לדלג לתוכן

יהדות מינסק

הוספת קישורים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בית הכנסת הגדול במינסק, 1930

הקהילה היהודית במינסק (בבלארוסית: Мінск, וגם: Менск, ברוסית: Минск, בפולנית: Mińsk) בירת בלארוס והעיר הגדולה ביותר בה, היא חלק מיהדות בלארוס ואחת הקהילות היהודיות הוותיקות והחשובות במזרח אירופה.

בשלהי ימי הביניים התיישבה בעיר קהילה יהודית, שראשיתה המדויקת אינה ברורה. ידוע בוודאות כי בשנת 1489 כבר היו יהודים בעיר, כאשר ישנה עדות על יהודי שהתמנה על גביית מיסים בעיר מטעם השלטון הליטאי. ההתיישבות בעיר פתחה את ההתיישבות היהודית בבלארוס כשהחל משנת 1506 היא התרחבה גם לפינסק שבדרום המדינה ומשם לכל חלקיה. מאוחר יותר נוצרה קהילה של ממש כאשר החלו יהודים להתיישב בעיר במאה ה-16.

במהלך המאה ה-17 נרשמו מספר תנודות בזכויות של היהודית לסחור בעיר. באמצע המאה הם אף נטשו את העיר במהלך הכיבוש הרוסי, ושבו עם חזרת הפולנים.

במאה ה-19 התפתחה הקהילה במהירות, ובהשפעת הגאון מווילנה הוקמו בעיר מספר ישיבות. בשלהי המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 הפכה העיר למרכז יהודי חשוב ואף שימשה מרכז לתנועת הפועלים היהודית. היו בה מוסדות חינוך ודת, מוסדות צדקה וחסד, תנועות נוער שונות וחיי ציבור תוססים. העיר אף זכתה לתהילה תורנית כאשר ברבנות העיר כיהנו רבנים מפורסמים ובהם: הרב יחיאל היילפרין - מחבר "סדר הדורות", הרב ירוחם יהודה ליב פרלמן שכונה ה"גדול ממינסק", הרב בנימין הכהן שקוביצקי ("המגיד ממינסק"), והרב גרשון תנחום ממינסק.

בשואה הושמדה מרבית הקהילה היהודית בעיר. בעיר מינסק הוקם גטו מינסק, שהיה הגטו שהחזיק הכי הרבה זמן בשטחי ברית המועצות הכבושים. יהודי הגטו הוצאו במספר אקציות להריגה בבורות ירי שנחפרו בקרבת הכפרים טוצ'ינקה ומאלי טרוסטינץ. אלפים מיהודי הגטו נמלטו ממנו ליערות הסמוכים ולחמו שם כנגד הגרמנים. אחרוני היהודים בגטו, שהועסקו בעבודות כפייה נשלחו אל מותם במחנה המוות סוביבור או שנורו למוות בחודשים ספטמבר-אוקטובר 1943. רק 13 יהודים שרדו את הגטו. ב-1947 הוקמה ברחוב זסלבסקיה אנדרטה, הראשונה מסוגה בברית המועצות, עליה נכתב: "ליהודים - קרבנות הפשיזם".

בסוף שנות ה-40 של המאה ה-20 ידעה העיר התנכלויות של השלטונות לפעילות היהודית ובתקופת הפרסטרויקה התחדשה הפעילות הקהילתית.

יהדות מינסק בימי הביניים ובעת החדשה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת ההתיישבות היהודית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר מינסק נוסדה במאה ה-11, בשנת 1067,[1] והתפתחה במהירות עצומה, בעיקר עקב היותה סמוכה לנהר הסוויסלץ' שגרם להעברת סחורות דרכה, בנוסף היא הייתה על אם הדרך מצפון לדרום בין וילנה לבוברויסק והומל, וממזרח למערב בין נובוגרודק לבוריסלב ובין מוסקבה לוורשה.[2]

אלכסנדר יגיונצ'יק. שימש כדוכס ליטא וגירש את היהודים, לאחר מכן שימש כמלך פולין והחזיר אותם

לפי רבי אברהם חיים שאבאד בספר "תולדות הימים", כבר בהיווסדות העיר בשנת 1067, ד'תתכ"ו, היו בה יהודים.[3] ידוע בוודאות כי בשנת 1489 כבר היו יהודים בעיר, כאשר ישנה עדות על יהודי בשם "מיכל דנילביץ" מטרקאי שהתמנה על גביית המכס במינסק מטעם השלטון הליטאי, אולם אין זה ראיה שלא הייתה התיישבות קדומה אף יותר.[4] מוצא היהודים שהגיעו לעיר נתון במחלוקת ככל יהדות מזרח אירופה הקדומה, שהיגרו ממערב אירופה או מהמדינה הכוזרית, שאליה הגיעו מארץ ישראל או מבבל.[5] ייתכן גם שמוצא היהודים הוא מארצות דרום אירופה הביזנטיות.

בשנת 1495 גורשו כל יהודי ליטא, כולל יהודי מינסק, לפולין על ידי דוכס ליטא אלכסנדר יגיילו.[6] הסיבה לגירוש הייתה שהיהודים במעמדם כעבדי האוצר לא הכניסו את הכסף לו ציפה הדוכס. כשנבחר אלכסנדר למלך פולין, בשנת 1501, הוא אישר את חזרת היהודים לעריהם תמורת מס מיוחד, "מס השיבה". קיים מסמך משנת 1511 שבו זיגמונט הראשון, מלך פולין מבקש ממוכס יהודי בשם שמשון לפטור ממס מנזר במינסק.[4] קיים גם מסמך משנים אלו המתיר ליהודים לרכוש אדמה.[7] ההתיישבות בעיר מינסק פתחה את ההתיישבות היהודית בשאר חלקי בלארוס כשהחל משנת 1506 היא התרחבה גם לפינסק שבדרום המדינה ומשם לכל חלקיה.

היווצרות הקהילה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מאמצע המאה ה-16 נוצרה במינסק קהילה יהודית של ממש כאשר החלו יהודים רבים להתיישב בעיר. בשנת 1579 סטפאן באטורי מלך פולין, אף הוציא פריווילגיה ובה אישור מיוחד ליהודים לסחור בעיר, דבר אשר נאסר עד אז. ב-1606 אישר זיגמונט השלישי, מלך פולין ושוודיה את הזכויות, אולם שנתיים לאחר מכן, בשנת 1608 הוא אסר עליהם שוב, בעקבות לחץ של אנשי העיר שאינם יהודים, לפתוח חנויות ולעסוק במסחר בעיר, בעקבות כך הואטה ההתיישבות היהודית בעיר.[8] ב-1609 התהפכה ההחלטה והיהודים שוחררו ממסים מיוחדים וב-1616 אף הורשה להם לפרוס בעיר את מרכולתם וב-1629 לפתוח חנויות. ולדיסלאב הרביעי, מלך פולין הרחיב את הזכויות בשנת 1633 והתיר לעסוק במסחר ללא שום הגבלה, הוא גם התיר להם לרכוש בית עלמין חדש בתוך תחום העיר ולרכוש נדל"ן בכיכר השוק. פקידי העירייה הונחו למנוע כל אלימות נגד יהודי העיר.[9]

בשנת 1629 התלונן הממונה על המנזר של מינסק בפני בית המשפט האזרחי תלונה נגד יהודי מינסק, והאשים אותם בתקיפת המנזר במהלך טבילתו לנצרות של יהודי.[10]

קהילת מינסק הייתה בין הקהילות המייסדות של ועד ארבע ארצות היהודי. עד שנת 1631 היא השתייכה לפלך ברסט ליטובסק אולם כאשר מינסק נעשתה לעיר מחוז הם השתתפו בפגישה של הוועד בשנת 1633 כנציגי קהילה עצמאית וסופחו אליה קהילות קטנות באזור.[11]

המלחמות והמגפות במאה ה-16 ובמאה ה-17 דלדלו את אוכלוסייתה של מינסק ובעקבות כך כשביקר בעיר יאן השני קז'ימייז', מלך פולין מיד לאחר שיצאו הרוסים מהעיר, הוא העניק זכויות רבות ליהודי העיר, במטרה לפתח את המסחר שם.

נסיגה בהתפתחות הקהילה היהודית במינסק נרשמה בימי מרד חמלניצקי בשנת 1648 ובזמן מלחמת רוסיה–פולין (1654–1667) כאשר בעקבות כיבוש האזור על ידי רוסיה הצארית בשנת 1655 ופרעות שבוצעו ביהודים הם נטשו את העיר.[12] ככל הנראה בעקבות עזיבת היהודים הם לא סבלו מגזרות ת"ח–ת"ט. מסיבה זו הם לא סבלו ממגפת הדבר שהשתוללה באותן שנים בעיר.

בחזרת העיר לשלטון פולני ב-1658 חזרו גם היהודים, והקהילה השתקמה. אמנם עדיין לא ניתן ליהודים אישור קבע להתיישב בעיר והם נאלצו לשכור בתים מאוניאטים, ועקב כך סבלו סבל כפול, שכן הופנתה נגדם שנאת הנוצרים האורתודוקסים, גם כלפי בעלי בתיהם וגם כלפי היהודים עצמם. בשנת 1671 תושבי העיירה הנוצרים האורתודוקסים ארגנו פוגרום נגד יהודים.[11]

בשנת 1679 החזיר המלך יאן השלישי סובייסקי את זכותם של היהודים לעסוק במסחר ואפשר ליהודים להחזיק מגרשים ובתים בעיר.[11]

ב-1685 נפתחה הישיבה הראשונה במינסק על ידי רב העיר, רבי משה מרדכי. בין רבני מינסק וראשי הישיבה שלה במאה ה-17 היו רבי יחיאל בן שלמה היילפרין, רבי אריה לייב בן אשר גינצבורג ורבי רפאל הכהן כ"ץ. במהלך המאות השבע עשרה והשמונה עשרה הפכה מינסק למרכז התורני בין החשובים ביותר במזרח אירופה.

בשנת 1717 חויבו כל יהודי העיר להכניס לאוצר המדינה 2,000 זהובים פולניים כל שנה כמס גולגולת, ועוד 602 זהובים כמס מיוחד.

בזמן הכיבוש הרוסי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1793 נכבש שטח העיר שוב על ידי האימפריה הרוסית. בזמן כהונת ניקולאי הראשון, קיסר רוסיה הוצאה גזירת הקנטוניסטים שהוחלה גם על העיר מינסק. קהילת מינסק הגישה רשימה של 4,500 נערים בגילאי 12–25 ומכיוון שהמכסה לגיוס עמדה על נער 1 ל-250 נערים, יצא שמקהילת יהודי מינסק חויבו להתגייס לצבא הרוסי 17 נערים בכל שנה. לשם כך בחרה הקהילה בבני העניים של יהדות מינסק.

במאה התשע עשרה חשיבותה הכלכלית של העיר עלתה בשל בניית מסילת הברזל מוסקבה-בריסק שחצתה את העיר. המרכז היהודי התפתח בשנים אלו בעיקר על בסיס סחר בתבואה ובעץ, כאשר 88% מהסוחרים בעיר היו יהודים.[13] במאה זו הייתה מינסק בין הקהילות הגדולות והחשובות ברוסיה הצארית. העובדה שבשנת 1835 נכללה מינסק בתחום המושב תרמה לצמיחת האוכלוסייה היהודית בעיר.

באמצע המאה התשע עשרה מנתה אוכלוסיית היהודים במינסק כ־13,000 נפש[14] ובסופה, לפי מפקד אוכלוסין שערכה רוסיה הצארית ב-1897, קהילת מינסק הייתה הקהילה הגדולה ביותר בבלארוס והקהילה הרביעית בגודלה ב"תחום המושב", עם 47,560 תושבים שהם 52% מתושבי העיר.[15]

במפקד תושבים ב-1897 כבר היו בעיר למעלה ממחצית תושבים יהודים: 91,494 אנשים בעיר מתוכם 47,561 יהודים.

