בתמורה לוויתורים ישראליים בגבול עם מצרים, שלא להכיר באש"ף ולא לנהל איתו משא ומתן כל עוד עומד אש"ף בסירובו להכיר בישראל ובזכותה להתקיים בגבולות מוכרים ובטוחים. ממשלו של ג'ימי קרטר שבא אחריו, התסתייג מהתחייבות זו וניסה לעקוף אותה בדרכים שונות אולם נמנע מלהפר אותה בגלוי. ההתחייבות השנייה במזכר הייתה שארצות הברית תתאם מראש עם ישראל מהלכים להתקדמות בתהליך השלום. התחייבות זו הופרה ב-1 באוקטובר 1977 כשממשל קרטר השיק יוזמה משותפת עם ברית המועצות, ליישוב הסוגיה הפלסטינית, מבלי ליידע את ראש הממשלה הישראלי על המהלך[64].

ב-1978, כתמורה לוויתור ישראל על סיני בהסכם השלום עם מצרים, התחייבה ארצות הברית לערוב לביצועו, לספק נשק לישראל ולהימנע מאספקת נשק שיסכן אותה[18].

ב-1991, כדי לדרבן את ישראל להסכים לכינוס ועידת מדריד, מסרה ארצות הברית לישראל מכתב ביטחונות ובו מצוין כי היא אינה תומכת בכינונה של מדינה פלסטינית עצמאית.

ב-2005, בתמורה לתוכנית ההתנתקות העניק בוש לשרון מכתב שבו הכיר בזכות ישראל על גושי ההתנחלויות ביהודה ושומרון.

ב-19 בספטמבר 2014 אשרר הסנאט האמריקני ברוב גדול את חוק "השותפות האסטרטגית ישראל־ארצות הברית". חוק שחיזק באופן משמעותי את שיתוף הפעולה בין שתי המדינות, בכל הנוגע לאיומים ביטחוניים ולסוגיות אזוריות. את ההצעה יזמו הסנטורים ברברה בוקסר ורוי בלאנט. עם אישורה הסופי של הצעת החוק קיבלה ישראל, בין היתר, מטוסי תדלוק ותחמושות מיוחדות, הועמדו לרשותה תצלומים שיפיקו לווייני ריגול אמריקניים, והמרחב האווירי של ארצות הברית נפתח לאימונים של חיל האוויר הישראלי[65][66].

שיתוף פעולה ביטחוני

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – היחסים הצבאיים בין ארצות הברית לישראל
מטוס חיל האוויר האמריקאי F-15C (משמאל), מטוס חיל האוויר הישראלי F-16 מטייסת 107 (באמצע), ומטוס חיל האוויר האמריקאי F-16, ממתינים להמראה בבסיס חיל האוויר האמריקאי נליס בנבדה, במסגרת תרגיל אווירי משותף
מטוס הרקולס של חיל האוויר האמריקאי מבסיס רמשטיין נוחת בבסיס חצרים, ב-6 בדצמבר 2009, במסגרת תרגיל משותף של צבא ארצות הברית וצה"ל, אשר נמשך 10 ימים

בראשית ימי מדינת ישראל לא היה שיתוף פעולה ביטחוני בין המדינות, ארצות הברית הטילה אמברגו על ישראל (כחלק מאמברגו של האו"ם) בזמן מלחמת העצמאות ואמברגו זה היה בתוקף עד לראשית שנות ה-60. שיתוף פעולה מודיעיני משמעותי החל בעקבות מסירת הנאום הסודי של חרושצ'וב ב-1956. השגת הנוסח המדויק של הנאום נחשבה להישג מדהים לשירותים החשאיים של ישראל[67], ויצרה את התשתית לשיתוף הפעולה עם ה־CIA. עם זאת, באותה שנה איימה ארצות הברית מבחינה צבאית על ישראל אם לא תיסוג מסיני.

החל מאמצע שנות ה-60 הפך שיתוף הפעולה הביטחוני לבסיס היחסים בין המדינות. ארצות הברית השקיעה מאמצים רבים להשיג מטוס מיג 21 שהיווה את חוט השדרה של הכוח האווירי הסובייטי וטייסי צפון וייטנאם, אך ללא הועיל[68]. ישראל רצתה אף היא להשיג את המטוס ששימש גם את צבאות מצרים סוריה ועיראק[69]. המוסד הפעיל את מבצע יהלום בו שוכנע טייס חיל האוויר עיראקי לערוק עם מיג 21 לישראל. נציגי ארצות הברית ביקשו לקבל גישה למטוס וישראל אישרה למשלחת טכנאים אמריקאים לבדוק את המטוס בישראל. בתמורה קיבלה ישראל טילי אוויר-אוויר סיידוויינדר, ומידע מעודכן על טילי נ"מ.S.A מתוצרת ברית המועצות[70].

