לדלג לתוכן

הכנסת השלישית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הכנסת השלישית
ממשלות הממשלה השביעית
הממשלה השמינית
תקופת כהונה 15 באוגוסט 1955 – 30 בנובמבר 1959
(4 שנים)
מערכת בחירות 26 ביולי 1955
הנהגה
יו"ר הכנסת יוסף שפרינצק
נחום ניר-רפאלקס
ראש הממשלה דוד בן-גוריון
ראש הקואליציה עקיבא גוברין
ראש האופוזיציה מנחם בגין
הרכב הכנסת
סיעות הקואליציה

מספר חברי הקואליציה - 80

  מפא"י (40)
  מפ"ם (9)
מספר חברי הקואליציה
80 / 120
סיעות האופוזיציה

מספר חברי האופוזיציה - 40

  חרות (15)
  מק"י (6)
מספר חברי האופוזיציה
40 / 120
מפלגת השלטון מפא"י

כהונתה של הכנסת השלישית החלה ב-15 באוגוסט 1955. הרכבה נקבע בבחירות לכנסת השלישית שנערכו ב-26 ביולי אותה שנה. את ישיבתה הראשונה פתח נשיא המדינה יצחק בן-צבי, ולאחר שהשביע את חברי הכנסת, העביר את ניהול הישיבה לזקן חברי הכנסת, מרדכי נורוק. מיד לאחר מכן נבחר יוסף שפרינצק ליושב ראש הכנסת, בתמיכתם של 109 מחברי הכנסת, ללא מתנגדים ועם שישה נמנעים.

ראש הממשלה דוד בן-גוריון יוצא מבניין הכנסת בלוויית מזכירו הצבאי, נחמיה ארגוב, 1955.

הכנסת השלישית כיהנה עד התכנסותה של הכנסת הרביעית, ב-30 בנובמבר 1959. כהונתה של כנסת זו היא הארוכה ביותר בתולדות מדינת ישראל.

הרכב פוליטי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הבחירות לכנסת השלישית

אלו היו המפלגות שנבחרו לכנסת השלישית, ומספר חברי הכנסת בתחילת כהונתה:

מפלגה מושבים בכנסת
מפא"י 40
חרות 15
הציונים הכלליים 13
חזית דתית לאומית 11
אחדות העבודה - פועלי ציון 10
מפ"ם 9
חזית דתית תורתית 6
מק"י 6
המפלגה הפרוגרסיבית 5
רשימה דמוקרטית לערביי ישראל 2
קידמה ועבודה 2
חקלאות ופיתוח 1
משה שרת מצביע בבחירות לכנסת השלישית

שתי השותפות העיקריות לממשלות שכיהנו עד הבחירות איבדו מכוחן - מפא"י ירדה מ-45 ל-40 מושבים, והציונים הכלליים ירדו מ-20 ל-13 מושבים. בתוך כך, התחזקה תנועת החרות, הכפילה את כוחה, והייתה למפלגה השנייה בגודלה בכנסת. תנועות המזרחי והפועל המזרחי התמודדו לראשונה ברשימה משותפת, חזית דתית לאומית (ששינתה את שמה למפד"ל במהלך כהונת הכנסת), וגם אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל התמודדו ברשימה משותפת, חזית דתית תורתית. בעקבות הפילוג במפ"ם, התמודדה גם רשימת אחדות העבודה - פועלי ציון, שקיבלה 10 מושבים, לעומת 9 למפ"ם.

בעקבות הירידה בכוחן של מפא"י והציונים הכלליים, חיפש דוד בן-גוריון שותפים חדשים לקואליציה בראשותו, ופנה למפ"ם ולאחדות העבודה - פועלי ציון. השותפות הקואליציונית, שכללה הן את הסיעות האלה והן את סיעת חזית דתית לאומית, יצרה חיכוכים בשאלות של דת ומדינה. הממשלה השביעית, שהושבעה ב-3 בנובמבר 1955, נהנתה מתמיכה של 80 חברי קואליציה, שכללו גם את סיעות המפלגה הפרוגרסיבית, רשימה דמוקרטית לערביי ישראל, קידמה ועבודה וחקלאות ופיתוח.