החיים היהודיים בעיר במחצית הראשונה של המאה משתקפים בפנקסי הקהילה שפרסם בתרגום רוסי, המומר יאקוב בראפמן. פנקס קהילה זה הגביר במידה עצומה את האנטישמיות ברוסיה. האנטישמים הביאו מפנקס זה הוכחה למשטר הרקוב ששורר בקהילות היהודיות, ולשנאתם של היהודים לנוצרים.[16] בין הפרסומים הייתה תקנה לפיה אשה אינה יכולה ללכת למקווה הנתון לשליטת הקהילה עד שבעלה יקבל את סמכות הקהילה. כמו כן פורסמו מספר מקרים של הפליות כלפי המעמד הנמוך בקהילה.[17]

המתנגדים היו רוב מכריע בעיר, אם כי בעיירה היו גם כמה בתי כנסת חסידיים. הגדולה בישיבות מינסק, "בלומקה'ס קלויז", התפרסמה ביישובי היהודים. בסוף המאה ה-19 כיהן רבי ירוחם יהודה ליב פרלמן, "הגדול ממינסק", כרב של קהילת מינסק.

בשנים אלו פעלו בעיר, מלבד בית הכנסת הגדול, עוד כארבעים בתי כנסת.[13]

בשלהי המאה ה-19[18] ובתחילת המאה ה-20 הפכה העיר למרכז יהודי חשוב ואף שימשה מרכז לתנועת הפועלים היהודית. העיר זכתה לתהילה תורנית כאשר ברבנות העיר כיהנו והתגוררו רבנים מפורסמים וביניהם: הרב בנימין הכהן שקוביצקי ("המגיד ממינסק") והרב גרשון תנחום ממינסק. בראשית שנות הארבעים של המאה התשע עשרה עדיין הייתה בעיר התנגדות תקיפה לתנועת ההשכלה היהודית.

בתחילת המאה העשרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת המאה העשרים צמחו תנועות ההשכלה היהודיות בעיר. חוג של משכילים פתח בתי-ספר במינסק עוד בשנות ה-40 של המאה ה-19, ומאמצע שנות ה-70 צמחה שם תנועת פועלים יהודית, שגילתה פעילות רבה בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-19. בשנים 1881–1882 היו 140 יהודים מתוך 552 סטודנטים גברים בגימנסיה הקלאסית של מינסק. מתוך 59 תלמידות הגימנסיה הנשית היו 22 סטודנטיות יהודיות.[13]

בשנים 1893–1894 התארגנה "האופוזיציה הלאומית" בהנהגת אברהם ליסין. הסוציאליסטים שיגרו צירים לוועידת-היסוד של ה"בונד" ב-1897, ובמינסק ישב הוועד המרכזי של התנועה עד שפוזר בידי המשטרה בשנת 1898.

על השפעת תנועת ההשכלה במינסק ניתן ללמוד מזכרונותיו של הסופר והמשורר אברהם ליסין, עורך הירחון "די צוקונפט" ("העתיד"). הוא תיאר משפחה בעיר הולדתו מינסק בה הסב, רבי אברהם ליפשיץ, היה יהודי תלמודי תמים, למדן וצדיק. בנו היה משכיל עברי, סוחר עצים, ובעל קורא ב"קלויז של בליומקה". הנכדה אסתר פרומקין כבר הייתה קומוניסטית ממפלגת הבונד, רודפת דת ומחברת קונטרס בשם "אלוי ראוונוו – הלאה הרבנים".[19]

חוגים מקומיים של "חובבי ציון" קמו לראשונה בשנות ה-80 של המאה ה-19, וב־1902 נערכה במינסק, ברישיון ממשלתי, הוועידה השנייה של ציוני רוסיה.[20] בבחירות למועצת הקהילה בשנת 1918 קיבלו הציונים ו"פועלי-ציון" 33 מושבים, רשימת החרדים 25, ה"בונד" 17, בלתי-תלויים - שישה מושבים, פולקיסטים - שניים והרשימה הסוציאליסטית המאוחדת זכתה גם היא בשני מושבים.

במלחמת העולם הראשונה הוצפה מינסק באלפי פליטים יהודים, שגורשו בשנת 1915 מקו החזית.[21] המלחמה הפכה את מינסק לעיר מקלט לאלפי יהודים שגורשו עקב המלחמה, בהם תלמידי ישיבת וולוז'ין, והקהילה היהודית בעיר גדלה ושגשגה הן דמוגרפית והן תרבותית. 83 בתי כנסת פעלו במינסק בתקופה ההיא.[13] האוכלוסייה היהודית גדלה בעקבות הפליטים מ-45,000 יהודים בשנת 1914 ל-67,000 יהודים בשנת 1917.

בשנת 1917 חויבו יהודי העיר לשלם מס גולגולת של 2,000 זהובים פולניים בשנה, ובנוסף 602 זהובים כמס מיוחד.

במרץ 1917 פרצה המהפכה הבולשביקית הרוסית ששמה קץ למשטר הצארי. יהודי רוסיה ראו במהפכה את הקץ לפוגרומים והרדיפות האנטישמיות. ב-22 במרץ 1917 בוטלו כל ההגבלות על היהודים.

בסוף אפריל 1917 יצא לראשונה במינסק שבועון ציוני בשם "דער יידישע ווארט", ובסוף אותה שנה הופיע עיתון נוסף: "דער יחד".

ביוני 1917 החל להופיע במינסק "דער וועקער", עיתון יומי יהודי גדול, שהוצא לאור על ידי מפלגת הבונד. מפלגת הבונד פרחה מאוד במינסק היהודית והתרכזו בה מנהיגי המפלגה: אסתר פרומקין, יענקל לוין, ירחמיאל ויינשטיין ואחרים. חגיגות 20 שנה להקמת המפלגה נחגגו בסתיו 1917 במינסק ב"הפגנות גדולות ברחובות, עצרות המונים בתיאטרון העירוני, הצגות, גליונות מיוחדים, ברכות ממוסדות השלטון... הכל היה חגיגי בעיר ושררה התרוממות נפש אמיתית".[22]

בבחירות שהתקיימו בשנת 1918 למועצת קהילת מינסק נבחרו: 23 לאגודת ישראל. 21 ציונים. 10 פועלי ציון. 14 לשאר הקבוצות הציוניות. 17 לבונד.[23]

שלטון הבולשביקים בעיר נמשך זמן קצר. באמצע פברואר 1918 הגרמנים התקרבו לעיר. ניסיונות של מספר ממנהיגי היהודים לארגן התנגדות יהודית מצוידת בנשק לא צלחו, לאור התנגדות הבולשביקים, שלאחר מכן נמלטו ממינסק.[24]

מינסק נכבשה על ידי הגרמנים ב-22 בפברואר 1918, בתחילה הם עשו סדר בעיר[25] אך בהמשך הוגבלו חירויות התושבים והחל נוהג של חטיפת אנשים ברחוב ושילוחם לעבודה. העיתונים נסגרו ונאסר על כינוסים ללא רישיון. בעקבות מהפכה בגרמניה, ב-10 בדצמבר 1918 נטשו הגרמנים את מינסק, כתשעה וחצי חודשים לאחר שכבשוה.

ב-10 בדצמבר 1918 נכנס הצבא האדום למינסק. השלטון בעיר עבר ל"ועד המהפכני המינסקאי" שעל שורותיו נמנו יהודים רבים. במינסק הוצבו יחידות של הצבא האדום שהורכבו כמעט כליל מיהודים, יחידות אלו הקימו את "גדוד המשמר המינסקאי הראשון".

ב-8 באוגוסט 1919 כבשו הפולנים את מינסק. כבר ביום הראשון לכיבוש בזזו הפולנים חנויות של יהודים, גידפו אותם, משכו את זקנם והעבידו אותם בעבודות קשות ומבזות. זמן הכיבוש הפולני היה קשה ליהודים, והורגש מחסור בחומרי גלם ובעבודה.[26]

באותו יום התרחש פוגרום ונהרגו בו מעל 30 יהודים. פוגרום נוסף התרחש במהלך נסיגת הכוחות הפולניים בתאריכים 9–11 ביוני 1920. כשני שלישים מהחנויות, בעיקר יהודיות, נהרסו, ובתים רבים הוצתו. התבצעו מעשי אונס ורציחות ולא ידוע מה מספר ההרוגים.[13]

תפילה בבית כנסת במינסק, 1918.

בשנת 1918 התקיימו בחירות דמוקרטיות לוועד הקהילה, מתוך 85 צירים, נבחרו 25 חרדים, 23 ציונים ו-17 ממפלגת הבונד.[19]

בינואר 1920 התקיימו בחירות למועצת הקהילה היהודית של מינסק. נבחרו: 19 ציונים, 6 פועלי ציון רדיקליים, 4 צעירי ציון, 13 אגודת ישראל,. 3 המזרחי, 13 בעלי מלאכות, ו-13 אחרים.

ב-7 ביולי 1920 שרפו הפולנים את "הכיכר הטרואיצקאית", בשרפה הושמדו כ-50 בתי יהודים. מיום זה ועד 11 ביולי נרשמו בקהילה היהודית מאות הרוגים ואלף פצועים, כמו כן נאנסו מאות. הפולנים שלטו במינסק עד 11 ביולי 1920, משך 11 חודשים.[27] מיום זה שלטו בעיר הרוסים.

לאחר כינון השלטון הסוביטי בעיר נסגרו כל העיתונים הציוניים וכל הארגונים הציוניים עברו למחתרת. אצל היהודים שלטה ה"יבסקציה", המחלקה היהודית של הקומוניסטים.

כבר בשנים הראשונות של הכיבוש החלו לסגור ישיבות ותלמודי תורה. נסגר "בית כנסת המקהלה" (כאר שול) בשנת 1924, נערכו משפטים כנגד רבנים, שוחטים ואחרים.[28] צו אסר את לימודם של ילדים מתחת לגיל 18 בישיבות.[29] ב-26 במאי 1922 הוצא צו המורה על סגירת תלמודי התורה. למרות הסגירה למדו כ-700 ילדים במינסק בתלמודי תורה בלתי חוקיים.[30]

בשנות העשרים ומחצית הראשונה של שנות השלושים פרחה במינסק פעילות סובייטית ביידיש. בשנת 1921 נפתחה מחלקה יהודית בפקולטה לחינוך של אוניברסיטת מינסק (אנ'). בשנת 1922, עם הקמתה של ברית המועצות ששלטה במינסק, רבים מיהודי העיר היו שותפים להקמת המשטר החדש. בעוד המוסדות התורניים בעיר חוו נסיגה, הוקמו מוסדות רבים כמו תיאטרון יהודי ממלכתי בשפת יידיש ומקהלה יהודית, וב"איגוד הסופרים הסובייטים" הייתה מחלקה של סופרים ביידיש. מחלקה שלמה בבית המשפט העירוני התנהלה ביידיש. בשנת 1922 נפתחה מכללת מורים יהודית, וב-1924, עם פתיחת המכון לתרבות ביילורוסית, הוקם בו מדור לתרבות יהודית, שפרסם מחקרים אחדים לרבות כתב-עת בשם "צייטשריפט" (1931-1926). באותה שנה נפתחה המחלקה היהודית של האקדמיה למדעים במינסק שבלארוס. יצאו לאור גם עיתונים יומיים, וירחון ספרותי ביידיש בשם "שטערן" הופיע בשנים 1925–1941.

בשנת 1926 התפקדו במינסק 53,686 תושבים יהודים, שהיו כ-41% מכלל האוכלוסייה, אולם הגילויים האחרונים של תרבות יהודית עצמית חדלו באמצע שנות השלושים.

בבחירות שהתקיימו למועצת קהילת מינסק:

המפלגה או הרשימה מספר הקולות ב-1931 מספר הקולות ב-1935
הציונים הכלליים 78 256
תנועת המזרחי 106 286
התאחדות 103 -
ארץ ישראל העובדת - 508
רוויזיוניסטים 37 -
מפלגת המדינה - 126
השחר - 226
ציונים רדיקאלים 1 -

תחת השלטון הסובייטי, בתחילת שנות העשרים של המאה העשרים, חוסלו מפלגות יהודיות במינסק, למעט "פועלי ציון" שהייתה קיימת עד 1928.

מצבות הרוסות בבית הקברות היהודי של מינסק

בבלארוס הסובייטית הוכרה היידיש כאחת מארבע שפות המדינה, ובשנת 1931 נפתחה מחלקה לתחבורה ציבורית ביידיש. היו גם ספריות יהודיות, כולל האוסף בספרייה המרכזית של לנין, המונה כ-40 אלף ספרים.