שיתוף פעולה זה היה, לדעת "אמריקנולוגים" רבים, נקודת הפתיחה של "היחסים המיוחדים" בין ישראל לארצות הברית[1].

בנוסף הייתה זו המלחמה הקרה ושיתוף הפעולה של מרבית מדינות ערב עם ברית המועצות שהביאו את ארצות הברית לתמוך בישראל אולם שיתוף פעולה זה המשיך והתחזק. שיאו של הסיוע האמריקאי הצבאי היה ברכבת האווירית שסיפקה ציוד צבאי לישראל במלחמת יום כיפור, כמו כן באותה מלחמה מנעה ארצות הברית סיוע סובייטי ישיר לכוחות הערבים על ידי איום בתגובה לכך. לאחר הסכם השלום בין ישראל למצרים ובעקבות החזרת סיני, נוצר צורך בבניית בסיסי טיסה חלופיים לחיל האוויר הישראלי. חיל ההנדסה של צבא ארצות הברית בנה שלושה בסיסי אוויר בנגב - רמון, נבטים ועובדה. מאז כלל שיתוף הפעולה בניית מחנות צבא ומחסנים של הכוחות האמריקנים בשטח ישראל, וכן בניית מחנות צבא עבור צה"ל בידי חיל ההנדסה האמריקני. מספר מחנות ובסיסים נוספים נבנו במהלך שנות ה-90 של המאה ה-20 באזור הנגב, וזאת על מנת לסגור בסיסים ישנים שנמצאו באזור יהודה ושומרון.

החל מתחילת שנות ה-80 מקיימות המדינות "דיאלוג אסטרטגי" במסגרתו מתואמות שתי המדינות את המדיניות המדינית והצבאית שלהן. כמו כן החל מסוף שנות ה-80 נחשבת ישראל ל"בעלת ברית עיקרית שאיננה בנאט"ו", דבר המעניק לה אפשרות לקבל ציוד ולהשתתף בפרויקטים ביטחוניים אמריקאיים (כמו פיתוח טיל החץ, טנק המרכבה וכן פרויקט הלביא שבוטל לבסוף בשל לחץ אמריקאי). כמו כן סייעה ישראל לממשלת ארצות הברית בפרשת איראן-קונטראס באמצע שנות ה-80.

בנוסף, מקיימים שני הצבאות - צה"ל והכוחות המזוינים של צבא ארצות הברית - תמרונים ואימונים משותפים, בעיקר של חילות האוויר וכוחות מיוחדים. החל מאמצע שנות ה-90 קיים באופן רשמי שיתוף פעולה בנושא אנטי-טרור והחל מ-2002 החלו כוחות צבא של ארצות הברית להתאמן במחנה צאלים בלוחמה בשטח בנוי לפי השיטות והמודלים שפיתח צה"ל באינתיפאדה השנייה. בשנת 2003 מכר צה"ל לארצות הברית 12 דחפורי D9 ממוגנים למלחמה בעיראק (הדחפורים היוו הצלחה עבור האמריקנים) ורקטות כנגד בונקרים.

מלבד שיתוף הפעולה בין הצבאות, ארצות הברית מעניקה לישראל מדי שנה כספי סיוע חוץ ביטחוני (FMS), בהם ישראל יכולה לרכוש בהנחה ציוד ומערכות נשק תוצרת ארצות הברית. כתוצאה מכך, כיום רוב הציוד והנשק בצה"ל הוא תוצרת ארצות הברית, דבר שפגע בתעשיות המקומיות. מכירת הנשק נעשית תוך מגבלות המתחלקות לשני סוגים: מגבלות שימוש (בעיקר אי שימוש בנשק למלחמה תוקפנית) ומגבלות מכירה הלאה (המחייבות את ישראל לקבל את הסכמת ארצות הברית למכירת נשק המכיל טכנולוגיה אמריקאית), ההסכם המגביל מתעדכן מדי פעם בהתאם להתפתחויות. כתוצאה ממגבלות אלו הוטל מספר פעמים אמברגו זמני על ישראל (למשל בעקבות מבצע אופרה) בשל חריגה לדעתם של האמריקאים מהמגבלות וכן הוכרחה ישראל לוותר על מכירות נשק לארצות שונות (למשל מכירת הפלקון לסין). ארצות הברית לעומת זאת התחייבה מספר פעמים לכך שיישמר היתרון האיכותי של צה"ל, דבר שגם הוא הביא מספר פעמים לטענות של ישראל על הפרת ההתחייבות (בעיקר בהקשר למכירות נשק לערב הסעודית)[71].

