שניים שעשאוה
ערך שניתן לשפר את מקורותיו
| ||
ערך שניתן לשפר את מקורותיו | |
שניים שעשאוה, הוא מושג הלכתי המתייחס לעבירה שבוצעה על ידי שני אנשים, אשר חז"ל דרשו מן הפסוקים ששניהם פטורים מעונש. דין זה מופיע בתלמוד בהלכות שבת.
מקור הדין וטעמו
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתלמוד הבבלי[1][2] מובאות ברייתות הדורשות דין זה מהפסוק בפרשת קורבן חטאת: ”וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֹת יְהוָה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה” (ויקרא, ד', כ"ז). על אף שבפשט הפסוק המילה 'בעשותה' מוסבת על הנפש החוטאת, הדרשה מסבה את המילה הזו גם כלפי העבירה, באופן שהפסוק מלמד שבשביל להתחייב, על הנפש לבצע את העבירה כולה: "יחיד שעשאה חייב, שנים שעשאוה פטורין"[3].
לפי רש"י טעם הפטור הוא משום 'דלאו אורחיה בהכי' (=שאין דרכה בכך)[4]. כלומר, מאחר שלא מקובל לעשות מלאכה על ידי שניים כאשר די באדם אחד שיעשה אותה, אם עשו אותה ביחד, המלאכה אינה נחשבת למלאכת מחשבת שנאסרה מן התורה בשבת. יש מהאחרונים שכתבו שהטעם שהזכיר רש"י הוא רק להווה אמינא (=בתחילה חשבו כך), אך למסקנת הסוגיה הפטור אינו מטעם זה אלא מגזרת הכתוב שדהוזכרה לעיל[דרוש מקור].
גדר הדין
[עריכת קוד מקור | עריכה]היקף הפטור
[עריכת קוד מקור | עריכה]התנאים נחלקו באילו מקרים חל הפטור של "שניים שעשאוה"[2]:
- לדעת רבי מאיר, הפטור נאמר רק במקרה מסוים הנקרא "זה עוקר וזה מניח", כלומר כאשר שניים ביצעו יחד הוצאה מרשות לרשות, כשהאחד עקר את החפץ מרשות אחת, והשני הניח את החפץ ברשות השנייה; אך אף אחד מהם לא עשה את כל המלאכה בשלמות. לעומת זאת, אם הם עקרו והניחו ביחד, שניהם חייבים.
- לדעת רבי יהודה, הפטור נאמר גם במקרה שכל אחד מהם יכול לעשות המלאכה לבדו, אך אם כדי לבצע את המלאכה הם מוכרחים לשתף פעולה, שניהם חייבים.
- לדעת רבי שמעון, המקל מכולם, הפטור נאמר גם במקרה שאף אחד מהם אינו יכול לעשות את המלאכה לבדו.
כאשר רק אחד מהשותפים במעשה יכול לבצע את המלאכה לבדו, לדעת כולם רק הוא חייב, והשני שאינו יכול, פטור משום שהוא רק 'מסייע', והמלאכה הייתה יכולה להיעשות בלעדיו[2].
לדעת חלק מהראשונים, גם הפטור במקרה של אדם שהוציא אדם חי מרשות לרשות, המנומק בתלמוד בכך ש"החי נושא את עצמו"[5], מבוסס על פטור "שניים שעשאוה"; שהרי מאחר שהאדם שהוציאוהו השתתף בהוצאת גופו, נמצא ששניים יחד עשו את המלאכה ולכן פטורים[6].
מהות הפטור
[עריכת קוד מקור | עריכה]האחרונים נחלקו מהי משמעות הפטור שנאמר ב'שניים שעשאוה': יש שכתבו שפטור 'שניים שעשאוה' הוא פטור מחיוב קרבן בלבד, אבל שניהם עוברים על איסור דאורייתא[7]. ויש שכתבו שהוא פטור כללי, אפילו מהאיסור, ומדאורייתא אכן הדבר מותר לגמרי, אמנם מדרבנן אסור לעשות כן[דרוש מקור].
במלאכות שאינן הוצאה
[עריכת קוד מקור | עריכה]יש שכתבו[דרוש מקור] שדין 'שניים שעשאוה' נאמר רק במלאכות שנאמר בהם שיעור למלאכה, כגון מלאכת כותב ומלאכת הוצאה, ולכן ב'שניים שעשאוה' יש לפוטרם מאחר שכל אחד לא עשה כשיעור הנצרך, אך במלאכות שלא נאמר בהם שיעור, אלא שיעורים בכל שהוא, כגון מלאכות בונה תופר שוחט, אין פטור 'שניים שעשאוה' ועושי המלאכה עברו על האיסור ומתחייבים עונש.
בשו"ת הריב"א[8] חידש שאף לעניין איסור מחמר כגון במחמר על ידי שתי בהמות, במקרה וכל אחת מהם יכולה לסחוב את העגלה לבדה, ישנו פטור 'שניים שעשאוה'.
במצוות
[עריכת קוד מקור | עריכה]אף שבתלמוד נזכר הפטור של 'שניים שעשאוה' רק לעניין איסורי שבת, יש אחרונים שהזכירו דין זה של 'שנים שעשאוה', אף בדינים אחרים. כך למשל, יש שכתבו שכשם שלעניין עבירות שניים שעשאוה פטורים, כך גם במצוות - אם שני אנשים קיימו יחד מצווה אחת, אין עשיית המצווה מתייחסת אליהם, ולא יצאו בה ידי חובתם[דרוש מקור].
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ג', עמוד א'
- ^ 1 2 3 תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף צ"ג, עמוד א'
- ^ תוספות, מסכת שבת, דף ג', עמוד א', ד"ה בעשותה
- ^ רש"י, מסכת שבת, דף צ"ב, עמוד ב', ד"ה ור' יהודה; דף צ"ג, עמוד א', ד"ה וחד
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף צ"ד, עמוד א'
- ^ תוספות הרא"ש, מסכת שבת, דף צ"ד, עמוד א'; וראה תוספות שם ד"ה שהחי, שדחו הסבר זה בטענה שמקרה זה מוגדר כ"זה יכול וזה אינו יכול"
- ^ מקור חיים בהגהותיו על המגינים סימן רס"ו
- ^ סימן ו.