בשנת 1926, האוכלוסייה היהודית במינסק הסתכמה ב-53,686 (40.8%), בשנת 1939 - 70,998 (29.7%). בסוף שנות העשרים היו היהודים שליש מעובדי העירייה; 83% מהם דיברו יידיש על בסיס יומי.[13]

עד שנת 1930 פעלה בעיר ישיבה גדולה שנקראה "ישיבת שואבי מים", על שם בית הכנסת בו שכנה הישיבה. היא מנתה בין שישים לשבעים תלמידים, ופעלה באפן בלתי חוקי.

ב-1925 נאסרו כל רבני העיר על ידי הבולשביקים. רבי בנימין הכהן שקוביצקי עונה עד שחתם על מסמך לפיו אין כלל רדיפות דת ברוסיה. בראשית 1930 נאסרו שוב רבנים נוספים רבים. בעקבות שמועה על גזר דין מוות שנגזר על כמה מהם, התערב בעניינו סנטור אמריקאי.[31] שנים אלה היו קשות ללימוד התורה בעיר.[32]

בשנת 1931 נערך במינסק משפטו של השוחט והמוהל רודינסקי. הוא הואשם במילת תינוק נגד רצון אביו, כשבעקבות כך מת התינוק כעבור יומיים. הוא נידון לשלוש שנות מאסר בנימוקים לפיהם טקס המילה הוא "פראי" שהביא במרוצת השנים ל"נזק רב לאין שיעור".[33]

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו במינסק כ־60,000 יהודים.

גורל יהודי הקהילה בשואה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
עמוד ראשי
 ראו גם – גטו מינסק, גטו המבורג
מפת גטו מינסק

בחודשים הראשונים של מלחמת העולם השנייה הגיעו למינסק פליטים יהודים רבים משטחי הכיבוש הגרמני, בעיקר מפולין. לפי ההערכות, ערב הפלישה הגרמנית לברית המועצות, ביוני 1941, התגוררו במינסק 90,000 יהודים (כ-37% מכלל האוכלוסייה). אחרי שהגרמנים פתחו במתקפה על ברית המועצות (ב-22 ביוני) והחל קרב ביאליסטוק-מינסק, יהודים החלו לעזוב את העיר מזרחה, וביום הכיבוש שהתרחש שישה ימים לאחר פלישת גרמניה, ב-28 ביוני 1941, נמצאו בעיר רק 50,000 יהודים. עם התארגנות משטר הכיבוש ציוו הגרמנים על הגברים בעיר, בני 15–45, להתייצב לרישום. כ-40,000 בני אדם התייצבו וחולקו ל-3 חטיבות: יהודים, אנשי הצבא האדום, ולא יהודים. הלא יהודים שוחררו כעבור חמישה ימים. האינטלקטואלים היהודים בעלי המקצועות החופשיים שנתפשו כאיום עבור הגרמנים, כ-3,000-2,000 אנשים, הובלו ליער סמוך ונורו למוות. שאר היהודים הוחזקו בבית-הסוהר העירוני והועברו לגטו מינסק ב-20 באוגוסט לאחר שמפקד "מפקדת השדה 812" חתם על צו המורה כך. השטח שנקבע לגטו נמצא בצפון-מערב העיר, בין נהר סוויסלץ' לבית העלמין היהודי.

הגטו נתחם כחודש ימים אחרי כיבוש העיר ורוכזו בו לפחות 85,000 יהודים, מהם רבבות פליטים מליטא וכ-8,000 מגורשים מצ'כיה, מאוסטריה ומגרמניה. בגטו התגוררו שתיים-שלוש משפחות בחדר ורבים מתושביו חיו בין הריסות ובבתים ללא רצפות וחלונות, וניזונו מ-150 גרם לחם ומנת מרק מימי ביום. היהודים נצטוו לענוד את הטלאי הצהוב. מיד לאחר הקמת הגטו נחטפו בין 5,000 ל-15,000 גברים בני 15–45, כביכול לעבודה. כעבור חודשים מספר נודע שהם נרצחו בירי.[34]

יודנראט הוקם במינסק בתחילת יולי 1941. הואיל ולא הייתה בעיר מסגרת יהודית ציבורית מתפקדת לאחר רציחת בעלי המקצועות, מונו חבריו בדרך מוזרה. הגרמנים תפסו קבוצה של עשרה גברים, הביאו אותם לבית ממשל הכיבוש הגרמני והודיעו להם שהם מהיום היודנרט. אליהו מושקין, שהבין מעט גרמנית, הועמד בראשו. במרץ 1942 תלו אותו הגרמנים יחד עם מפקד המשטרה היהודית לאחר שניסו לשחד שוטר. היו"ר הבא של היודנראט היה משה יפה, עורך דין מווילנה.[13] ב-9 ביולי 1941 נצטוו כל יהודי מינסק להירשם ביודנרט. הרישום נמשך עד 15 בחודש, ועל פי התוצאות התגוררו בגטו מינסק בזמן זה כ-55,000 יהודים, כאשר לפי מספר עדויות מדובר ברישום חלקי. כשהועברו לגטו יהודים מעיירות הסביבה וכן יהודים שהיו נשואים ללא-יהודים וילדיהם במסגרת החוק היהודי השלישי, גדל מספר יהודי הגטו ל-85,000-75,000.

שלט אזהרה על גדר גטו מינסק

באמצע אוגוסט 1941 ביקר היינריך הימלר בגטו מינסק וצפה בהוצאתם להורג של 100 יהודים. יש הטוענים כי בעקבות הביקור הוכנסה לשימוש שיטת החיסול באמצעות משאית גז.[35]

האקציה ההמונית הראשונה בגטו התרחשה ב-7 בנובמבר 1941. הגרמנים כיתרו אזור בגטו, הוציאו את כל תושביו לטוצ'ינקה ורצחו אותם בבורות. אקציה דומה בוצעה ב-20 בנובמבר ברחובות אחרים. בשתי האקציות נרצחו בין 17,000 ל-23,000 יהודים. אקציות אלו נועדו לפנות מקום בגטו ליהודים שגורשו מגרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה.

בחורף 1941–1942 גבר היאוש בגטו, כאשר הרעב והמגפות הגבירו אותו. רבים בגטו היו נפוחים מרעב, ועשרות בני אדם מתו מדי יום ונקברו בקברי המונים. בשל הקושי לחפור קברי יחידים הונחו הגופות בבור אחד גדול. רבים חלו בצפדינה, ובגטו פרצו מגפות דיזנטריה, טיפוס ועוד. בתי החולים מלאו עד אפס מקום, ולא הייתה אפשרות לאשפז את כל החולים. את הרעב בגטו תיאר ניצול השואה דויד טאובקין: "אכלנו מרק שהיו בו כמה כופתאות של קמח שיפון, וחתיכת לחם, זה הכל בארוחות הצהריים והערב. בארוחת הבוקר שתינו תה ואכלנו חתיכת לחם. המרוויחה העיקרית במזון הייתה אמי - כעובדת היודנרט קיבלה 400 גרם לחם ביום, היא נסעה מדי פעם לאזור הרוסי של העיר והחליפה דבר ערך באוכל. אמא לא נראתה כמו יהודייה, אבל "הטיול" היה כרוך בסיכון רב. פעם אחת היא עוכבה על ידי שוטר. אמי לקחה את טבעת הנישואין מידה והחליפה באוכל. אמא הגיעה, מדוכדכת ממה שקרה, אבל המשיכה באומץ ללכת מחוץ לגטו - היה צריך להאכיל את המשפחה".[36]

בחורף 1941 הובאו למינסק כ-7,000 יהודים מגרמניה ומאוסטריה, שכונו "יהודי הרייך". הם שוכנו ב"גטו יהודי הרייך" שכינויו היה גם "גטו המבורג". עד אוקטובר 1942 הגיעו למינסק כ-9,500 יהודים מווינה וכ-19,000 יהודים מגטו טרזין. רובם נרצחו בכפר מאלי טרוסטינץ עם הגעתם. רובם נרצחו בירי אל תוך בורות שהוכנו מראש, ומיעוטם נרצחו במשאיות גז בדרך למאלי טרוסטינץ ונקברו במקום עם הגעת המשאיות. רק עשרה מיהודי הרייך ששולחו למינסק שרדו בשואה.

אלפים מיהודי הגטו יצאו בצוותים לעבודות כפייה. מינסק הייתה מרכז כלכלי חשוב שהיה תלוי במידה רבה במומחים יהודים, בייחוד עקב העלות הנמוכה של העסקתם והמחסור בידיים עובדות. בוקר-בוקר היו אלפי יהודים מתייצבים בטורים ולאחר בדיקה יוצאים בקבוצות לעבודה מחוץ לגטו. יהודים הועסקו במינסק במפעלים ובבתי מלאכה, בבתי חרושת, בחברות תעשייה גרמניות ובחברות בנייה; היו שעבדו במשרדים.[34]

במרץ 1942 נערכה אקציה שלישית בגטו, ונרצחו בה בין 5,000 ל-7,000 יהודים. האקציות נמשכו באפריל ובמאי במסגרת "אקציות קטנות" - הגרמנים היו פורצים לגטו בלילות, מכתרים בית או כמה בתים ומוציאים להורג את כל דייריהם.

בחודש אוגוסט הוצאו אלפי יהודים מן הגטו ורק מעטים מהם הגיעו ל"מחנה העבודה" ברחוב שירוקאיה בעיר, שבו הוחזקו גם שבויי מלחמה רוסיים. ב־7 בנובמבר נלקחו 12,000 יהודים לכפר טוצ'ינקה ונרצחו על שפת חפירות. בבתים שנתרוקנו בגטו שוכנו 1,500 יהודים מגורשים, בעיקר מהמבורג. הגטו חולק אז לשלושה חלקים: "חסרי-מקצוע", "פועלים מקצועיים" ופקידי ה"יודנראט" שכללו גם את משטרת הגטו, ויהודים לא מקומיים, מצ'כיה, מאוסטריה ומגרמניה. ב-20 בחודש נרצחו עוד 5,000 יהודים ובמקומם הוכנסו 6,500 יהודים שהוגלו ממערב אירופה.

בסוף פברואר 1942 דרשו הגרמנים מהיודנראט להוציא 5,000 יהודים מבין אלה שאינם מועסקים במפעלי הצבא. משלא נענו פתחו במצוד וב-2 במרץ 1942 קברו חיים את ילדי בית היתומים ברחוב לא סלול במרכז הגטו ועימם המיתו וקברו אלפיים מבוגרים. אלפי אנשים שחזרו לעת ערב מן העבודה נרצחו בשכונת קוידאנובו.

ב-28 ביולי 1942 פשטו הגרמנים ועוזריהם הבלארוסיים על גטו מינסק. כל היהודים נצטוו להתייצב בכיכר, ומשה יפה נדרש להרגיע את הקהל ולהסביר שמדובר רק ברישום מחדש, אבל בעודו מדבר שם לב פתאום למשאיות הגז שכיתרו את הכיכר. יפה צעק ”יהודים, ירצחו אתכם”, וקרא להם לברוח. הוא נורה מיד. תוך שלושה ימים נרצחו קרוב ל-10,000 יהודים, בהם 6,500-6,000 מיהודי מינסק ו-3,500 מיהודי גרמניה, אוסטריה וצ'כיה - רובם זקנים, נשים וילדים שנחנקו למוות במשאיות גז מוסוות לאחר שהוטעו לחשוב שיוסעו בהן למקומות עבודת כפייה.[34] בזמן זה עדיין נשארו בגטו 9,000 יהודים.

מאשה ברוסקינה, פרטיזנית יהודייה שנתלתה עם שני פרטיזנים נוספים, קיריל טרוס וולודיה שרבטייביץ'. בשלט נכתב: "אנחנו פרטיזנים שירו לעבר חיילים גרמנים". מינסק, 26 באוקטובר 1941.

