לדלג לתוכן

שבת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף השבת)
פירוש נוסף ערך זה עוסק ביום המנוחה היהודי. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו שבת (פירושונים).
המונח "שבת בראשית" מפנה לכאן. לערך העוסק בפרשת השבוע, ראו פרשת בראשית.
נרות שבת, חלות מכוסות וגביע קידוש.
שתי חלות מכוסות
שבר מחורבת עוצה של כן לנר שבת שעליו חרותה המילה "שבת" נמצא בשכבה 8, מתוארך לשנים 340–410 לספירה

ביהדות, הַשַּׁבָּת היא יום של קדוּשה, שביתה ממלאכה ומנוחה, והמועד הראשון במועדים הקבועים מהתורה. המועד חל באופן קבוע מדי שבעה ימים, ביום השביעי שבשבוע. תחילת השבת היא בערבו של יום שישי לאחר שקיעת החמה זמן הקרוי "ליל שבת", וסיומה הוא בערב למחרת, עם צאת הכוכבים – זמן הקרוי "מוצאי שבת".

ביהדות נחשבת השבת למועד המקודש ביותר, מעל יום כיפור ואחרים.[1]

שמירת שבת היא אחת המצוות המרכזיות ביהדות; לפי המדרש, השבת הראשונה ניתנה לאדם ביום היבראו,[2] ושמירתה שקולה כנגד כל המצוות שבתורה.[3] לדברי סדר עולם, פרק ה', השבת הראשונה ששמרו עם ישראל בצאתם ממצרים הייתה ביום כ"א באייר. לדברי התלמוד בבלי, מסכת שבת, דף פ"ז, עמוד ב', השבת הראשונה הייתה בכ"ב באייר.

השבת מסמלת ביהדות את בריאת העולם בידי אלוהים, וקדושתה קבועה מאז בריאת העולם על ידי אלוהים,[4] ובשונה מחגי ישראל, אינה תלויה בקידוש החודש שנעשה בידי בית הדין. טעמי המצוות והמנהגים המיוחדים לשבת מקורם בציווי המקראי לקדש יום זה ולשבות בו ממלאכה, כמעשה האל אחר השלמתו את הבריאה בששת ימי בריאת העולם, וממספר מקורות בתנ"ך. השבת אינה משמשת רק למנוחה ולהימנעות מעשיית מלאכה, וכבר בתקופת התנ"ך נתפסה כיום של קדושה, עונג, התרוממות הנפש, וזמן להאתספות הציבור לצורך דברי קדושה (אולי לימוד תורה).[5] על פי ספר הכוזרי שמירת השבת היא הודאה מעשית בבריאת העולם, מחזקת את האמונה היהודית, ומקרבת את האדם לבורא העולם יותר מפרישות ונזירות גופנית, בעוד אי שמירתה גורמת להיחלשות האמונה.[6]

בחילול השבת רואה התורה חטא חמור שהעונש על עשייתו במזיד בפני עדים שהתרו בו הוא מוות בסקילה, שנחשבת לחמורה מבין ארבע מיתות בית דין. או עונש כרת[7] במקרה שחילל שלא בפני עדים,[8] ואם חילל בשוגג[9] חייב קרבן חטאת.

הרעיון של יום מנוחה קבוע היה נפוץ בעת העתיקה אצל עמים רבים,[10] ואף השפיע על דוקטרינות סוציאליסטיות שונות לפעול לקיצור אורך יום העבודה ושבוע העבודה. בישראל נקבע יום השבת כיום מנוחה רשמי.

מקורות השבת ביהדות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
”זכור את יום השבת” בפפירוס נאש, המאה השנייה לספירה

השבת מוזכרת בתורה בתחילת ספר בראשית. לפי המקרא, ביום זה נשלמה בריאת העולם ואלוהים שָבַת מכל מלאכתו, ועל כן התברך והתקדש יום זה:

וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת.

מצוות שמירת השבת היא מרכיב מרכזי ביהדות, מכמה היבטים: העונש על חילול שבת העונש החמור ביותר שיש במקרא – סקילה, יותר מהעונש על חילול יום כיפור. המחלל את השבת (בפרהסיה) שווה לגוי שעובד עבודה זרה ויינו יין נסך. מצוות השבת מופיעה במקרא שמונה פעמים, כשהאזכור המרכזי מופיע בעשרת הדיברות במצווה הרביעית:

זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ.

בשבעה עשר מספרי התנ"ך מופיעות לא מעט התייחסויות לשבת, ובהן חזרה על ציווי שמירת השבת וביאורים פרטניים יותר של המצווה הכללית, כאשר ספר שמות וספר ויקרא מביאים את מרבית הדברים.[11] מקור חשוב נוסף נמצא בספר ישעיהו: ”אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד...” (ספר ישעיהו, פרק נ"ח, פסוק י"ג) שממנו לומדים את מצוות עונג שבת ומצוות נוספות. חשיבותה הגדולה של השבת גרמה לעדת היחד להשתמש בלוח שנה מיוחד שבו כל תאריך חל ביום קבוע בשבוע, וכך לא נתקלים בבעיית חגים שחלים בשבת.[12]

השבת נידונה גם במשנה ובגמרא, כאשר מסכת שבת מוקדשת כולה לעיסוק בדיני שבת. מסכתות נוספות, כגון מסכת עירובין, מסכת מנחות ואחרות, מתייחסות אף הן לדינים הקשורים בשבת.[11] עד לכתיבת המשנה נשמרו והועברו הלכות השבת כחלק ממסורת תורה שבעל-פה, שנמסרה לעם ישראל במעמד הר סיני. רק כת קומראן כתבו קובצי הלכות, המופיעים בספר ברית דמשק ובעוד ממגילות מדבר יהודה. עם כתיבת המשנה העלו חז"ל על הכתב הלכות ודיונים העוסקים בשבת.

במסורת ובאגדה מתוארת השבת כיום שבו נח כל היקום, אף החי הצומח והדומם. רעיון זה מופיע בהקשרים שונים: כך מסופר כבר בתורה כי בהיות עם ישראל במדבר, לא ירד המן בשבת וביום שישי קיבל העם 'לחם משנה' ליום השבת, מאכל משובח אף יותר מזה שניתן בימות החול; הגמרא מספרת על פרה של יהודי צדיק שנמכרה לנוכרי, וסירבה לחרוש בשבת כדי להמשיך לשמרה; במסכת סנהדרין, דף ס"ה, עמוד ב' מסופר כי ישנו נהר מופלא, ששמו סמבטיון, אשר שומר את השבת; ושלל דוגמאות נוספות מעין אלו, המתארות בעלי חיים, צמחים, ואף מחוזות, כמו הגיהנום, השובתים בשבת, ואחרים המתעוררים, מתהדרים ומתעלים, כעץ החיים וכלל הנשמות או רוח שכינה ועדנה הנושבת ביום זה מן העולם הבא אל עולמנו.[13]

רעיונות מרכזיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – בריאת העולם, יציאת מצרים

השבת נתפסת כביטוי לאמונה במעשה בראשית ועל כן אמרו עליה חז"ל: ”כל השומר את השבת כאילו מקיים את כל התורה כולה. וכל המחלל את השבת כאילו כפר בכל התורה כולה” וכן, ”שקולה שבת כנגד כל המצוות”. בצד היותה המצווה הראשונה שניתנה לאדם ביום היבראו, למצוות זכירת יום השבת והבדלתו מימות החול כמה נימוקים עיקריים, המופיעים ברובם בנוסח הקידוש:

”...קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְרָצָה בָנוּ וְשַׁבַּת קָדְשׁוֹ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן הִנְחִילָנוּ, זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, כִּי הוּא יוֹם תְּחִלָּה לְמִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם כִּי בָנוּ בָחַרְתָּ וְאוֹתָנוּ קִדַּשְׁתָּ מִכָּל הָעַמִּים.” (מתוך קידוש ליל שבת) ”וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת, לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם. בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם, כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְיָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ.” (ספר שמות, פרק ל"א, פסוק ט"ז, נאמר לפי כמה מנהגים בקידוש שבת בבוקר)
  • זכר למעשה בראשית: ”זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ... כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ.” יום השבת מזכירנו את סדר הבריאה האלוהי ואת יום הבריאה השביעי, שבו שבת האל מכל מלאכתו ואשר בו שרתה ביקום שלמות ומנוחה מוחלטת. השבת במקורות מכונה אף בשם 'שבת בראשית'. מצוות זיכרון השבת ושמירתה, על כן, מטמיעה את האמונה בבריאת העולם על ידי האל ובשלמות היקום הבראשיתי, ומקרבת את עם ישראל אל אלוהיו בצוותה אותו לנהוג כדרך הבורא, למצוא את צלם אלוהיו ואת ייעודו.[14]
  • זכר ליציאת מצרים: הטמעת זכר יציאת מצרים[15] בעם ישראל, למען חיזוק האמונה בישועת השם ולמען חיובו לנהוג חסד וצדק בזולתו. כנאמר בספר דברים, פרק ה', פסוקים י"א–י"ד: ”וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה. עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת.”. על ידי שמירת קדושת השבת תזכור שה' הוציא אותך ביד חזקה מעבדות מצרים.
  • אות לברית עם עם ישראל: בהיותה אחת מן המצוות שנקבעו בעשרת הדיברות, במעמד חידוש הברית בהר סיני, שמירת השבת היא חלק מהותי בחידוש החוזר של הברית בין ה' לעם ישראל ותזכורת להיותם העם הנבחר, כנאמר בספר יחזקאל, פרק כ', פסוק י"ב: ”וְגַם אֶת שַׁבְּתוֹתַי נָתַתִּי לָהֶם לִהְיוֹת לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם.”.
  • יום מנוחה שוויוני: מיסוד יום מנוחה לשומרי התורה ולכל בני חסותם, כמובהר בדברים, ה', י"ג–י"ד: "לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ..." השבת נועדה לשפר את מצבו של האדם באשר הוא, וביסודה רעיון חירות האדם ושוויונו. ”...שהשבת תקוים: זו ריבונות האדם, המסוגל להשתחרר מן הסדר, מן האילוצים, ומהשתלשלות הדברים.”[16] השבת נועדה לאפשר לכל אדם, גם לפועל קשה היום, ולעבד ולאמה בימי קדם, יום מנוחה שבועי שבו יוכלו להתפנות מעמלם ולמצוא שוב את חירותם. בנוסף לשחרור האדם, יום השבת עניינו גם שחרור בעלי החיים והצומח המשרתים את האדם, ולמעשה היקום כולו: "על המנוחה מן העבודה בשבת מתענגים כל העבדים וכל הבהמות שהטבע יעדם לשרת את בני האדם וכל האילנות והנטיעות למיניהם. הכל חופשי ועזוב לנפשו ביום זה."[17]
  • טעם עולם הבא: לפי תפיסת היהדות, השבת מעניקה תוכן ומשמעות לכל ימות השנה ובה יתר שכינה ונשמה.[18] "מי שיודע לקלוט את קדושתה של השבת ולהתרומם על ידה למנוחה לקדושה ולטהרה, וזוכה לנשום את הנשמה היתירה בשבת. והשבת מרוממת אותו לכל ימי השבוע."[19] ספרות חז"ל, המסורת והאגדה מספרות שביום השבת נושבת מן העולם הבא אל העולם הזה רוח התעוררות ושכינה רבה, ושובת אף הגיהנום וכלל הנפשות השוהות בו משוחררות לצאת אותו עד צאת השבת. השבת לפי תפיסת היהדות היא הזיכרון היחיד שנותר מן המצב שלפני יציאת גן העדן.[20] אמונה זו בכוחה וטעמה הקסום של השבת מוסיפה לשמירתה ממד של גאולה והשבת נפש לכל הבריאה. רעיונות אלו השפיעו רבות על מנהגי השבת של תנועת החסידות והקבלה, והביאו אותן להאריך את השבת ככל הניתן, מעבר לזמנים המקובלים ליציאתה.

מצוות השבת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצוות השבת נועדו בכללן לייחד את השבת מימות החול בשלושה אופני התקדשות: מעשה, דיבור ומחשבה,[20] ובכך לשחרר את האדם והבריאה כולה מכל מלאכה וצער, ולהשרות תחתם חירות, עונג, הרמוניה ורוממות רוח, ומעל לכל קדושה.[21] בספר הזמנים של משנה תורה מפורטות מצוות השבת:

חלה ונרות שבת.

יש בכללן חמש מצוות--שתי מצוות עשה, ושלוש מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן:
(א) לשבות בשביעי (שבות – עשה קנ"ד);
(ב) שלא לעשות בו מלאכה (ל"ט אבות מלאכה – לאו ש"כ);
(ג) שלא לענוש בשבת (ביצוע ארבע מיתות בית דין – לאו שכ"ב);
(ד) שלא לצאת חוץ לגבול בשבת (תחום שבת – לאו שכ"א);
(ה) לקדש היום בזכירה (קידוש – עשה קנ"ה).