ב-31 בדצמבר 1957 התפטר דוד בן-גוריון על רקע הדלפות מישיבות הממשלה והפרות של המשמעת הקואליציונית. הממשלה השמינית, שכוננה שבעה ימים מאוחר יותר, התבססה על הרכב קואליציוני זהה. ב-1 ביולי 1958 פרשה המפד"ל מהממשלה עקב מחלוקת בשאלת 'מיהו יהודי'. ב-5 ביולי 1959 בן-גוריון התפטר שוב, עקב הצבעתם של חברי סיעות מפ"ם ואחדות העבודה - פועלי ציון נגד מכירת תת-מקלעי עוזי לגרמניה המערבית. ממשלתו המשיכה לכהן כממשלת מעבר עד כינונה של הכנסת הרביעית.

אירועים מרכזיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – פרשת הרימון בכנסת
טקס חנוכת מנורת הכנסת ב-1956

ב-29 באוקטובר 1957 השליך משה דואק, חולה נפש בן 26, רימון יד במליאת הכנסת. שר הדתות משה שפירא נפצע קשה, וראש הממשלה דוד בן-גוריון והשרים גולדה מאיר ומשה כרמל נפצעו באורח קל. בעקבות האירוע הוחלט על הקמת משמר הכנסת, בפיקודו של יונה חצור, והותקנה מחיצת זכוכית בין היציע לבין אולם המליאה.

ב-15 באפריל 1956 הוצב פסל מנורת הכנסת בבור שיבר שממול לבית פרומין, ששימש את הכנסת באותן שנים. באותה שנה הוחלט על תחרות לתכנון משכן הכנסת החדש בקריית הממשלה. ב-24 ביולי 1957 נבחרה הצעתו של האדריכל יוסף קלארווין. יומיים קודם לכן הודיע דוד בן-גוריון כי ג'יימס דה רוטשילד הותיר בצוואתו מיליון ורבע ליש"ט לבניית המשכן (כ-77.5 מיליון ש"ח בערכי 2012). אבן הפינה למשכן החדש הונחה ב-14 באוקטובר 1958.

ב-27 במרץ 1957 נערך הפיליבסטר הראשון בתולדות הכנסת, במהלך דיון בתיקון לפקודת מס הכנסה. הדיונים נמשכו עד השעה 5 בבוקר[1].

ב-28 באוקטובר 1957 בחרה הכנסת ביצחק בן-צבי לכהונה שנייה כנשיא המדינה. בן-צבי היה המועמד היחיד לאחר שיוסף יואל ריבלין הסיר את מועמדותו. 76 מחברי הכנסת תמכו בבן-צבי, ו-18 הטילו פתק לבן.

ב-28 בינואר 1959 נפטר יושב ראש הכנסת יוסף שפרינצק, שהיה יושב ראש הכנסת הראשון. מפא"י שאפה למנות במקומו את ברל לוקר, אך בהצבעה שנערכה ב-2 במרץ נבחר נחום ניר-רפאלקס, מסיעת אחדות העבודה - פועלי ציון. בניר תמכו חברי קואליציה מסיעתו ומסיעות מפ"ם והמפד"ל, שחברו לסיעות האופוזיציה והביאו לבחירתו, ברוב של 53 מול 41. 7 מחברי הכנסת נמנעו, בהם חברי המפלגה הפרוגרסיבית, שהביעו בכך את מחאתם על הקרב הפוליטי שליווה את הליך הבחירה. הייתה זו הפעם הראשונה (והיחידה עד כה, מלבד תקופה קצרה בה כיהן בני גנץ כיו"ר הכנסת בתחילת כהונתה של הכנסת העשרים ושלוש), שבה יושב ראש הכנסת לא היה מסיעה שהרכיבה את הממשלה. ניר-רפאלקס כיהן בתפקידו פחות משנה.

