הבחירות לכנסת
הבחירות לכנסת הן ליבה של שיטת הממשל בישראל, שהיא דמוקרטיה פרלמנטרית, שיטה שבה סמכותו של השלטון, הממשלה, נובעת מן האמון שמביעה בו הכנסת (הפרלמנט הישראלי), שנבחרה על ידי אזרחי המדינה.
הבחירות נערכות בשיטת בחירות יחסית-ארצית, ומספר המושבים שכל רשימה מקבלת בכנסת יחסי למספר המצביעים בעבורה (בתנאי שתעבור את אחוז החסימה). הבוחרים מצביעים עבור רשימה ולא עבור אדם מסוים ברשימה. בחלק מהמפלגות מתקיימות בחירות מקדימות (פריימריז) על פיהן נבחרים מועמדי מפלגות אלו לכנסת בתהליך בחירה ישירה על ידי חברי המפלגה. ישנן מפלגות שבהן מוסדות המפלגה (על פי רוב "מרכז המפלגה") בוחרים את המועמדים. במפלגות החרדיות המועמדים נקבעים על ידי מנהיגיהן הרוחניים.
הבחירות לכנסת אמורות להתקיים אחת לארבע שנים, אך הכנסת יכולה להקדימן, וכמו כן יכול ראש הממשלה ליזום את הקדמתן בהליך מיוחד. בנסיבות מסוימות ובמצבי חירום עשויה הכנסת לכהן יותר מארבע שנים.
שיטת הבחירות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
|
| ערך זה הוא חלק מסדרת ממשל ופוליטיקה של ישראל |
|
|
מאז הבחירות הראשונות לאספה המכוננת, שהפכה לכנסת הראשונה, אשר נערכו ב-25 בינואר 1949, נערכו כל מערכות הבחירות לכנסת לפי אותה שיטת בחירה בשינויים קלים בלבד.
שני חוקים עיקריים עוסקים בשיטת הבחירות לכנסת: חוק יסוד: הכנסת משנת 1958 וחוק הבחירות לכנסת,[1] משנת 1969. לחוק זה נוספו תיקונים רבים במשך השנים, רובם עוסקים בעניינים טכניים הקשורים להליך ההצבעה במטרה לאפשר לבעלי זכות הצבעה רבים יותר לממש את זכותם. כמו כן ברבות ממערכות הבחירות נחקקו חוקי הוראת שעה שבאו לענות על צרכים מיוחדים שהתעוררו לפני מערכת בחירות זו או אחרת, (למשל בבחירות לכנסות ה-15, ה־16 וה־17 ובבחירות המיוחדות ב-2001). הוראות שעה נדרשות במיוחד בעת הקדמת הבחירות, כדי לקצר הליכים שלא נותר די זמן להשלימם, וכדי לקבוע לוח-זמנים חדש להליכים האלה.
חוק נוסף, חוק הבחירות (דרכי תעמולה), התשי"ט-1959, קובע את כלליה של תעמולת הבחירות.
מאז נחקק חוק המפלגות בשנת 1992, רק מפלגות הרשומות כחוק רשאיות להשתתף בבחירות ולהגיש רשימת מועמדים.
המסגרת הכללית לבחירות נקבעה בסעיף 4 לחוק יסוד: הכנסת ולפיו, הכנסת תיבחר בבחירות כלליות, ארציות, ישירות, שוות, חשאיות ויחסיות. סעיף זה ניתן לשנות רק בהצבעה של לפחות 61 חברי הכנסת.
עקרון הכלליות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – זכות הבחירה לכנסת
עקרון הכלליות מבטיח את הזכות הפעילה של כל אזרח ישראלי בוגר להצביע, ואת הזכות של כל אזרח ישראלי בוגר להיבחר. הזכות לבחור כמעט שאינה מוגבלת, אבל יש מגבלות על הזכות להיבחר.
בישראל נהוגות ארבע מגבלות עיקריות על זכות הבחירה – על הבוחר להיות אזרח ישראלי, עליו להיות תושב קבע בישראל, עליו להיות בן 18 שנים לפחות, והוא צריך להימצא בישראל ביום הבחירות (אלא אם כן הוא נמצא בחו"ל בשליחות המדינה). החוק אמנם קובע הליך לשלילת זכות הבחירה במקרים מיוחדים, אך עד כה לא נעשה בו שימוש. בעבר נמנעה מאסירים ומעצירים היכולת להצביע באופן טכני – לא אפשרו להם להגיע לקלפיות שבהן הם רשומים. תיקון לחוק הבחירות לכנסת משנת 1992 מחייב הצבת קלפיות גם בבתי סוהר ובבתי מעצר.
הזכות להיבחר מוגבלת יותר – על המועמד לעמוד בכל התנאים לקבלת זכות בחירה, אבל עליו להיות בן 21 שנים לפחות. חוק יסוד: הכנסת שולל את הזכות להיבחר מבעל עבר פלילי "שנידון, בפסק דין סופי, לעונש מאסר בפועל לתקופה העולה על שלושה חודשים וביום הגשת רשימת המועמדים עדיין לא עברו שבע שנים מיום שגמר לרצות את עונש המאסר בפועל, אלא אם כן קבע יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית כי אין עם העבירה שבה הורשע, בנסיבות העניין, משום קלון".[2]
המחזיקים בתפקידים מסוימים, כמו נשיא המדינה, מבקר המדינה, שופטים ודיינים, קצינים בצבא קבע ועובדי מדינה בכירים, אינם רשאים להיות מועמדים לבחירה, אלא אם התפטרו מתפקידם שישה חודשים (בבחירות המתקיימות במועדן) או 100 ימים (בבחירות מוקדמות) לפני הבחירות, לפי המצוין בחוק; קצינים מדרגת אלוף ומעלה (או מקבילה לה במערכות האחרות) אינם יכולים להיות מועמדים במשך 3 שנים בבחירות ראשונות שלאחר השחרור; חיילים אחרים בצבא קבע וחיילים וקצינים בשירות סדיר יושהה שרותם הצבאי מיום הגשת המועמדות עד יום הבחירות, ואם נהיו לחברי הכנסת, כל זמן היותם חברים בה.
עקרון הארציות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הבחירות נערכות בכל הארץ בעת ובעונה אחת, והקולות מכל הארץ מרוכזים ומסוכמים בחישוב אחד, בניגוד לשיטה של מחוזות-בחירה שבה הבחירות מתנהלות בכל מחוז בנפרד. למעשה, לעניין מניית הקולות וחישוב התוצאות, מדינת ישראל כולה היא אזור בחירה אחד. אזרח ישראלי יכול להצביע בכל קלפי מוכרת בארץ ובעולם מבלי שהדבר ישפיע על חלקו בקביעת התוצאות.
שיטת בחירות ארצית לפרלמנט, איננה נפוצה בעולם המערבי[3] ומלבד מדינת ישראל והולנד בכל המדינות המערביות הדמוקרטיות קיימות בחירות מחוזיות-אזוריות בהן המדינה מתחלקת למספר אזורי משנה ולא קיימת הצבעה ארצית כללית בחישוב אחד.