בנוסף מציינת התורה מצוות נוספות הקשורות בשבת, כגון הקרבת קרבן מוסף שבת וכדומה. פרטי מצוות עשה ואל תעשה העוסקות בשבת, ותקנות וגזרות חז"ל, נשמרו והועברו כחלק מן התורה שבעל פה, והיוו חלק משמעותי מן המסורת שנהג עם ישראל.[22]

היהדות האורתודוקסית והקונסרבטיבית של ימינו ממשיכות מסורת זו, בעוד היהדות הרפורמית נוטה להדגיש את מצוות העשה (לקדש, לכבד ולענג)[23] ומציעה לפרט לבחור בפעילויות המייחדות את יום השבת, מקדשות אותו, מעוררות בו את האמונה ותורמות לרוח השבת או לקירובו לעם היהודי.[24]

שביתה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – שבות

כדי למסד את מצוות התורה על שביתה בשבת, קבעו חכמים איסורים שונים המכונים "שבות", שעניינם עידוד השביתה ממלאכה. וענינו הוא, כי גזירות ותקנות חז"ל על מלאכות דאורייתא בשבת נחלק לד' חלקים האחד הוא עניין גזירה 'שמא' יבוא לידי איסור דאורייתא כדוגמת האיסור לרכב על גבי בהמה בשבת גזירה שמא יבוא לתלוש עץ, על מנת להנהיג את הבהמה.

השני הוא איסור מחמת פעולה ה'דומה' למלאכה דאורייתא אסרו חז"ל כגון איסור רדיית דבש מכוורת, מכיוון שזו פעולה הדומה לתלישה האסורה בגין מלאכת קוצר, שהיא אחת מל"ט מלאכות שבת.

השלישי הוא גזירת דרבנן על פעולות הנראות לאדם זר כאילו עבר על איסור תורה והוא הנקרא 'מראית העין' כגון איסור תליית בגד רטוב על חבל לייבשו משום שנראה לאדם זר כאילו כבסו את הבגד בשבת, ואיסור כובס הוא אחד מל"ט מלאכות שבת.

הרביעי הוא איסור דרבנן מחמת זלזול ב'כבוד שבת' כגון איסורי הכנה משבת לחול, וכן איסור טירחא יתירה בשבת, וכן איסור משום אוושא מילתא, הוא מחמת פעולות המזלזלות בכבוד השבת, משום שפעולות אלו נעשות בעיקר לצורך חול.

כמו כן, כדי לקיים את מצוות התורה לשבות, ציוו חכמים לכבד את השבת ולהתענג בה. מצוות אלו באות לידי ביטוי בלבישת בגדים מיוחדים, עריכת סעודות חגיגיות, והתעסקות בכל פעילות המביאה עונג. יום השבת מוקדש לתפילה בציבור, לשמיעת קריאת התורה והפטרה, ובכלל לחיזוק הרוחניות שנשחקה במהלך ימות החול. כמו כן נקראת השבת בתורה 'מקרא קודש'.[25] אחת מהלכות השבת, היא מצוות הבציעה על לחם משנה שבאה להצביע על העונג המיוחד בשבת ועל הביטחון בה'.

איסור מלאכה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – ל"ט אבות מלאכה

התורה אוסרת עשיית מלאכה בשבת, וכן יציאה חוץ לתחום כמו שכתוב: "אל יצא איש ממקומו". אך מציינת רק חלק מן המלאכות האסורות ומותרות בשבת. המלאכה היחידה שאיסורה מפורש בתורה היא הבערת אש.[26] מלאכה נוספת שאיסורה אינו מפורש בפסוקים, אבל הוא נלמד מהם בתלמוד, היא הוצאה מרשות לרשות.[27] כמו כן, לפי דעת רבי ישמעאל גם איסור חרישה וקצירה מפורש בתורה.[28][29]

מלבד זאת, מסופר בתורה על אדם שנהרג בשל קישוש עצים בשבת. המקושש מוצג כאדם הראשון אשר נענש ונידן לגזר דין מוות בשל שחטא וקישש עצים בשבת. הוא נתפס בעת המעשה והובא בפני משה להשפט. מכיוון שבהלכה לא הוזכר מה הדין, רק מאוחר יותר על פי צו האלוהים הוחלט כי יוצא להורג בסקילה.[30] נאמר כי ראשית התרו בו וגם משהמשיך לעסוק בפועלו – נשפט, ולכן נכתב "ויקריבו אותו המוצאים אותו" – מה שמלמד שקודם הזהירו אותו.[31] בתלמוד הבבלי[27] מובאת מחלוקת אמוראים מה הייתה המלאכה שהמקושש ביצע ובגללה הוא נסקל: טלטול ברשות הרבים, תלישה, או עימור.

בספרי הנביאים מצוינות מספר מלאכות אסורות נוספות, בהן, נשיאת משא, גם על גב חמור,[32] קניית מרכולות מן הגויים[33] והכנת יין,[34] והקביעה כי שבת נועדה 'לעונג'.[35]
ספר אדם וחוה, אחד מהספרים החיצונים, מציין כי בשבת אין להתאבל, ויש להימנע ככל שניתן מצער ועוגמת נפש.

במשנה[36] צוינו ל"ט אבות מלאכה האסורות בשבת, בהתבססם על המלאכות שהוצרכו להקמת המשכן, שנאסר לבנותו בשבת. בצד 39 מלאכות האב, קבעו חכמי המשנה כי יש להתאים כל מלאכה אחרת למלאכת האב הקרובה לה ולנהוג בה כתולדה של זו. תולדה ומלאכת אב נחשבות כאסורות באותה המידה.

ספר ברית דמשק אוסר על הקרבת קורבנות בשבת מלבד הקורבנות המיוחדים לשבת. חז"ל התירו להקריב כל קורבן שזמנו קבוע.[37]

חשמל בשבת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – חשמל בשבת

עם ההתפתחות הטכנולוגית בעידן המודרני ותפוצת השימוש בחשמל לתאורה, חימום והפעלת מכשירים חשמליים שונים, נדרשה הכרעה בעניין השימוש בחשמל בשבת. השימוש במכשירים שעניינם חולין נחשב לפסול. אך בעניין הכולל של השימוש בחשמל ודרכי השימוש בו, כמו גם בהתייחסות לשימוש במכשירים ספציפיים, נמצאו רבנים חלוקים בדעותיהם ובפסיקותיהם. היו שהגדירו את השימוש בחשמל כחילול שבת, אם כביצוע מלאכת מבעיר, מלאכת מכה בפטיש או (לדעת החזון איש) מלאכת בונה. בהקשר של שימוש בטלפון בשבת עלה חשש ל"מוליד" מתקנות החכמים. לנגד עיני שומרי השבת והפוסקים עמד גם עניין עבודת יהודים בחברות החשמל המספקות אותו והתלות במכשירים החשמליים בבחינת פיקוח נפש.

למרות האפשרות להסתפק בהפעלה מוקדמת של מכשירים חשמליים, קודם לכניסת השבת, ולהותירם פועלים עד צאת השבת, או באמצעים שונים המאפשרים הפעלה אוטומטית, נותרו מחלוקות בעניין וקבוצות שונות נוהגות בהם באופן שונה ומגבילות את השימוש בהם באופן שונה. בין המכשירים הנידונים נמצאים אמצעי תאורה וחימום ביתיים, מחם, פלטת שבת, מעלית שבת, מזגן אוויר ואחרים.

מהלך השבת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הדלקת נרות בכל בית מציינת את כניסת השבת.
חלה מונחת על צלחת הגשה לשבת שעליה כתוב "זכור את יום השבת לקדשו"

ליום השבת הדתי סדר קבוע מתחילתו ועד סופו. להלן כמה מעיקריו:

  • הדלקת נרות שבת – השבת הביתית נפתחת בהדלקת נרות שבת ובברכה עליהם, זמן מסוים קודם לשקיעת החמה ביום שישי. הארת הבית בליל שבת נחשבת מצווה ומטרתה, בין היתר, ליצור אווירה נעימה ולהשרות שלום. נהוג שהאישה מדליקה את הנרות ובכך מקבלת את השבת (כלומר החל מהדלקת הנרות, האישה אסורה בעשיית המלאכות האסורות בשבת), אך החובה חלה גם על גברים השובתים לבדם.
  • קבלת שבת – תפילת השבת נפתחת באמירת 'לכו נרננה' ומזמורים נבחרים אחרים מספר תהילים, טקס מאוחר יחסית שתיקנו מקובלים בצפת, במאה ה-16, ופשט בתפוצות ישראל יחד עם שירת הפיוט 'לכה דודי'. לאחר טקס קבלת השבת מתפללים תפילת ערבית של שבת, השונה מהתפילה של ימות החול ומכילה בחובה את גרעין הקידוש של ליל השבת.
  • קידוש וסעודת ליל שבת – הקידוש הוא ברכה הנאמרת בליל וביום השבת על כוס יין או על פת (אם חסר יין), יחד עם אזכור פסוקים על השבת מן המקרא. הקידוש מהווה את קיום מצוות זכירת השבת. הקידוש הוא טקס הנערך לפני תחילת סעודת ליל שבת במעמד כל בני הבית. לאחריו מברכים על לחם משנה, שתי כיכרות לחם שלמות, כזכר למן. ויש שנהגו על י"ב לחמים. כיום נוהגים לברך על חלות.
  • עונג שבת – חלק מהותי מתוכן השבת קשור למצווה להתענג על החומריות ולקדש אותה, ולכן מצווה בשבת לסעוד שלוש סעודות, לנוח ואף לקיים יחסי אישות.
  • תפילת שחרית של שבת – תפילה הכוללת תפילת שחרית חגיגית, עם הוספת מזמורים מהתהלים, קריאה בתורה בפרשת השבוע (ראו גם להלן), הפטרה, ותפילת מוסף.
  • קידוש יום השבת – ברכת הגפן על כוס יין, בכוונה לשם קידוש. והמנהג הוא לומר פסוקים מעניין שבת. קידוש היום נקרא קידושא רבא, אף על פי שאינו הקידוש העיקרי בשבת, והוא מלשון סגי נהור.
  • סעודת יום שבת – סעודה אשר נערכת לאחר סיום תפילת מוסף וכוללת בתחילתה קידוש קצר.
  • תפילת מנחה של שבת – תפילת מנחה בנוסח מיוחד לשבת יחד עם קריאה קצרה בתורה. מהסדר של שבת הבאה.
  • סעודה שלישית – ההלכה מחייבת לאכול בשבת שלוש סעודות, אחת בערב ושתיים ביום. צריך להתחיל את סעודה שלישית אחרי זמן מנחה ונהוג להתחיל את הסעודה השלישית זמן מה לפני שקיעת החמה, המבשרת את סיומה של השבת והתחלת ימי החול. בסוף הסעודה נהוג לשיר שירים שקטים המכונים "שירי נשמה".
  • הבדלה – טקס המסמן את סוף השבת ושתפקידו "להבדיל בין קודש לחול" – בין השבת לימות החול. רק לאחר ההבדלה ניתן להתחיל בעיסוקי השבוע הרגילים האסורים בשבת. ההבדלה נערכת לאחר תפילת ערבית של מוצאי שבת, שהיא תפילת ערבית של ימות חול עם תוספות מעטות.
  • סעודה רביעית – נקראת גם סעודת מלווה מלכה. או סעודת דוד המלך. ויש הנוהגים לומר בה 'דא סעודתא דדוד מלכא משיחא'.

זמני השבת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – כניסת שבת, מוצאי שבת
הבדלה – הברכה על היין, תחריט על עץ מהמאה ה-14.

על-פי ההלכה המעבר בין יום ליום מתרחש סביב שקיעת החמה, ולכן זמני תחילת השבת וסיומה אינם קבועים, אלא משתנים במהלך השנה בהתאם לאורך היום. כיוון שהזמן שבין שקיעת השמש לבין צאת הכוכבים (בין השמשות) נחשב לזמן מסופק, והיות שהשבת היא מצווה מהתורה, שני זמני בין השמשות (שבתחילת השבת ובסיומה) נחשבים לחלק מהשבת, והשבת נמשכת כ־25 שעות – החל משקיעת החמה בסוף יום שישי, וכלה בצאת הכוכבים למחרת.

בדומה לשעת כניסת שבת, גם שעת מוצאי שבת תלויה בשקיעת החמה ('צאת הכוכבים' הוא זמן מסוים לאחר שקיעת החמה), ולכן היא משתנה על פי עונות השנה והמיקום על פני כדור הארץ. ישנן מספר שיטות הלכתיות לחישוב צאת הכוכבים, אך בישראל מקובל שזמן יציאת הכוכבים לגבי יציאת השבת חל כ-35 דקות לאחר שקיעת החמה, בשינוי מועט על פי עונות השנה. בארצות צפוניות יותר משך הזמן בין שקיעת השמש לצאת הכוכבים ארוך יותר וישנו גם שינוי מסוים בין עונות השנה. במקומות הקרובים יחסית לקטבים, שבהם קשה לקבוע את שעת צאת הכוכבים, בפרט בשיא החורף ובשיא הקיץ, נקבעים זמני השבת (כמו גם זמנים הלכתיים אחרים) באופן מלאכותי.

על פי חז"ל ישנה מצווה להוסיף לזמנה של השבת מיום שישי ומערב יום ראשון, מצווה הנקראת תוספת שבת. רוב הפוסקים קבעו להלכה את דין תוספת שבת, וכך נהוג גם כיום.[38]

אורכה של תוספת הזמן לפני שקיעת החמה ביום שישי משתנה מקהילה יהודית אחת לאחרת לפי מסורות מקומיות. בישראל מקובלת כדרך כלל תוספת של 20 דקות, כאשר בחיפה נהוגה תוספת של 30 דקות ובירושלים (ובמקומות נוספים) האשכנזים נהגו תוספת שבת של 40 דקות קודם לשקיעת החמה. אך בני עדות המזרח לא נהגו בזה.

