לדלג לתוכן

מקלט לנשים מוכות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אחד מהמקלטים הראשונים לנשים מוכות, הוקם ב-1877 ומשמש עד עתה למטרה זו, אוהיו, ארצות הברית

מקלט לנשים נפגעות אלימות, המכונה גם מקלט לנשים מוכות (באנגלית מכונה בקצרה Women's shelter), הוא מבנה או יחידת מגורים, שהוקם או הוסב במטרה לאפשר לנשים נפגעות אלימות ולילדיהן הגנה מיידית מפני אלימות במשפחה המופנית כלפיהן, מחסה, טיפול פיזי ונפשי.

המקלטים מופעלים על ידי עמותות חברתיות שונות ללא מטרת רווח. מנהלת המקלט היא לרוב עובדת סוציאלית בהכשרתה, ובמקום מועסקות עובדות סוציאליות, עורכות דין ומדריכות, וכן מתנדבים שונים.

במהלך שהותן במקלט מקבלות הנשים טיפול רגשי, תמיכה, חיזוקים, סיוע ברכישת מיומנויות כגון אסרטיביות בלחימה על זכויותיהן - הן בהגנה חוקית מפני בן הזוג האלים, הן כלפי הרכוש אותו השאירו בביתן, והן בנוגע לזכויותיהן על הילדים המשותפים. הן נחשפות למידע רב, שחלקו או כולו לא היה ברשותן קודם, בדבר זכויותיהן כאזרחיות. הן מופנות לסעד משפטי, ולטיפול רפואי מתמשך, לעיתים לאחר שנים של הזנחה במצבן הגופני והתעללות פיזית קשה שעברו במהלך השנים. במקלטים מוענקים סיוע וטיפול מקיף גם לילדיהן של הנשים, אם ברחו עמן.

רקע

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלימות נגד נשים היא בעיה רבת פנים החוצה תרבויות, מגדר, דתות, מצב חברתי-כלכלי ורמת השכלה.[1] אלימות במשפחה יכולה להתבטא במגוון דרכים, ביניהן אלימות פיזית, אלימות מינית, התעללות רגשית או אלימות כלכלית, המתרחשים במשפחה או בתא המשפחתי.[2]. נשים הנתונות במערכת יחסים אלימה מתמשכת עשויות להיות במצב של פוסט טראומה, המלווה בתחושות של פחד, חרדה וחוסר אונים, וכן תלות בבעל המכה, מבחינה פסיכולוגית, חברתית, כלכלית, ואחרות. התלות והחרדה מקשות עליהן לצאת מהמצב בו הן נתונות. מטרת המקלט לנשים נפגעות אלימות, היא לאפשר את ההתנתקות, במסגרת טיפולית תומכת, ובכך לאפשר לאותן נשים לאזור כוחות ולהשתקם.

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעולם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף שנות השישים וראשית שנות השבעים התבססה התנועה הפמיניסטית ברוב מדינות המערב והעלתה לתודעה ולשיח הציבורי את בעיית האלימות נגד נשים בכלל ובמסגרת התא המשפחתי בפרט תוך ניסיון להציע ולייצר מענים לבעיה זו.[3][4] בשנת 1971 הוקם המקלט הראשון בלונדון על ידי ארין פיצי.[5] בשנת 1973 הוקם המקלט הראשון בארצות הברית.[6][4]

אף על פי שרבים מהמקורות העדכניים גורסים כי ראשוני המקלטים הוקמו רק במחצית השנייה של המאה העשרים[7][8] ישנם מדעני חברה והיסטוריונים שמסמנים את שורשיהם המוסדיים כבר במאות ה-16 וה-17.[9] חוקרים אחרים רואים את תחילת הופעת המקלטים לנשים מוכות כתוצאה של קידום חקיקה פרוגרסיבית בתחומי ההגנה על ילדים וחסרי ישע, במיוחד באנגליה ובארצות הברית במאות ה-18 וה-19. חקיקה זו הובלה בעיקר על ידי קבוצות דתיות- נוצריות לעזרה וטיפול בבעיות שונות, דוגמת אלכוהוליזם בתוך המשפחה. כך, רבים מהמקלטים לא הוקמו על ידי ארגונים עם אידאולוגיה פמיניסטית כפי שמקובל לחשוב – אלא דווקא על ידי ארגונים דתיים אשר הניחו את המסד ל "תנועת מקלטי הנשים המוכות" בשנות השבעים של המאה הקודמת.[6][8]

הדיונים והמחלוקות סביב ניסוחה, אשרורה וכניסתה לתוקף של אמנת איסטנבול בעשור האחרון העלתה שוב לכותרות את סוגיית המקלטים לנשים מוכות.[10] האמנה, שקבעה כי אלימות נגד נשים הן בספירה הביתית והן במרחב הציבורי היא הפרה של זכויות אדם, הרחיבה את הקטגוריה של אלימות נגד נשים והחילה אותה גם על רצח על חילול כבוד המשפחה, נישואין בכפייה, השחתת איבר המין הנשי, אונס והטרדות מיניות וחייבה את המדינות החתומות עליה בהקמת מקלטים להגנה לנשים נפגעות אלימות ולילדיהן בכמות מספקת ובתקינה נאותה.[11][7]