עקרון היחסיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הבחירה היא של רשימת מועמדים (ולא של מועמד מסוים), כשמספר המועמדים מהרשימה שמתקבל לכנסת תלוי ביחס ישיר לשיעור הקולות שקיבלה הרשימה. לדוגמה, במצב הנוכחי בו הכנסת מונה 120 חברים, אם הרשימה קיבלה 10% מהקולות היא תקבל כ-10% מהמושבים בכנסת, כלומר 12 המועמדים הראשונים ברשימה יתקבלו כחברי-כנסת. הסטייה העיקרית מן הכלל הזה היא קביעת אחוז חסימה – מספר קולות מינימלי לקבל ייצוג בכנסת. כמו כן, ייתכנו סטיות קלות מעיקרון זה עקב עודפי קולות, כלומר מצב שבו יש למפלגה קולות "לא מנוצלים" לאחר חלוקת המנדטים הראשונה. במקרה כזה קובעים כללים מיוחדים אם המפלגה תזכה במנדט נוסף.
להבדיל מרוב הדמוקרטיות הפרלמנטריות המערביות, בישראל נשמרת השיטה היחסית-ארצית בצורה קיצונית, כשהמגבלה היחידה על בחירתה של רשימה שהשתתפה בבחירות, היא שתעבור את אחוז החסימה. לפני 1992 עמד אחוז החסימה על 1% מכלל הקולות הכשרים שנמנו בבחירות, ובין 1992 ל-2003 על 1.5%. ב-17 במאי 2004 אושר תיקון שהעלה את אחוז החסימה ל-2%, והתיקון יושם החל מהבחירות לכנסת השבע עשרה. במרץ 2014, לקראת הבחירות לכנסת העשרים, הועלה אחוז החסימה ל-3.25%.
מדינת ישראל ירשה את השיטה היחסית הנוקשה מהמערכת הפוליטית של היישוב בתקופת המנדט. שיטה זאת הייתה מבוססת על קנאותן של המפלגות השונות – שהאידאולוגיה וההרכב האישי שיחקו בהן תפקיד חשוב – לעצמאותן. השיטה יצרה מערכת רב-מפלגתית, שהוצדקה בכך שהיא מאפשרת ביטוי וייצוג מרבי לקבוצות שונות באוכלוסייה, בתקופה שבה חלות תמורות מרחיקות לכת ומהירות בהרכב האוכלוסייה בעיקר בעקבות העלייה.
עקרון הישירות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בחירות ישירות משמעותן שתוצאות הבחירות נקבעות על-פי מניין קולות הבוחרים ללא גורם מתווך. לשם השוואה, בבחירות לנשיאות ארצות הברית, מניין קולות הבוחרים משמש לקביעת הרכבו של מוסד מיוחד, שהוא בתורו בוחר את הנשיא.
עקרון השוויון
[עריכת קוד מקור | עריכה]בחירות שוות משמעותן שוויון בין הקולות:
- זכות הבחירה נקבעת על-פי קריטריונים אוניברסליים, כלומר, קריטריונים שכל אדם יכול להיכלל בהם, כגון גיל או אזרחות, ולא קריטריונים שרק קבוצה מסוימת יכולה להיכלל בהם, כגון מין או גזע (ראו פירוט להלן).
- לכל בעל זכות בחירה יש קול אחד בלבד.
- כל בעל זכות בחירה אחראי לבדו על הצבעתו. לדוגמה, ראש משפחה אינו רשאי להצביע עבור כל בני משפחתו הבוגרים, אלא כל אחד מהם חייב להתייצב בקלפי בעצמו ולקיים את הליך ההצבעה לבדו. כדי להבטיח זאת, קובע החוק כי הבחירות הן חשאיות (ראו פירוט להלן).
- בית המשפט העליון קבע שעקרון השוויון נוגע גם לשוויון בהזדמנות לגבי כל הרשימות המתחרות.
עקרון החשאיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הבוחר אינו חייב להצהיר על הצבעתו, ולשום רשות ממלכתית אין רשות לשאול אותו על כך. ההצבעה עצמה נעשית מאחורי פרגוד, ופתק ההצבעה מושם בתוך מעטפה אטומה. פתק או מעטפה שיש עליהם סימן מזהה כלשהו נפסלים ואינם נספרים. אם הבוחר מצביע בקלפי מיוחדת, שאינה הקלפי שבה רשום שמו, הוא שם את המעטפה האטומה בתוך מעטפה נוספת שעליה נרשמים פרטי הזיהוי שלו, בשיטה הנקראת הצבעה במעטפות כפולות. אחרי שוועדת הבחירות המרכזית בירושלים מוודאת שהוא לא הצביע פעם נוספת בקלפי אחרת, היא מפרידה את המעטפות, ומטילה את המעטפה האטומה לקלפי כללית, שם היא מתערבבת עם מעטפות אחרות. לבסוף שולפים את המעטפות, שכבר אינן מזוהות, באקראי, פותחים אותן וסופרים את הפתקים שבתוכן.
עם זאת, עקרון החשאיות מוקנה ליחיד, ולא לקבוצה הומוגנית שהיא רוב מוחלט בסביבה גאוגרפית מצומצמת. לדוגמה ב־1980 הפנה הרבי מליובאוויטש בקשה מיוחדת לערב את הקלפי בכפר חב"ד עם קלפיות ביישובים סמוכים, על מנת לשמור על חשאיות התפלגות ההצבעה בקרב חסידי חב"ד, המהווים רוב מוחלט ביישוב. הבקשה נדחתה בנימוק שחשאיות ההצבעה מתייחסת ליחיד, ולא לקבוצה.[4]
ועדת הבחירות המרכזית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – ועדת הבחירות המרכזית
בראש ועדת הבחירות עומד שופט מבית המשפט העליון. בוועדה חברים נציגים של סיעות שמיוצגות בכנסת היוצאת. על רוב החלטות הוועדה לא ניתן לערער בפני בית משפט רגיל, והן נתונות לביקורתו של בג"ץ בלבד. יוצאים מכלל זה הם החלטות בנוגע לפסילת רשימות או מועמדים שנתונות לביקורתו של בית המשפט העליון (פסילה טעונה אישור בית המשפט העליון [א"ב], ועל החלטה שלא לפסול ניתן לערער לבית המשפט העליון [ע"ב]), וערעור על תוצאות הבחירות שאותו יש להגיש לבית המשפט המחוזי בירושלים.