במוצאי שבת נהוג גם כן להמתין דקות אחדות אחר צאת הכוכבים, על מנת להראות שהשבת חביבה על שומריה ולכן הם אינם "מוציאים" אותה (כלומר עורכים הבדלה) מיד כשהדבר ניתן מבחינה הלכתית, אלא מאוחר יותר. בקרב החסידים נהוג להאריך את השבת עד לשעות הלילה המאוחרות.

ישנם המקפידים על יציאת השבת לפי שיטת רבנו תם, החלה 72 דקות לאחר השקיעה. ברוב הקהילות היהודיות בארצות הברית, בבריטניה, בבלגיה, בקנדה ובאוסטרליה, זמני יציאת השבת הרשמיים המופיעים בלוחות השנה היהודיים, נקבעים על פי שיטה זו.

דעה מחמירה נוספת היא שיטת בריסק, על פיה יש להמתין לצאת השבת 90 דקות לאחר השקיעה.

כניסת השבת ויציאתה תלויות במיקום על פני כדור הארץ, ועל כך אמר רבי יוסי: "יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריא וממוציאי שבת בצפורי", ומפרש רש"י: "ממכניסי שבת בטבריא – מפני שהיא עמוקה ומחשכת מבעוד יום וסבורין שחשכה, וממוציאי שבת בצפורי שיושבת בראש ההר ובעוד כשהחמה שוקעת נראית שם אור גדול ומאחרין לצאת".[39]

תפילות השבת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשבת נאמרות שלוש התפילות הרגילות ליום חול (תפילת ערבית, שחרית ומנחה) אך בנוסח ייחודי לשבת: תפילת ערבית של שבת, תפילת שחרית של שבת ותפילת מנחה של שבת. תפילות השבת כוללות חלקים הנאמרים בכל יום מימות השבוע בצד תוספות שונות כגון, פסוקי דזמרא בנוסח ארוך, ברכת יוצר אור ארוכה ועוד. שלוש תוספות סמליות קיימות בנוסח התפילות לשבת: בערבית של ליל שבת אומרים "אתה קדשת", בשחרית של שבת "ישמח משה" ובמנחה של שבת "אתה אחד". מאמרי תפילה אלו מסמלים את ג' השבתות היסודיות: "תפלת ערבית – כנגד שבת בראשית. תפלת שחרית – כנגד [שבת] מתן תורה... ותפלת מנחה – כנגד יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים בביאת הגואל."[40]

גם נוסח תפילת העמידה של שבת שונה מזה הנהוג בימות חול: לפני תפילת העמידה אומרים "ושמרו בני ישראל את השבת..."[41]; בתפילת העמידה עצמה תחת 19 ברכות נאמרת תפילה בת שבע ברכות בלבד, שהברכה האמצעית בהן היא ברכת קדושת היום – ברכה מיוחדת לשבת, בנוסח פיוטי, שמהווה בין היתר קיצור לתפילות שהושמטו[42]; בסיום תפילת העמידה של ערבית אומרים "ויכולו השמיים והארץ"[43] מכיוון שעל פי המדרש, כל האומר פסוקים אלה בערב שבת נחשב כשותף לקב"ה במעשה בראשית.[44]

לאחר תפילת שחרית של שבת נהוג לקרוא פסוקים מן התורה והפטרה, ולאחר מכן, ברכות מי שברך המיוחדות לציבור ותפילת מוסף של שבת.

לפי פסיקת החכמים, חובה להזכיר את השבת בתפילות העמידה של שבת, ומי שלא הזכירה (שהתפלל, למשל, תפילת עמידה מלאה של חול) לא יוצא ידי חובת תפילה זו. עם זאת, נפסק כי די באזכור מינימלי של השבת על מנת לצאת ידי חובה זו,[45] וגם כי מי שהחליף בין ברכות השבת השונות, יצא ידי חובת תפילה ואינו צריך לחזור על תפילתו, היות שקרא את הקטע העיקרי המשותף ביניהם ('רצה נא במנוחתנו').[46]

נוסחי התפילה הלא-אורתודוקסים שונים במקצת וכוללים התאמות של הנוסח האורתודוקסי לתפיסת העולם של הקהילה המתפללת.[47] בקהילות רפורמיות רבות קיימות גם תוספות מודרניות, כגון קטעי שירה ומחשבה של הוגים מודרניים.

צלחת חמין, מאכל נפוץ לשבת בכל עדות ישראל
לויתן זיז ושור הבר, ציור קיר, 1238, אולם (גרמניה)

סעודות שבת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – סעודות שבת

בשבת ישנה מצווה על אכילת שלש סעודות בשבת ובהן מעדנים, 'שלא תהא אכילתך בשבת כבחול' (תנחומא בראשית ב). סעודות השבת הן: האחת בליל שבת (סעודת ליל שבת), השנייה בבוקר יום השבת (סעודת יום שבת), וסעודה שלישית, משהגיע זמן מנחה ועד סמוך לצאת השבת.[48] מצווה זו מוטלת על גברים ועל נשים כאחד. הסיבה למספר זה של סעודות הוא בכך שבעבר היה נהוג לאכול שתי סעודות ביום, אחת ביום ואחת בלילה, והחיוב בסעודה נוספת נבע מן הציווי לענג את השבת ולכבדה יותר מימי החול.

בכל אחת מסעודות השבת מקדשים על שתי כיכרות לחם או חלות, כנגד 'לחם משנה' שצווה בתורה (שמות טז כב), ויש לאכול פת בשיעור של לפחות כביצה.

את סעודת ליל שבת והסעודה השנייה פותחים בקידוש קצר. את סעודות השבת נהוג לכבד גם באכילת בשר ודגים ומטעמים מיוחדים. בסעודה שלישית יש הסוברים (שיטת רבינו תם) שדי בפירות וירקות, אך להלכה נפסק שצריך גם בסעודה זו לאכול פת או לכל הפחות מיני מזונות.

בסעודות השבת נהוג לשיר זמירות שבת. לברכת המזון הנאמרת לאחר סעודות שבת, בסופה של 'ברכת בונה ירושלים', מוסיפים גם קטע מיוחד המאזכר את השבת ומכונה על שם פתיחתו 'רצה'.

בשבת נהוג גם לאכול דגים,[49] ובקהילות מסוימות נהוג לאכול בסעודת שבת מאכלים מיוחדים, המרמזים על עניינים רוחניים כגון בשר שור כנגד שור הבר, או בשר תרנגול המרמז לזיז שיאכלו צדיקים בבוא המשיח, ואחרים.[50] במרבית קהילות ישראל נפוצה אכילת חמין בשבת (בגרסאות שונות בהתאם לעדה). ביהדות מזרח אירופה נתחבבה אכילת גאלע (רגל קרושה), געפילטע פיש, פשטידת קוגל וצימעס. בקרב יהדות תימן אכילת כובאנה. ביהדות פרס ג'פא (קיבת כבש ממולאת אורז), וביהדות אתיופיה נהוג לאכול פיטפיט (לחם "דבו" שמעורבב עם שמנת חמוצה ולעיתים גם סלט קצוץ).

דרשת השבת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – דרשת השבת

על פי המדרש, אחת ממטרותיו המרכזיות של יום השבת היא עיסוק נרחב בלימוד תורה, שאינו מתאפשר במשך ימי השבוע בהם האדם עובד. כחלק מכך ישנה מצווה על רבני הקהילות לדרוש בשבת בפני הציבור בדברי תורה הקשורים להלכה ולרעיונות מחשבתיים העולים ממדרשי האגדה.[51]

פרשת השבוע

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – פרשת השבוע

מנהג יהודי עתיק הוא לקרוא בכל שבת בבית הכנסת קטעים אחדים מהתורה. לפני מאות רבות של שנים התקבל "מנהג בבל" לחלק את התורה לחלקים, כמספר שבתות השנה בערך, ובכל שבת לקרוא חלק אחד הקרוי פרשת השבוע. כך, בכל שנה, מסיימים מחזור שלם של קריאת התורה. את סיום קריאת התורה חוגגים בשמחת תורה, ובשבת שלאחר מכן מתחילים מחדש בקריאת הפרשה הראשונה, היא פרשת בראשית. בהתאם לנוהג זה, כל שבת משבתות השנה קרויה על-שם פרשת השבוע. "שבת וארא", למשל, היא השבת שבה קוראים בתורה בפרשת וארא.

פרשת השבוע הנוכחית היא פרשת וירא.

שמירת השבת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ציור גרמני מהמאה ה-19 המתאר יהודים נאספים מחוץ לבית-כנסת בשבת.
ערך מורחב – שמירת שבת

שמירת השבת דורשת מהאדם לנוח מעשיית ל"ט מלאכות המוגדרות כאסורות בשבת, החל מכניסת השבת ועד צאתה. כיום הרבה מיהודי העולם אינם שומרים את השבת לפי ההלכה, אך ישנם רבים שכן פועלים על פי ההלכה. מבין היהודים שאינם מקפידים על קיום ההלכה ניתן לראות רבים בעלי זהות יהודית המייחסים לשבת אופי מיוחד. ביניהם ישנם המתייחסים לשבת לא כאל יום בו אסורה מלאכה, אלא כיום בו מומלצת מנוחה ורצויה פעילות חברתית. בקהילות יהודיות רבות באירופה ובארצות הברית מקובל להקדיש את יום השבת לבילוי משפחתי או לפעילות חברתית-תרבותית בתוך הקהילה היהודית, בעוד יום ראשון מוקדש לבילויים ולפעילויות חברתית יחד עם הציבור הרחב הכולל גם לא-יהודים.

חשיבותה במחשבת ישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אשר גינצברג, אחד העם, ייחס לשבת מעמד ייחודי וכתב עליה: ”אפשר לאמר בלי שום הפרזה, כי יותר משישראל שמרו את השבת שמרה השבת אותם.”[52] משפט זה שלו זכה לפרשנויות רבות ונפוץ עד כדי כך שרבים טעו לראות בו פתגם יהודי עתיק. למעשה, גינצברג טען במאמרו בעד שמירת השבת כמועד ישראלי (ציוני, בזמנו), אך גם לא סבר שהדרך הדתית היא הדרך לציון בתקופתו.

הרעיון כי השבת שמרה על עם ישראל בגלות אינו חדש, והופיע כבר קודם, כבדברי הכוזרי:

אמר הכוזרי כבר חשבתי בענינכם, וראיתי שיש לאלהים סוד בהשאירכם, ושהוא שם השבתות והמועדים מהגדול שבסבות בהשאיר (נ"א להשאיר) תארכם והדרכם, כי האומות היו מחלקות אתכם לעבדים בעבור בינתכם וזוך דעתכם, והיו משימים אתכם עד (נ"א עוד, וא"ל עם) אנשי המלחמה, לולא אלה העתים שאתם שומרים אותה השמירה הזאת המעולה מפני שהם מאת האלהים ולעילות חזקות, כמו זכר מעשה בראשית, זכר ליציאת מצרים, זכר למתן תורה, וכלם עניינים אלהיים אתם מוזהרים בשמירתם. ולולא הם לא היה אחד מכם לובש בגד נקי, ולא היה לכם קבוץ לזיכרון תורתכם מפני שפלות נפשכם בהתמדת הגלות עליכם. ולולא הם לא הייתם מתנעמים יום אחד באורך ימיכם, וכבר היה לכם בזה ששית ימיכם מנוחת הגוף ומנוחת הנפש (נ"א אשר) אין השרים יכולים עליה, מפני שנפשותם אינם מתיישבות ביום מנוחתם, כי אם יצטרכו ביום ההוא ליגיעה ותנועה, היו נעים ויגעים, ואין נפשותם במנוחה שלמה.

— הכוזרי, מאמר שלישי, סימן י'

ניתן לומר שגם בימינו השבת, גם אם אינה נשמרת לפי ההלכה, מהווה את אחד המרכיבים בחיי יהודי העולם המבדילים אותם מבני דתות אחרים ומהווים עיקר בשמירת זהותם היהודית. לדבריו של פרופסור וחתן פרס ישראל אליעזר שביד:

הציבור שאיננו שומר מצוות יוצא מרעיונה של שבת כדי לממשו בחיים, הוא יוצא מן האגדה אל ההלכה, ואילו הציבור השומר מצוות יוצא מן ההלכה אל האגדה, מן המימוש בחיים הוא בא אל הרעיון. אין פירוש הדבר שהציבור הלא-אורתודוקסי מתעלם מן ההלכה. אפילו יהודים המגדירים עצמם כחילונים מחפשים את דרכי המימוש של רעיון השבת בהלכה. ראשית, משום שבדרך כלל אין הם רוצים לפרוש מרציפותה ההיסטורית של מורשת תרבותית ומאחדותו של ציבור; ושנית, משום שמחוץ להלכה כמעט לא יימצא להם דבר.

— אליעזר שביד, "השבת במדינת ישראל", ב"היום השביעי", תל אביב (2001)

תנאים לשמירת השבת במהלך הדורות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי קדם רוב בני האדם היו עצמאים או שכירי יום ובחירתם של יהודים שלא לעבוד בשבת לא פגעה בכושר ההשתכרות שלהם בשאר ימות השבוע, אך עדיין היוותה עול כלכלי. באגדה היהודית מסופר רבות על יהודים שמסרו את נפשם על שמירת השבת וסירבו לסחור ביום המנוחה המסורתי, גם כשהדבר גרר הפסד כספי גבוה.