ב-1 בפברואר 1943 נרצחו עוד 1,500 יהודים ליד קברים פתוחים בכפר מאלי טרוסטינץ. אחרים הומתו קבוצות קבוצות - הגברים ביריות, הנשים והילדים בגזים בתוך מכוניות סגורות. 2,000 יהודים שהיו חיילים בצבא האדום נשלחו ממחנה שירוקאיה למחנה הריכוז סוביבור בספטמבר של אותה השנה, בהם הסגן אלכסנדר פצ'רסקי והקומוניסט היהודי מפולין שלמה לייטמן, והם הנהיגו את המרד שהתרחש במחנה סוביבור ב-14 באוקטובר 1943.

ב-22 בספטמבר 1943 נהרג הגנראל-קומיסאר הגרמני קובה בפצצה שהניחה עוזרת-הבית הבלארוסית לפי הוראות דוד קמח, קומיסאר פוליטי באחת היחידות הפרטיזניות באזור. ההתנקשות החישה את הקץ על יהודי הגטו, הדבר התרחש כעבור חודש ימים. ב-21 באוקטובר כותר גטו מינסק והיהודים הועלו על משאיות והובלו אל מותם בירי. לאחר מכן סרקו אנשי אס-אס את בתי הגטו והשליכו לתוכם רימונים כדי לחסל את המסתתרים.[34]

חיילים גרמנים צועדים דרך מינסק במהלך מלחמת העולם השנייה. מרבית הקהילה היהודית במינסק הושמדה בתקופת השואה

גטו מינסק היה הגטו הרביעי בגודלו מבין הגטאות שהקימו הנאצים בזמן המלחמה, הוא אכלס קרוב ל-100,000 יהודים, שרובם נרצחו.

עם שחרור מינסק ב-3 ביולי 1944 על ידי הצבא האדום, נמצאו בה רק 13 שורדים יהודים שהתחבאו לפני האקציה.[34]

טוצ'ינקה (משמאל), 1941-1944. בבורות ירי ענקיים שנחפרו בכפר זה נרצחו יהודי מינסק

מחתרת יהודית בגטו והבריחה ליערות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחתרות אנטי-גרמניות קמו בגטו מינסק בראשות הרש סמולר ונחום פלדמן[37] כבר באוגוסט 1941, שלושה שבועות בלבד אחרי שרוכזו היהודים בגטו. היעד הראשון שנקבע היה יציאה ליער ולחימה בשורות הפרטיזנים. בשלב ראשון הם הכינו עלוני תעמולה, אספו נשק, בגדים ותרופות ויצרו קשר עם מרכז המחתרת מחוץ לגטו.

בספטמבר 1941 התחילה הנהגת הגטו בראשות איליה מושקין ומנהלי המחלקות דולסקי, רודיצר וזורוב, מנהל בית החולים ד"ר קוליק ומפקד שירות הסדר היהודי סרבריאנסקי לשתף פעולה עם מחתרת הגטו. הם סיפקו לאנשי המחתרת תעודות זהות מזויפות ודירות בלתי לגליות, עבודה בגטו, והעבירו להם ידיעות שהגיעו מהשלטונות הגרמניים. בהמשך נוצרו המגעים הראשונים עם ועד המחתרת הכללית (לא יהודית) שפעלה בעיר, בראשות יהושע פאבלוביץ קוזינץ (סלאבק), מנהיג קבוצה מחתרתית בחלק ה"ארי" של מינסק, שעדיין הייתה בשלבי התארגנות, ועם יחידות הפרטיזנים. לאחר התאחדותן של קבוצות המחתרת הפכה המחתרת היהודית לארגון של כ-500 איש עם מרכז הנהגה, מנגנון תעמולה, חלוקת תפקידים מוגדרת ומערכת ענפה של פעילים שחדרו למוסדות חשובים בגטו ובעיר. חברי המחתרת, רובם קומוניסטים, נמנעו מוויכוחים אידאולוגיים שעכבו את פעילותם.

לאחר האקציות בשנת 1941 היה ברור לרוב היהודים שהגטו יחוסל. המחתרת שללה מרד גלוי בגטו בידיעה שהוא חסר סיכוי ושמה לה למטרה עיקרית להוציא ליער יהודים כשירים לקרב במספר גדול ככל האפשר. בו בזמן הוחל בחיפוש דרכים להבריח מהגטו גם תושבים שלא התאימו לפעילות פרטיזנית. המבצע להוצאת קבוצות ראשונות מהגטו אל יחידות הפרטיזנים התחיל בנובמבר 1941. ההצלחה היחסית של המבצע נזקפת במידה רבה לזכות הקשרים שהיו למחתרת בגטו עם היודנרט ועם המחתרת העירונית הכללית שפעלה בעיר ושיתוף הפעולה עמם. עובדי היודנרט סיפקו ליוצאים מזון לכמה ימים ובגדים חמים והכניסו את שמותיהם לרשימת הנפטרים, ושוטרים מהימנים הוצבו בשער הכניסה לגטו כדי לאפשר הברחת נשק ויציאה חופשית של קבוצות מהגטו ליער. המחתרת העירונית קבעה את זמן יציאת הקבוצות ואת מסלולן וכן סיפקה להן מורי דרך. ניסיונות של המחתרת לפעול בקרב יהודי הרייך ולשכנעם בסכנה הצפויה להם עלו בתוהו.

בין נובמבר 1941 למרץ 1942 הצטרפו כמה מאות יהודים מהגטו ליחידות פרטיזניות. היה קשה להוציא יהודים במספרים גדולים יותר, משום שאחדים מראשי המחתרת הכללית ומפקדיהם של כמה מהגדודים התנגדו להצטרפותם של יהודים מתוך מניעים אנטישמיים. לפיכך בסוף חורף 1942 התחילו לשקול במחתרת היהודית הקמת בסיסי פרטיזניים עצמאיים.

לאחר האקציה של 2 במרץ 1942 הכפילה המחתרת את מאמציה להוצאת היהודים מהגטו, אך הניסיונות הראשונים לייסד בסיסי פרטיזנים עצמאיים לא עלו יפה. באותו חודש נאסרו במינסק רבים מחברי המחתרת העירונית. עד מהרה נודע לגסטפו על ממדי שיתוף הפעולה בין הגטו ובין המחתרת העירונית ויחידות הפרטיזנים. בסוף החודש הגיע גל החיפושים והמאסרים גם לגטו, ומאות נעצרו. עם העצורים נמנו גם כמה מחברי היודנרט; לאחר חודש הם נתלו בפומבי עם חברי המחתרת העירונית. באפריל, בעקבות המאורעות האלה, החלו הגרמנים להגביר את הטרור בתוך הגטו.

למרות החיפושים והמעצרים הצליח הארגון המחתרתי בגטו לשמור על תשתיתו והתחיל להתאושש. אחד מצעדיו הראשונים היה לחזור לתוכנית להקמת בסיסי פרטיזנים עצמאיים. באפריל 1942 הקימו ישראל לפידות ונחום פלדמן שני בסיסים ביערות, מדרום למינסק ומצפון-מערב לה, ובחודשים הבאים הועברו אליהם יהודים מהגטו. הורחבה גם הפעילות להצלת היהודים הלא-כשירים לקרב. כמה עשרות ילדים סודרו בבתי יתומים בצד הארי של מינסק ובכפרים בלרוסיים בסביבה. בד בבד התחיל בית המלאכה המחתרתי לייצר תעודות זהות אריות מזויפות, ובעזרתן הצליחו יהודים רבים למדי, בעיקר נשים, לצאת מהגטו ולהגיע לכפרים וחוות נידחים במערב בלארוס.

חבריה ארגנו בריחות מהגטו והקימו יחידות פרטיזנים ביערות מדרום-מזרח וצפון-מערב מינסק. יהודים ממינסק הקימו שבע יחידות פרטיזנים (למשל, מאשה ברוסקינה). לאחר שהוקם "מרכז המחתרת העירונית", הועברו רבים מהיהודים ליחידות פרטיזנים כלליות.[35] בסך הכל ברחו כ-10,000 יהודים ליערות; רובם נהרגו בידי הכוחות הגרמניים במהלך המלחמה.[38]

בסך הכל הצליחו להימלט מן הגטו כ-10,000 יהודים, מספר שאין דומה לו בתולדות הגיטאות. ההשערה היא כי לפחות מחציתם נפלו בקרבות. מאות יהודים הצליחו לצאת מהגטו ליערות. הם הקימו יחידות פרטיזנים ובאביב 1943 הוקם ביער נאליבוקי (Naliboki) מחנה משפחות בו שהו כ-650 יהודים בראשות שלום זורין (Zorin). יחידת ילדים מורי דרך הגיעה לגטו מספר פעמים, כולל באוקטובר 1943, לאחר שהגטו חוסל. בעזרתם הצליחו להגיע למחנה ביער כ-90 יהודים ששרדו במקומות מחבוא.[34]

לאחר השואה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-29 בינואר 1946 נידונו למוות 14 פושעי מלחמה נאצים במהלך משפטי מינסק (1946).[39]

עם תום המלחמה חזרו כ-5,000 יהודים שהתחבאו ביערות הסביבה, פרטיזנים ובני משפחתם.[13] מצבם היה שונה משל יהודי העיירות הקטנות מפני שגדלות העיר נתנה להם שמירה על אנונימיות מסוימת שהועילה לתחושת הביטחון שלהם.[40] מקור נוסף להתחדשות יהודי מינסק הגיע מיהודים שגורשו לפני מלחמת העולם השנייה לסיביר כעונש על פעילות ציונית, ולאחר שחרורם הגיעו למינסק.[41]

אחרי המלחמה הוקם במינסק גלעד לזכר חללי השואה, ועליו כתובת ביידיש המזכירה במפורש את החללים היהודים. ב-13 בינואר 1948 נרצח במינסק, בידי המשטרה החשאית הסובייטית, שלמה מיכאלס, יו"ר הוועד היהודי האנטי-פאשיסטי ומנהל התיאטרון היהודי הממלכתי במוסקבה. הוא נרצח בתאונת דרכים מבוימת וזו הייתה תחילתה של המערכה האנטישמית הסובייטית שסימנה את השנים האחרונות לשלטונו של סטלין.[41]

בשנת 1949 התיאטרון היהודי נסגר, יהודים רבים פוטרו מעבודתם וחלקם נעצרו.[42]

בית-הכנסת הגדול נסגר בפקודת השלטונות ב-1959, ובית-כנסת קטן יותר נהרס ב-1964 בנימוק של "פיתוח עירוני". כעבור זמן הותר ליהודים לערוך תפילה בציבור בבניין-עץ קטן באחד הפרברים. בית העלמין היהודי במינסק נסגר, והוקצתה חלקה מיוחדת ליהודים בבית-הקברות הכללי.[42] שנים מספר נאסרה אפיית מצות בעיר, ועיתון מקומי הוקיע משלוחי מצות מקהילות בחוץ-לארץ. ב-1968 נאסרו צעירים באשמת פעולה ציונית.

ב-1970 התפקדו בעיר 47,057 יהודים כש-22% מהם הצהירו על יידיש כשפת אמם; למעשה נאמד מספר היהודים במקום באותה השנה ב-60,000 לערך. בשנים אלו הגיע מספר היהודים במינסק לכדי החמישי בגודלו בברית המועצות.[41]

ב-1988 הוקמה "אגודת חובבי התרבות היהודית" על שם יצחק חריק. ב-1989 נפתח בית הספר היהודי החד שבועי על ידי יורי דורן, שלאחר מכן הקים את iro - איחוד הקהילות יהודיות הדתיות ברפובליקה בלארוס. כיום עדיין קיימים במינסק שני בתי כנסת של התאחדות יהודי בלארוס - האחד מתפלל בנוסח אשכנז, והאחר של חסידות חב"ד.

בשנת 1997 נמסר בדוחות של הקונגרס היהודי העולמי על 60,000 יהודים בבלרוס כולה. במינסק נמנו אז 28,000 יהודים. הנימוק לעזיבת רבים מהיהודים את מינסק היה העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90, לאחר התפרקות ברית המועצות.

במרץ 2001 נפתח מרכז קהילתי יהודי במינסק.[43]

כיום ישנם עדיין שלושה בתי ספר יהודיים יהודיים במינסק.[44]

הנצחת הקהילה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבור

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הבור (אתר הנצחה)
אנדרטת הבור, אתר ההנצחה ליהדות בלארוס במינסק
הבור (אתר הנצחה) ליהודי מינסק שנספו בשואה.