ארצות הברית מחזיקה בישראל מחסנים ובהם ציוד לחימה לשעת חירום. במסגרת התוכנית הקרויה WRSA-I, מאוחסנים פגזים, טילים, רק"ם ועוד בשווי מיליארד דולר, המיועדים לשימוש בידי ארצות הברית וישראל. התוכנית מופעלת על ידי יוקום (פיקוד אירופה של צבא ארצות הברית). במלחמת לבנון השנייה ובמבצע צוק איתן מכרה ארצות הברית לישראל ציוד מתוך מאגר זה.

בשנת 2008 הוקמה בנגב המערבי תחנת מכ"ם אמריקאית[72]. המכ"ם מתוצרת ריית'יאון מסוגל לזהות כדור בייסבול ממרחק 4,700 קילומטרים[73], והוא מקושר למערכת האמריקנית להגנה מפני טילים. זהו בסיס הקבע הזר הראשון על אדמת ישראל. התחנה מאוישת על ידי חיילים מפיקוד אירופה של צבא ארצות הברית, ולישראל אין גישה ישירה למודיעין המופק. ב-2012 אישר הקונגרס האמריקני העברת סיוע של מיליארד דולר נוספים לכיפת ברזל, בנוסף לסיוע הנוכחי העומד על כשלושה מיליארד דולר[74] ב-2019 נחתם חוזה בין משרד הביטחון הישראלי לבין משרד ההגנה האמריקאי, לפיו ארצות הברית תרכוש מישראל 2 סוללות כיפת ברזל[75] ובשנת 2020 צפויה כיפת ברזל להיכנס לשירות מערך ההגנה מפני טילים של ארצות הברית.

קשרים כלכליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארצות הברית היא שותפת הסחר הגדולה ביותר של ישראל ומהווה את הגוש הכלכלי השני בגודלו (אחרי האיחוד האירופי) שאיתו מקיימת ישראל קשרי סחר. ב-2003 היווה היצוא (ללא יהלומים) לארצות הברית 29% מכלל היצוא הישראלי ואילו היבוא מארצות הברית היווה 18% מכלל היבוא (ללא יהלומים) של ישראל וישראל נמצאה בעודף מסחרי של כמיליארד דולר מול ארצות הברית (הנתונים אינם כוללים את היבוא הביטחוני)[76]. חלק גדול מהסחר הוא של מוצרי טכנולוגיה עילית (היי טק) וכן של תרופות (בעיקר מושפע מחברת טבע). הסחר בין שתי המדינות מתנהל במסגרת הסכם סחר חופשי[77] אשר נחתם ב-1985. הסכם זה מסייע משמעותית לכלכלת ישראל, בין השאר בשל העובדה, כי היא אחת המדינות הבודדות החתומות על הסכם סחר חופשי הן עם ארצות הברית והן עם האיחוד האירופי.

גם מרבית סחר החוץ של ישראל שאיננו מתנהל עם ארצות הברית (למעשה כמעט כל הסחר שאיננו עם האיחוד האירופי) מתנהל בדולר אמריקני. עובדה זו הביאה את ישראל בעבר לאמץ מדיניות של ניהול לירה ישראלית מול הדולר, מדיניות אשר הוחלפה ב-1976 בעבודה מול סל מטבעות (אשר נקבע על פי הרכב סחר החוץ של ישראל) בו המרכיב הדומיננטי הוא הדולר ובוטלה באוקטובר 1977. לאחר תוכנית הייצוב ב-1985 קובע שוב שער המטבע מול הדולר ובאוגוסט 1986 חזרה המדיניות לשמירת שער מול סל המטבעות עד שבוטלה ביולי 2005.

מינהל סחר חוץ במשרד הכלכלה מפעיל מערך של חמישה נספחים כלכליים הפרושים ברחבי ארצות הברית: ענת כץ[78], הנספחת הכלכלית בוושינגטון, נילי שלו[79], הציר הכלכלי בניו יורק (אחראית על אזור צפון-מזרח ארצות הברית), גיא כהן[80], הנספח הכלכלי בשיקגו (אחראי על אזור המערב התיכון), מיכל נידם[81], הנספחת הכלכלית ביוסטון (אחראית על אזור הדרום) וגילי עובדיה[82], הנספח הכלכלי בסן פרנסיסקו (אחראי על אזור מערב ארצות הברית). מטרת הנספחויות היא קידום הסחר והיצוא, ייזום ותחזוקת הסכמי סחר לשיפור תנאי הסחר של ישראל, עידוד ומשיכת השקעות זרות ויצירת שיתופי פעולה אסטרטגית עם חברות זרות, ארגונים וגופים ממשלתיים.