מועד הבחירות
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפי סעיפים 8 ו-9 לחוק יסוד: הכנסת, הבחירות לכנסת אמורות להיערך ביום שלישי השלישי בחודש חשוון (או יום שלישי הראשון בחודש חשוון אחרי שנה מעוברת) שחל בחלוף 4 שנים מהבחירות הקודמות. עם זאת, הכנסת רשאית להחליט ברוב של 61 חברי כנסת על פיזורה המוקדם. מועד זה נקבע מתוך רצון להימנע מקיום מערכת בחירות בחודשי הקיץ החמים, כלקח ממערכת הבחירות לכנסת השנייה שנערכה באמצע הקיץ[5]. במקרה שהבחירות לא מתנהלות במועדן עשויה הכנסת הבאה לכהן יותר מארבע שנים (אך לא יותר מחמש שנים), עד חודש חשוון שבא אחרי תום ארבע שנים (סעיף 36 לחוק הנ"ל). עם הנהגת שיטת הבחירה הישירה לראש הממשלה נקבע כי ראש הממשלה, בהסכמת נשיא המדינה, רשאי לפזר את הכנסת ולהקדים את הבחירות. לאחר ביטול השיטה הזאת נותר האמצעי הזה בידי ראש הממשלה, אך נקבע שהכנסת תוכל לחסום יוזמה כזאת: מרגע פרסום הצו לפיזור הכנסת מונים 21 ימים שבהם יכולות סיעות הכנסת לנהל משא ומתן ולהציג מועמד חלופי להרכבת הממשלה, שהוא חבר כנסת ואינו ראש הממשלה המכהן. בחלוף 21 יום, אם לא הוצע מועמד חלופי, מתפזרת הכנסת ונערכות בחירות ביום שלישי האחרון לפני היום ה-90 מפיזור הכנסת. בסך הכול, משעה שפורסם הצו ברשומות ועד הבחירות עוברים עד 110 ימים. אפשרות נוספת לפיזור הכנסת היא מקרה שבו לא הצליחו להרכיב ממשלה, וגם במקרה זה רשאים 61 חברי כנסת להציע מועמד לראשות הממשלה תוך 21 יום, ואם לא עשו זאת, מתקיימות בחירות תוך 90 יום. כמו כן תיקון מס' 30 לחוק יסוד זה קובע, כי אם תקציב המדינה לא מאושר בכנסת עד ל-31 במרץ, או בתוך 45 ימים מיום כינון הממשלה, אם הוקמה בין התאריכים 1 בנובמבר - 31 במרץ - יראו בכנסת כמי שהחליטה על פיזורה ביום שלאחר מכן, והבחירות לכנסת יתקיימו ביום שלישי שלפני תום 90 יום מעת פיזורה.
עד היום הוקדמו רוב מערכות הבחירות לכנסת, חלקן הוקדמו אך מעט מטעמים טכניים של שינוי מועד, ורק מיעוטן התקיימו במועדן הנקוב בחוק. הכנסת השנייה, השלישית, החמישית, השישית, השביעית והאחת עשרה הן היחידות שהשלימו את מלוא תקופת כהונתן. הבחירות לכנסת השנייה, החמישית, התשיעית, העשירית, האחת עשרה, השלוש עשרה, הארבע עשרה, החמש עשרה, התשע עשרה, העשרים, העשרים ואחת, העשרים ושתיים, העשרים ושלוש והעשרים וחמש הוקדמו ביוזמת הכנסת.
הבחירות לכנסת השש עשרה הוקדמו ביוזמת ראש הממשלה אריאל שרון.
הבחירות לכנסת השבע עשרה הוקדמו על-פי המלצת ראש הממשלה לנשיא המדינה. נשיא המדינה פרסם צו לפיזור הכנסת רק לאחר התייעצות עם נציגים של סיעות הכנסת בנוגע לתאריך הרצוי לעריכת הבחירות. תחילה ביקר היועץ המשפטי לממשלה את המהלך של נשיא המדינה, וקבע כי היה צריך לפרסם את הצו מיד כשנוכח שהמלצתו של ראש הממשלה נעשתה בתום לב, אולם בסופו של דבר אושר המהלך מבחינה משפטית, כך שמועד הבחירות נקבע למעשה בהסכמה בין הנשיא לנציגי רוב הסיעות.
הבחירות לכנסת השמונה עשרה הוקדמו בהתאם להוראות סעיפים 10-11 בחוק יסוד: הממשלה, כאשר לאחר כישלונה של ציפי לבני להקים ממשלה, החלה לראשונה בתולדות המדינה תקופה של 21 יום בהם יכלו 61 חברי כנסת לבקש מהנשיא להטיל את הרכבת הממשלה על כל חבר כנסת המביע הסכמה לכך. בשל העובדה שאף חבר כנסת לא הביע הסכמה (ואף 61 חברי כנסת, בהתאמה, לא הגישו בקשה שכזו לנשיא), לאחר הודעת הנשיא ליו"ר הכנסת כי לא הוגשה בקשה כזו, הופעל סעיף 11 הנ"ל לראשונה והוביל אוטומטית לבחירות ביום ג' האחרון שלפני תום 90 ימים מהודעת הנשיא ליו"ר הכנסת.
הבחירות לכנסת העשרים ושלוש הוקדמו אמנם ביוזמת הכנסת, אך יוזמה זו נועדה רק כדי לקבוע תאריך מוסכם למועד הבחירות. למעשה הקדמת הבחירות נבעה מכך שלא עלה בידי אף אחד מחברי הכנסת להקים ממשלה בכנסת זו בשל המשבר הפוליטי. בהתאם לכך אמור היה נשיא המדינה להודיע על פיזור הכנסת, אולם זו הקדימה את הכרזתו והתפזרה יום קודם לכן באמצעות חוק שקיבלה.
הבחירות לכנסת העשרים וארבע הוקדמו לאחר שהכנסת לא אישרה את תקציב המדינה לשנת 2020 עד למועד הנקוב בחוק, זאת למרות הוראת שעה שהאריכה מועד זה. בכך התפזרה הכנסת לראשונה בהתאם לתיקון מס' 30 לחוק יסוד הכנסת.
לפי תיקון לחוק יסוד: הכנסת מ-1992, אם נוצר מצב חירום שאינו מאפשר קיום בחירות, רשאית הכנסת, ברוב של 80 מחבריה, לדחות את מועד הבחירות. הוראה זאת לא הופעלה מעת חקיקתה. בטרם החקיקה, נדחו הבחירות פעם אחת, כשהבחירות לכנסת השמינית שהיו אמורות להתקיים ביום 30 באוקטובר 1973 נדחו עקב מלחמת יום הכיפורים והתקיימו ב-31 בדצמבר של אותה שנה.
בעת מחלתו של אריאל שרון במהלך הבחירות לכנסת ה-17 עלתה הצעה להפעיל את הכלל הזה ולדחות את מועד הבחירות, אולם ההצעה נפסלה עוד בטרם הובאה לדיון בכנסת משני טעמים – הטעם העיקרי: מחלתו של אחד המועמדים אינה מהווה מכשול לעריכת הבחירות במועדן, להבדיל למשל ממצב שבו חלק ניכר מהמצביעים אינו יכול להגיע אל הקלפיות. טעם נוסף שהעלה היועץ המשפטי לממשלה: הכנסת כבר התפזרה על-פי צו של נשיא המדינה[דרושה הבהרה], ולכן לא ברור אם יש לה סמכות חוקית לקבל החלטות משמעותיות כגון דחיית מועד הבחירות.
ארבע פעמים בתולדות מדינת ישראל נערכו הבחירות ביום שני, על אף הנוהג המקובל לקיים את הבחירות בימי שלישי:
- ב-31 בדצמבר 1973 (ו' בטבת ה'תשל"ד) נערכו הבחירות לכנסת השמינית ביום שני. הבחירות היו אמורות להיערך ב-30 באוקטובר של אותה שנה אך עקב פרוץ מלחמת יום הכיפורים הוחלט לדחותן. בשל הקושי לארגן את הבחירות במועד מוקדם יותר (בפרט ברשויות המקומיות שהבחירות להן נערכו באותו יום) ובשל הרצון שהבחירות תהיינה באותה שנה שבה היו אמורות להתקיים, הוחלט על הדחייה ל-31 בדצמבר, אף שהיה יום שני.
- ב-23 ביולי 1984 (כ"ג בתמוז ה'תשמ"ד) נערכו הבחירות לכנסת האחת עשרה ביום שני.