"הבור" (בבלארוסית: Яма) הוא אנדרטה המוקדשת לקורבנות השואה בפינת הרחובות מלניקייט וזסלבסקאיה שבמינסק. האנדרטה נמצאת במקום בו כוחות הנאצים ירו ב-2 במרץ 1942 בכ-5,000 תושבים יהודים בגטו מינסק הסמוך.

זמן קצר לאחר המלחמה, ניצולי השואה במינסק, כמו גם ותיקי הצבא האדום והמפונים שחזרו לעיר, החליטו לגייס כסף ולהקים אנדרטה.

האובליסק נוצר בשנת 1947, ובשנת 2000 נוסף פסל מברונזה שכותרתו "הדרך האחרונה". הוא מציג קבוצת קורבנות יהודיים היורדת במדרגות הבור אל מותם. הפסל נוצר על ידי האמן הבלארוסי ויו"ר הקהילות היהודיות בבלארוס, ליאוניד לוין, והפסלת אלזה פולק[45] מישראל. על האובליסק כתוב ברוסית וביידיש שיר שכתב המשורר היידי חיים מליטינסקי, ותיק מלחמה נכה: "לזכרם של חמשת אלפים יהודים שנספו בידי אויבים מושבעים של האנושות, קצבים גרמנים-פשיסטים, בי"ד באדר (היום בו חל פורים) - 2 במרץ 1942."

כאשר בוצע שחזור האנדרטה לא נעשה שימוש במכונות וכל העבודה נעשתה בעבודת יד, תהליך שנמשך שמונה שנים. על פי התוכנית המקורית, האנדרטה הייתה אמורה להיות מפורטת יותר, אך בסופו של דבר נותרה בה אסתטיקה מרגשת ונטולת לאומיות. האנדרטה כוללת דמויות של כנר, ילדים ואישה בהריון, המייצגים את החיים שלפני השואה. האנדרטה היוותה יעד לוונדליזם והושחתה מספר פעמים.[46]

במשך תקופה ארוכה זו הייתה האנדרטה היחידה לקרבנות השואה במינסק. במהלך התקופה הסובייטית, מדי שנה ב־9 במאי (יום הניצחון הסובייטי), יהודי מינסק התכנסו שם כדי להנציח את יהדות מינסק שאבדה בשואה - למרות התנגדות השלטונות הסובייטים, שעשו כמיטב יכולתם למנוע מהיהודים לעשות זאת.

אנדרטאות נוספות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אנדרטה לזכר יהודי מינסק שנספו בשואה, בבית העלמין קריית שאול

רק לאחר נפילת ברית המועצות, בשנת 1990, החלו להקים בעיר אנדרטאות לקרבנות השואה היהודיים של מינסק. הכניסה לגטו מינסק סומנה באבן זיכרון. ברחוב פריטיצקי הוקמה אנדרטה, במקום שלאורכו הובלו יהודי מינסק אל מותם לטוצ'ינקה, שם נורו בנובמבר 1941. האנדרטה בסמוך לבית העלמין מורכבת משני לוחות אבן שהצטרפו אליהם דמויות אנושיות עשויות פליז, האנדרטה נושאת כיתוב בארבע שפות האומר כי: "לא הרחק מהמקום הזה, בשנים 1941–1943, הפשיסטים ירו ביותר מ-14,000 אסירים בגטו מינסק".

ברחוב סוקאיה, במקום בית העלמין היהודי לשעבר, הוקמו כמה אנדרטאות. ב-1993 וב-1998 הוקמו שתי מצבות עם מנורה שנחצבה על אחת מהן לציון יהודי מרכז אירופה שגורשו למינסק ונרצחו. בשנת 2002 נוספה אבן זיכרון להנצחת כאלף המגורשים היהודים מהעיר הגרמנית דיסלדורף שהגיעו למינסק. בכתוביות בעברית, בגרמנית ובבלארוסית על הלוחות המוצמדים לאבן כתוב: "זכור! אבן זו מנציחה 993 ילדים, נשים וגברים שגורשו ב-10 בנובמבר 1941 מדיסלדורף לגטו מינסק. כולם היו קורבנות של רדיפת הנאצים כלפי היהודים, ורק מעטים הצליחו לברוח מרצח העם". בשנת 2008 הוקמה במקום בו שכן בית העלמין היהודי ברחוב סוקאיה אנדרטה לקורבנות גטו מינסק, בשם "האח ההרוס". היא נוצרה על ידי האדריכל היהודי ליאוניד מנדלביץ לוין (רו') והפסל מקסים פטרול. באנדרטה מוצבים שולחן שבור וכיסא מוטה המונח על רקע פדיון,[דרושה הבהרה] המסמל את יסודותיו של בית יהודי הרוס. בכיתוב בשפה הבלארוסית על בסיסו נכתב: "במקום זה, בשנים 1941–1943 השמידו הפשיסטים ושותפיהם יותר מ-5,000 יהודים". בשנת 1992 הציבו חברי הקהילה היהודית מהעיר ברמן בגרמניה לוח זיכרון ברחוב רומנובסקאיה סלובודה 13 באזור גטו המבורג ליהודי מרכז אירופה שגורשו למינסק. הלוח מנציח כ-450 מיהודי ברמן שגורשו למינסק בשנת 1942 ונרצחו שם. בשנת 2007 נגנב לוח זה והוחלף מאוחר יותר בעותק שלו.

ביולי 2000 נחנך בשטח גטו מינסק אתר הנצחה לזכר יהדות בלארוס שנספתה בשואה, הוא נבנה במימון ארגונים יהודיים מבלארוס ומהעולם. קבוצת הפיסול בארד "הדרך האחרונה", שנוסדה על ידי הפסל היהודי המפורסם של מינסק, ליאוניד לוין, מתארת דמויות אנושיות מחופשות היורדות לבור. הטקסט בבלארוסית על לוח לוח הזיכרון שהוקם ביער אורוצ'יה, נכתב: "שלושים אלף אנשים נחים כאן בקברי אחים. אי אפשר לשכוח להתאבל עליהם... היו ערניים, אנשים, היו חזקים, כדי למנוע חזרה על דבר כזה. שלושים אלף שבויי מלחמה סובייטים, פרטיזנים ואזרחים חפים מפשע שנורו ועונו למוות על ידי הכובשים הגרמנים-פשיסטים בשנים 1941–1943 קבורים כאן." יהודים אינם מוזכרים באנדרטה זו כקטגוריה ספציפית של קורבנות המדיניות הנאצית.

בשנת 2002 הונחה אבן זיכרון ביער בלגובשצ'ינה באזור מאלי טרוסטינץ, עם כיתוב בבלארוסית: "במקום זה, בשנים 1941–1943, השמידו הכובשים הגרמנים-פשיסטים יותר מ-150,000 שבויי מלחמה סובייטים, חברים ב"ארגון המחתרת של מינסק", ופרטיזנים של הרפובליקה, אזרחים מהרפובליקה, ויהודים מגטו מינסק וממדינות רבות באירופה". ביוני 2018 נפתח מתחם הזיכרון מאלי טרוסטינץ, המקיף את אזור מחנה העבודה לשעבר ובין יערות בלאגובשצ'ינה וששקובקה. עד לאחרונה כמעט ולא הייתה שום התייחסות לקורבנות השואה במתחם זה. רק בתחילת 2019 נבנתה אנדרטה באזור ליד יער בלגובשצ'ינה. הטקס, בראשות נשיא בלארוס, אלכסנדר לוקשנקו, והקנצלר האוסטרי, סבסטיאן קורץ, הנציח את יהודי אוסטריה שגורשו למינסק ונרצחו. אנדרטה זו מורכבת מכמה לוחות אבן ועליהן חקוקים שמותיהם של כל הקורבנות. הארגון הלאומי האוסטרי IM-MER (Initiative Malvine-Remembering Maly Trostenets), בראשותו של וולטרו ברטון, שקרוביו נרצחו באזור מאלי טרוסטינץ, מארגן סיורי זיכרון באתר.[47]

במינסק מתקיימים אירועי הנצחה מדי שנה ב-2 במרץ, תאריך הפוגרומים הגדולים נגד יהודים בגטו מינסק. כמו כן מתקיימים אירועים ב-9 במאי, יום הניצחון על גרמניה הנאצית.[48]

התנועה הציונית במינסק

[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנועה הציונית החלה להתפתח במינסק בשנת 1917. ביולי הוקם ועד ציוני מחוזי שניהל את הפעילות הציונית. ועידה ראשונה התקיימה בספטמבר. בוועידה הוצג דו"ח שטען כי בשנה זו הוקמו באזור מינסק 189 ארגונים ציוניים.[49] בדצמבר התכנסה במינסק ועידה של חיילים ציוניים מהחזית.

ביוני הוקמה במינסק הסתדרות נוער ציונית בשם "החבר". אחד ממייסדי התנועה היה אברהם בריינין, יוזם התוכנית להתיישבות יהודית בברית המועצות. בזמן זה פעלו במינסק גם אגודות נוספות, כמו "פרחי ציון" ו"ביכורים". בתחילת ינואר 1918 התקיימה במינסק ועידה של "הנוער הציוני הלומד".[50]

בינואר 1918 התכנסה במינסק שוב ועידה של חיילים מהחזית. בוועידה השתתפו 41 צירים לפי חלוקת המפלגות: 21 ציונים. 10 פועלי ציון. 4 המאוחדים. 5 הבונד. 1 הבולשאביקים. ממספרים אלו ניתן ללמוד אודות ההשפעה של התנועה הציונות על החיילים היהודים בחזית.[50]

ועד של המפלגה הראדיקאל סוציאליסטית "פועלי ציון" התקיים אף הוא במינסק בינואר 1918, בזמן שבתנועה התחוללו מאבקי כוחות.[51]

בזמן הכיבוש הגרמני של מינסק סופחה בהוראת הממשל הגרמני התנועה הציונית בעיר לתנועה הציונית בברלין. התנועה ארגנה תהלוכת ל"ג בעומר ואף הדפיסו שטרות ביידיש לרגל המאורע.

בבחירות שנערכו לוועד הקהילה היהודית של מינסק ב-1918 קיבלו הציונים רוב ענק. בישיבה הראשונה של הוועד נכחו 1000 יהודים. יצחק ברגר פתח את הישיבה והתנהלו ויכוחים עזים האם להקריא את ההצהרות של המפלגות השונות ביידיש או בעברית. לבסוף הצהרת הציונים ופועלי ציון הוקראו בעברית, ושאר המפלגות ביידיש.[52] בדיון שהתנהל לאחר מכן בהנהלת הקהילה, הבונד, פועלי ציון ו"פאלקס-פארטיי" דרשו שיידיש תהיה השפה בה יתנהלו, הציונים, פועלי צייון ואגודת ישראל תמכו בעברית. ההחלטה הייתה על השפה העברית.[53]

בזמן השלטון הסוביטי במינסק, בתחילת שנת 1919, חלה ירידה בפעילות הציונית.[54] אולם בעידן חזרת השלטון הפולני חזרה הפעילות לסדרה.

בשנת 1919 העתיקה תנועת החלוץ את מרכז פעילותה למינסק, כאשר עברו אליה יוסף טרומפלדור ויהודה קופולוביץ. החלוץ ארגן קניית נשק להתגוננות מפני פוגרומים. טרומפלדור אף ארגן במינסק הכשרה במשק וקורסים לקראת עלייה לארץ ישראל.[54]

בדצמבר 1919 כונסה במינסק ועידה שכללה את כל התנועה הציונית בבלארוס.