בנוסף על הסחר הענף, נסחרות חברות ישראליות לא מעטות בבורסת ניו יורק ובנאסד"ק וכן מתבצעות השקעות רבות של חברות משתי המדינות.

ממשלת ארצות הברית מעניקה כל שנה לישראל סיוע כלכלי גדול (ממוצע של 2.55 מיליארד דולר בשנה בחמש השנים האחרונות) שהחל מ-2008 מגיע כולו כסיוע ביטחוני[83]. כמו כן, ארצות הברית מעניקה כיום לישראל ערבויות בסך כולל של עשרה מיליארד דולר בהן יכולה ישראל להשתמש כדי ללוות כסף בשוקי העולם בריבית הקרובה יותר לריבית בה ממשלת ארצות הברית לווה (מסכום הערבויות מנוכה ההשקעה בהתנחלויות אולם בכל מקרה הסכום ברובו איננו מנוצל בשל חוסר צורך).

בסוף 2010 נחתם הסכם "שמים פתוחים" בין ישראל לארצות הברית. על פי ההסכם, חברות תעופה ישראליות יוכלו לטוס לכל יעד בארצות הברית ללא הגבלה, ולהמשיך לכל יעד אחר ברחבי העולם[84].

בשנת 2013, סך הייצוא של ישראל לארצות הברית ירד ל-22%. גם היבוא מארצות הברית נמצא במגמת ירידה ובסך הכל צפויה היחלשות במגמת היצוא והיבוא למערב בכלל ולארצות הברית בפרט בשנים הקרובות[85].

השפעה תרבותית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
גבר חובש כיפה שעליה רקומים דגלי ישראל וארצות הברית

לפני קום המדינה היו ההשפעות התרבותיות העיקריות על הציבור היהודי מארצות מזרח אירופה (ארצות המוצא של רוב העולים) וכן ממעצמת המנדט - בריטניה. עם התפתחות הברית הצרפתית-ישראלית באמצע שנות ה-50 גברה ההשפעה התרבותית הצרפתית, לעומת זאת ההשפעה התרבותית האמריקאית הייתה זניחה וארצות הברית אף נחשבה בעיני האליטה לנחותה.

עם התחזקות הקשרים בין ישראל וארצות הברית מאמצע שנות ה-60, הולכת וגוברת ההשפעה התרבותית האמריקאית וזאת בהתאם להתפשטותה בעולם. מרבית הסרטים המוצגים בישראל הם אמריקאים, חלק ניכר מרשתות המזון המיוצגות בישראל הן אמריקאיות, חלק ניכר מהמוזיקה הלועזית המושמעת ברשתות הרדיו היא אמריקאית, חלק גדול מהמילים הלועזיות החודרות לעברית הן באנגלית אמריקאית וכדומה. אף על פי שאירופה נחשבת עדיין למרכז תרבותי בעיני האליטה, הרי ההשפעה של ארצות הברית על התרבות הישראלית ניכרת במרבית הרבדים התרבותיים של החברה הישראלית.

כמו כן, קיימת גם השפעה תרבותית קטנה של ישראל על ארצות הברית, בעיקר דתית וקולינרית. ניתן אפוא לראות שישנה התעניינות רבה של קהלים גדולים בארצות הברית בישראל, כמדינת יהודים וכארץ הקודש לנצרות. החומוס תוצרת ישראל מופץ ברחבי ארצות הברית ונחשב לאוכל בריאותי, וצמחוני כגון הפלאפל ולחם הפיתה עשוי חיטה מלאה. וכן עוד מוצרים תוצרת ישראל.

יהדות ארצות הברית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – יהדות ארצות הברית

יהדות ארצות הברית, שהיא הריכוז היהודי השני בגודלו בעולם (לאחר ישראל) מקיימת קשרים ענפים עם ישראל. קשרים אלו כוללים ביקורים בישראל, תרומות כלכליות, תמיכה פוליטית (במיוחד במסגרת הלובי הפרו ישראלי איפא"ק) ועוד. ככלל, הרוב המוחלט של הקהילה היהודית מביע תמיכה עקבית במדיניות של ממשלת ישראל אולם במהלך השנים אירעו מספר התנגשויות בעיקר על רקע האשמות של יהודי ארצות הברית ב"נאמנות כפולה" (במיוחד סביב פרשת ג'ונתן פולארד) ושאלת מיהו יהודי? (היות שחלק בעל אחוזים בין יהודי ארצות הברית כולל רפורמיים וקונסרבטיביים למול אורתודוקסים).

מדינת ישראל מייחסת חשיבות רבה לשמירה על הקשר עם הקהילה היהודית בארצות הברית, הן מבחינה תרבותית (במיוחד מניעת התבוללות), הן מבחינת השגת תמיכה מדינית של ארצות הברית והן מבחינה כספית (על אף שאחוז התרומות המגיעות לישראל מתוך התרומות למטרות יהודיות יורד עם השנים).