- ב-17 במאי 1999 (ב' בסיוון ה'תשנ"ט) נערכו הבחירות לכנסת החמש עשרה ולראשות הממשלה ביום שני, עקב סמיכות מועד הבחירות לחג השבועות, והשאיפה לסיים את ספירת הקולות לפני כניסת החג שחל ביום שישי.
- ב-2 במרץ 2020 (ו' באדר ה'תש"ף) נערכו הבחירות לכנסת העשרים ושלוש ביום שני, בשל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע שחל ביום שלישי הסמוך למועד הבחירות.[6]
מועמדים לכנסת
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההתמודדות בבחירות היא בין רשימות מועמדים. מאז נחקק חוק המפלגות בשנת 1992 רק מפלגה הרשומה כחוק אצל רשם המפלגות, או כמה מפלגות רשומות שהחליטו להתמודד ברשימה אחת, רשאיות להגיש רשימת מועמדים (למשל, בבחירות לכנסת החמש עשרה התמודדה הרשימה "ישראל אחת", שהייתה מורכבת משלוש מפלגות: מפלגת העבודה, גשר ומימד). מפלגה יכולה לצרף לרשימתה אישים או גופים שאינם חברים בה, ואינם רשומים בעצמם במפלגה (למשל, בבחירות לכנסת החמש עשרה התמודדו במסגרת הרשימה הערבית המאוחדת המפלגה הדמוקרטית הערבית – מפלגה רשומה – ואישים מהתנועה האסלאמית, שאיננה רשומה כמפלגה).
אזרח הרוצה להיבחר לכנסת – עליו להיכלל ברשימת מועמדים המשתתפת בבחירות, בין אם הוא חבר במפלגה אשר מגישה את רשימת המועמדים, או שצורף לרשימה כשאינו חבר במפלגה. הוא גם יכול ליזום הקמת מפלגה שתציג רשימה כזו. רוב המפלגות מרכיבות את רשימותיהן בתהליך של בחירות פנימיות בשיטה כזאת או אחרת. ברשימת מועמדים יכולים להיות רק בעלי זכות בחירה שמלאו להם 21 שנים, שאינם נושאים בתפקיד ממלכתי אחר ושאין להם עבר פלילי קרוב (בדרך כלל הכוונה להרשעה בעברות שיש עמן קלון בשבע השנים שקדמו לבחירות). ועדת הבחירות המרכזית, שמנהלת את הבחירות, רשאית לפסול רשימה או מועמד ברשימה שמציגים מצע גזעני, או שוללים את אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, או תומכים במאבק מזוין נגד מדינת ישראל. פסילת רשימה או מועמד טעונה אישור בית המשפט העליון.
תעמולת בחירות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – תעמולת הבחירות לכנסת
תעמולת בחירות היא מרכיב מרכזי בתהליך של כל מסע בחירות, ומכאן גם במסע הבחירות לכנסת. במסגרת תעמולת הבחירות לכנסת, המקדימה את הבחירות עצמן, חותרת כל מפלגה לשכנע את הבוחרים לבחור בה. מאפיינים מסוימים של תעמולת הבחירות מוסדרים בחקיקה, ונמצאים בפיקוח של ועדת הבחירות המרכזית. אמצעי התעמולה הולכים ומשתנים במהלך השנים, בהתאם לשינויים טכנולוגיים ותרבותיים.
קהל היעד של תעמולת הבחירות מתחלק לשתי קבוצות עקריות: חברי ותומכי המפלגה הזקוקים לעידוד והמרצה על מנת להשפיע ולהצביע וכן לתשובות לשאלות מקניטות שעלולים לשאול אותם ולצידם קבוצת המהססים שטרם החליטו למי הם מיעדים את קולם, אותם צריך לשכנע להצביע בעד מפלגה זו או אחרת.
פנקס הבוחרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הגרף מצביע על מגמה של ירידת אחוז המצביעים ככל שמספרם גדל. בכנסת הראשונה 86.9% מבעלי זכות ההצבעה השתתפו, בכנסת ה-10 אחוז המשתתפים ירד ל-78.5%, ובכנסת ה-17 הוא כבר הגיע ל-63.5%
חוק הבחירות לכנסת קובע שכל אדם שהוא אזרח ישראלי, תושב בישראל ובעל כתובת בישראל, אשר מלאו לו 18 שנה, זכאי להצביע לכנסת.
בחוק הבחירות לכנסת (נוסח משולב), התשכ"ט-1969, נקבע:
- 2. הזכות להצביע בבחירות לכנסת נתונה רק למי שרשום בפנקס הבוחרים.
- 3. (א) לעניין השימוש בזכות הבחירה לכנסת, ייחשב בן 18 שנה כל מי שיום הולדתו ה-18, לפי התאריך המוקדם מבין הלוח הגרגוריאני והלוח העברי, חל לא יאוחר מיום הבחירות.
- 26. (א) לכל מועד בחירות יוכן פנקס בוחרים, שיכלול כל אדם שביום שליפת הפנקס היה אזרח ישראלי והיה רשום, הוא ומענו, במרשם האוכלוסין כתושב ויום הולדתו ה-18 חל לא יאוחר מיום הבחירות. לעניין פרק זה "מען" – לרבות ציון במרשם האוכלוסין של ישוב בלבד.
בעבר היו מכינים פנקס בוחרים רק פעם בשנה, ביום ט"ו באב, וכאשר הייתה מתקיימת מערכת בחירות, לכנסת או לרשויות המקומיות, היה יכול להצביע רק מי שנולד עד יום ט"ו באב שקדם ליום הבחירות. בכל פעם שהכנסת התפזרה לפני המועד הרגיל, היה יוצא תיקון לחוק כהוראת שעה, שמשנה את יום סגירת "ספר הבוחרים", כך שכל מי שמלאו לו 18 שנים עד לתאריך הבחירות – יכול היה להצביע.
עקב חוסר העקביות שבדבר – היה קשה לדעת אם אדם שהגיע לגיל 18 בין ט"ו באב ליום הבחירות זכאי להצביע, בפרט לאור העובדה שברוב הפעמים הכנסת התפזרה לפני המועד הרגיל – הוחלט לתקן את החוק, וכעת נאמר בו שבבחירות יוכל להצביע כל מי שיהיה בן 18 עד יום הבחירות. כמו כן שונתה שיטת העריכה של פנקס הבוחרים. בעבר הוא היה מנוהל בנפרד לפי כללים מיוחדים. כיום פנקס הבוחרים הוא חלק ממרשם האוכלוסין הרגיל. זמן קצר לפני מועד הבחירות "נשלף" פנקס הבוחרים מתוך מרשם האוכלוסין, כלומר מתוך מרשם האוכלוסין נלקחים שמותיהם של כל המתאימים לקריטריונים של זכות ההצבעה, ומוצגים כפנקס הבוחרים.
מניעת זכות ההצבעה
[עריכת קוד מקור | עריכה]החוק אינו שולל באופן מפורש את זכות ההצבעה ממי שמתאים לשלושת הקריטריונים המפורטים לעיל, אולם בעבר נמנעה ההצבעה מקבוצות מסוימות באוכלוסייה עקב עניינים טכניים הקשורים ביישום החוק. החוק קובע כי כל אדם חייב להצביע בקלפי שבה הוא רשום כדי לצמצם ככל האפשר את האפשרות לזיופים. החריגים היחידים לכלל זה היו חיילים, שוטרים וימאים. חייל יכול להצביע בכל קלפי צבאית או בקלפי האזרחית שבה הוא רשום, שוטר יכול להצביע בכל קלפי אזרחית, וימאי השוהה על ספינה ישראלית יכול להצביע בקלפי המוצבת על הספינה, או בקלפי האזרחית שבה הוא רשום. אסירים, מאושפזים בבתי חולים, דיפלומטים ישראלים בחו"ל, ואזרחים אחרים שנמנע מהם מסיבה כזאת או אחרת להגיע אל הקלפי שבה הם רשומים, לא יכלו להצביע.