במהלך כהונתה של הכנסת השלישית אושרו 285 חוקים, מהם 264 חוקים שמקורם בהצעות חוק ממשלתיות ו-21 חוקים שמקורם בהצעות חוק פרטיות. מדובר בגידול חד במספר הצעות החוק הפרטיות שאושרו, לאחר שהכנסת הראשונה אישרה 4 הצעות חוק כאלה, והכנסת השנייה אישרה 5[2].

בין החוקים הבולטים שאישרה הכנסת השלישית: חוק יסוד: הכנסת, חוק הבחירות לכנסת, חוק הגנת השכר, חוק הסכמים קיבוציים, חוק בתי המשפט, חוק לעידוד השקעות הון, חוק שירות התעסוקה, חוק המים, חוק ההגבלים העסקיים, חוק שירות המדינה (מינויים), חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), ועוד.

  • חוק יסוד: הכנסת.
  • חוק יסוד: הכנסת (תיקון מס' 2). תיקון בחוק היסוד, שקבע כי רבנים וכהני דתות אחרות המשמשים בכהונתם בשכר, לא יהיו מועמדים לכהונה בכנסת כל עוד הם משמשים בתפקידם.

חקיקה בתחום המשטר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חקיקה חברתית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • חוק שירות התעסוקה - חוק שכונן את שירות התעסוקה, כתחליף ללשכות העבודה הפרטיות, בעלות הזיקה המפלגתית שפעלו עד אז.
  • חוק הביטוח הלאומי (תיקון) - התיקון החיל את חוק הביטוח הלאומי על עובדים עצמאים.
  • חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 4) - חוק המסדיר מתן קצבאות ילדים למשפחות שלהן ארבעה ילדים או יותר.
  • חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) - חוק הקובע חובה עקרונית לתשלום מזונות לבני זוג שהתגרשו ולילדיהם.
  • חוק שירותי הסעד - חוק המסדיר את הקמתן של לשכות סעד ברשויות המקומיות.
  • חוק נכי רדיפות הנאצים.
  • חוק הגמלאות לנפגעי ספר - חוק המעניק תגמולים ושיקום לתושבי יישובי ספר שנפגעו בפעולות איבה. החוק בוטל ב-1982, והוראותיו הוטמעו בשינויים שונים בחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה.
  • חוק הארכת מועדים - חוק המסמיך את שר הביטחון להאריך מועד הקבוע בחיקוק לעשיית פעולה, למי שנקרא לשירות חירום.

חקיקה כלכלית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חקיקה פלילית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • חוק לתיקון סדרי הדין הפלילי (חקירת פשעים וסיבות מוות) - החוק מצמצם את תחולת ההסדר המנדטורי לפיו בעבירות מסוימות יש לנהל חקירה מוקדמת של שופט חוקר, ומותיר את סמכויות החקירה בידי המשטרה. מוסד השופט החוקר לא בוטל לחלוטין, אך התחומים שלו הצטמצמו באופן ניכר. בנוסף, הסדיר החוק את ההליכים בחקירת מקרי מוות. ההוראות בדבר מינוי שופט חוקר בוטלו סופית עם חקיקתו של חוק סדר הדין הפלילי ב-1965, ושם החוק שונה ל"חוק חקירת סיבות מוות".
  • חוק לתיקון דיני העונשין (ביטחון המדינה) - חוק שקובע עבירות ביטחון שונות, בהן בגידה, פגיעה בכוחות מזוינים, ריגול ופגיעה ביחסי חוץ, במקום העבירות שהיו קבועות בפקודת החוק הפלילי המנדטורית. החוק בוטל ב-1977, עם חקיקתו של חוק העונשין, והוראותיו הוטמעו בו, בשינויים.
  • חוק לתיקון דיני העונשין (ריבוי נישואים) - חוק המסדיר מחדש את עבירות הביגמיה. גם חוק זה הוטמע, בשינויים, בחוק העונשין.
  • חוק לתיקון פקודת החוק הפלילי (השחתת פניהם של מקרקעין) - חוק שקבע עבירות לגבי הדבקת מודעות וכתיבת כתובות גרפיטי.