לאחר המהפכה התעשייתית החלו רבים לעבוד כשכירים קבועים ונדרשו לעבוד בשבת כתנאי לקבלת עבודה. בארצות הברית של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 נדרשו הפועלים ברוב בתי החרושת לעבוד בשבת כתנאי לקבלת עבודה. היו גם בעלי בתי חרושת שניצלו את מצוקת שומרי השבת וסגרו את מפעליהם בשבת אך שילמו לעובדים שלהם 5–10 דולר אמריקני לשבוע עבודה, כאשר השכר בבתי חרושת אחרים היה 20–25 דולר. ברוסיה הקומוניסטית, נאסר על יהודים לשבות בשבת והם חויבו להופיע בבתי החרושת ובבתי הספר גם בשבתות ובחגי ישראל (איסורים דומים חלו גם לגבי שמירת כללי הדת הנוצרית ודתות אחרות, אולם הקושי של היהודים היה גדול יותר הן משום ריבוי המצוות הכרוכות בשמירת השבת כהלכה, והן משום שהחברה גילתה סובלנות רבה יותר לאנשים שניסו לשמור על כללי הנצרות). רבים מבין היהודים ששמרו את המצוות בסתר חיפשו דרכי עורמה שונות כיצד להימנע מחילול שבת הכרוך בעבודה ובהשתתפות בלימודים.

בימינו, ברוב מדינות העולם שבהן מתגוררים יהודים, יום השבת מקובל כיום מנוחה (נוסף על יום ראשון) ומציאת עבודה שאינה מחייבת חילול שבת אינה קשה במיוחד. מעבר לכך, ברוב מדינות המערב נהוגים כיום דינים המאפשרים ליהודים לקיים את השבת ואת מועדי ישראל כחלק מעקרון חופש הדת.

בזרמים השונים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקרב כלל זרמי היהדות נהוג להקדיש את השבת להתכנסות קהילתית ומשפחתית חגיגית, לתפילה, מנוחה ועונג. כל זרמי היהדות רואים בשבת יום קדוש ומשמעותי בדת היהודית. קיימים הבדלים בנוהגי השבת בין הזרמים השונים:

  • היהדות האורתודוקסית – דבקה בשמירת מנהגי ומצוות השבת על פי כללי ההלכה האורתודוקסית, כמפורט לעיל.
  • היהדות הקונסרבטיבית – בבתי הכנסת הקונסרבטיביים הגברים והנשים יושבים, כבימי חול, במעורב ויש שהנשים נוטלות חלק שווה בתפילה בציבור, כחזניות וכרבניות. לא פעם נעשה שימוש בבתי הכנסת בשבת, כבחגים, במערכות להגברת קול ובאביזרים חשמליים אחרים. מי שמגוריו מרוחקים מבית הכנסת, רשאי לבוא לבית הכנסת בנסיעה במכוניתו.
  • היהדות הרפורמית – עיקר עניין התפילה הציבורית בשבת מבחינת הרפורמים היא ההתכנסות הקהילתית ורוממות הרוח. סידור התפילות הרפורמי כולל תיקונים ברוח תפיסתם המודרנית (ביטול התקווה לחידוש הקורבנות והאמונה במלאכים, שוויון בין נשים וגברים, וכדומה) ושילוב קטעי קריאה מודרנית. ברוח תפיסתם הכללית, הרפורמים מפרשים את השביתה ממלאכה בשבת כהמלצה להקדשת היום השביעי לעשייה לבבית ומרוממת רוח אשר מבדילה יום זה מיום החול.
  • המסורתיים – המסורתיים מציינים את יום השבת באופן סימבולי באמצעות שמירת כמה ממנהגי השבת המסורתיים. בכניסת השבת המסורתיים נוהגים להדליק נרות שבת ולערוך סעודת ליל שבת משפחתית, הכוללת אמירת קידוש על כוס יין. חלקם שומרים בצורה חלקית את יום השבת, נמנעים מהדלקת אש ובישול, או נסיעה ברכב ומגיעים לתפילות בבית הכנסת.

שכר השבת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קי"ח, עמוד א' נאמר ששכרו של אדם ששומר את השבת הוא נחלה ללא מצרים היינו ללא גבולות ובזכות הטרחה והעמל הקשה שעמלים לכבוד ההכנות לשבת נמחקים לאדם עוונותיו.

שבתות מיוחדות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשבתות אחדות ישנם שמות מיוחדים המציינים מאורע מיוחד המתרחש בהן. בחלק משבתות אלו אומרים פיוטים לפי מנהגי קהילות אשכנז ואיטליה. שבתות אלה (לפי סדר הופעתן בלוח השנה) הן:

בתנועת החסידות ישנן עוד שבתות מיוחדות, כל חצר לפי מנהגה, ביניהן:

בנוסף, ישנן שבתות מיוחדות עקב אירועים שונים:

  • חתונה ביהדות אשכנז: השבת שלפני החתונה נקראת "שבת אופרוף" (בעבר גם "שבת שפינהולץ", וכיום, בהשפעת עדות המזרח, גם "שבת חתן"), בה החתן עולה לתורה ונערכת חגיגה לכבודו. השבת שלאחר החתונה נקראת "שבת שבע ברכות" (וכיום, בהשפעת עדות המזרח, גם "שבת כלה"), בה משפחת הכלה עורכת סעודת שבע ברכות.
  • חתונה ביהדות המזרח: אין חוגגים את השבת שלפני החתונה. השבת שלאחר החתונה נקראת "שבת חתן", בה משפחת החתן עורכת סעודת שבע ברכות.
  • בחצרות חסידיות רבות ישנה חשיבות לשבת שחלה לפני ימי ההילולה ("שבת יארצייט") של אדמו"ריה.
  • בחצרות חסידיות ובישיבות נהוג לערוך מדי תקופה "שבת התאחדות" בה בני הקהילה או הישיבה מתאספים יחד לשבת, בדרך כלל מחוץ לעירם.

תרבות השבת ומעמדה האזרחי בישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]
כרזה של עיריית תל אביב נגד "חילול שבת בפרהסיה", 1933

האוכלוסייה הדתית בישראל מקיימת את מצוות השבת כמתואר לעיל, ונוהגת להקדיש את השבת למנוחה ובילוי עם המשפחה וחברים. הנוכחות בתפילות השבת בבתי הכנסת באזורי המגורים גדולה במידה ניכרת מזו שבימי החול. בשכונות דתיות אסורה תנועת כלי רכב, והשבת ניכרת גם בלבושם של העוברים ושבים.

תפיסת השבת בתרבות החילונית מורכבת ואינה אחידה. חשיבותה המסורתית ההיסטורית של השבת, בצירוף העובדה כי זה יום המנוחה הרשמי בישראל, ליהודים, לפי חוק שעות עבודה ומנוחה, הופכת את השבת ליום מיוחד גם עבור הציבור בישראל שאינו שומר מצוות.

"השבת היא נכס תרבותי כללי, שהיחידים רואים בו זכות לעצמם ואינם מוכנים לוותר עליה," כותב פרופסור אליעזר שביד, במאמר המבקש להציע דרכי חשיבה חדשות שיפתחו ערוצים לפתרון מאבקי השבת. "הניגוד בין דתיים לחילונים איננו רק ניגוד של מסקנות מעשיות, הוא ניגוד של עקרונות ואופני מחשבה, של גישות לעיצובם של אורחות-חיים ברשות היחיד וברשות הרבים".[53]

השבת בחזון הציוני

[עריכת קוד מקור | עריכה]

היחס הדו-ערכי כלפי השבת היה קיים מראשית ימי ההשכלה, וגבר בארץ ישראל עם חידוש היישוב היהודי. אנשי-רוח יהודים חילונים שונים ראו בשבת יום בעל ערך תרבותי וחברתי. ברל כצנלסון, מראשי תנועת העבודה, ראה בשבת את אחד מעמודי התווך של התרבות העברית ושל הסוציאליזם העברי, ודרש מחבריו לתנועה הקיבוצית להימנע מעבודה בשבת.

חיים נחמן ביאליק התבטא וניסה לפעול למען שמירת השבת בארץ ישראל. במכתב לחבר קיבוץ גבע, בעקבות חילול שבת המוני שהיה בקיבוצו, הוא אף מציין כי "ארץ-ישראל בלי שבת לא תיבנה אלא תיחרב".[54] במכתב נוסף הוא כותב :”...מצטרף אני בכל לבי לזעקתם המרה והגדולה על התופעות המגונות של חלול שבת בפרהסיא, ההולכות ומתרבות בעירנו. השבת היא המתנה הטובה והנעלה ביותר, שהנחילה אומתנו לבני האדם כולם. בלעדי השבת אינני מצייר לי תרבות אנושית אמתית וקומה שלמה של צלם אלהים בעולם. כל מי שבא לארץ־ישראל מצפה למצוא כאן את השבת בתפארתה ובשלמותה, וחלול־שבת כל שהוא ברבים פוצע כל לב יהודי נאמן פצע אנוש לאין מרפא. השבת היא ששמרה על קיומנו בכל ימי הגלות, וכפית־טובה מאין כמוה היא לחללה בזדון ולפגוע בה כאן, בארץ־אבות, במקום יצירתה וגידולה הראשונים. חטא לאומי הוא שאין לו כפרה! אין אני מצייר לי בשום פנים חיים לאומיים שלמים בלי שבת שלמה. אל דמי לכם ואל שקט עד אשר לא תשיבו את השבת לכבודה ולהדרה, כימי עולם”.[55]

המרחב הציבורי בשבת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – הסטטוס קוו בישראל בנושא השבת, מאבקי השבת בירושלים

המחלוקות והמאבקים בנוגע לשמירת השבת בישראל משקפים דילמה יסודית בין חלקי החברה היהודית בישראל. מנגד להסכמה על רעיון מסוים של יום השבת, אשר נוגע לרשות הציבור ומקובל בקרב כלל עמי העולם, מתגלה מחלוקת שמקורה בנקודות מוצא שונות להתייחסות אל השבת. מחלוקת זו עומדת מזה שנים כמאבק בין שני מחנות ניצים אשר מתקיים בעיקר במישור הפוליטי, ובאה לידי ביטוי בוויכוחים סוערים, ולא פעם במחאות והפרעות סדר. מעמדה הציבורי והתרבותי של השבת נקבע, לכאורה, בהחלטת הסטטוס קוו בנושאי דת ומדינה עם קום המדינה, אך זו אינה מספקת מענה ונראה כי היעדר פתרון המחלוקת מאיים להרחיב את הקרע בין המגזרים היהודיים במדינה.

רחוב רבי עקיבא בבני ברק בשבת

משהחלו בשנת 1969 שידורי הטלוויזיה הציבוריים בישראל, טענו הדתיים כנגד שידורי טלוויזיה בשבת, בטענה כי מדובר בחידוש ומשום כך בהפרת הסטטוס קוו. מנגד, טען הוועד המנהל של רשות השידור כי דין שידורי הטלוויזיה כדין שידורי הרדיו הפועלים שבעה ימים בשבוע. הניסיון לעכב את השידורים בעתירה לבג"ץ (ראו: בג"ץ מירון נגד שר העבודה) כשל. השופטים קבעו שבשידורי טלוויזיה בשבת אין פגיעה באינטרס כלשהו של הציבור הדתי, שכן איש אינו כופה עליהם להפעיל את המכשיר. בניגוד לשידורי הטלוויזיה, בתי הקולנוע והצגות התיאטרון וכן בתי קפה ומסעדות, פועלים ברשות הרבים. חוק ההסמכה שנדרש לסוגיה העביר את האחריות לכך לרשויות המקומיות. מצב זה גרם להבדלים משמעותיים בין דמותה הציבורית של השבת בירושלים, לדוגמה, לבין דמותה הציבורית בתל אביב.[56]

על פניו נוגעת המחלוקת למידת אכיפת הנורמה ההלכתית על כלל הציבור הישראלי, אך עצם העימות נוגע בשאלה אזרחית או הלכתית שעניינה הסדרים החלים על כמה וכמה ציבורים שונים, שאופיים מגוון. למעשה אין מדובר בהלכה אורתודוקסית למול חילונית, אלא בעניין חברתי משותף, 'כיבוד שבתם של אחרים', דבר שלרוב מתעלמים ממנו שני המחנות. "המגמה הבולטת עתה היא זו של התייחסות חלקית ומצומצמת ליסודות דתיים-הלכתיים מזה, וליסודות לאומיים מזה, ולהצגת היסודות הללו לא כמשלימים זה את זה, כי אם כמנוגדים זה לזה," טוען אליעזר שביד. "כל זמן שמגמה זו שליטה, ילך הקיטוב ויחמיר. בלימת תהליך הקיטוב ומניעת הקרע, העלול לבוא בסופו, אפשריות רק על ידי העשרת יחסם של שני המחנות אל מורשתם ופתיחתם אל השקפת עולמו ואורחות-חייו של המחנה האחר".[57]

"שבתרבות" – הלחם בין המילים "שבת" ו"תרבות" – היא אירוע פתוח לקהל, בו מתקיימות שיחות עם אנשי ציבור בנושאי תרבות ואקטואליה. אירועים אלו הם מהמאפיינים של השבת החילונית. בתמונה: הזמנה בלוח מודעות ציבורי ל"שבתרבות" בבאר שבע, 2013.