במשך השנים נקבעו קבוצות נוספות של אזרחים הרשאים להצביע בקלפיות שבהן הם אינם רשומים. החוק כיום מחייב הצבת קלפיות בבתי סוהר ובבתי מעצר, בבתי חולים ובנציגויות ישראל בחו"ל. בבתי חולים יכולים להצביע רק אזרחים שיש להם אישור אשפוז ובנציגויות ישראל בחו"ל יכולים להצביע רק דיפלומטים ושליחי הסוכנות היהודית. נשים החוסות במקלט לנשים מוכות רשאיות להצביע בקלפי הסמוכה למקלט במקום בקלפי שבו הן רשומות. הקבוצות שעדיין אינן יכולות להצביע כוללות טייסים במטוסים אזרחיים ואנשי צוות אוויר שחייבים לטוס ביום הבחירות, אזרחים השוהים בחו"ל ביום הבחירות ואזרחים שנאלצים לסעוד אדם המאושפז בבית חולים.
תהליך ההצבעה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההצבעה אינה חובה, אולם המדינה מעודדת את האזרחים להצביע באמצעות הכרזה על יום הבחירות כיום שבתון, ובאמצעות מימון דמי הנסיעה אל הקלפי למי שזקוק לכך. כן נעשה ניסיון לעודד את הבוחרים להצביע באמצעות פניה באמצעי התקשורת, בעיקר האלקטרוניים, והם מנסים להקנות ליום הבחירות אווירה של חג לדמוקרטיה. כדי למנוע הצבעה כפולה או זיופים, חייב כל בוחר להצביע רק בקלפי שבה נרשם שמו, ולהזדהות באמצעות תעודה קבילה לעניין זה.
- התעודות הקבילות להזדהות בפני ועדת הקלפי
- התעודות הקבילות להזדהות הן תעודות רשמיות נפוצות, ונושאות תמונה. כדי להקל על המצביעים התאפשר שימוש בדרכון או ברישיון נהיגה לצורך זיהוי החל ממועד הבחירות לכנסת השבע עשרה.[7] בפירוט, התעודות הקבילות הן:
- תעודת זהות ישראלית בתוקף. אין חובה להציג את הספח שלה
- דרכון ישראלי תקף
- רישיון נהיגה ישראלי תקף
- תעודה צבאית תקפה
- תעודת חבר הכנסת של הכנסת היוצאת
- תעודת שוטר
שמו של האזרח נרשם בדרך-כלל בקלפי הקרובה ביותר לכתובתו הקבועה. עם זאת, ישנם מקרים חריגים בהם אזרחים נרשמים בקלפי רחוקה ממקום מגוריהם. כך למשל, בבחירות לכנסת ה-18, הוצבה בתל אביב קלפי מיוחדת עבור תושבי גוש קטיף אשר לא שינו את מקום מגוריהם במרשם האוכלוסין.
על ניהול הקלפי מופקדת ועדת קלפי, המאוישת על ידי נציגי שלוש מפלגות המיוצגות בכנסת היוצאת, יחד עם מזכירי הוועדה – שאינם מייצגים מפלגה, אלא ממונים על ידי ועדת הבחירות המרכזית. המזכירים אינם חלק מוועדת הקלפי, ואמורים לעמוד לרשות ועדת הקלפי. סמכויות מיוחדות הבלעדיות למזכירים הן הסמכות לזהות את המצביעים והמלווים והסמכות להכריע בדבר זכאות של בוחר למלווה. על המזכירים גם למלא פרוטוקול המתעד את יום ההצבעה, וכל אירוע חריג. חברי ועדת הקלפי, וכן המשקיפים השוהים בקלפי מטעם מפלגות שאינן מיוצגות בוועדת הקלפי, רשאים לדרוש מהמזכירים לרשום בפרוטוקול אירוע שנראה להם בעל משמעות. הפרוטוקולים מועברים לוועדת הבחירות המרכזית, ולפעמים יש בהם כדי לשנות במעט את תוצאות הבחירות. במקרים נדירים עשויה ועדת הבחירות המרכזית להורות על עריכת בחירות חוזרות באחת הקלפיות אם התגלו בה אי-סדרים.
הבוחר מגיע לקלפי, ומזדהה בפני אחד ממזכירי הוועדה. לאחר הזיהוי, וסימון שמו ברשימת הבוחרים, תימסר מעטפת הצבעה חתומה, איתה יש להיכנס לתא ההצבעה (מאחורי הפרגוד), לבחור פתק הצבעה אחד, שעליו מודפסות האותיות המייצגות את המפלגה שבה מעוניין לבחור, ולהכניסו למעטפה. אם חסרים פתקי ההצבעה של הרשימה בה הוא מעוניין לבחור, באפשרותו לציין את אותיות הרשימה על גבי פתק לבן. את הפתק שם הבוחר במעטפה שנמסרה לו, ואותה הוא משלשל לתיבת הקלפי, לעיניהם של חברי ועדת הקלפי. לאחר הטלת המעטפה לקלפי, נמחק שמו של הבוחר מרשימת הבוחרים השנייה הנמצאת בידי המזכיר השני, ומסמך הזיהוי מוחזר לידי הבוחר.
על פי החוק אסור לאף אדם להתלוות אל הבוחר אל מאחורי הפרגוד, אלא אם כן הוא סובל ממום או נכות שאינם מאפשרים לו להצביע בכוחות עצמו. במקרה כזה, המלווה הוא אדם שהבוחר הביא עימו, והוא צריך להזדהות בפני ועדת הקלפי ולהירשם.
הצבעה במעטפות כפולות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – הצבעה במעטפות כפולות
חלק מהאזרחים, הנמצאים בעל-כורחם רחוק מבתיהם, ואינם יכולים להגיע למקום מגוריהם הקבוע: חיילים, שליחים דיפלומטיים לחו"ל, שליחי הסוכנות היהודית, ימאים, עצורים, אסירים, חולים המאושפזים בבתי-חולים ונשים החוסות במקלטים לנשים מוכות, רשאים להצביע בקלפיות מיוחדות, שבהן מתבצעת בדיקה מיוחדת למניעת הצבעה כפולה (הצבעה ב"מעטפות כפולות" ראו לעיל). באופן דומה, נכים המוגבלים בתנועתם רשאים להצביע בקלפיות מיוחדות שבהן יש תנאי נגישות לנכים. למגזרים נוספים שאינם יכולים להצביע בקלפי במקום מגוריהם, כגון אנשי צוות אוויר ישראלים, עובדי שגרירויות וקונסוליות שאינם חלק מהסגל הדיפלומטי (למשל, מאבטחים), בני משפחה של מאושפזים הסועדים אותם בבית החולים, וסטודנטים ישראלים השוהים בחו"ל רק לצורך לימודיהם, אין לפי שעה פתרון שיאפשר את הצבעתם.