בערים שבהן קהילות יהודיות גדולות, ובייחוד בניו יורק, לוס אנג'לס, מיאמי וסן פרנסיסקו, ישנם גם ריכוזים משמעותיים של קהילות ישראליות המהווה יעד מרכזי להגירה של ישראלים, במידה רבה בשל איכות החיים הגבוהה במדינה והגשמת "החלום האמריקאי". הישראלים בארצות הברית (כולל צאצאיהם) מונים כחצי מיליון איש, והם מהווים קרוב לעשרה אחוז מכלל היהודים במדינה[86].

שגרירים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שגרירי ישראל בארצות הברית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שגרירות ישראל, וושינגטון די.סי
ערך מורחב – שגריר ישראל לארצות הברית
שם תקופת כהונה הערה
אליהו אילת 1948–1950 השגריר הראשון
אבא אבן 1950–1959 במקביל לכהונתו כשגריר ישראל באומות המאוחדות
אברהם הרמן 1959–1968 השגריר במהלך מלחמת ששת הימים
יצחק רבין 1968–1973
שמחה דיניץ 1973–1978 השגריר במהלך מלחמת יום הכיפורים, מזכר הבנה בין המדינות ובהסכמי קמפ דייוויד
אפרים עברון 1978–1982
משה ארנס 1982–1983 השגריר במהלך מלחמת לבנון הראשונה
מאיר רוזן 1983–1987 השגריר במהלך התפוצצות פרשת פולארד
משה ארד 1987–1990
זלמן שובל 1990–1993 השגריר במהלך מלחמת המפרץ
איתמר רבינוביץ 1993–1996 השגריר בתקופת החתימה ותחילת יישום הסכמי אוסלו
אליהו בן-אלישר 1996–1998
זלמן שובל 1998–2000 תקופת כהונה שנייה
דוד עברי 2000–2002
דני אילון 2002–2006 השגריר במהלך מלחמת המפרץ השנייה
סלי מרידור 2006–2009 השגריר בתקופת מלחמת לבנון השנייה
מיכאל אורן 2009–2013
רון דרמר 2013–2021
גלעד ארדן 2021 במקביל לכהונתו כשגריר ישראל באומות המאוחדות
מיכאל הרצוג 2021–הווה
שגרירות ארצות הברית בירושלים

שגרירי ארצות הברית בישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – שגריר ארצות הברית בישראל
שם תקופת כהונה הערה
ג'יימס מקדונלד 1949–1950 השגריר הראשון, קודם לכן במעמד ציר
מונט ביין דייוויס 1951–1953
אדוארד לוסון 1954–1959 השגריר בתקופת מלחמת סיני
אוגדן ריד 1959–1961
וולוורת ברבור 1961–1973 השגריר בתקופת מלחמת ששת הימים, ספטמבר השחור ומלחמת ההתשה
קנת קיטינג 1973–1975 השגריר בתקופת מלחמת יום הכיפורים
מלקולם טון 1975–1976
סמואל לואיס 1977–1985 השגריר בתקופת הסכם השלום בין ישראל למצרים, הפצצת הכור בעיראק, מלחמת לבנון הראשונה
תומאס פיקרינג 1985–1988 השגריר בפרוץ האינתיפאדה הראשונה
ויליאם בראון 1988–1992 השגריר בתקופת מלחמת המפרץ
ויליאם הרופ 1992-1993
אדוארד ג'רג'יאן 1993-1994
מרטין אינדיק 1995–1997
אדוארד ווקר 1997–1999
מרטין אינדיק 1999–2001 תקופת כהונה שנייה
דן קרצר 2001–2005
ריצ'רד ג'ונס 2005–2008 השגריר בתקופת מלחמת לבנון השנייה
ג'יימס קנינגהם 2008–2011
דן שפירו 2011–2017
דייוויד פרידמן 2017–2021 במאי 2018 עברה השגרירות מתל אביב לירושלים
תומאס ריצ'רד ניידס 2021–2023