שביד מציין שלשתי האוכלוסיות הניצות מידה של שיתוף בהיותן חלק מאותה חברה, כמו גם יכולת לתרום זו לזו, והוא מציע להן לצאת לעניין מתוך השאלה מה אנו יכולים לתרום למען שבתו של האחר 'כדי שיוכל לקיימה עימנו'. מצד האוכלוסייה הדתית טוען שביד כי אין התייחסות הלכתית מעמיקה לשאלת שבתם של אחרים וישנה התעלמות מן התועלת שבחילוניותו של חלק זה בחברה. כדוגמה קיצונית לכך הוא מביא את השימוש באמצעי התקשורת במלחמת יום הכיפורים, שהיה בבחינת הצלה לחלקי החברה האורתודוקסים. מצד האוכלוסייה החילונית טוען שביד, ישנה התעלמות מן העושר שמורשת היהדות מספקת לו, ומכך שהיכרות מעמיקה יותר עימה ועם האוכלוסייה הדתית עשויה לספק מענה למצוקות כגון הניכור החברתי וחוסר המשמעות האופייניות לחברה המערבית הצרכנית והמשעבדת.[57]

שבת באוכלוסייה החילונית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחקר שנערך על ידי מרכז גוטמן בשנים 1999–2000 בנושא התנהגות דתית-יהודית ותפישת הזהות העצמית של היהודים בישראל, הרוב המכריע של החילונים השיבו כי הם מעדיפים לשוות לשבת שלהם אופי שקט ומשפחתי, ומעדיפים כי לשבת הציבורית יהיה צביון ייחודי, אף כי אין הסכמה על אותו צביון. במגזר החילוני לא ניכרת, לרוב, תכונה מיוחדת לקראת כניסת השבת. גם במקרה שמנקים את הבית ומכינים ארוחה חגיגית מהרגיל, לא קיים הלחץ והבהילות להספיק הכול לפני כניסת השבת. עם זאת, יש משפחות חילוניות הנוהגות להדליק נרות שבת או לערוך קידוש, כטקס סמלי. בקהלים חילוניים שונים נעשים ניסיונות לעצב טקס קבלת שבת חילונית עם תכנים ייחודיים. לעיתים מדובר בשילוב של מרכיבים מסורתיים ומודרניים, כפי שהיה נהוג בקבלת השבת הקיבוצית, ולעיתים מדובר בתכנים עצמאיים.[58] בצד זאת, צעירים חילונים רבים נוהגים להיפגש בשעות הלילה, במהלך סוף השבוע, במקומות בילוי שונים כמועדני ריקודים, ברים ובתי קפה ושיעור המבקרים בערים המרכזיות גדול ביותר בימים אלו.

ערכה החברתי והמשפחתי של השבת החילונית נראה גם במחקרים. במחקר שעניינו מפגש משפחתי וחברתי בשבתות, לדוגמה, נמצא כי לא רק הציבור הדתי מקיים בימי שישי ושבת ארוחות משפחתיות. גם 73% מהמשפחות החילוניות מקיימות סעודה משפחתית בליל שבת, ו-27% מהמשפחות החילוניות מקיימות סעודה משפחתית אף בשבת בצהריים. במקומות שונים בישראל נהוג לקיים "שבת תרבות", הכוללת התכנסות במקום ציבורי ואירוח אנשי ציבור או אמנים לשיחה. בהיות השבת החילונית יום מנוחה תרבותי, פתוחים חלק מהמוזיאונים ומשמורות הטבע לקהל הרחב ללא תשלום או בתשלום מופחת.

השבת בחוקי מדינת ישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

השבת היא אחד הנושאים השנויים במחלוקת עוד מתקופת המנדט. המחלוקת נובעת מחשיבותה הרבה של השבת בתפיסת עולמם של הדתיים בחברה היהודית ומנגד של החילונים. הפלגים הדתיים בחברה רצו לראות את השבת מעוגנת בחוק, כך שבפרהסיה מדינת ישראל תהיה מדינה השומרת שבת על פי ההלכה. פלגים אלו ביקשו לחוקק חוק שיאסור את חילול השבת בפומבי ויחול גם על אנשים פרטיים. החוגים הלא-דתיים התנגדו לכך, אך הסכימו לקבל את השבת כיום מנוחה שבועי, מתוך השקפת עולם סוציאליסטית או הומנית, המעוניינת בכך שכל עובד ואדם יקבלו יום מנוחה שבועי, אף ללא ייחוס חשיבות מיוחדת ליום המסוים בשבוע שיוכרז ככזה.

בעקבות המחלוקות נאלצו המחנות להתפשר והגיעו להסדר הסטטוס קוו בנושא השבת. למרות הסטטוס קוו (המעוגן בחוק ובהסכמים שמחוץ לחוק) נושא השבת נותר במחלוקת וסביבו מתקיימים עד היום מאבקי שבת. שינויים, אם בהתאם לסטטוס קוו או בניגוד לו (שינויי חקיקה או תקנות עירוניות העוקפות אותו), גם הם שבים ומבעירים את הוויכוח העתיק בנוגע לשבת.

מעמדה של השבת כיום מנוחה נקבע בחוקים רבים, כמפורט להלן, ובשנת 2018 עוגן מעמד זה גם בחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי.

הסטטוס קוו הלכה למעשה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שלט בתחנת דלק המדווח שהיא סגורה בשבת
הדרך לכותל המערבי חסומה למכוניות בשבת

בשנת 1932 דרשה אספת הנבחרים מהרשויות המקומיות היהודיות לכבד את השבת בתחומי העבודה והמסחר. ב–1935 החליט הקונגרס הציוני כי יש להימנע מחילול שבת בכל המוסדות הלאומיים. במכתב הסטטוס קוו, ששלח בשנת 1947 דוד בן-גוריון, אז ראש הסוכנות היהודית, לאגודת ישראל, נאמר: "ברור שיום המנוחה החוקי במדינה היהודית יהיה יום השבת". לאחר הכרזת העצמאות הוחלט כי השבת ושאר מועדי ישראל יהוו את ימי המנוחה הקבועים במדינת ישראל.

חלק מההסדרים שנקבעו בתקופת המנדט מהווים את הבסיס ליחסם של חוקי מדינת ישראל לשבת. בחוקים אחדים מופיעים סעיפים הנוגעים לעניין השבת. הסעיפים הוספו במהלך השנים עם התעוררותן של בעיות שונות בנושא השבת. איגוד כל הסעיפים יחדיו מבנה את צביון השבת במדינת ישראל:

  • חוק שעות עבודה ומנוחה משנת 1951 אוסר להעביד עובד ביום המנוחה השבועי שלו, וקובע שיום המנוחה ליהודי הוא יום השבת. בהודעה מטעם הממשלה, שניתנה בשנת 1954 בהתאם לסמכות שניתנה לה בפקודת סדרי השלטון והמשפט, נאמר כי מועדי ישראל (שני ימי ראש השנה, יום כיפור, ראשון של סוכות, שמיני עצרת, יום ראשון ויום שביעי של פסח, וחג השבועות) הם ימי מנוחה ליהודים, וכי מי שאינו יהודי יוכל לקבל ימי מנוחה אחרים לפי דתו. בתיקון משנת 1969 הורחבה תחולת איסור זה, ונקבע שבימי מנוחה אלה לא יעבוד בעל בית מלאכה בבית מלאכתו, ולא בעל מפעל תעשייה במפעלו, ולא יסחר בעל חנות בחנותו, ולא יעבוד חבר של אגודה שיתופית בבית מלאכה או במפעל תעשייה של האגודה; בבית מלאכה או מפעל תעשייה של אגודה שיתופית חקלאית לא יעבוד חבר אלא אם העבודה קשורה בשירותים הנחוצים למשק שלה. שר העבודה רשאי להתיר עבודה במנוחה השבועית, אם הוא משוכנע שהפסקת העבודה למנוחה השבועית לכולה או לחלק ממנה, עלולה לפגוע בהגנת המדינה או בביטחון הגוף או הרכוש, או לפגוע פגיעה רבה בכלכלה, בתהליך עבודה או בסיפוק צרכים חיוניים לציבור או לחלק ממנו. עובד שמעסיקו דורש ממנו לעבוד בימי המנוחה השבועית, רשאי להודיע למעסיקו, לא יאוחר משלושה ימים מיום הדרישה, שהוא אינו מסכים לעבוד בימי המנוחה השבועית על פי איסור שבמצוות דתו שאותן הוא מקיים. החל משנת 2019 יוכל כל עובד לסרב לעבוד במנוחה השבועית שלו, ללא קשר להקפדתו על מצוות דתו.[59]
  • בפקודת המטה הכללי מיום י' בתמוז תש"ט (7 ביולי 1949), נקבע איך ינוהלו ענייני השבת בצה"ל.
  • בחוק יום העצמאות, תש"ט-1949, הכריזה הכנסת על יום ה' באייר כיום העצמאות של מדינת ישראל. בשנת 1950 תוקן החוק, מפני שה' באייר עמד לחול בשבת. התיקון קבע כי במקרה שבו יום ה' באייר חל בשבת, יום העצמאות יחגג ביום ו' באייר, שהוא יום ראשון. בשנת תשי"א שוב התעוררה בעיה, כאשר יום ה' באייר עמד לחול ביום שישי, ערב שבת, ולכן שוב תוקן החוק ונקבע כי במקרה שיום ה' באייר חל ביום שישי, יוקדם יום העצמאות ליום ד' אייר, שהוא יום חמישי.
  • בחוק יסוד: הכנסת שנתקבל בתשי"ח, קיימת הוראה הקובעת כי כינוס הכנסת לאחר בחירות לא יחול בשבת, בחג או בערב חג.
  • בחוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה, תש"ט-1959, נקבע כי אם יפול יום כ"ז בניסן ביום שישי, יוקדם יום הזיכרון לשואה באותה השנה לתאריך כ"ו בניסן, הוא יום חמישי.

  • פקודת העיריות מסמיכה את העיריות להסדיר בחוק עזר עירוני את פתיחתם וסגירתם של עסקים שונים. חוקי עזר עירוניים טעונים אישור של שר הפנים, אולם בשנת 2017 בג"ץ אישר חוק עזר עירוני של עיריית תל אביב שהתיר פתיחת מרכולים בשבת באזורים מסוימים, אף ללא אישור משרד הפנים, בעקבות שיהוי ארוך בהחלטת המשרד לגביו. בעקבות כך, בינואר 2018 אושר בכנסת תיקון לפקודת העיריות (שנודע בשם "חוק המרכולים"), בו נקבע שחוק עזר עירוני בעניין פתיחתם וסגירתם של עסקים בימי מנוחה, למעט עסקים להגשת מזון לצריכה במקום, מקומות של עינוג ציבורי וחנויות של תחנות תדלוק, טעון הסכמה של שר הפנים, והשר לא ייתן את הסכמתו אלא אם כן פתיחתם של העסקים בימי מנוחה, כפי שמוצע בחוק העזר, נדרשת כדי לספק צרכים אשר לדעת השר הם צרכים חיוניים. כלל דומה נקבע בפקודת המועצות המקומיות.[60] עד כניסת החוק לתוקף חמש עיריות העבירו בחקיקת בזק חוקי עזר עירוניים להתרת פתיחת עסקים בשבת, אך הם נפסלו על ידי שר הפנים אריה דרעי,[61] שהוסיף ש"האכיפה לגבי עסקים שפועלים בשבת, היא בסמכותה הבלעדית של הרשות המקומית. למשרד הפנים אין סמכות ויכולת לאכוף זאת".[62]

השבת בצה"ל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוראות הפיקוד העליון, מ-25 במרץ 1982, קובעות כי בעניין שבתות ומועדי ישראל ינהג צה"ל על פי התקנות הכלליות הבאות[63]:

  1. שבתות, מועדים וחגי מדינה רשמיים שייקבעו על ידי הכנסת הם ימי מנוחה מלאה בצה"ל, לכל הדרגות, במתקניו ובמוסדותיו.
  2. שבתות ומועדי ישראל פירושם – משקיעת החמה בערב שבת או החג ועד לצאת הכוכבים במוצאי השבת או במוצאי החג.
  3. בימים הנ"ל יופסקו כל העבודות בצה"ל, פרט לעבודות חיוניות ביותר לביטחון המדינה, הצבא ומיתקניו, והן:
    1. עבודות המהוות מבצע צבאי, חלק ממנו או סיוע ישיר לו.
    2. עבודות הדרושות בדחיפות להגנת המדינה וביטחונה, אשר הפסקתן או אי עשייתן עלולות לסכן את ביטחון המדינה ותפקידיו החיוניים של הצבא ומיתקניו או לגרום נזק למאמץ המלחמתי, לצבא או למיתקנים צבאיים.
  4. בהתאם לכך ימויינו כל העבודות בצבא לשלושה סוגים כלהלן:
    1. עבודה שהיא כה חיונית למאמץ המלחמתי, שאינה סובלת כל דיחוי, תימשך, במידת ההכרח, גם בשבתות ובמועדי ישראל.
    2. עבודות אשר אינן הכרחיות באותה שעה, אבל עלולות להיות דחופות באופן פתאומי. לגבי אלו תישאר תורנות הכרחית ביותר להפעלתן המיידית.
    3. כל יתר העבודות יופסקו בשבת ובמועדי ישראל.
  5. המיון לסוגים ושינויים שיחולו מדי פעם בפעם, וכן אופן הביצוע של העבודות הדחופות, כמפורט לעיל, ייקבעו על ידי הוועדה להסדרת השבת בצבא, הפועלת ליד ראש אכ"א.
  6. יש לתכנן את זמני היציאות לחופשה וכן את שעת סיום השמ"פ בערבי שבתות וחגים, כך שלכל חייל תהיה אפשרות להגיע לביתו שעתיים לפני כניסת השבת או החג, וזאת בהתחשב באמצעי התחבורה העומדים לרשות החיילים. זמני החזרה מחופשה וזמני ההתייצבות לשמ"פ יתוכננו, כך שיאפשרו לכל חייל לשהות בביתו שעה לאחר יציאת השבת או החג.
  7. כל המפקדים, המוסמכים לתת הוראות בענייני תחבורה, חייבים להתאים את פקודותיהם בענייני תחבורה בשבת וחג, לפי רוחה של הוראה זו, בהתאם למפורט לעיל.
  8. מפקדות ומשרדים צבאיים יפסיקו את עבודתם בשבתות ובמועדי ישראל ויקיימו רק תורנות הכרחית, בהתאם להוראות הקיימות, מזמן לזמן, בין כלליות ובין לגבי יחידה מסוימת או סוג יחידות.
  9. פעולות בידור ותרבות בשבתות ובמועדי ישראל ביחידות צה"ל ייערכו כך, שיימנע חילול שבת וחג. לא יתקיימו הופעות של אמנים או של להקות בידור בשבתות ומועדי ישראל ביחידות צה"ל.