בבחירות לכנסת ה-17 חוקקה הוראת שעה, שעל-פיה בעל זכות בחירה מאחד מיישובי רצועת עזה וצפון השומרון, שפונה מביתו במסגרת תוכנית ההתנתקות, יוכל להצביע בכל אחת מן הקלפיות באזור שבו הוא נמצא בשיטת "המעטפות הכפולות". זאת משום שסמוך למועד הבחירות טרם נמצאו פתרונות דיור קבועים לחלק גדול מהם וכתובתם במרשם התושבים נותרה ללא שינוי. הוראת שעה זו פקעה, למרות שנשארו כמה מאות מתושבי היישובים האמורים רשומים במרשם האוכלוסין כגרים באחד מהם. לפיכך, בוחר כאמור שלא ישנה את כתובתו במועד (עד 29 בנובמבר 2012) יידרש להצביע בקלפי 990 בתל אביב. בשיטת ההצבעה בבחירות הנהוגה בישראל, כל בעל זכות הצבעה משובץ לקלפי מסוימת, הסמוכה למקום מגוריו, והוא רשאי להצביע רק בה. רבים מבעלי זכות ההצבעה אינם מסוגלים להצביע בקלפי אליה שובצו, משום שהם נשלחו על ידי המדינה לחו"ל, נמצאים בבסיס צבאי מרוחק מביתם וכדומה. הצבעה במעטפות כפולות היא שיטת הצבעה שנועדה לאפשר לבעל זכות הצבעה להצביע שלא בקלפי הסמוכה למקום מגוריו, תוך שמירה על חשאיות ההצבעה מחד, ומניעת הצבעה כפולה, מאידך.
ההצבעה במעטפה כפולה נעשית כמו הצבעה רגילה, כאשר המצביע מכניס את פתק ההצבעה לתוך מעטפה אטומה. אך בניגוד להצבעה רגילה, שבה המעטפה האטומה מוכנסת ישירות לקלפי, היא מוכנסת לתוך מעטפה נוספת שעליה נרשמים פרטי הזיהוי של המצביע. מעטפות אלו אינן נספרות בקלפי שבה נערכת ההצבעה, אלא מועברות כולן לאתר ספירת הקולות של ועדת הבחירות המרכזית. בוועדת הבחירות המרכזית מוודאים שהמצביע המזוהה על כל מעטפה לא הצביע כבר בקלפי המיועדת לו, מסמנים אותו כמי שהצביע, ואז מוציאים את המעטפה האטומה עם פתק ההצבעה ומערבבים אותה עם מעטפות אחרות. לאחר מכן סופרים את הקולות של כל המצביעים כמו בקלפי רגילה.
הצורך בטכניקה זו נובע מהניהול המפוזר של ההצבעה: בכל קלפי יש לוועדת הקלפי גישה רק לרשימת המצביעים באותה קלפי, ולכן יכולת לוודא זכות הצבעה רק למצביעים אלה. רק לוועדת הבחירות המרכזית יש גישה לפנקס הבוחרים המלא, המאפשר לה לוודא זכות הצבעה לכל מצביע, ללא תלות בקלפי שאליה שובץ.
קלפיות המדגם של אמצעי התקשורת
[עריכת קוד מקור | עריכה]בחלק קטן מהקלפיות מוצבות, לצד הקלפיות הרשמיות, קלפיות מדגם. הן מאפשרות לאמצעי התקשורת האלקטרוניים, בעיקר לערוצי הטלוויזיה, לנסות לדגום את אופן ההצבעה בפועל. אמצעי התקשורת שהציבו קלפיות כאלו סוגרים אותן לפני מועד סגירת הקלפיות הרשמיות, אך אסור להם לפרסם את תוצאות המדגם קודם לסגירת הקלפיות הרשמיות. המטרה היא שניתן יהיה לפרסם הערכה לתוצאות הרשמיות סמוך מאוד לסגירת הקלפיות הרשמיות. ההערכות שמתקבלות מקלפיות התגלו כמשקפות באופן נכון את המגמה, אך לא את התוצאה המדויקת, של תוצאות האמת. מי שמצביע בקלפיות אלו מתבקש, לטובת העניין, להצביע כפי שהצביע בקלפי הרשמית. אין חובה להצביע בקלפי המדגם. אין גם חובה להצביע באופן שזהה להצבעה בקלפי הרשמית. גם בקלפיות המדגם ההצבעה היא חשאית, באמצעות מעטפה שמוטלת לתיבת קלפי. אך לא ברור מה המחויבות החוקית של מפעילי קלפיות המדגם לחשאיות ההצבעה בהן. מפעילי קלפיות המדגם רשאים לבחור באופן שרירותי, על פי שיקול דעתם, ממי לבקש להצביע בה. לטובת העניין הם ישתדלו לפנות רק למי שכבר הצביע בקלפי הרשמית.
ספירת הקולות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ברוב נקודות ההצבעה בארץ, מתחילה ההצבעה בשעה 07:00 ומסתיימת בשעה 22:00. ביישובים שבהם עד 350 בעלי זכות בחירה, הקלפי נפתחת בשעה 08:00 ונסגרת בשעה 20:00.
בתום יום הבחירות מגיע שלב ספירת הקולות. חדר הקלפי נסגר למניעת הפרעות, אולם משקיפים שהיו במקום בתום ההצבעה רשאים להישאר במקום ולפקח על הספירה. כל הפתקים שנותרו בלא שימוש נאספים ומורחקים כדי שלא יגרמו בלבול בספירה, והמנעול של תיבת הקלפי נבדק בשביל לוודא שהוא שלם ותואם למנעול שמספרו נרשם בתחילת ההצבעה. לאחר מכן שוברים את המנעול ומוציאים מן התיבה את המעטפות.
חברי ועדת הקלפי בודקים את המעטפות ומוודאים שיש ביניהן רק מעטפות שנחתמו על ידיהם במהלך היום ושמספרן זהה למספר המצביעים שהגיעו להצביע. סימן זיהוי על גבי מעטפה פוסל אותה, וכן בפתק הצבעה. עורמים את המעטפות ואחד מחברי הוועדה פותח אותן אחת לאחת ותוקע את הפתקים שבתוכן על גבי מערכת יתדות ארוכות, במיון לפי אותיות הרשימה. שני חברי וועדה אחרים במקביל סופרים את הקולות על גבי טפסים שהוכנו מראש. עד שלושה פתקי הצבעה זהים לאותה מפלגה נחשבים לקול כשר,[8] והפתקים משודכים זה לזה בשדכן. ארבעה פתקים או יותר משודכים אף הם, אך נחשבים לקול פסול. משהסתיימה הספירה – מסכמים את הקולות לכל רשימה. לכל אחד מחברי ועדת הקלפי יש זכות לדרוש ספירה חוזרת של פתקים של מפלגה מסוימת או של כלל הפתקים.
פתקים לבנים שלא נרשמו עליהם אותיות אף אחת מהרשימות אינם נחשבים בספירה להימנעות בהצבעה ואינם משפיעים על אחוז החסימה או על חלוקת המנדטים. הם אמנם נרשמים בסעיף נפרד בדוח הספירה, אולם לבסוף נכללים במניין הקולות הפסולים. עם תום הספירה, הפתקים הפסולים נארזים במעטפה מיוחדת. בתום תהליך הספירה שאורך בממוצע בין שעה לשעתיים, חברי הוועדה חותמים על הפרוטוקולים, והם נלקחים, יחד עם חומרי ההצבעה הארוזים, לוועדת הבחירות האזורית. יושב-ראש ועדת הקלפי והמזכיר חייבים למסור את התוצאות בעצמם לוועדת הבחירות האזורית מיד עם תום ספירתם. חברי ועדת הקלפי האחרים רשאים להתלוות אליהם. לאחר בדיקה ראשונית של הוועדה האזורית, מועברות התוצאות לוועדת הבחירות המרכזית בירושלים.