מערכת המשפט

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • חוק ההתיישנות.
  • חוק אכיפת פסקי חוץ.
  • חוק לתיקון סדרי הדין (המדינה כבעל דין) - חוק הקובע, כי ניתן לתבוע את המדינה בכל עילה, בניגוד להסדר שהיה קיים מתקופת המנדט לפיו הייתה רשימת עילות מוגבלת.
  • חוק בתי דין דתיים (הזמנה לבית הדין) - חוק המסמיך את בתי הדין הדתיים לזמן בעלי דין ועדים ולכפות את התייצבותם.
  • חוק העזרה המשפטית למדינות זרות.
  • חוק לתיקון סדרי הדין (חקירת עדים) - חוק הקובע, כי על בית המשפט למנוע חקירת עדים בדרך שיש בה משום עלבון, הפחדה, הטעיה או ביוש.

השלטון המקומי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעלי תפקידים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
התפקיד בעל התפקיד הערות
נשיאות הכנסת
יושב ראש הכנסת שפרינצק נפטר ב-28 בינואר 1959.
סגני יושב ראש הכנסת
ראשי הוועדות הקבועות
יושב ראש ועדת החוץ והביטחון

מאיר ארגוב

יושב ראש ועדת חוקה, חוק ומשפט

משה אונא, זרח ורהפטיג, נחום ניר-רפאלקס

יושבת ראש ועדת החינוך והתרבות שושנה פרסיץ
יושב ראש ועדת הכלכלה בנימין אבניאל
יושב ראש ועדת הכנסת ברוך אזניה
יושב ראש ועדת הכספים ישראל גורי
יושב ראש ועדת העבודה עקיבא גוברין
יושב ראש ועדת הפנים יעקב ריפתין
יושב ראש ועדת השירותים הציבוריים משה ארם
בעלי תפקידים פרלמנטריים אחרים
ראש האופוזיציה מנחם בגין באותה העת לא הוגדר התפקיד בחוק באופן רשמי
יושב ראש ועדת הפירושים ברל לוקר
יושב ראש הוועדה המשותפת לעניין החינוך הגופני דוד הכהן
בעלי תפקידים בכנסת
מזכיר הכנסת משה רוזטי
קצין הכנסת יונה חצור

חברי הכנסת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברי הכנסת שכיהנו בכנסת זו:

מפא"י דוד בן-גוריון, משה שרת, יוסף שפרינצק, גולדה מאיר, לוי אשכול, בכור-שלום שטרית, דב יוסף, פרץ נפתלי, זלמן ארן, פנחס לבון, זלמן שזר, ברל לוקר, מרדכי נמיר, אברהם הרצפלד, בבה אידלסון, יונה כסה, ישראל ישעיהו-שרעבי, מאיר ארגוב, עקיבא גוברין, שמואל דיין, יוסף אפרתי, ישראל גורי, דוד הכהן, סנטה יוספטל, שלמה הלל, רחל צברי, הרצל ברגר, קדיש לוז, עמי אסף, יעקב שמשון שפירא, אהוד אבריאל, אהרן בקר, שמואל שורש, אריה בהיר, שרה כפרי, יוסף אלמוגי, דוד ליבשיץ, אהרן רמז, דבורה נצר, ברוך אזניה, יעקב ניצני, יזהר סמילנסקי, ישראל קרגמן, דוד בר-רב-האי, חנה למדן, עמוס דגני, חיים יוסף צדוק, ז'ניה טברסקי
תנועת החרות מנחם בגין, יוחנן בדר, בנימין אבניאל, יעקב מרידור, אריה אלטמן, אריה בן-אליעזר, חיים לנדאו, אליעזר שוסטק, שמשון יוניצ'מן, אסתר רזיאל-נאור, חיים כהן-מגורי, נחום לוין, יוסף שופמן, בנימין ארדיטי, מרדכי אולמרט
הציונים הכלליים פרץ ברנשטיין, ישראל רוקח, שושנה פרסיץ, יוסף ספיר, יוסף סרלין, חיים אריאב, אלימלך-שמעון רימלט, שמחה בבה, שמעון בז'רנו, זלמן סוזאיב, בן-ציון הראל, עזרא איכילוב, שלמה פרלשטיין, יעקב קליבנוב
חזית דתית לאומית חיים משה שפירא, יוסף בורג, יצחק רפאל, זרח ורהפטיג, ישראל שלמה בן-מאיר, משה אונא, אהרן-יעקב גרינברג, פריג'א זוארץ, משה קלמר, מרדכי נורוק, מיכאל חזני
אחדות העבודה - פועלי ציון יצחק טבנקין, ישראל בר-יהודה, ישראל גלילי, יגאל אלון, יצחק בן-אהרן, משה ארם, אברהם עבאס, צפורה לסקוב, זאב צור, רות הקטין, נחום ניר-רפאלקס, משה כרמל, ירחמיאל אסא
מפ"ם מאיר יערי, יעקב חזן, יצחק יצחקי, מרדכי בנטוב, חנן רובין, אמה תלמי, יעקב ריפתין, ישראל ברזילי, חיים יהודה, יוסוף ח'מיס
חזית דתית תורתית יצחק מאיר לוין, בנימין מינץ, שלמה לורינץ, קלמן כהנא, זלמן בן-יעקב, יעקב כ"ץ, שלמה יעקב גרוס
מק"י שמואל מיקוניס, תופיק טובי, מאיר וילנר, משה סנה, אסתר וילנסקה, אמיל חביבי
המפלגה הפרוגרסיבית פנחס רוזן, משה קול, יזהר הררי, ישעיהו פורדר, גרשום שוקן, יוחנן כהן
הרשימה הדמוקרטית לערביי ישראל סיף א-דין א-זועבי, מסעד קסיס, ג'בר מועדי
קידמה ועבודה סאלח-חסן ח'ניפס, צאלח סלימאן
חקלאות ופיתוח פארס חמדאן