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Michael B. Oren, Power, Faith, and Fntasy: America in the Middle East: 1776 to the Present, W. W. Norton & Company; 2008.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יחסי ארצות הברית – ישראל בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 גד שמרון, המוסד והמיתוס, הוצאת כתר, ירושלים 2011, עמוד 148
  2. ^ פרופ' אייל נווה, ד"ר נעמי ורד, ד"ר דוד שחר, "הלאומיות בישראל ובעמים - בונים מדינה במזרח התיכון", הוצאת רכס פרויקטים חינוכים בע"מ - ירושלים, 2009, עמוד 212.
  3. ^ יוסי מלמן, דיסקרטי, באתר הארץ, 20 באפריל 2005
  4. ^ סרטונים דוד בן גוריון בביקור רשמי בארצות הברית, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים, 3 דקות, 1960
  5. ^ בן גוריון קיבל התואר וייפגש היום עם אייזנהאואר, שערים, 10 במרץ 1960
  6. ^ אגרותיו של קנדי לנאצר ולסעוד - הרגעה בקשר עם ביקור בן גוריון, דבר, 30 במאי 1961
  7. ^ בן-גוריון נפגש עם הנשיא קנדי היום, ייפגש עם מנהיגים יהודיים, הארץ, 31 במאי 1961
  8. ^ ישראל 50 בעמוד על שנת 1963
  9. ^ אמנון לורד, הנקמה הסובייטית מוגשת קרה, באתר ישראל היום, 8 ביוני 2017
  10. ^ פרופ' ברנרד לואיס, המעצמות הגדולות, ישראל וערב.
  11. ^ יתד נאמן, מוסף שבת, ז' אדר א' תשע"א, א' בן אהרון, עמוד 52.
  12. ^ ישראל 50 בעמוד על שנת 1968
  13. ^ ישראל 50 בעמוד על שנת 1969
  14. ^ Binational Science Foundation.
  15. ^ הודעת הממשלה על ביקור נשיא ארצות-הברית בישראל, דברי הכנסת, 19 ביוני 1974, עמ' 1763.
  16. ^ Israel-United States Memorandum of Understanding,‏ 1 בספטמבר 1975.
  17. ^ בועז וונטיק וזכי שלום, "יחסי ישראל-ארצות הברית 1987-1977", העשור הרביעי: תשל"ח-תשמ"ח, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 2016, עמ' 164-143
  18. ^ 1 2 Memorandum of Agreement between the Governments of the United States of America and the State of Israel.
  19. ^ אבי שילון, בגין, 1992-1913 , הוצאת עם עובד, 2007. עמוד 372
  20. ^ U.S. Is Granting Israel Non-NATO Ally Status : Move Should Bring Strategic and Economic Gains, Shamir Says; Egypt Gets Same Rating, Los Angeles Times, ‏1987-02-16 (באנגלית אמריקאית)
  21. ^ Israel: U.S. Foreign Assistance.
  22. ^ יתד נאמן, מוסף שבת, ז' אדר א' תשע"א, א' בן אהרון, עמוד 53.
  23. ^ The Jerusalem Embassy Relocation Act.
  24. ^ יצחק בן חורין, איתמר אייכנר ואליאור לוי, נדחתה ההצעה הפלסטינית ל"סיום הכיבוש", באתר ynet, 31 בדצמבר 2014
  25. ^ מערכת וואלה‏, תם ונשלם: כך נראה ביקור אובמה בישראל, באתר וואלה, 23 במרץ 2013
  26. ^ אורלי אזולאי, נתניהו על דרישת טראמפ לריסון בנייה בהתנחלויות: "נעשה מאמץ ונבחן זאת", באתר ynet, 16 בפברואר 2017
  27. ^ חדשות 2, ‏"שתי מדינות או אחת? מה שתרצו", באתר ‏מאקו‏, 15 בפברואר 2017
  28. ^ "הנחיתה של טראמפ בישראל ומשמר הכבוד • צפו - כיכר השבת". כיכר השבת. נבדק ב-2017-05-22.
  29. ^ "טראמפ ביקר בכותל; רעייתו ובתו התפללו בעזרת הנשים - כיכר השבת". כיכר השבת. נבדק ב-2017-05-22.
  30. ^ "טראמפ לנתניהו: אני מבטיח שלאיראן לא יהיה נשק גרעיני - כיכר השבת". כיכר השבת. נבדק ב-2017-05-22.
  31. ^ "הצהרה היסטורית של הנשיא טראמפ: "הגיע הזמן שארה"ב תכיר בריבונות ישראל בגולן"