הרבנות הצבאית בחנה את האיסורים ההלכתיים הנוגעים לשבת ומועדי ישראל למול הצרכים המבצעיים והשוטפים של צה"ל וגזרה מכך הנחיות הלכתיות על-פי הן מומלץ לשומרי מצוות לנהוג בימי שבת ובימי מועד.[64] בנוסף לכך, אימץ צה"ל גם אי אילו פתרונות טכנולוגיים המסייעים בשמירת השבת למען הקלה על חיילים דתיים ומונתה ועדה שתפקידה להוסיף ולחפש אחר פתרונות נוספים שכאלו. בין המכשירים המדוברים נמצאים 'טלפון שומר שבת', קורא כרטיסים מגנטיים אקראי ואחרים.[65]

רבנים שחקרו את עניין חילול השבת לשם מילוי פקודות שעניינן ביטחוני, הסכימו כי חובה לציית להן ללא תהייה, וכגון זה גם בעניין שעומד ספק כי הוא ביטחוני. פסק הלכה זה נגזר לפי דעת רבנים שונים, בהם הרב שלמה גורן, רבי יואל קלופט, הרב יהושע בן-מאיר ואחרים, מטעם "פיקוח נפש דוחה שבת", מצד "ונשמרתם לנפשותיכם" ובהתאם למאמר הרמב"ם, "וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהישמר ממנו להזהר בדבר יפה יפה, שנאמר "השמר לך ושמור נפשך". ואם לא הסיר והניח המכשלות המביאות לידי סכנה ביטל מצוות עשה ועבר בלא תשים דמים".[66][67]

השבת ומקבילותיה בתרבויות העולם

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מודעה משנת 1911 באונטריו, המפרטת מספר חוקים האוסרים באופן גמור כל עבודה ביום המנוחה.

קדושתה של השבת נתפסה על ידי היהדות כקבועה מאז בריאת העולם, בשונה מקדושת החגים החלה עליהם לפי קביעת בית דין אנושי, המכריז על ראש החודש ממנו נגזרים שאר התאריכים.

חוקרים רבים התלבטו בשאלת היחס בין היום השביעי בתרבויות העולם לשבת היהודית, ובשאלה איזו תרבות הושפעה מהאחרת, ונמצאו חלוקים בדעותיהם. ידוע כי היום השביעי, עוד קודם למתן השבת לעם ישראל, התבלט באסטרולוגיה הבבלית. חוקרים שונים משערים כי השם 'שבת' קשור בכוכב הלכת שבתאי, המולך לפי האסטרולוגיה ביום השביעי, בעוד אחרים קושרים אותו ביום ה-15 שבלוח הבבלי, אשר כוּנה שַבַתֻ או שַפַתֻ ויוחד בתרבות מסופוטמיה לעבודת אל הירח סין-ננר.[68] לדעת רון פלדמן, השבת השבועית נקבעה בבית המקדש השני על ידי נחמיה,[69] בעזרת לוח השנה במגילות קומראן.[70]

משה דוד קאסוטו מציין כי בתרבות האשורית, הימים בעלי כפולות ה-7 (השביעי, ה-14, ה-21, וה-28, בספירה מתחילת החודש הירחי), נחשבו אצל האשורים, בשל שינוי צורת הירח, כבעלי אופי מיוחד: כימים של מזל רע, שאין לעשות בהם פעולות חשובות ושעל המלך, שריו ופקידיו לענות נפשם בהם ולהתנזר מתענוגים כמו אכילת בשר ולחם אפוי או לבישת בגד נקי ועוד.[71] לפי קאסוטו:

השבת של עמי הנכר הייתה ידועה, אך התורה בניגוד לה, מציבה מודל עצמאי של שבת שאיננו תלוי בסדר האסטרונומי ובפולחני כוכבים אלא מקודש למי שברא את כל העולם. לא יום של עינוי נפש ומזל רע אלא יום של ברכה... לא יום שכוונתו להניח את דעתה של האלוהות הכועסת אלא יום של שביתה מהמלאכה האלוהית, הראוי לשמש מופת לבני אדם, שעליהם מוטל להידבק במידותיו של אלוהים...

— משה קאסוטו, פירוש ספר בראשית, מאדם ועד נח, עמ' 43

ייתכן שהאזכור הראשון לשבת, כפי שהיא מתבטאת ביהדות, מופיע באוסטרקון של המכתב ממצד חשביהו, שנכתב במאה ה-7 לפנה"ס לערך. עם זאת, הפרשנות של המכתב כך שהוא מתייחס ליום השבת שנוייה במחלוקת.[72]

אברהם יהושע השל כותב בספרו "השבת", כי המילה 'שבת' היא היחידה מבין עשרת הדיברות שלא יכלו לתרגמה ליוונית בתרגום השבעים. השל הסיק מכאן כי השבת, המבטאת את קדושת הזמן (ולא את קדושת המקום), היא תוספת ייחודית של היהדות לתרבות האנושית. בין אם השבת היהודית היא תולדה של השפעה מסופוטמית כלשהי ובין אם להפך, ההיסטוריה מראה כי עמי העולם אמנם אימצו את החלוקה הבבלית של השבוע לשבעה ימים, אך יום השבת כיום מנוחה בעל תוכן מוסרי-חברתי, כזה המופיע בתורת משה, מקורו במסורת עם ישראל.

במרוצת הדורות אימצו עמים בכל רחבי העולם את הרעיון הבסיסי של השבת הישראלית – קביעת יום מנוחה שבועי מעמל – אך לא כולם קבעוהו ליום השביעי. אימוץ יום השבת כיום מנוחה בקרב הנוכרים ניכר כבר בימי יוון ורומי ומצוין בכתבים שונים מתקופות אלו.[73] על תפוצת השבת בימיו כתב יוספוס פלביוס: "אין עיר יוונית או ברברית ואין עם שלא חדר אליהם מנהג היום השביעי, שבו אנו שובתים".[74] למן הראשית נחלקו הדעות בקרב עמי נכר באשר למנהגי השבת: חלק דיברו בשבחם וחלק גינום וראו בהם מנהג עצלות. עם זאת, מנהג השביתה ממלאכה ביום השביעי נפוץ בעולם ובצדו לא מעט מהלכות השבת היהודיות. בצבא רומי הותר לחיילים היהודים לשבות מחלק מן המלאכות וידועים מקרים בהם שוחררו אף מכללן.[75]

עם התחזקות הנצרות, אסרו מנהיגי הנצרות את שמירת היום השביעי כמסורת היהדות, וציוו לשמור רק את יום האדון [יום א']. למרות האיסור, גם תקופה ארוכה אחר הוצאתו, המשיכו רבים בשמירת השבת כבמתכונת היהודית, ועד היום קיימות בקרב הנוצרים מחלוקות בעניין זה, וכיתות נוצריות שונות נוהגות בשבת באופן שונה. גם בקרב עמי ערב, עוד קודם לתקופת האסלאם, חדר רעיון יום המנוחה, ולימים נקבע גם באסלאם יום מנוחה וקודש שבועי, הוא יום השישי, המכונה בערבית יום אל-ג'ומעה – 'יום עצרת העם'.[50]

בהשראת השבת היהודית קראו דוקטרינות סוציאליות שונות לקצר את יום העבודה לשמונה שעות ולצמצם את שבוע העבודה. על השראה זו כתב המדינאי והסוציאליסט הצרפתי פרודון:

אין דבר שיוכל להשתוות אל שבת שניתנה לישראל בהר סיני שעיקרה שוויון, חירות וראשית כל בדת. ממנה תוצאות להתפתחות החברה, למוסר, לבריאות הגוף והנפש ולאושר תמידי.

— ד"ר יום-טוב לוינסקי, אנציקלופדיה של הווי ומסורת ביהדות, כרך ב', עמ 744

השבת בספרות היוונית-רומית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסופר הפגאני הראשון שהזכיר את השבת היה אגאתרכידס[76] (המאה ה-2 לפנה"ס): "אלה הנקראים בשם יהודים...רגילים לנוח ביום השביעי ואינם חוגרים חרב ביום הזה ואינם עובדים את אדמתם ואינם עושים בו כל מלאכה, רק פורשים את ידיהם בבתי מקדשיהם ומתפללים (כל היום) עד בוא הערב. וכאשר בא בשערי העיר הזאת תלמי בן לגוס עם חילו, ויושביה שמרו את חוקי ההבל אשר להם תחת לשמור על עירם נפלה נחלת אבותיהם בידי אדון קשה, וככה נגלתה ערות חוקיהם, כי נמצא בהם מנהג רע. והנה המעשה הזה למד את הכל – מלבד אותם עצמם – לעזוב דברי חלומות כאלה, ואת אמונת ההבל בחוקי מורשה".[77] גם ההיסטוריון היווני פלוטרכוס מתייחס להימנעות היהודית מהגנה עצמית בשבת ומונה את שמירתה בין המנהגים הברברים ה"רעים" שאומצו על ידי היוונים, שיש בהם מן "האמונה הטפלה".[78] במקום אחר לעומת זאת, הוא טוען שיש קשר בין חגי היהודים לאל דיוניסוס: "היהודים עצמם מעידים על קשר לדיוניסוס כאשר הם שומרים את השבת על ידי הזמנת איש את רעהו ללגום וליהנות מיין".[79]

בספרות היוונית-רומית של העת העתיקה צוין יום השבת כמנהג יהודי שמקורו ביציאת מצרים. על פי אחת המסורות של הגרסה המצרית-יוונית-רומית לסיפור, אבות היהודים יצאו ממצרים ולאחר 6 ימי מסע נחו ביום השביעי. המדקדק המצרי-יווני אפיון כתב שהיהודים הלכו 6 ימים ולאחר שכולם לקו בדלקת המפשעות, נחו ביום השביעי, כאשר הגיעו לארץ שנקראה אחר כך "יהודה". מסיבה זו קראו היהודים ליום הזה בשם "שבת", כי המצרים קוראים לכאב דלקת המפשעות "סבתוסיס".[80] יוסף בן מתתיהו לגלג על מומחיותו של אפיון כבלשן כשנשען על אסוציאציה אטימולוגית חסרת יסוד לשוני והדגיש את ההבדל הלשוני בין שתי המילים כדי לחשוף את בורותו של אפיון.[81] הוא כתב שאפיון נתן פירוש "נפלא ונאמן מאד" לַשם "שבת" והראה שלא הייתה בו בושה וגם לא בינה, כי המילים "סבּוֹ" (Sabbo) ו"שבת" (sabbaton) רחוקות מאוד זו מזו, כי "שבת" בלשון היהודים משמעותה מנוחה מכל מלאכה.[80] ההיסטוריון הרומאי פומפיוס טרוגוס כתב שמשה הגיע להר סיני לאחר 7 ימי צום עם צאן מרעיתו במדבריות ערב ו"הקדיש את היום השביעי, שנקרא לפנים 'שבת' לפי מנהג העם, כיום צום, משום שיום זה שם קץ באחת לרעבונם ושיטוטיהם".[82] טקיטוס, גדול ההיסטוריונים של רומא, כתב: "הגוֹלים במדבר...הלכו ללא הפוגה מהלך שישה ימים וביום השביעי תפסו ארץ, ממנה גירשו את יושביה ובה יסדו עיר והקדישו מקדש...הם בחרו ביום השביעי לשבות בו ממלאכה כיוון שבּוֹ הוּשם קץ לנדודיהם, אולם לאחר מכן "נמשך לבם אחר העצלוּת וגם את השנה השביעית הפרישו לבטלה".[83]

