מלחמת רוסיה–פולין (1654–1667)
 | ||||||||||
| תאריכים | 1654–1667 (כ־13 שנים) | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | רוסיה, ליטא, אוקראינה | |||||||||
| תוצאה | סיפוח שטחים לרוסיה הצארית | |||||||||
| ||||||||||
.svg){kind=icon}
מלחמת רוסיה–פולין (1654–1667) (בפולנית: Potop rosyjski, ברוסית: Российский потоп, בליטאית: Rusų tvanas) הייתה מלחמה בין רוסיה הצארית לבין האיחוד הפולני-ליטאי על השליטה בשטחי אוקראינה ובלארוס. זו הייתה למלחמה האחרונה שהתקיימה בין רוסיה לאיחוד הפולני-ליטאי. השלב הראשון של המלחמה (1655–1660), פרץ כחלק מהמלחמה הצפונית הקטנה, בעקבות פניית האוקראינים להסתפח לרוסיה הצארית בהסכם פריאסלאב, והסתיימה בשנת 1667 עם חתימת הסכם אנדרוסובו.
אף שהאיחוד הפולני-ליטאי ניצח ברוב הקרבות והצליח להשיב את השטחים שאיבד בתחילת המלחמה, הכלכלה הפולנית-ליטאית הרעועה, לא יכלה לעמוד במאבק ארוך ומורכב. בנוסף, המשבר הפנימי בממלכה ופרוץ מלחמת האזרחים הובילו את האיחוד לחתום על הסכם הפסקת אש בתנאים קשים מול רוסיה. המלחמה הסתיימה עם כיבוש נרחב של רוסיה בשטחי אוקראינה ובלארוס, והובילה להתחזקות מעמדה של רוסיה כמעצמה אירופאית.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]תושביה האורתודוקסים של אוקראינה, שהייתה נתונה לשליטתו של האיחוד הפולני-ליטאי, הרגישו לחץ מהכמורה הקתולית הפולנית. ולכן, מפעם לפעם פרצו מרידות כנגד השלטון הזר. מרד משמעותי, בהנהגתו של בוגדן חמלניצקי, פרץ בשנת 1648. חמלניצקי שאב את מירב התמיכה הבינלאומית למרד מהצאר הרוסי אלכסיי הראשון, והבטיח לו את נאמנותו בתמורה. על אף שהזמסקי סובור (אספת נציגי העם משכבות שונות ברוסיה) של 1651 התנגדה לסיפוח אוקראינה לשטחי הממלכה והצטרפות למלחמה כוללת כנגד האיחוד הפולני-ליטאי, הצאר המתין עד לאספה הבאה ב-1653, אשר אישרה את הסיפוח. לאחר האשרור האוקראיני של הסיפוח בינואר 1654, הפכה ההצטרפות הרוסית למלחמה כנגד הפולנים בלתי נמנעת.
המערכה של 1654–1655
[עריכת קוד מקור | עריכה]תחילת המלחמה הייתה מוצלחת מאוד לרוסיה הצארית. ב-18 במאי הצבא בראשות הצאר החל בהתקדמות ממוסקבה לכיוון סמולנסק. במהלך הקיץ נכבשו מספר ערים אך מתקפה על סמולנסק שנערכה ב-16 באוגוסט לא הייתה מוצלחת. ב-20 באוגוסט נכבשה הומל. ב-23 בספטמבר נכנעו הפולנים שהתבצרו בסמולנסק לאחר מצור ממושך. ב-22 בנובמבר 1654 נכבשה גם ויטבסק על ידי הרוסים.
הצלחות הרוסים נמשכו גם בשנת 1655. ב-31 ביולי 1655 נכבשה וילנה ובאוגוסט קובנו והורדנה.
בחזית הדרומית התקדמו הרוסים עד ללבוב, אך לא כבשו אותה.
לקראת סוף שנת 1655 היו כל שטחי אוקראינה ובלארוס בשליטה רוסית והלחימה עברה לשטחי ליבה של הדוכסות הגדולה של ליטא ופולין.
המערכה מול שוודיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בקיץ 1655 הכריזה שוודיה על מלחמה נגד האיחוד הפולני-ליטאי. תוך זמן קצר כבשו השוודים את ורשה וקרקוב. לאור המצב נחתם הסכם אי-לוחמה בין הרוסים לפולנים, וב-17 במאי 1656 הכריזה רוסיה הצארית על מלחמה נגד שוודיה. תוך זמן קצר נכבשו ערי ליבוניה כמו דרפט, דבינסק ועוד. המצור על ריגה לא היה מוצלח והעיר לא נכבשה. בהמשך לא הייתה התקדמות מצד הרוסים, וביוני 1658 נחתם הסכם אי-לוחמה למשך שלוש שנים. בהתאם להסכם, הועברו חלקים משטחי ליבוניה, כולל דרפט, לשליטה רוסית.