  32. ^ אורלי אזולאי, וושינגטון, טראמפ חתם על ההכרה ההיסטורית בריבונות ישראל בגולן | משדר מיוחד, באתר ynet, 25 במרץ 2019.
  33. ^ אריאל כהנא, ארז לין, הצהרה דרמטית: ארה"ב הודיעה כי ההתנחלויות אינן מנוגדות לחוק, באתר ישראל היום, 18 בנובמבר 2019
  34. ^ יהונתן קליין, חדשות כיפה, ‏היסטוריה: שר החוץ של בחריין נחת בישראל, באתר כיפה, 18 בנובמבר, 2020 11:46
  35. ^ איתמר אייכנר, אלישע בן קימון, פומפאו: מוצרים מההתנחלויות יוגדרו "תוצרת ישראל", באתר ynet, 19 בנובמבר 2020
  36. ^ לסנדל את ממשל ביידן: מתנות הפרידה של פומפאו לישראל, באתר ynet, 19 בנובמבר 2020
  37. ^ בנט וביידן בהצהרה משותפת: "לאיראן לא יהיה נשק גרעיני לעולם", באתר ynet, 27 באוגוסט 2021
  38. ^ ברק רביד‏, בנט הבטיח לביידן: לא אנהל קמפיין פומבי נגד חזרה להסכם הגרעין עם איראן, באתר וואלה, 28 באוגוסט 2021
  39. ^ ביידן על הסכסוך הישראלי פלסטיני: "מאמין בפיתרון שתי המדינות, אך הוא רחוק", באתר מעריב אונליין, 21 בספטמבר 2021
  40. ^ אתר למנויים בלבד יהונתן ליס ונעה שפיגל, מקור: ביידן מתכוון להציג מתווה למדינה פלסטינית; בישראל דוחים את היוזמה, באתר הארץ, 15 בפברואר 2024
  41. ^ קבלת פנים בנתב"ג וסיור ביד ושם: היום הראשון לביקור ביידן | מעריב, באתר https://www.maariv.co.il (באנגלית)
  42. ^ ברק רביד‏, גינויים ערביים, השפלה אירופית וקרע עם ארה"ב: 100 ימים של משבר מדיני, באתר וואלה, 2 באפריל 2023
  43. ^ White House expresses support for President Herzog's judicial compromise plan, i24NEWS, March 16, 2023,
  44. ^ ynet, ביידן בהתבטאות חריגה: "ישראל לא יכולה להמשיך בדרך הזו. לא אזמין את נתניהו בקרוב", באתר כלכליסט, 29 במרץ 2023
  45. ^ דניאל אדלסון, ניו יורק, איתמר אייכנר, חרם על סמוטריץ' בארה"ב: נאום השר לא בוטל, ובכירים בממשל ביידן לא יגיעו לכנס, באתר ynet, 8 במרץ 2023
  46. ^ איתמר אייכנר, רויטרס, סערת ביטול חוק ההתנתקות: בצעד חריג, ארה"ב זימנה לשיחה את שגריר ישראל, באתר ynet, 22 במרץ 2023
  47. ^ ברק רביד‏, "איימו, תקפו והציתו": אלו המתנחלים שארה"ב הטילה עליהם סנקציות, באתר וואלה, 1 בפברואר 2024
  48. ^ תמר שבק, פריז, עינב חלבי, צרפת מצטרפת לסנקציות: 28 מתנחלים "קיצונים" לא יוכלו להיכנס לשטחה, באתר ynet, 13 בפברואר 2024
  49. ^ אלישע בן קימון, מורן אזולאי, בריטניה מטילה סנקציות על מתנחלים: "אלימות הקיצונים ברמה חסרת תקדים", באתר ynet, 12 בפברואר 2024
  50. ^ אתר למנויים בלבד הגר שיזף, בן סמואלס וניר חסון, הממשלה מקדמת בנייה של כ-3,000 יחידות דיור בהתנחלויות, באתר הארץ, 23 בפברואר 2024
  51. ^ איתמר אייכנר, דניאל אדלסון, ארה"ב משנה מדיניות: "ההתנחלויות מנוגדות לחוק הבינלאומי", באתר ynet, 23 בפברואר 2024
  52. ^ אתר למנויים בלבד אבי שרף, רכבת אווירית חסרת תקדים: כך נשלח הנשק מארה"ב לישראל, באתר הארץ, 7 במרץ 2024
  53. ^ [ https://www.bbc.com/news/world-us-canada-67192779 How far would the US go to defend Israel?]
  54. ^ אלישע בן קימון, תחקיר צה"ל על אסון משאיות הסיוע: "12 אלף בזזו. ירינו על חשודים, לא על השיירה", באתר ynet, 8 במרץ 2024
  55. ^ אתר למנויים בלבד אלון פנקס, נאומו של הבכיר הדמוקרטי מאותת על משוואה חדשה - ישראל כן, נתניהו לא, באתר הארץ, 15 במרץ 2024
  56. ^ הנאום המלא של צ'אק שומר בסנאט, ‏14 במרץ 2024