הפילוסוף הרומי סנקה היה הראשון שביקורתו על השבת נתמכה בגינוי הבטלנות. הוא טען לגבי היהודים "שמנהגם אינו מועיל, שכן על ידי הנהגת יום מנוחה אחד כל שבעה ימים, הם מפסידים בבטלנות כמעט שביעית מחייהם" והוסיף כי "על ידי הימנעותם מלפעול בעתות חירום משלמים לא פעם באובדן".[84] במקום אחר כתב: "יהי אסור להדליק נרות בערבי שבתות מפני שהאלים אינם צריכים לאורה, ולאנשים לא נעים העשן".[85] המשורר הרומי יובנאליס כתב בסאטירות שלו על תופעת הגרים: "הן האשם הוא האב, שהפך עצל בהגיע כל יום שביעי".[86] כשהתייחס לארץ יהודה, כתב: "שם בְּשבָּת של שנת שבתון בלי מנעל הוא המלך".[87] ייתכן שאזכור השבת בה המלכים יחפים כוונתו למנהג העלייה להר הבית ללא מנעלים,[88] מנהג שגם מלכים היו חייבים בו.[89] המשורר רוטיליוס נמטיאנוס (תחילת המאה ה-5 לספירה), פקיד רומי בכיר וכנראה הכותב הלטיני הלא־נוצרי האחרון שביטא סלידה מן היהדות, כתב שהאל היהודי שהיה צריך לנוח לאחר שהשלים את הבריאה, הוא עצמו דוגמה לבטלה: "כל יום שביעי נדון לעצלות נקלית, כמו היה בבואה רופסת של האל שעיַף...והלוואי שיהודה מעולם לא הוכנעה...זיהום המגפה הזאת, הגם שנגדעה, עודנו הולך ופושה עוד יותר: ואומה כבושה בכובשיה שלה תרדה".[90] אחד הסופרים הפגאניים הראשונים שהזכירו את השבת היה המשורר ההלניסטי מלאגרוס מגדרה (100 לפנה"ס לערך), שאפיין את השבת כקרה: "דֶמוֹ לבנת־הלחיים, מישהו שָׂמֵךְ עירומה לצדו ומתענג, אך לבי שלי נאנק בקרבי. אם אהובך הוא איזה שומר־שבת, מה הפלא! האהבה בוערת אפילו בשבתות קרות".[91] ניתן לשער שאיסור הדלקת אש, ומכאן גם האיסור לבשל, הוא שהוליד את תפיסת השבת הקרה. מחבר אנונימי מהמחצית הראשונה של המאה ה-5 לספירה הסביר: "היה זה די ידוע שכוכב סטורן קר, ושלפיכך מאכלי היהודים ביום של סטורן קרים".[92] נמטיאנוס הרחיק לכת בשירו הזדוני והשליך מן הקור של השבת לקור של העם היהודי: "שבתות צוננות הן כלבבם ואולם לבם צונן יותר מדתם".[93] המחברים האסטרולוגים, ובהם האסטרולוג ההלניסטי וטיוס ואלנס[94] (המאה ה-2 לספירה), נהגו להשוות את השבת עם יום סטורן וחשבו את השבוע היהודי כגרסה של השבוע הפלנטרי שלהם.[95] גם המשורר הרומי טיבולוס,[96] הסופר הרומי פרונטינוס[97] וההיסטוריון הרומי דיו קסיוס[98] השתמשו בכינוי "יום סטורן" (יום שבתאי).

ביצירותיהם של המשוררים הרומיים הורטיוס[99] ואובידיוס[100] השבת הוזכרה ללא שמץ של נימה שלילית או פולמוסית. חוקר הטבע הרומאי פליניוס הזקן כתב ש"ישנו נחל ביהודה המתייבש כל שבת"[101] (בניגוד ליוספוס, שסיפר על נהר בשם "סבטיקוס", שזורם אך ורק בשבת[102]).

הסאטיריקן הרומאי פרסיוס (62-34 לספירה) הביא תיאור חי למדי, אם כי בנימה בלתי אוהדת, של ציון השבת: "אך בבוא יומו של הורדוס, כאשר המנורות העטורות סיגליות ומסודרות סביב אדני החלונות השמנוניים פלטו את ענני העשן שלהן, כאשר זנבות דגי הטונה המדולדלים מפותלים סביב צלחות החרס האדום, והכדים הלבנים תְפוּחים מיין, אתה מעווה שפתותיך בשקט, ומחוויר לנוכח השבת של הנימולים".[103]

ציון השבת כיום צום

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציון השבת כיום צום הוא מן הטעויות הרווחות ביותר בעולם היווני-רומי על השבת היהודית.[104] ההיסטוריון היווני סטראבון כינה את השבת "יום הצום".[105] הסאטיריקן הרומאי פטרוניוס כתב שמשאת נפשם של המתגיירים היא שיתאפשר להם "לרעוד בצומות השבת".[106] המשורר הרומאי מרטיאליס ציין בין אוסף הריחות הרעים המועדפים עליו את "הבל פיהן של נשים הצמות בשבת".[107] ההיסטוריון הרומאי סויטוניוס ציטט ממכתב של אוגוסטוס קיסר לטיבריוס: "אפילו היהודי, טיבריוס יקירי, אינו שומר על צום־השבת שלו בקפדנות כזו, שאני שמרתיו היום".[108]

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיינו גם בפורטל

פורטל שבת ומועדי ישראל הוא שער לכל הנושאים הקשורים לשבת ולמועדי ישראל. הפורטל כולל את זמני החגים, מצוות ומנהגים, פרשת השבוע, מידע על התעניות ועוד.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: שבת
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: שבת
ויקיטקסט טקסט בוויקיטקסט: שבת
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: שבת