בבחירות להנהלת הקהילה היהודית במינסק שהתקיימו בינואר 1920 נבחרו 71 חברים, בהם 29 ציוניים. התקיימה גם ועידה שכללה את כל יהדות בלארוס ומתוך 97 חברים היו 34 ציוניים, 11 צעירי ציון, 11 המזרחי. 1 פועלי ציון ראדיקליים. 17 ללא מפלגה, 4 פאלקס פארטי ו-19 אגודת ישראל.[55]

לאחר הכיבוש הסובייטי במינסק, בסוף 1920 החלו רדיפות מצד השלטון נגד התנועה הציונית. הם כמעט הפסיקו את הפעילות הציונית כך במכתב של מיכל יצחק רבינוביץ' הוא כתב כי "ימים קשים ליהודי בלארוסיה... דלות וחורבן לכל, הן בחומר והן ברוח... כל מקורות הפרנסה דללו. העשירים מוכרים כל מה שאפשר כדי לקנות פת לחם והעניים גוועים ברעב... בימים כאלה הציוניים חייבים להסתפק בפעילות זעומה ביותר... הפעולה החינוכית והתרבותית נרדפת.. לקחו מאיתנו את בית הספר העממי שהתקיים שנים אחדות... כי יצאה פקודה שאסור ללמוד עברית".[56]

בשנת 1933 כבר לא היו בברית המועצות ארגונים ציוניים מאורגנים.

ממשל ברית המועצות אסר בשנת 1935 כ-15 חברים לשעבר בארגונים ציוניים שונים. בשנת 1938 נאסרו במינסק מאה אוהדים של התנועה.[57]

בסוף שנות השישים של המאה העשרים חזרו לפעילות התנועות הציוניות בברית המועצות. הם פעלו עד להתפרקות ברית המועצות, אז עלו חבריהם לארץ ישראל במסגרת העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90.

אישים מרכזיים בתולדות הקהילה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבני העיר וראשי הישיבה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבה הראשון של העיר מינסק היה כנראה רבי משה בן מרדכי, חתנו של רבי שבתי כהן (הש"ך). בזמנו נוצרה לעיר הילה תורנית חשובה והוא אף פתח בה ישיבה.[58] הוא נפטר בשנת 1696 (ה'תנ"ו).[59] אחריו כיהן כרב העיר רבי ליבל בעל התוספות, שנקרא כך על שם בקיאותו בכל פירוש התוספות על התלמוד.[60] בזמן זה הורחבה רבנות העיר לרבנות כל מחוז מינסק והאזור.

לאחר מותו של רבי ליבל בשנת ה'תס"ח ולאחר מספר שנים ללא רב בעיר, התמנה רבי יחיאל היילפרין - מחבר סדר הדורות (ה'ת"כ, 1660 – ה'תק"ו, 1746) בשנת ה'תע"ב לרב העיר. בזמן כהונתו של רבי יחיאל היילפרין, פתח רבי אריה לייב גינצבורג (המכונה "השאגת אריה", תנ"ה - ט"ו בתמוז תקמ"ה, 1695–1785) ישיבה בעיר שקנתה מהר מאוד שם חשוב. רבי אריה ליב יצא נגד שיטת הלימוד הפשטנית של רבי יחיאל ואי היכולת שלו להתפלפל. מחלוקת ענקית התפתחה בעיר שכללה ויכוחים בין תלמידיהם בכל בתי הכנסת ובעקבותיה עזב רבי אריה ליב את העיר.[61]

בהתאם לצוואתו של רבי יחיאל היילפרין עברה רבנות מינסק לבנו רבי משה היילפרין, אב בית דין דאלהינוב.[62] ישנם המספרים כי ציווה בטרם מותו לנכבדי העיר שבנו משה ישמש כרב העיר, אולם קיימות גם גרסאות מיסטיות בהם מסופר שהתגלה לאחר מותו בחלום וביקש שבנו יהיה הרב ולא רבי אריה ליב בעל השאגת אריה.[63]

את בעל ה"שאגת אריה" החליף בראשות הישיבה הגדולה רבי רפאל ליפלאנדער, בשנת ה'תק"ג, בהיותו בן עשרים. שתים עשרה שנה לאחר מינוי זה נבחר רבי רפאל גם לאב בית דין של קהילת מינסק. לאחר מספר שנים הוא עבר לרקוורה הסמוכה לכהן שם כרב העיר.[64]

את רבי משה היילפרין החליף ברבנות מינסק רבי יוסף הכהן ראפפורט, בזמן זה התמנה לראשות הישיבה רבי גרשון חריף, שכיהן משנת ה'תקל"ח עד שנת ה'תקנ"ג.

במאה ה-19 מונה כרבה של מינסק רבי ישראל מירקיש, חברו של ר' חיים מוולוז'ין. קהילת מינסק בתקופתו נחשבה כאחת מהקהילות החשובות במזרח אירופה, רבי ישראל מירקיש תיקן תקנות רבות לחיזוק הדת בעיר ובסביבה. כמעט לא היו מתנגדים לרבנותו, ותקופה זו הייתה מן הרגועות בעיר מינסק. לאחר פטירתו הוחלט שהוא יהיה האחרון שיקרא בתואר אב בית דין מינסק, אחריו כינו את הרבנים בכינוי "מרא דאתרא".[2]

המרא אתרא שכיהן אחריו היה רבי שמואל סגל, שכיהן שנים מועטות ונפטר בשנת ה'תקע"ט. רבי מנחם מענדיל מן כיהן בזמן זה כראש ישיבה שפרחה בזמן כהונתו.[65]

במקום רבי שמואל כיהן כמרא דאתרא רבי חיים היילפערין. הוא נפטר בשנת ה'תקצ"ו והחליפו רבי ליב די בוטין.

תקופת הזוהר התורנית של קהילת מינסק החלה בשנת ה'תפ"ה, כאשר מספר רבנים חשובים הגיעו להתגורר בעיר. בשנים שלאחר מכן כיהנו כ"מרא דאתרא" וכראשי הישיבה הרבנים:

הרב צימבליסט בסביבות שנת 1938
  • רבי יהושע צימבליסט (ו' בסיוון תרכ"ה~ - ז' בתשרי תש"ח, 21 בספטמבר 1947) כיהן כרב וראש ישיבה במינסק. לאחר עליית השלטון הבולשביקי, שאסר על פעילות דתית, התפזרו מהעיר רוב רובם של הרבנים ותלמידי הישיבות. הרב צימבליסט המשיך לקיים את ישיבתו בבית המדרש "שואבי מים" בתנאי מחתרת. בתקופה זו היה זה המקום היחיד בעיר שהייתה בו פעילות דתית ותורנית. הוא ריכז בישיבה כשבע מאות תלמידים בגילאים שונים וניהל מערכת ענפה של ר"מים ומשגיחים. הוא אסף כסף בין יהודי העיר לצורך אחזקת הישיבה ורבניה. נהג לשבת כשומר בפתח בית המדרש, וכשהיה רואה שוטר מתקרב מיהר להזהיר את יושבי בית המדרש. תלמידים שנעצרו על ידי השלטונות שוחררו הודות למאמציו. בתקופת פעילותו המחתרתית במינסק סייעו לו בנו מרדכי סנדר וחתנו הרב אשר קרשטיין (לימים הרב של עפולה). בתקופת מגוריו במינסק חלתה אשתו ונפטרה.[69]
בשנת 1928 היה בין 31 הרבנים שחתמו על הצהרה שבברית המועצות יש חופש דת, תחת כפייה של הג.פ.או..[70]
חתימתו של רבי בנימין שקוביצקי
במשפט ראווה שהחל ב-28 בפברואר בשנת 1925 במינסק, שאורגן על ידי היבסקציה, וכונה ביידיש "שויחטים-טרסט", היה גלוסקין אחד הנאשמים. כרבה של מינסק הוא השתתף בוועד רבני ברית המועצות. במרץ 1928 היה בין הרבנים שהוחתמו על ידי הג.פ.או. על איגרת שטענה שאין רדיפות של היהדות ברוסיה.[70] הוא שוב חתם בסוף 1928 על איגרת שהכחישה שהחתימה הקודמת ניתנה מתוך לחץ.[76]
בחודש שבט תר"ץ, (פברואר 1930) הוא נעצר באשמת ההשתתפות בקשירת קשר נגד השלטון של הרבנים, ושוחרר בעקבות המחאות של מדינות המערב – במיוחד בהשפעת המברקים שנשלחו על שם מקסים ליטבינוב, ששמש בתפקיד הקומיסר לענייני החוץ של ברית המועצות.[77]
פעמיים גורש מדירותיו שהוחרמו על ידי השלטון המקומי. את צו הפינוי השני קיבל בזמן ישיבתו שבעה באבלות על מות אשתו ואז עבר להתגורר בעזרת הנשים של בית הכנסת.[78]

במכתב שכתב רבי חיים עוזר גרודזנסקי בוילנה, כ"ג בשבט, ה'תר"צ, הוא מבקש "להציל את רבני מינסק הנרדפים", לדבריו הממשלה הקומוניסטית אסרה את כל רבני מינסק.[79]

אף על פי שבמינסק פעל תקופה מסוימת רבי מנחם מנדל מוויטבסק ובמשך זמן מה אף קבוצת חסידי חב"ד, רובם של בני העיר לא הושפעו מתנועת החסידות ונמנו עם אנשי ההתנגדות לחסידות.[80]

יהודים מפורסמים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוסדות מרכזיים בקהילה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתי כנסת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחצית השנייה של המאה השבע עשרה בנו יהודי העיר את בית הכנסת הגדול בעיר, "לשמוע אל הרינה".[81]

בסוף המאה התשע עשרה הכילה העיר 99 בתי כנסת ובתי תפילה קטנים יותר. רובם השתייכו למתנגדים ורק 3 מתוכם לתנועת החסידות.[11]

לפני השואה היו במינסק 36 בתי כנסת.[82]

המרכזיים בבתי הכנסת של מינסק היו:

  • בית המדרש הגדול של מינסק - נבנה בשנת ה'ת"ם-1680 על קרקע שנרכשה על ידי הקהילה היהודית מפולנים תושבי מינסק. לאחר שהפולנים ראו כי נבנה במקום בית כנסת הם ניסו להתנכל אליו ולבטל את המכירה, אך ללא הצלחה מאחר שהקרקע נרכשה כחוק.[83] לבית הכנסת הגדול היה פנקס קהילה בשם "פנקס חברה קדישא - שבעת הקרואים". בפנקס זה רשום כי בשנת ה'תקכ"ב-1762 נשרפו כל ספרי בית המדרש הגדול. בעקבות כך תוקנה תקנה לקנות מדי שנה ספרים בשווי 200 זהובים, כאשר הכסף הגיע מהכנסות השחיטה. תקנות נוספות בפנקס היו שכל אחד משבעת הקרואים (שחייבים להיות אנשים נכבדים יודעי ספר) יביא חומש לקריאת התורה. כמו כן שמש בית הכנסת יכין רשימת של ספרי בית המדרש ויבדוק כל שבוע שכל הספרים נמצאים במקומם.
בית הכנסת הקר של מינסק (1943)
  • בית הכנסת הקר של מינסק (כאר שול) - בית הכנסת הנאור של מינסק. בחצר בית כנסת זה היה בית מדרש בשם שול היוף ובו היו מקומות לאלפי מתפללים, כאשר בין תפילת מנחה לתפילת ערבית התקיימו בן שיעורים רבים בנושאים מגוונים.
  • בית הכנסת אתינגר - נבנה במינסק בשנת ה'ת"ר-1840 על ידי הרב חאטאייוויץ, ברחוב גוברנאטורסקי. בית כנסת זה נקרא תחילה על שם בונהו "חאטאייוויץ שוהל", אולם כשירש רבי שמחה אטינגר את בית הכנסת נקרא בית הכנסת "אטינגר - חאטאייוויץ שוהל". בית כנסת מפואר זה המשיך להתקיים גם לאחר המהפכה הבולשביקית. הרב בנימין הכהן שקוביצקי היה דורש בבית כנסת זה.
  • חצר בית הכנסת (שול הויף) - מבנה שכלל בתוכו בתי כנסת רבים, ובתוכו בית הכנסת העתיק ביותר במינסק, בית הכנסת הקר של מינסק שלפי המסורת שימש בתור כנסייה עד שנת ה'של"ג-1573 בה נרכש על ידי הקהילה.
בית כנסת המקהלה בראשית המאה ה-20
  • בית כנסת המקהלה (מינסק) - בית הכנסת נבנה על ידי ד"ר לונץ, בעלות של 10,000 רובל. בבית הכנסת היה אולם שיכל להכיל 400 בני אדם, והיה בו גם ספרייה. בית כנסת זה פעל גם בימי השלטון הסובייטי במינסק.
  • בית הכנסת זלצמן - בית הכנסת נבנה בשנת 1864 על ידי סוחר יהוד בשם "זלצמן" עבור היהודים העניים שהתגוררו במינסק. במהלך מלחמת העולם השנייה בית הכנסת נחרב. לאחר המלחמה הוא נבנה מחדש ואכלס מועדון ספורט. כיום מוצב שם בית ספר ללימוד שחמט.
  • בית הכנסת קיטייבסקאיה (בית הכנסת של חסידות דז'רינסק) - בין בתי הכנסת החסידיים היחידים במינסק. בית הכנסת השייך לחסידות דזיארז'ינסק והיה פפולרי בזכות השירה הידועה שלו.