  57. ^ אנה ברסקי, מתן וסרמן, ‏מנהיג הרוב בסנאט קרא לבחירות בישראל - בליכוד תקפו: "לא רפובליקת בננות", באתר מעריב אונליין, 14 במרץ 2024
  58. ^ ביידן מגבה את צ'אק שומר שתקף את נתניהו: "הביע דאגה ששותפים אליה אמריקנים רבים"
  59. ^ איתמר אייכנר, דניאל אדלסון, "להפסיק את המלחמה של ביבי": גם לרפובליקנים נמאס מהמערכה בעזה, באתר ynet, 9 באפריל 2024
  60. ^ [ https://www.washingtonpost.com/national-security/2024/03/29/us-weapons-israel-gaza-war/ U.S. signs off on more bombs, warplanes for Israel]
  61. ^ דניאל אדלסון, סגנית נשיא ארה"ב: הפסקת סיוע צבאי לישראל? "להבחין בין האזרחים לממשלה", באתר ynet, 9 במרץ 2024
  62. ^ פרופ' אייל נווה, ד"ר נעמי ורד, ד"ר דוד שחר, "הלאומיות בישראל ובעמים - בונים מדינה במזקח התיכון", הוצאת רכס פרויקטים חינוכים בע"מ - ירושלים, 2009, עמוד 212; פרופ' אברהם בן צבי, "מטרומן ועד אובאמה", הוצאת ידיעות אחרונות, 2011, עמוד 95.
  63. ^ 120 שנה להולדת אשכול - 50 שנה לחתימה על מזכר ההבנה. פורסם בבלוג ארכיון המדינה: http://israelidocuments.blogspot.co.il/2015/10/120-10-1965_20.html
  64. ^ פרופ' אברהם בן-צבי, מאמר בישראל היום, 05 באוקטובר 2010, עמוד 28; א' בן אהרון, יתד נאמן, מוסף שבת, ז' אדר א' תשע"א, עמוד 52.
  65. ^ הסנאט: "ישראל - שותפה אסטרטגית בכירה", באתר ישראל היום
  66. ^ רן דגוני, ‏הסנאט אישר הצעת חוק לשת"פ מוגבר בין ישראל לארה"ב, באתר גלובס, 30 ביוני 2012
  67. ^ גד שמרון, המוסד והמיתוס, הוצאת כתר, ירושלים 2011, עמוד 55
  68. ^ גד שמרון, המוסד והמיתוס, הוצאת כתר, ירושלים 2011, עמוד 144
  69. ^ גד שמרון, המוסד והמיתוס, הוצאת כתר, ירושלים 2011, עמוד 145
  70. ^ גד שמרון, המוסד והמיתוס, הוצאת כתר, ירושלים 2011, עמוד 148
  71. ^ גבי אביטל, איך ניפטר מהסיוע האמריקני, באתר ynet, 19 ביוני 2009
  72. ^ נדב זאבי, צה"ל מקים שתי אנטנות ענק סמוך לדימונה, באתר nrg‏, 3 באוקטובר 2008
  73. ^ "בוש יציע לישראל מערכת מתקדמת נגד טילים", באתר וואלה, 10 במאי 2008
  74. ^ הקונגרס אישר: מיליארד דולר נוספים ל"כיפת ברזל", באתר וואלה, 7 במאי 2012
  75. ^ חנן גרינווד "הברית מתחזקת: ישראל תמכור כיפת ברזל לארה"ב" ישראל היום 14.08.2019 עמוד 07.
  76. ^ הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה: סחר חוץ 2003.
  77. ^ Agreement on the Establishment ofa Free Trade Area betweenthe Government of Israel and the Governmentof the United States of America(הקישור אינו פעיל, 5.3.2020).
  78. ^ ענת כץ בבלוג מינהל סחר חוץ
  79. ^ נילי שלו בבלוג מינהל סחר חוץ
  80. ^ גיא כהן בבלוג מינהל סחר חוץ
  81. ^ מיכל נידם בבלוג מינהל סחר חוץ
  82. ^ גילי עובדיה בבלוג מינהל סחר חוץ
  83. ^ A Conservative Estimate of Total Direct U.S. Aid to Israel: Almost $114 Billion.
  84. ^ ענת שיחור-אהרונסון, ישראל וארצות הברית חתמו על הסכם חדש ל"שמים פתוחים", באתר nrg‏, 1 בדצמבר 2010
  85. ^ אלו ארצות הן שותפות הסחר של ישראל היום ואלו צפויות להיות עוד 5 שנים?.
  86. ^ איתמר אייכנר, 650 אלף ישראלים חיים בחו"ל, באתר ynet, 20 ביולי 2003
  87. ^ אתר למנויים בלבד אדם רז, "השלום של טראמפ": ברק רביד משרטט תמונה מרתקת של יחסי ישראל, ארה"ב והעולם הערבי, באתר הארץ, 29 בדצמבר 2021

אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=יחסי_ארצות_הברית_–_ישראל&oldid=40143075"