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ שבת או כיפור באתר הידברות
  2. ^ שנאמר בראשית, ב', ט"ו "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ", לעבדה - "ששת ימים תעבוד", ולשמרה - "שמור את יום השבת לקדשו". בראשית רבה, ט"ז, ד'
  3. ^ אמרו חז"ל: "שקולה שבת כנגד כל המצות" (שמות רבה, פרשה כ"ה, פסקה י"ב).
  4. ^ קדושתה - טעם שבת בראשית, בה יתר שכינה ונשמה - קבועה כמחזוריות טבעית, בלתי תלויה באדם.
  5. ^ ”חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא” (ספר ישעיהו, פרק א', פסוק י"ג); שמואל דוד לוצאטו, פירוש על שמות פרק יב, באתר הניווט בתנ"ך; הרב אלחנן סמט, והיה מדי חדש בחדשו - הפטרת שבת ראש חודש, באתר ישיבת ברכת משה
  6. ^ ספר הכוזרי מאמר שני עמ' ס 119.
  7. ^ ”מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ” (ספר שמות, פרק ל"א, פסוק י"ד)
  8. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק א', הלכה א'
  9. ^ אינו יודע שיש איסור שבת, או אינו יודע שמלאכה זו אסורה בשבת, או אינו יודע שהיום הוא שבת.
  10. ^ פרופ' ג'ייקוב ל' רייט, כיצד ומתי הפך יום המנוחה השביעי לשבת?, באתר "התורה", וראו גם השבת ומקבילותיה בתרבויות העולם בהמשך הערך
  11. ^ 1 2 ראו, קונקורדנציה: שבת, בחיפוש חלקי מילים, אתר סנופי קונקורדנציה
  12. ^ היחס בין לוח זה לשבת מודגש בספר היובלים, פרק ו'.
  13. ^ ד"ר יום-טוב לוינסקי, אנציקלופדיה של הווי ומסורת ביהדות (1975), כרך ב', עמ' 740-41
  14. ^ "זיכרון למעשה בראשית - המועיד לאדם תפקיד בעולם", פרופסור אליעזר שביד, השבת במדינת ישראל, בהיום השביעי, תל אביב (2001)
  15. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף קי"ז, עמוד ב' ובתוספות שם דיבור המתחיל למען תזכור
  16. ^ עמנואל לוינס, תשע קריאות תלמודיות (2001), עמ' 185.
  17. ^ פילון, חיי משה ב
  18. ^ "אמר ר' יוחנן משום רשב"י: כל המצוות שנתן הקב"ה לישראל, נתן להם בפרהסיה, חוץ משבת שנתן להם בצנעא, שנאמר: 'ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם'. ומה נתן להם בצנעא? את הנשמה היתרה, דאמר ר' שמעון בן לקיש: נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם בערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו, שנאמר: 'שבת וינפש'. כיון ששבת ונסתימה השבת ווי אבדה נפש" (ביצה טז, א).
  19. ^ נשמה יתרה של שבת, אתר ישיבה.
  20. ^ 1 2 גדולה שבת שנתקדשה בשלש קדושות: מעשה, דיבור ומחשבה, אתר 'שומר שבס'
  21. ^ "הבחינה החיובית בקדושת השבת היא ההתייחדות לעבודת ה'. האדם משתחרר מן השעבוד לצורכי קיומו כדי לעבוד את בוראו. עליו להכיר את אדנות הבורא על הבריאה ועליו, כדי להכיר את מקומו בעולם ואת משמעות העבודה שהוא עובד", פרופסור אליעזר שביד, השבת במדינת ישראל, בהיום השביעי, תל אביב (2001)
  22. ^ חלק ממסורת זו מוצג בספר היובלים (נ ח-יב).
  23. ^ "פנים רבות לה לשבת, כל תפוצה ומנהגיה, כל עדה ודרכיה. המשותף לכולם הוא שיום השבת הוא יום המובדל בקדושה משאר הימים - כפי שנאמר "בכלל זכור את יום השבת לקדשו, שצריך לזכור אותו ולקדשו בין בכניסתו ובין ביציאתו, בכניסה בקידוש וביציאה בהבדלה, לומר שהוא מובדל בקדושה בראש ובסוף משאר ימים" (משנה ברורה, סימן רצו, ס"ק א)". השבת ביהדות המתקדמת, אתר 'התנועה ליהדות מתקדמת'.
  24. ^ "היהדות המתקדמת רואה את "מנוחת השבת" בבחירת "עשיה" שהיא היא שמייחדת את היום הזה מימי החול... פעילות, שבהזדמנות אחרת היא פעילות של פנאי בלבד, הופכת להיות ביטוי של שבת כשהיא נעשית במודע כהשלמה לפעילויות הקודש, שהן חלק מהמסורת היהודית." השבת ביהדות המתקדמת, אתר 'התנועה ליהדות מתקדמת'
  25. ^ ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוק ג'
  26. ^ ספר שמות, פרק ל"ה, פסוק ג'
  27. ^ 1 2 תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף צ"ו, עמוד ב'
  28. ^ ספר שמות, פרק ל"ד, פסוק כ"א
  29. ^ תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף ח', עמוד ב'
  30. ^ ספר במדבר, פרק ט"ו, פסוק ל"ה
  31. ^ ספרי שמות טו לב
  32. ^ ספר ירמיהו, פרק י"ז, פסוקים כ"א–כ"ב, ספר נחמיה, פרק י"ג, פסוק ט"ז
  33. ^ ספר נחמיה, פרק י', פסוק ל"ב
  34. ^ ספר נחמיה, פרק י"ג, פסוק ט"ז
  35. ^ ספר ישעיהו, פרק נ"ח, פסוק י"ג
  36. ^ משנה, מסכת שבת, פרק ז', משנה ב'
  37. ^ משנה, מסכת תמורה, פרק ב', משנה א'.
  38. ^ הרמב"ם פסק את דין התוספת רק לגבי יום הכיפורים ולא לגבי שבת.
  39. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קי"ח, עמוד ב'
  40. ^ הרב מרדכי אליהו, הכנות לשבת במחשבה בדיבור ובמעשה, "קול צופיך" גיליון 388, באתר 'Yeshiva.org.il'
  41. ^ ספר שמות, פרק ל"א, פסוקים ט"ז–י"ז
  42. ^ תפילה זו משתנה בין שלוש תפילות השבת, להוציא הסיום ('רצה נא במנוחתנו') והחתימה ('מקדש השבת') שהם קבועים.
  43. ^ פסוקים אלו נאמרים גם בתפילה עצמה ובקידוש.
  44. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קי"ט, עמוד ב'
  45. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רס"ח, סעיף ד', ט
  46. ^ הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, אורח חיים, סימן רס"ח, סעיף י"ג
  47. ^ לדוגמה, סידור התפילה של הקהילה הרפורמית בהמבורג מכיל את הנוסח "למשה ציוית" לתפילת מוסף של שבת (כבמנהג תימן וספרד הקדום) במקום "תכנת שבת" (שהוא הנהוג כיום ברוב העדות) תוך השמטת אזכור הקורבנות בו הם רואים רעיון ישן ובלתי מתקדם ברוחו.
  48. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רצ"א, סעיף ב'
  49. ^ מנהג זה שגור היה כבר מימי התלמוד (שבת קיח-קיט). ראו גם,מגן אברהם סימן רמב
  50. ^ 1 2 יום-טוב לוינסקי, אנציקלופדיה של הווי ומסורת ביהדות, כרך ב', עמ' 745
  51. ^ מדרש ילקוט שמעוני ויקהל רמז ת"ח. שולחן ערוך אורח חיים סימן ר"צ סעיף ב'.
  52. ^ מתוך: על פרשת דרכים, מאמר נ"א - שבת וציוניות, בפרויקט בן יהודה
  53. ^ אליעזר שביד, השבת במדינת ישראל, מתוך היום השביעי, תל אביב (2001)
  54. ^ דוד פז, עוז אלמוג, שי רודין, השבת בחברה החילונית בישראל, "אנשים" - המדריך לחברה הישראלית
  55. ^ אגרות תרצ"ג, א'תכב, באתר פרויקט בן יהודה. ראו גם ביאליק ו"עקת הריקנות התרבותית והדתית" בארץ-ישראל, באתר הארץ.
  56. ^ אורלי אילני, מאבקים ציבוריים בנושא השבת, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
  57. ^ 1 2 אליעזר שביד, השבת במדינת ישראל, מתוך היום השביעי, תל אביב (2001)
  58. ^ יאיר שלג, אחרי שהכירו את ארון הספרים היהודי, החילונים רוצים גם להתפלל, באתר הארץ, 9 ביוני 2006
  59. ^ חוק שעות עבודה ומנוחה (תיקון מס' 18), התשע"ח-2018, ס"ח 2725 מ-21 ביוני 2019
  60. ^ הצעת חוק לתיקון דיני הרשויות המקומיות (חוקי עזר בעניין פתיחתם וסגירתם של עסקים בימי מנוחה), התשע"ח-2018, באתר הכנסת
  61. ^ שחר אילן, דרעי החליט שלא לאשר חוקי שבת בחמש ערים, באתר כלכליסט, 5 באוגוסט 2018
  62. ^ עקיבא ווייס, פרסום ראשון: משרד הפנים דחה חוקי עזר עירוניים לעקיפת חוק המרכולים, באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי, 5 באוגוסט 2018
  63. ^ מתוך הוראות הפיקוד העליון מאתר צה"ל, סעיף 3.0903. ראו, שבתות ומועדי ישראל בצה"ל
  64. ^ ראו, בט"ש בשבת ובמועד - הנחות הלכתיות, הרבנות הצבאית הראשית
  65. ^ פליקס פריש, בצה"ל מציגים: טלפון שומר שבת, באתר nrg‏, 3 בינואר 2006
  66. ^ הל' רוצח ושמירת נפש, פרק י"א הלכה ד
  67. ^ הרב יהושע בן מאיר, תוקפם של הוראות בטיחות בצה"ל אתר דעת, מכללת הרצוג ללימודי יהדות ורוח
  68. ^ יום זה כונה גם בשם "אוּם נוּח לבּ" - 'יום מנוחת הלב' - שמשמעותו הרווחת הייתה: יום פיוס לבם של האלים על ידי פולחנם. ראו, קאסוטו, פירוש ספר בראשית, מאדם ועד נח, עמ' 43, או בנימין אופנהיימר, שבת - שמיטה - יובל: מקורן ומשמעותן של שבת שמיטה ויובל , באתר 'מקראנט'
  69. ^ ספר נחמיה, פרק י', פסוק ל"ב.
  70. ^ THE 364-DAY “QUMRAN' CALENDAR AND THE BIBLICAL SEVENTH-DAY SABBATH: A HYPOTHESIS SUGGESTING THEIR SIMULTANEOUS INSTITUTIONALIZATION BY NEHEMIAH.
  71. ^ ראו גם, בנימין אופנהיימר, שבת - שמיטה - יובל: מקורן ומשמעותן של שבת שמיטה ויובל , אתר 'מקראנט'
  72. ^ K.A.D. Smelik, The Literary Structure of the Yavneh-Yam Ostracon, Israel Exploration Journal, 1992, in JSTOR
  73. ^ ד"ר יום-טוב לוינסקי, אנציקלופדיה של הווי ומסורת ביהדות, כרך ב', עמ 741
  74. ^ יוספוס פלביוס, נגד אפיון, מאמר שני, פרק לט.
  75. ^ כך מובא בספר דורות הראשונים, כרך א, פרק ה, מחבר: יצחק אייזיק הלוי,"...ובתוך הדברים בא שם באות 12: "בימי משרת הפריטאן ארטעמאן האימפעראטער דאלאבעלא אל הסענאט ואל המאגיסטראט ואל העם מעפעזוס (העיר הראשה Ephesus באסיא) אלכסנדר בנו של טהעאדארוס שלוחו של הורקנוס בן אלכסנדר ינאי הכהן הגדול ונסיך היהודים הודיע לי כי היהודים לא יוכלו לקחת חלק בין צבא המלחמה, מפני כי ביום השבת לא יוכלו לשאת כלי זיין(ט"ו) וללכת בשבת (חוץ לתחום) וגם לא יוכלו למצוא שם מאכלות המותרות להם על פי החק ועל פי מנהגם, כי על כן הנני נותן להם חופש מעבודת הצבא ככל אשר עשו להם גם כל ההולכים לפני וכו׳ והנני מצווה לפרסם פקודתי זאת בכל עיר."
  76. ^ פטר שפר, יודופוביה, פרק 4 שבת, עמ' 123.
  77. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק כב; השוו גם: קדמוניות היהודים, ספר יב, סעיפים 4–7, שם מכנה אגאתרכידס את השבת (בתרגום אברהם שליט) "אמונה תפלה".
  78. ^ Plutarch, De Supestitione, section 3; section 8
  79. ^ Plutarch, Quaestiones Convivales, Book IV, chapter 6, section 2; בתוך: פטר שפר, יודופוביה, פרק 4 שבת, יין, עמ' 136 (תרגום מאנגלית: להד לזר).
  80. ^ 1 2 יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק ב.
  81. ^ אריה כשר, (יוספוס פלאוויוס) נגד אפיון, כרך שני, פירוש לספר שני, פרק ב, הערה 26, עמ' 300.
  82. ^ פומפיוס טרוגוס, היסטוריה פיליפיקה, ספר 36, פרק 2.
  83. ^ טאקיטוס, דברי־הימים, ספר חמישי, פרקים ג-ד; תרגום מרומית: שרה דבורצקי.
  84. ^ אוגוסטינוס, עיר האלוהים, ספר 6, פרק 11; בתוך: פטר שפר, יודופוביה, פרק 4 שבת, עמ' 128 (תרגום מאנגלית: להד לזר).
  85. ^ סנקה, מכתבי מוסר, צה (סעיף 47); בתוך: פטר שפר, יודופוביה, פרק 4 שבת, אור, עמ' 136 (תרגום מרומית: אהרן קמינקא).
  86. ^ רחל בירנבאום, יובנאליס: הסטירות, סטירה יד, טור 105, עמ' 298.
  87. ^ רחל בירנבאום, יובנאליס: הסטירות, סטירה ו, טורים 157–160, עמ' 134.
  88. ^ משנה, מסכת ברכות, פרק ט', משנה ה'.
  89. ^ דבורה גילולה, הלצות על יהודים בספרות הרומית (מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, כרך תשמ"ו), ח. יובנאליס, עמ' 31.
  90. ^ Rutilius Namatianus, De Reditu Suo, I, 391-398; בתוך: פטר שפר, יודופוביה, פרק 4 שבת, עמ' 129–130 (תרגום מאנגלית: להד לזר).
  91. ^ Meleager, no. XXVI; בתוך: פטר שפר, יודופוביה, פרק 4 שבת, קור, עמ' 137 (תרגום מאנגלית: להד לזר).
  92. ^ Brevis Expositio in Vergilii Georgica, I, 336; בתוך: פטר שפר, יודופוביה, פרק 4 שבת, קור, עמ' 137 (תרגום מאנגלית: להד לזר).
  93. ^ Rutilius Namatianus, De Reditu Suo, I, 389; בתוך: פטר שפר, יודופוביה, פרק 4 שבת, קור, עמ' 137 (תרגום מאנגלית: להד לזר).
  94. ^ Vettius Valens, Anthologiae, II, 28-29
  95. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. II: CV. Vettius Valens, p. 174
  96. ^ Tibullus, Elegiae, Liber I, 3:18
  97. ^ פרונטינוס, תחבולות מלחמה, ספר שני, 1, 17.
  98. ^ Cassius Dio, Historia Romana, XXXVII, 16, 2-4; 17, 3; XLIX, 22, 4-5
  99. ^ Horatius, Sermones, I, 9:63-72
  100. ^ אובידיוס, אמנות האהבה, א, 76, 416-413; רפואות האהבה, 220-217.
  101. ^ Pliny the Elder, Naturalis Historia, XXXI, 18, השוו לסמבטיון.
  102. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ז, פרק ה, פסקה א.
  103. ^ Persius, Saturae, V, 179-184; בתוך: פטר שפר, יודופוביה, פרק 4 שבת, אור, עמ' 134–135 (תרגום מאנגלית: להד לזר).
  104. ^ מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, עמ' 472.
  105. ^ סטראבון, גאוגרפיקה, ספר 16, פרק 2, סעיף 40.
  106. ^ פטרוניוס, Fragmenta, no. 37; בתוך: פטר שפר, יודופוביה, פרק 4 שבת, יום צום, עמ' 133; תרגום מאנגלית: להד לזר.
  107. ^ Martialis, Epigrammata, IV, 4; בתוך: פטר שפר, יודופוביה, פרק 4 שבת, יום צום, עמ' 133.
  108. ^ סויטוניוס, חיי שנים־עשר הקיסרים, אבגוסטוס האלוהי, 76; תרגם מרומית: אלכסנדר שור.
  109. ^ השבת בחברה החילונית בישראל


סדר השבת
ערב שבת מנחה לערב שבת • תוספת שבת • הדלקת נרות
ליל שבת קבלת שבת • תפילת ערבית של שבת • קידוש • סעודת ליל שבת
יום השבת תפילת שחרית של שבת • תפילת מוסף של שבת • סעודת יום שבת • דרשת השבת • תפילת מנחה של שבת • סעודה שלישית
מוצאי שבת תפילת ערבית למוצאי שבת • הבדלה • מלווה מלכה
פורטל שבת ומועדי ישראל
הלכות ואיסורי שבת
כללים
 מזיד עם התראה • מזיד • שוגג • דבר שאינו מתכוון • פסיק רישא • מלאכה שאינה צריכה לגופה • מלאכת מחשבת • שניים שעשאוה • שינוי • גרמא בשבת • מקלקל • מתעסק • חצי שיעור • מסייע אין בו ממש • פיקוח נפש דוחה שבת.
מוקצה מחמת גופו • מוקצה מחמת איסור • מוקצה מחמת חסרון כיס • מוקצה מחמת מיאוס • מוקצה מחמת מצווה • כלי שמלאכתו לאיסור • ביטול כלי מהיכנו • בסיס לדבר האסור • נולד • טלטול על ידי דבר אחר • מיגו דאתקצאי • גרף של רעי
שבות דשבות • אמירה לנוכרי • עובדין דחול • מראית עין • ממצוא חפצך • ודבר דבר • הכנה משבת לחול • טרחא יתירה • מקח וממכר בשבת • שכר שבת • שטרי הדיוטות • מוליד • רחיצה בשבת • רדיית הפת • גזירת סנדל המסומר
סקילה • כרת • קורבן חטאת • מלקות • מעשה שבת
שונות
 מחמר • תחום שבת • שביתת כלים • שביתת בהמתו
מלאכות שבת
צביעת יריעות המשכן זורע • חורש • קוצר • מעמר • דש • זורה • בורר • טוחן • מרקד • לש • מבשל
הכנת היריעות
 גוזז • מלבן • מנפץ • צובע • טווה • מיסך • שתי בתי נירין • אורג • פוצע • קושר • מתיר • תופר • קורע
הכנת כיסויי עורות
 צד • שוחט • מפשיט • מעבד • ממחק • משרטט • מחתך
הקמת המשכן
 כותב • מוחק • בונה • סותר • מכבה • מבעיר • מכה בפטיש • הוצאה מרשות לרשות
מפרק • השקיה • הגבנה • חליבה בשבת
הלכות עירובין
רשות הרבים • רשות היחיד • כרמלית • מקום פטור • (מדרבנן: קרפף יותר מבית סאתיים שלא הוקף לדירה)
המלאכה והאיסורים
 עקירה והנחה • הוצאה מרשות לרשות • טלטול ארבע אמות ברשות הרבים • איסור טלטול בין רשויות היחיד • איסור טלטול בין רשויות היחיד
תיקוני החצר והמבוי
 עירוב (על ידי צורת הפתח, לחי או קורה) • תיקון חצרות ומבואות • עירוב חצירות • שיתוף מבואות • פסי ביראות • ביטול רשות • חילוק רשויות
חגי ישראל ומועדיו
חגים מהתורה ראש השנה • יום הכיפורים • סוכות • שמיני עצרת • ערב פסח • פסח • שביעי של פסח • פסח שני • שבועות • חול המועד
חגים מדרבנן או מסורת אסרו חג • הושענא רבה • שמחת תורה • חנוכה • ט"ו בשבט • פורים • ל"ג בעומר • ט"ו באב
ימים מיוחדים שבת • ראש חודש • חודש אלול • עשרת ימי תשובה • פורים קטן • ראש השנה למלכים ולרגלים • ספירת העומר • בין המצרים
תעניות חובה צום גדליה • עשרה בטבת • תענית אסתר • י"ז בתמוז • תשעה באב
תעניות אחרות יום כיפור קטן • תענית בכורות • כ' בסיוון • שובבי"ם • תענית בה"ב • תעניות גשמים • ז' באדר
שבתות מיוחדות שבת מברכים • שבת שובה • שבת שירה • שבת שקלים • שבת זכור • שבת פרה • שבת החודש • שבת הגדול • שבת חזון • שבת נחמו
מדינת ישראל
חגים לאומיים ממלכתיים יום העצמאות • יום ירושלים
ימי זיכרון ממלכתיים יום הזיכרון לשואה ולגבורה • יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל • יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע • יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל • יום הזיכרון לחללי מלחמת חרבות ברזל • יום גירוש היהודים מארצות ערב
מועדי עדות יום שמחת כהן • סיגד • י"ט כסלו • פורים שני • בסיסה • סהרנה • מימונה • תענית כ' בסיוון • חג הבנות • סעודת יתרו • ליל הבסיסה
פורטל שבת ומועדי ישראל

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=שבת&oldid=39972641"