בתי כנסת כיום

[עריכת קוד מקור | עריכה]
בניין בית הכנסת הראשי של מינסק, בין שני בתי הכנסת היחידם שעדיין פועלים במינסק

בשנת 1980 נפתח בית כנסת בבניין עץ קטן בפאתי העיר. הוא פועל עד היום במינסק, ושמו בית הכנסת הראשי של מינסק. בשנת 1994 מונה הרב הראשי של בלארוס, לרב קהילת בית הכנסת. במינסק פועלים גם "בית הכנסת חב"ד-ליובאוויטש" ובית כנסת של התנועה הרפורמית.[42]

מוסדות לימוד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישיבות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיר מינסק פעלו ישיבות רבות. בין הישיבות החשובות ביותר במה התשע עשרה נמנו: הישיבה של בלומקה, הישיבה הקטנה והישיבה הגדולה שלמדו בבית הכנסת של שואבי המים.

בתי ספר

[עריכת קוד מקור | עריכה]
בית כנסת המקהלה במינסק לאחר שהפך לתיאטרון

בעיר מינסק פעל תלמוד תורה. צוות התלמוד תורה הורכב משמונה "מלמדים" וארבעה מורים בנושאים כלליים. מתוך 334 התלמידים רק 106 למדו נושאים כלליים. הוצאות התלמוד תורה היו 4,355 רובל בשנת 1885.

בשנת 1879 הוקם במינסק בית ספר יהודי למסחר ובו לימדו עברית, יהדות, מקצועות כלליים ומסחר עם מחלקות שונות כמו מנעולנים ונגרים. בשנת 1885 היו בבית הספר 112 תלמידם והוצאותיו הסתכמו ב-5,912 רובל.

תנועות נוער

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני השואה פעלו במינסק תנועות הנוער של "השומר הצעיר", "החלוץ", "החלוץ הצעיר", "בית"ר", "הנוער הציוני", "גורדוניה" וכן "פועלי ציון".

ארגוני צדקה וחסד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבית החולים היהודי, שנוסד במינסק בשנת 1829, היו שבע מיטות. הוצאותיו הסתכמו בשנת 1885 ב-8,068 רובל. בבית התמחוי היהודי הוציאו באותה שנה 5,356 רובל. חוץ מאלו פעלו עמותות צדקה רבות, החשובות בהן היו חברת סיוע לבחורי הישיבות, בהוצאה של 3,000 רובל לשנה. חברת סיוע לחולי שחפת עם הוצאה של 1,500 רובל, וחברה (שנוסדה בערך בשנת 1820) לחלוקת לחם בהוצאה שנתית של 3,310 רובל.[84]

תיאטרון ואומנות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
'מעין הכבשים' מוצגת בתיאטרון היהודי במינסק

בשנת 1921 ניסו להקים תיאטרון יהודי במינסק ובמסגרת כך הוקמה להקה חובבנית בראשות יהושע ברטונוב.

"התיאטרון היהודי המינסקאי" נוסד בסתיו 1926. תחילה הוא ערך את הופעותיו בבניין "התיאטרון המלכתי הבלארוסי הראשון", אך תוך מן קצר הוא קיבל לעצמו את בניין בית כנסת המקהלה (מינסק) שנסגר והתחיל לערוך שם את הופעותיו. הבניין שופץ בשנת 1936. בתיאטרון שיחקו 45 אנשים, והוא הציג מחוזות יהודיות ורוסיות קלאסיות, כדוגמת שני קוני למל, המכשפה, שולמית ועוד.

ערב מלחמת העולם השנייה התיאטרון היה אחד התיאטראות הבולטים ביותר בברית המועצות,[85] ועד היום פועל בו תיאטרון הדרמה האקדמי הלאומי מקסים גורקי(בלא').

במינסק ביקרו גם תיאטרונים אורחים ממוסקבה, קייב וחארקוב.

הצייר היהודי מאיר אקסלרוד הציג תערוכה ראשונה של ציוריו במינסק בשנת 1912.[86] בשלוש השנים האחרונות לחייו הציג גלריית תמונות של זיכרונות ממינסק.[87]

בית דפוס

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מסכת שקלים בתלמוד ירושלמי שנדפסה בבית הדפוס של "שמחה צימל" שבמינסק

בשנת 1808 הקים במינסק יהודי בשם "שמחה צימל" בית דפוס עברי, אותו הביא מגרודנו. עד שנת 1823 הוא הדפיס לפחות 12 ספרים, רובם ליטורגיים. בית דפוס נוסף הוקם בשנת 1820 על ידי גרשון בלושטיין, שבשנת 1837 הדפיס גם הוא 12 ספרים, בעיקר ליטורגיים.

בשנות ה-20 של המאה העשרים פעלה עיתונות במינסק והדפיסה ספרים ועיתונים בעיקר לשימוש מקומי. לאחר המהפכה הרוסית נדפסו במינסק המחקרים בתולדות יהדות רוסיה וספרות היידיש שהתפרסמו ביידיש על ידי המחלקה היהודית ב"מכון לתרבות בבלארוס לשירה עברית" מאת מ' לטיס (1832).[88]

בתי מינסק

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – בתי מינסק

בתוך שכונת נחלאות שבירושלים נמצאים "בתי מינסק", שכונה שהוקמה בשנת 1898. שכונה זו נבנתה בירושלים על ידי יוצאי מינסק שהקימו את "כולל מינסק". אנשי הכוללים דאגו לעניי קהילתם, ואף בנו שכונות עבורם. כולל מינסק, אף על פי שלא היה עשיר כמו בתי ורשה ובתי אונגרין, בנה שכונה עבור אנשיו.

הכולל נוסד על ידי רבי מאיר מלוצין, והיה עני יחסית לכוללים האחרים ששכנו בשנים ההם בירושלים. הוא לא נוסד ככולל עצמאי, אלא כחלק מ"כולל הורדנא" ו"כולל זאמוט", אולם בהמשך הם נפרדו וכולל מינסק התחבר ל"כולל פינסק". הם נפרדו בשנת ה'תרל"ח.[89]

ממונה הכולל היה שלמה זלמן פרוש, ואחריו בנו, נפתלי פרוש.

בשכונת "בתי מינסק" היו 18 דירות. על חלק המגרש שלא בנו זרעו חיטה למצה שמורה שמכספי מכירתה פרנסו את עניי הכולל.[90]

דמוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שנה אוכלוסייה
1766 1322 יהודים[11]
1802 2,675[13]
1835 פחות מ-1,500 משפחות[91]
1847 13,000 יהודים[92]
1878 23,500 יהודים, מתוך 39,500. 59.5% מהאוכלוסייה.[92]
1885 לפי המילון הגאוגרפי הפולני(אנ')[93] שני שלישים מאוכלוסיית העיר. יש לקחת מספר זה בערבון מוגבל עקב עמדותיו האנטישמיות של מחברו.[94]
1896 43,658[10]
1897 לפי מפקד האוכלוסין של האימפריה הרוסית (1897)(רו'): 47,562 יהודים, מתוך 91,000 תושבים. 52.3% מתושבי העיר[15]
1904 כ-53,000 יהודים מתוך 102,000 תושבים. 57.9% מאוכלוסיית העיר.[95]
1909 36,000[96] 43.3% האוכלוסיית העיר[13]
1914 45,000 יהודים, מתוך 106,500 תושבים. 42.5% מאוכלוסיית העיר.[92]
1917 עקב הפליטים ממלחמת העולם הראשונה האוכלוסייה גדלה ל-67,000 יהודים מתוך 152,000 תושבים[19]
1926 53,696 יהודים מתוך 128,043 תושבים. כ-40.8% מתושבי העיר[97][98]
1939 האוכלוסייה היהודית גדלה עקב פליטים יהודים שהגיעו מפולין עקב פלישת גרמניה הנאצית לפולין והגיעה ל-70,998[99][100] עם זאת סביר להניח כי במציאות מספר היהודים היה גבוה אף יותר.[101]
1959 38,800.[102] 7.8% מאוכלוסיית העיר.[103] בהם 17 אלף שהכירו ביידיש כשפת האם שלהם.
1970 47,100[104] בהם 5,286 שהכירו ביידיש כשפת האם שלהם. מתוך 509,667 תושבים.
1979 46,332 יהודים מתוך 1,273,496 תושבים.
1989 כ-44,360[97] יהודים מתוך 1,607,077 תושבים.
1999 האוכלוסייה פחתה עקב פתיחת מסך הברזל והגיעה ל-10,141[97] 0.6% מאוכלוסיית העיר.
2009 5,187 יהודים. מתוך 1,697,340 תושבים.[105]
2019 5,699 יהודים מתוך 2,018,281 תושבם.[106]

בין השנים 1897–1917 היגרו ממינסק לארצות הברית כ-91 אלף איש, כרבע מהתושבים.[107] מסיבה זו התרחשו תנודות במספר היהודים בעיר. לעזיבה נרחבת זו תרמו הפוגרומים שהתרחשו במינסק בהשתתפות חיילים בחג הפסחא 1897.