"מעטפות כפולות" בהן הצביעו חברי הוועדה, חיילים ונציגי המדינה בחו"ל בקלפיות מיוחדות ומוגבלים (בקלפיות נגישות), אינן נספרות במקום הקלפי, אלא מועברות לוועדת הבחירות המרכזית בירושלים. על המעטפות החיצוניות רשומים הפרטים המזהים של המצביע, והן נפתחות תוך הצלבת הפרטים מול רשימות המצביעים בקלפי בה רשום המצביע, ומול רשימות המצביעים במעטפות הכפולות שכבר נפתחו. בהנחה שלא הייתה הצבעה כפולה, מוצאת המעטפה הפנימית המכילה את פתק ההצבעה, ובגמר התהליך נפתחות גם המעטפות הללו. המעטפות הכפולות מונות כ-6%–7% מן הקולות וספירתן מסתיימת כיומיים לאחר הבחירות.
שיעור ההצבעה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בבחירות הראשונות, הבחירות לאספה המכוננת, היה שיעור ההצבעה גבוה במיוחד, והגיע ל-87%. בבחירות שלאחריהן ירד שיעור ההצבעה ל-75%. עד סוף המאה העשרים נע שיעור ההצבעה סביב 80% ובמאה ה-21 ירד והיה בדרך כלל פחות מ-70%. להעלאת שיעור ההצבעה מתפרסמות מודעות מטעם ועדת הבחירות המרכזית הקוראות לציבור להשתתף בבחירות, וגם אישי ציבור יוצאים בקריאה להצביע.[9] גם המפלגות קוראות למי שנחשבים לתומכיהן לצאת ולהצביע.[10] לעומת זאת, פלגים קיצוניים קוראים לחבריהם להחרים את הבחירות.
קביעת תוצאות הבחירות
[עריכת קוד מקור | עריכה]למחרת הבחירות, ועדת הבחירות המרכזית מפרסמת את התוצאה בכל אחת מהקלפיות, כפי שדווחו לוועדת הבחירות האזורית על ידי ועדת הקלפי. במקרה של ערעור על תוצאה זו, או של תלונה על אי סדרים בקלפי, ניתן לבדוק את הפרוטוקולים, מעטפות ההצבעה, ושאר עזרי הליך ההצבעה, וועדת הבחירות מוסמכת להתעלם מהקולות המצביעים בקלפי שהיא השתכנעה שתוצאותיה הוטו. שמונה ימים לאחר הבחירות על הוועדה לפרסם את התוצאות הסופיות, ובמקביל מסתיימת תקופת הערעורים ומושמדים עזרי ההצבעה.
חלוקת המושבים בכנסת בין הרשימות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – חוק בדר-עופר
רשימות אשר עברו את אחוז החסימה מקבלות מספר מושבים בכנסת באופן יחסי לכוחן האלקטורלי. זאת עושים על ידי חלוקת מספר הקולות הכשרים אשר ניתנו לרשימות שעברו את אחוז החסימה ב-120, כדי לקבוע כמה קולות מזכים רשימה במושב אחד. מהבחירות לכנסת השנייה ועד הבחירות לכנסת השביעית חולקו קולות עודפים (קולות שקיבלה רשימה שעברה את אחוז החסימה אך אינם מספיקים למושב שלם) לאותן רשימות שלהן מספר הקולות העודפים הגדול ביותר (שיטת "האר"). בבחירות לאספה המכוננת ומאז הבחירות לכנסת השמינית מחלקים את הקולות העודפים לרשימות עם מספר הבוחרים הגבוה ביותר למושב – שיטה הידועה בעולם כשיטת האגנבאך-בישוף (דה-הונדט) וידועה בישראל כשיטת בדר-עופר – על שם חברי הכנסת יוחנן בדר ואברהם עופר שהציעו את הנהגתה. שתי רשימות יכולות להגיע להסכם עודפי קולות לפני הבחירות, דבר המגדיל את סיכוייה של כל רשימה לזכות במנדט נוסף מחלוקת עודפי הקולות.
הנבחרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]לכנסת נבחרים אותם מועמדים שהופיעו ברשימת מפלגתם לפי סדר הופעתם. אם מפלגה מסוימת קיבלה מספיק קולות לעשרה מושבים, ייכנסו לכנסת עשרת המועמדים הראשונים ברשימתה. אם נבחר נפטר או התפטר מחברותו בכנסת מסיבה כלשהי, ייכנס במקומו הבא ברשימת המועמדים.
בדרך כלל מספר המועמדים ברשימה גדול בהרבה ממספר המושבים בהם זכתה המפלגה. מפלגות רבות אף מגישות רשימות ובהן 120 מועמדים כדרך לכיבוד עסקנים בכירים במפלגה. במקרה יחיד היה מספר המושבים גדול ממספר המועמדים: בבחירות לכנסת התשיעית התמודד שמואל פלאטו-שרון כמועמד יחיד ברשימתו וזכה לדי קולות לשני מושבים. קולות המנדט העודף חולקו בין הרשימות האחרות.
בתום הבחירות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתוך שבעה ימים מיום פרסום תוצאות הבחירות, על נשיא המדינה להטיל על אחד מחברי הכנסת את התפקיד של הרכבת הממשלה. במהלך תקופה זו מגיעים נציגי הסיעות הנבחרות למשכן הנשיא כדי למסור את המועמד עליו הן ממליצות לתפקיד של הרכבת הממשלה. בתום ארבעה עשר ימים מיום הבחירות (אם תאריך זה נופל ביום מועד, יום זיכרון או בסמיכות להם, במועד המוקדם ביותר האפשרי בתום ארבעה עשר ימים מיום הבחירות לכנסת), מתכנסת הכנסת לישיבת הפתיחה שלה, בשעה 16:00. בישיבה זו מצהירים אמונים חברי הכנסת הנבחרים.
גלריית גרפים של תוצאות הבחירות
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקרא מפלגות:
מפלגות הימין מפלגות החרדים מפלגות המרכז מפלגות השמאל מפלגות הערבים
ניסיונות והצעות לשינויים בשיטת הבחירות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערכים מורחבים – חוק יסוד: הממשלה (בחירה ישירה), שינוי שיטת הבחירות בישראל
בשנת 1954 הגישה מפלגת הציונים הכלליים הצעת חוק לקביעת שיטת בחירות חדשה, בה שני שלישים מחברי הכנסת ייבחרו בשיטה האזורית-רובנית (באזורים חד-נציגיים) ואילו שליש מבחרי הכנסת יוסיפו להיבחר בשיטה הקודמת (השיטה הרשימתית-יחסית). ההצעה לא זכתה לרוב בכנסת.[3]
בשנת 1958 הצביעה הכנסת על הצעת חוק לאימוץ שיטת הבחירות האזורית-רובנית, אך ההצעה נדחתה ברוב גדול של 73 מול 42.[3] בשנה לאחר מכן הגישה מפא"י הצעת חוק לקיום משאל עם בשאלת שיטת הבחירות הרצויה, כאשר מול השארת שיטת הבחירות הקיימת הציעה להעמיד את השיטה הרובית לפי המודל הבריטי. ההצעה נדחתה ברוב של 58 מול 42.[5]
בשנת 1965 דוד בן-גוריון פרש ממפא"י והקים את רפ"י, הודגש במצע המפלגה החדשה שהמפלגה תפעל לשינוי שיטת הבחירות ל'אזורית-רובנית'. בן-גוריון ניסה לאחר הבחירות לקדם זאת, אך נכשל.[3]
ב-1992 נערך שינוי בחוק יסוד: הממשלה, על פיו הופרדה הבחירה לכנסת מהבחירה לראשות הממשלה. השינוי לא התבטא באופן הבחירה לכנסת אלא הוסיף מעטפה נוספת, בה נבחר מועמד לראשות הממשלה. בשנת 2001 הוחלף החוק ובוטלה ההצבעה הנפרדת.