חילופי גברי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
תאריך חבר הכנסת היוצא חבר הכנסת המחליף רשימה סיבה
21 בספטמבר 1955 יצחק יצחקי (לישבסקי) יוסוף ח'מיס מפ"ם נפטר
12 באוקטובר 1955 צפורה לסקוב נחום ניר-רפאלקס אחדות העבודה - פועלי ציון התפטרות
14 בנובמבר 1955 יעקב שמשון שפירא יעקב ניצני מפא"י
13 בפברואר 1956 סיף א-דין א-זועבי ג'בר מועדי הרשימה הדמוקרטית לערביי ישראל התפטרות (במסגרת הסכם רוטציה)
1 באוקטובר 1956 אהרן בקר יזהר סמילנסקי מפא"י התפטרות
8 באוקטובר 1956 זלמן שזר ישראל קרגמן
24 באוקטובר 1956 סנטה יוספטל דוד בר-רב-האי
16 ביוני 1957 חיים אריאב יעקב קליבנוב הציונים הכלליים נפטר
31 ביולי 1957 אהוד אבריאל חנה למדן מפא"י התפטרות (מונה לשגריר ישראל בקונגו, גאנה וליבריה)
28 באוקטובר 1957 ישעיהו פורדר יוחנן כהן המפלגה הפרוגרסיבית התפטרות (מונה ליו"ר בנק לאומי לישראל)
19 בדצמבר 1957 אהרן רמז עמוס דגני מפא"י התפטרות
9 ביוני 1958 יצחק טבנקין משה כרמל אחדות העבודה - פועלי ציון
17 בספטמבר 1958 אברהם עבאס ירחמיאל אסא נפטרו
28 בינואר 1959 יוסף שפרינצק חיים יוסף צדוק מפא"י
2 במרץ 1959 זלמן בן-יעקב שלמה יעקב גרוס אגודת ישראל - פועלי אגודת ישראל
6 ביולי 1959 שלמה הלל ז'ניה טברסקי מפא"י התפטרות (מונה לשגריר בגינאה)

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ אשר צידון, בית הנבחרים 115 (מהדורה חמישית, 1969).
  2. ^ דנה בלאנדר וערן קליין, "חקיקה פרטית - נייר עמדה", המכון הישראלי לדמוקרטיה
  3. ^ חוק יישוב סכסוכי עבודה, התשי"ז–1957, באתר הכנסת