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ לפי המכון ההיסטורי של האקדמיה הבלארוסית למדעים(אנ'), Rictopir mihcka, מינסק, 1967, עמוד 10.
  2. ^ 1 2 קהילת מינסק, מירושלים לליטא.
  3. ^ אברהם חיים שאבאד, תולדות הימים, הקדמה.
  4. ^ 1 2 דוד כהן ושלמה אבן-שושן,מינסק עיר ואם, חלק א', יהדות מינסק מראשיתה ועד 1917, ארגון יוצאי מינסק ובנותיה בישראל בית לוחמי הגטאות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ה'תשל"ה, עמוד 14.
  5. ^ דוד כהן ושלמה אבן-שושן, מינסק עיר ואם, חלק א', עמוד 12.
  6. ^ ד"ר הרצל ברגר, עבודת גמר לשם קבלת דוקטורט באוניברסיטת יאנה בגרמניה. הובא ב: דוד כהן ושלמה אבן-שושן, מינסק עיר ואם, חלק א', עמוד 14, הערה 7.
  7. ^ אוסף התעודות הווילנאיות של החברה הארכיאוגרפית, כרך 17, מספר 83.
  8. ^ אוסף תעודות פלך מינסק, מינסק 1848, חלק ב', מסמך 63
  9. ^ דוד כהן ושלמה אבן-שושן, מינסק עיר ואם, חלק א', עמוד 16
  10. ^ 1 2 יהדות מינסק, באתר האנציקלופדיה היהודית
  11. ^ 1 2 3 4 5 YIVO | Minsk, yivoencyclopedia.org
  12. ^ היסטוריה מקומית | שטעטל וירטואלית, באתר sztetl.org.pl
  13. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 היסטוריה | שטעטל וירטואלית, באתר sztetl.org.pl
  14. ^ קהילת יהודי מינסק, מוזיאון העם היהודי - בית התפוצות.
  15. ^ 1 2 יבגני רוזנבלט, אירינה ילנסקיה, פורסם בכתב העת "תפוצות", 2002, גיליון 4. ראו גם ב: הרב משה צינוביץ, אישים וקהילות, עמוד 478, הוצאת ד"ר רבקה רוקנשטיין, תל אביב, התש"נ.
  16. ^ דוד כהן ושלמה אבן-שושן, מינסק עיר ואם, חלק א', עמוד 60
  17. ^ דוד כהן ושלמה אבן-שושן, מינסק עיר ואם, חלק א', עמוד 63
  18. ^ תכנית עיר הפלכית מינסק. מפה מאוסף המפות ע"ש ערן לאור בספרייה הלאומית, ‏1890 לערך
  19. ^ 1 2 3 הרב משה צינוביץ, אישים וקהילות, עמוד 479, הוצאת ד"ר רבקה רוקנשטיין, תל אביב, התש"ן.
  20. ^ ועידת ציוני רוסיה במינסק 1902, באתר www.bialik-publishing.co.il
  21. ^ דן זייץ, גיטו מינסק ותולדותיו לאור התיעוד החדש, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, התש"ס, עמוד 7.
  22. ^ ר. אברומוביץ, בשתי מהפכות, כרך שני, עמוד 140
  23. ^ מינסק עיר ואם, חלק ב', יהדות מינסק מ-1917 עד ימינו, ארגון יוצאי מינסק ובנותיה בישראל בית לוחמי הגטאות, הוצאת קריית ספר, ה'תשמ"ה, עמוד 8
  24. ^ ג. ארונסון, מינסק בתקופת הכיבוש הגרמני. בתוך: די צוקונפט (כתב עת), 1, עמוד 29, ניו יורק 1938
  25. ^ ג. ארונסון, מינסק בתקופת הכיבוש הגרמני. בתוך: די צוקונפט (כתב עת), 1, עמודים 30–31, ניו יורק 1938
  26. ^ הועד הציבורי היהודי, הפוגרומים בבלארוסיה, מוסקבה 1922 (ברוסית)
  27. ^ מינסק עיר ואם, חלק א', עמוד 14
  28. ^ מינסק עיר ואם, חלק ב', עמוד 18
  29. ^ מינסק עיר ואם, חלק ב', עמוד 71
  30. ^ א. א. גרשוני, יהדות ברויה הסובייטית, ירושלים ה'תשכ"ה, עוד נג
  31. ^ אהרן רוזין, 'הישוב היהודי במינסק בשנים 1917-1941', בתוך: מינסק עיר ואם, חלק ב, עמ' 85.
  32. ^ משה דולצין, 'בימי חירום', בתוך: מינסק עיר ואם, חלק א', עמ' 613–614.
  33. ^ מינסק עיר ואם, חלק ב', עמוד 84
  34. ^ 1 2 3 4 5 6 עובדי כפיה יהודים בגטו מינסק, ינואר 1943, באתר 1943.html
  35. ^ 1 2 מינסק (Minsk), המכון הבין-לאומי לחקר השואה - יד ושם
  36. ^ Евреи Минска во время Второй мировой войны, minsk.html (ברוסית)
  37. ^ רשימת לוחמים, באתר www.thepartisan.org
  38. ^ מינסק, אנציקלופדית שואה.
  39. ^ Der Minsker Prozess | hannesheer.de
  40. ^ דוד כהן ושלמה אבן-שושן, מינסק עיר ואם, חלק ב', עמוד 457
  41. ^ 1 2 3 דוד כהן ושלמה אבן-שושן, מינסק עיר ואם, חלק ב', עמוד 458
  42. ^ 1 2 3 Минск, במהדורת האינטרנט של האנציקלופדיה היהודית בשפה הרוסית (ברוסית)
  43. ^ YIVO | Minsk, yivoencyclopedia.org
  44. ^ בלארוס: יהודים, המדריך העולמי של מיעוטים ועמים ילידים.
  45. ^ אלזה פולק - בית העדות, באתר www.beit-haedut.org.il
  46. ^ In Minsk, a monument desecrated to Holocaust victims (Russian)
  47. ^ הנצחת קורבנות יהודים, יד ושם (באנגלית).
  48. ^ Belarus - Recognition of the Roma Genocide, Conseil de l'Europe
  49. ^ אריה רפאלי, במאבק לגאולה, תל אביב ה'תשט"ז עמוד 42
  50. ^ 1 2 מינסק עיר ואם, חלק ב', עמוד 88
  51. ^ מינסק עיר ואם, חלק ב', עמוד 89
  52. ^ עיתון "היינט", 5.6.1918, ורשה (ביידיש)
  53. ^ א. שולמן, פעילות תרבותית יהודית במינסק
  54. ^ 1 2 מינסק עיר ואם, חלק ב', עמוד 90
  55. ^ מינסק עיר ואם, חלק ב', עמוד 93
  56. ^ מכתב שנמצא בארכיון צנציפר. הובא ב: דוד כהן ושלמה אבן-שושן, מינסק עיר ואם, חלק ב', עמוד 93
  57. ^ מינסק עיר ואם, חלק ב', עמוד 105
  58. ^ בן ציון אייזענשטאדט, רבני מינסק וחכמיה, וילנה, דפוס האלמנה והאחים ראם, ה'תרנ"ט, עמוד 12
  59. ^ הרב משה צינוביץ, אישים וקהילות, עמוד 471, הוצאת ד"ר רבקה רוקנשטיין, תל אביב, התש"נ.
  60. ^ Tog חדשות ותוכן יהודי - קהילת מינסק, באתר www.tog.org.il
  61. ^ בן ציון אייזענשטאדט, רבני מינסק וחכמיה, וילנה, דפוס האלמנה והאחים ראם, ה'תרנ"ט, עמוד 16
  62. ^ קהילת מינסק
  63. ^ בן ציון אייזענשטאדט, רבני מינסק וחכמיה, וילנה, דפוס האלמנה והאחים ראם, ה'תרנ"ט, עמוד 17
  64. ^ בן ציון אייזענשטאדט, רבני מינסק וחכמיה, וילנה, דפוס האלמנה והאחים ראם, ה'תרנ"ט, עמוד 18
  65. ^ בן ציון אייזענשטאדט, רבני מינסק וחכמיה, וילנה, דפוס האלמנה והאחים ראם, ה'תרנ"ט, עמוד 25
  66. ^ ושב הכהן, תולדות רבינו המחבר, באתר היברובוקס
  67. ^ דוד טבל בן משה, ממינסק, נחלת דוד - שו"ת, בבא קמא, בבא מציעא, באתר היברובוקס
  68. ^ חיים קרלינסקי, הראשון לשושלת בריסק, ירושלים תשס"ד, עמ' 82–83.
  69. ^ הרב ר' יהושע צימבליסט, הצופה, 22 בספטמבר 1947
  70. ^ 1 2 איך מחתימים רבנים בס.ס.ס.ר., הארץ, 15 באוקטובר 1928
  71. ^ בשנת תרע"ג כתב אליו החפץ חיים ועודד אותו בעניין זה, וציין כי "אף אם קטן הוא [=המגיד ממינסק] בעיניו, הוא [=כנ"ל] אחד מראשי מנהיגי עדת מינסק ומפורסם לתהלה ולתפארת בעיני כלל ישראל" (צילום המכתב ופענוחו במוסף שבת קודש של העיתון יתד נאמן, פרשת שמיני כ"ה בניסן תשמ"ז, עמ' 4).
  72. ^ הרב אלכסנדר משה לפידות (נדפס בעילום שמו, ראו תורת הגאון רבי אלכסנדר משה, ליקווד תשס"ו, עמ' תקז-ח), דברי אמת, תר"ע; הרב משה שולמן, פני חמה, סלוצק תר"ע; הרב שבתי מוצקביץ, גבולי ציון, ווילנה תרנ"ט.
  73. ^ שולמית אזרחי, המשגיח: ר' מאיר, ירושלים תשס"ג, עמ' 69-70.
  74. ^ אלתר הילביץ, חקרי זמנים, מוסד הרב קוק, ירושלים תשמ"א, כרך א עמ' 19
  75. ^ הרב יהושע זליג דיסקין, הרה"ג מרדכי שמואל קרול, הנאמן, ג, סיון תש"ה, עמ' 14, תל אביב
  76. ^ "על חטא" של רבנים, הארץ, 13 בינואר 1929
  77. ^ ראו: מאיר הילדסהיימר, פרשת רבני מינסק ומאסר רבי יחזקאל אברמסקי, המעין, כרך יז, גיליון ב, עמ' 4
  78. ^ בן ציון גרשוני, מינסק עיר ואם, חלק א, עמ' 96
  79. ^ הובא ב: אהרן סורסקי, אחיעזר קובץ איגרות, הוצאת נצח, בני ברק, חלק שני, עמוד שצז, סימן רמו.
  80. ^ הרב משה צינוביץ, אישים וקהילות, עמוד 473, הוצאת ד"ר רבקה רוקנשטיין, תל אביב, התש"נ.
  81. ^ הרב משה צינוביץ, אישים וקהילות, הוצאת ד"ר רבקה רוקנשטיין, תל אביב, ה'תש"ן, עמוד 478
  82. ^ כתב העת "אקטיאבר", מיום 4.11.1937, מינסק (ביידיש)
  83. ^ בן ציון אייזענשטאדט, רבני מינסק וחכמיה, וילנה, דפוס האלמנה והאחים ראם, ה'תרנ"ט, עמוד 11
  84. ^ MINSK - JewishEncyclopedia.com, www.jewishencyclopedia.com
  85. ^ מינסק עיר ואם, חלק ב', עמוד 67
  86. ^ על מאיר אקסלרוד, בתו ונכדו בכתב העת לחיים (ברוסית)
  87. ^ גלריית תמונות של מאיר אקסלרוד
  88. ^ העולם היהודי הווירטואלי: מינסק, בלארוס
  89. ^ מינסק עיר ואם, חלק א', יעמוד 616
  90. ^ שכונת בתי מינסק בירושלים, לימודי ירושלים, טיולים בירושלים, קורסים בירושלים
  91. ^ מינסק עיר ואם, חלק א', יעמוד 68.
  92. ^ 1 2 3 מינסק עיר ואם, חלק א', עמוד 75.
  93. ^ המילון הגאוגרפי הפולני, 1885, ערך "מינסק".
  94. ^ המילון הגאוגרפי הפולני, 1885, ערך "מינסק" קבל על ההשתלטות היהודית על מינסק.
  95. ^ הרב משה צינוביץ, אישים וקהילות, עמוד 478, הוצאת ד"ר רבקה רוקנשטיין, תל אביב, התש"נ.
  96. ^ חומרים סטטיסטיים על המבנה הלאומי של אוכלוסיית ארצות בלארוס, שהוכנו על ידי הוועדה הסטטיסטית בוורשה בשנת 1909. יבגני רוזנבלט, אירינה ילנסקיה, פורסם בכתב העת "תפוצות", 2002, גיליון 4.
  97. ^ 1 2 3 יבגני רוזנבלט, אירינה ילנסקיה, פורסם בכתב העת "תפוצות", 2002, גיליון 4.
  98. ^ מינסק (Minsk), המכון הבין-לאומי לחקר השואה - יד ושם.
  99. ^ פרו' אברהרדט, המצב הדמוגרפי בבלארוס, עמוד 93. הובא ב: יבגני רוזנבלט, אירינה ילנסקיה, פורסם בכתב העת "תפוצות", 2002, גיליון 4.
  100. ^ דמוסקופ שבועי - נספח. מדריך מדדים סטטיסטיים.
  101. ^ דן זייץ, גיטו מינסק ותולדותיו לאור התיעוד החדש, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, התש"ס, עמוד 10.
  102. ^ על פי מפקדי האוכלוסין של 1959. יבגני רוזנבלט, אירינה ילנסקיה, פורסם בכתב העת "תפוצות", 2002, גיליון 4.
  103. ^ צימרמן (2004), פולנים, יהודים ופוליטיקה.
  104. ^ על פי מפקדי האוכלוסין של 1970. יבגני רוזנבלט, אירינה ילנסקיה, פורסם בכתב העת "תפוצות", 2002, גיליון 4.
  105. ^ Wayback Machine, web.archive.org, ‏2010-09-18
  106. ^ מפקד אוכלוסין, Торвальдсен Г. Автоматизация транскрибирования исторических источников: опыт работы с материалами переписи населения Норвегии 1950 года, Историческая информатика 1, 2018-01, עמ' 94–103 doi: 10.7256/2585-7797.2018.1.25686
  107. ^ ההיסטוריה של יהודי בלארוס, עמ' 63. הובא ב: יבגני רוזנבלט, אירינה ילנסקיה, פורסם בכתב העת "תפוצות", 2002, גיליון 4.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=יהדות_מינסק&oldid=40016738"