המערכה בשנים 1658–1659
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1657 נפטר בוגדן חמלניצקי ובמקומו נבחר להטמאן (מנהיג צבאי של הקוזאקים) של אוקראינה איוואן ויגובסקי. בווילנה נערך משא ומתן בהקשר לסימון גבולות וחתימת הסכם קבע. למרות בקשות הרוסים, ההטמאן החדש של אוקראינה לא שלח את נציגיו לווילנה והרוסים ניהלו את משא ומתן על דעת עצמם. בשנת 1658 התברר שהסיבה לכך הייתה משא ומתן שאוקראינים ניהלו עם הפולנים בנפרד. בהתאם להסכם שהתגבש, אוקראינה הסכימה להיות חלק של האיחוד הפולני-ליטאי.
כתוצאה מהסכם שהתגבש, החלו כוחות פולניים ואוקראיניים להילחם ברוסים. בקרב שהתקיים ביוני 1659 ניצחו הכוחות המשותפים של האוקראינים ושל חאנות קרים את הכוח הרוסי.
לא כל האוקראינים קיבלו את שינוי עמדת השלטונות, חלק מהקצינים האוקראינים המשיכו להילחם בצד הרוסי. לאחר מאבקים פנימיים, סולק איוואן ויגובסקי מהשלטון ולתפקיד ההטמאן נבחר יורי חמלניצקי, בנו של בוגדן חמלניצקי.
המערכה של שנת 1660
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתחילת השנה הרוסים כבשו את ברסט. באביב חתמו הפולנים על הסכם שלום עם שוודיה וכל הצבא התפנה ללחימה נגד הרוסים. בהדרגה החלו הרוסים לסגת מזרחה ופינו את רוב שטחי בלארוס וליטא, למעט וילנה.
בחזית הדרומית בסתיו 1660 נחלו הכוחות הרוסים מספר מפלות נגד הכוחות המשותפים של פולין וחאנות קרים. כוחות בפיקוד של יורי חמלניצקי ספגו מפלה קשה והוא נאלץ לחתום על הסכם סיום הלחימה. המפקד העליון של הכוחות הרוסים באזור חתם על הסכם כניעה תוך הסכמה על כך שצבא רוסי יפנה את קייב, צ'רניגוב וערים נוספות. אומנם ראש הכוחות בקייב, וויוודה יורי בריאטינסקי לא הסכים להכניס את הפולנים לעיר והם לא תקפו אותה. כתוצאה מכך, הפולנים נעצרו ולא תקפו יותר, אך גם לרוסים לא הייתה יכולת מעשית להמשיך בפעילות צבאית התקפית. לאור המצב הצבאי הקשה, נאלצו הרוסים לחתום על הסכם חדש עם שוודיה. בהתאם להסכם זה הם פינו כל השטחים הכבושים בליבוניה וחזרו לגבולות שהוגדרו בחוזה סטולבובו.
המערכה בשנים 1661–1666
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפעילות הצבאית הממשית נמשכה רק בחזית הצפונית. בלחץ צבא פולין עזבו הרוסים את מוהילב, בוריסוב, ולאחר מצור ממושך, גם את וילנה.
בסתיו 1663 החלה המערכה האחרונה של המלחמה. הצבא הפולני החל בהתקפה ונכבשו מספר ערים בגדה השמאלית של הדנייפר, אולם בסוף השנה הם ספגו מפלה קשה ורוב הכוח נסוג. במהלך הנסיגה הרחש קרב ליד עיירה מגלין במהלכה יחידה פולנית שהגנה על הכוח הנסוג חוסלה, אך בהמשך רוסים לא הצליחו להביס את הכוח העיקרי.
בשנים 1665–1666 לא הייתה פעילות צבאית בקנה מידה גדול. קרבות ברמה מקומית נמשכו, אך לשני הצדדים לא הייתה יכולת להכריע את המערכה.
ב-30 בינואר 1667 נחתם בכפר ליד סמולנסק הסכם אנדרוסובו שסיים לחימה שנמשכה מעל ל-13 שנים.
השלכות המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]המלחמה למעשה סיימה את מעמדו של האיחוד הפולני-ליטאי כמעצמה אירופאית, ועצרה את התפשטות הנצרות קתולית מזרחה.
רוסיה הצארית החלה בהתפשטות מערבה לשטחים של אוקראינה ובלארוס. חתימת הסכם שלום יציב עם האיחוד הפולני-ליטאי איפשרה לרוסים להתרכז במאבקים עם שוודיה, חאנות קרים והאימפריה העות'מאנית.
בשנת 1686 נחתם הסכם שלום מחדש. רוסיה המשיכה בשליטה על קייב, ולא היה שינוי בגבולות. הסכם זה היה בסיס ללחימה משותפת נגד שוודיה במסגרת מלחמת הצפון הגדולה ושיתוף פעולה נגד האימפריה העות'מאנית.