בשנת 2006 הגישו חברי הכנסת גדעון סער, מנחם בן-ששון, אופיר פז-פינס ואיתן כבל הצעת חוק לשינוי שיטת הבחירות, לפיה 50% מחברי הכנסת ייבחרו בבחירות אזוריות-רובניות ו-50% בבחירות רשימתיות-יחסיות. בדברי ההסבר נומקה ההצעה לשלב בחירות אזוריות-רובניות בכך ש"נציגים אזוריים בכנסת יידרשו לתת דין וחשבון לבוחריהם המקומיים שבחרו אותם באופן אישי. הקשר שבין הנבחר לציבור בוחריו יהיה מחייב יותר" (אם כי מחקרים הוכיחו שגם בבחירות אזוריות-רובניות רוב המצביעים בוחרים לפי השיוך המפלגתי של המפלגה אותה הם מעוניינים לחזק בפרלמנט). למרות שיוזמי ההצעה נמנו על 3 סיעות גדולות (הליכוד, קדימה והעבודה), הצעת החוק לא התקבלה.[3]
שיטת הבחירות לכנסת בהשוואה לשיטות בחירות בעולם
[עריכת קוד מקור | עריכה]הבחירות לכנסת מתקיימות בשיטת "הבחירות היחסיות", הנפוצה בקרב מדינות דמוקרטיות רבות,[3] אם כי בכל מדינה הגרסה המיושמת של השיטה שונה וייחודית.[11]
אחוז החסימה הקיים בבחירות לכנסת החל מהבחירות לכנסת העשרים (3.25%), קרוב לאמצע הטווח שבין אחוז החסימה הגבוה של גרמניה (5%) ובין אחוז החסימה הנמוך של הולנד (0.6%).[3][12]
השיטה הנהוגה בבחירות לכנסת, שבה סדר חברי הרשימה נקבע מראש, אינה נהוגה ברוב המדינות המשתמשות בשיטה הרשימתית-יחסית. 37 מדינות, המהוות רוב מתוך המדינות המשתמשות בשיטה הרשימתית-יחסית, מנהיגות את "שיטת הרשימות הפתוחות למחצה", בה לבוחר יש אפשרות להשפיע על סדר הנציגים ברשימה שהצביע עבורה – במקביל להצבעתו עבור הרשימה עצמה (כאשר מידת יכולת ההשפעה של הבוחר עשויה להשתנות ממדינה למדינה).[3][13]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]
|
ספר: מערכות בחירות לכנסת |
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.
| |
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אמנון רובינשטיין וברק מדינה, המשפט החוקתי של מדינת ישראל, הוצאת שוקן, מהדורה שישית, 2005, כרך ב: רשויות השלטון ואזרחות, פרק 8 - הבחירות לכנסת
- אשר אריאן ושות', "הבחירות לכנסת", שנים שונות, המכון הישראלי לדמוקרטיה.
- אדיר בנימיני, הדרך לכנסת - על מקורותיה של שיטת הבחירות בישראל, ספרי ניב, 2022.
- נחום רקובר "המשפט העברי בחקיקת הכנסת – המקורות היהודיים בשילובם בדיוני הכנסת ובחוקי מדינת ישראל", חוק פנקס הבוחרים לכנסת, כרך ראשון, בהוצאת ספרית המשפט העברי, משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל (תשמ"ט-1988), עמ' 195-197, באתר דעת.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
חוק-יסוד: הכנסת, באתר ויקיטקסט חוק הבחירות לכנסת [נוסח משולב], תשכ"ט-1969, באתר ויקיטקסט חוק הבחירות (דרכי תעמולה), באתר ויקיטקסט- אתר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת
- סיקור כל מערכות הבחירות, כרוזים נבחרים, קטעי עיתונות ועוד, באתר הספרייה הלאומית
- כרזת בחירות לכנסת השנייה, סרטון באתר החינוך של הספרייה הלאומית
- בחירות ומפלגות, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
- בחירות בישראל ב-21 שערי "הארץ", באתר הארץ, 9 באפריל 2019
- יורם פרי, רק לא פתק לבן, באתר ynet, 26 בפברואר 2006
- אדיר בנימיני, הדרך לכנסת - מקורותיה של שיטת הבחירות בישראל, ישראל: ספרי ניב, תשע"ב-2022
- מילון הבחירות לכנסת, באתר מילוג
- בחירות לכנסת, באתר כל זכות
- גדעון רהט, שיטת הבחירות 1948–1959: מברֵרת מחדל לשיטה משוריינת, עיונים בתקומת ישראל 11, 2001, עמ' 369–446
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ חוק הבחירות לכנסת (נוסח משולב)
- ^ סעיף 6(א) ל-חוק יסוד: הכנסת, באתר הכנסת
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 עמנואל נבון, "חיזוק הדמוקרטיה בישראל – בלי שינוי השיטה", השילוח, 5 ביולי 2017
- ^ מערכת שטורעם, הרבי פעל לבטל את הקלפי בכפר, 2006
- ^ 1 2 אדיר בנימיני, הדרך לכנסת - מקורותיה של שיטת הבחירות בישראל, ישראל: ספרי ניב, תשע"ב-2022, עמ' 100
- ^ טל שניידר, הסכמה בין כחול לבן לליכוד: מועד הבחירות השלישיות ייקבע ל-2 במרץ 2020, באתר גלובס, 9 בדצמבר 2019
- ^ לפי תיקון מס' 54 לסעיף 74(ב) לחוק הבחירות לכנסת. התקבל בכנסת ביום ד' בכסלו התשס"ו, 5 בדצמבר 2005.
- ^ חוק הבחירות לכנסת, סעיף 78, באתר נבו. עד לתיקון החוק ב-2017 רק 2 פתקי הצבעה זהים נחשבו לקול כשר.
- ^ מאור שלום סויסה, בכירי המשק בקריאה לעובדים: צאו להצביע, באתר כלכליסט, 16 בספטמבר 2019
- ^ דוגמאות:
- המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי - המרצה של "הליכוד";
- במימון מפלגת כחול לבן, צאו להצביע – כי רק ככה משהו ישתנה, באתר מאקו, 2 בספטמבר 2019
- ^ שיטת בחירה, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
- ^ Thresholds and other features of electoral systems which have an impact on representativity of parliaments in Council of Europe member states, המועצה האירופית
- ^ אסף שפירא, חיזוק הקשר בין הציבור לנבחריו - השוואה לOECD, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