המקלטים בישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה שקדמה להקמת המקלטים, לשכות הרווחה הממשלתיות ניסו להתמודד עם אלימות במשפחה באמצעות מענים בקהילה תוך המשך מגורים משותפים עם בן הזוג האלים. בעקבות הקמת המקלטים, גברה המודעות לקיומה של סוגיה רחבה אודות אלימות כלפי נשים והמקלט יועד להרחקת הקורבן ממקור האלימות.[12] את הקמת המקלטים בישראל ניתן לחלק לשני דורות: הדור הראשון של המקלטים החל בסוף שנות השבעים בידי קבוצות פמיניסטיות חוץ ממסדיות שלא קיבלו מימון מהממשלה. הדור השני נוסד באמצע שנות השמונים בידי ארגוני נשים בשיתוף ממשלתי.[13] ככל שגדלה ההשתתפות הכספית של המדינה, כך גדלה גם מידת המעורבות המקצועית ורמת הפיקוח של המשרדים הממשלתיים.[14]

בשנת 1977, מרשה פרידמן, פעילת זכויות נשים וחברת כנסת לשעבר, הציגה בפני הכנסת תוכנית להקמת מקלט לנשים הטוענות להגנה.[15] המקלט הראשון נפתח בחיפה בשם "נשים למען נשים".[16][17] בתחילה זרם הפונות היה מועט, אך לאחר פרסום כתבה על המקלט בעיתון ידיעות אחרונות ב־3 בפברואר 1978 החלו להגיע אל המקלט מאות פניות.[15] בשנת 1978, רות רזניק סייעה להקמת מקלט לנשים מוכות בהרצליה. בשנת 1981 עמותת "אישה לאישה" הקימה את המקלט הראשון בירושלים.[4] בשנת 1983 הוקם המקלט באשדוד אשר היה שונה מקודמיו ולא שימש רק כמקלט הגנה פיזי, אלא אפשר טיפול רציף שמתחיל בשהות במקלט וממשיך עם היציאה ממנו עד לשילוב של האישה וילדיה בקהילה.[12]

מאז ועד היום, התפיסה הטיפולית הרווחת במקלטים לנשים מוכות בישראל היא שהמקלט מספק ביטחון, תמיכה רגשית, תמיכה חומרית וסיוע בביסוס חיים חדשים לקראת היציאה מהמקלט.[4][13] בנוסף, המקלט מקיים קשר מתמיד עם הגורמים בקהילה כמו מחלקות לשירותים חברתיים, משטרה ושירותים פסיכולוגיים, במטרה ליצור הזדמנות לשינוי באורח החיים, בדפוסי החשיבה ובהתנהגות של הנשים. ההתערבות הטיפולית מכוונת לאפשר לנשים לעמוד על שלהן ולקבל החלטות הנכונות עבורן ועבור ילדיהן.[18][19]

מאפיינים ונתונים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

השכיחות הגוברת של מקרי האלימות כלפי נשים בתוך הספירה הביתית הפכה את הבעיה לסוגיה חברתית.[18] נכון ל-2021, פועלים בישראל כ־14 מקלטי חירום אשר מתוקצבים על פי גודלם, בהתאם לסל שירותים בסיסי ולפי תעריף יומי לאישה. החל משנת 2001, משרד הרווחה והשירותים החברתיים מתקצבים באופן בלעדי את המקלטים.[20][4] תקציב משרד הרווחה עבור הפעלת המקלטים עמד בשנת 2019 על כ־27 מיליון.[21]

מנתוני ארגון ויצו עולה כי בשנת 2019 שהו במקלטים 654 נשים ו-1,046 ילדים.[21] תקופת השהות של הנשים במקלטים היא לרוב חודשים ספורים עד שנה. דווח כי מרבית הנשים שטופלו במקלטים סבלו מאלימות באופן מתמשך. ממחקר שנערך בשנת 2015 נמצא כי 76% מהנשים שהו במקלטים פעם אחת, 19% פעמיים ו-5% שלוש פעמים או יותר. בנוסף, 55% מהנשים ששהו במקלטים היו נשים מהמגזר הערבי, 17% היו נשים דתיות וחרדיות, 16% יוצאות אתיופיה ו-10% יוצאות ברית המועצות.[22] על פי נתוני משרד הרווחה, כ־40% מהנשים ששהו במקלטים שבו לגבר האלים - חלק ניכר מהן בשל המצב הכלכלי אליו נקלעו.[21]

אף על פי שרק כ-18 אלף נשים מתלוננות במשטרה על אלימות במשפחה, מצביעים אומדני המשטרה על כך שכעשרה אחוזים מהנשים בישראל סובלות מאלימות מצד בני זוגן.[23] חלק מהנשים הסובלות מאלימות במשפחה חיות תחת טרור רגשי ופיזי תמידי, נמצאות במצב של בידוד חברתי, תחושת ערך עצמי ירודה, ובמצב של פגיעות רגשית קשה. לעיתים דווקא בגלל מצבן הן מתקשות לאזור כוחות ולהימלט.

המקלטים לנשים נפגעות אלימות נמצאים במקומות חסויים, על מנת להגן על הנשים השוהות בהם. ניתן להגיע למקלט לנשים נפגעות אלימות על ידי פנייה למרכז למניעת אלימות במשפחה שבאזור המגורים, פנייה למשטרה, או על ידי פנייה לעובדת סוציאלית בלשכת הרווחה שבאזור המגורים.

זכאות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקלטים אמורים לקבל נשים ללא הבדל דת, גזע ולאום, אולם הוראות התקנון לעבודה סוציאלית[24] של משרד העבודה והרווחה מאפשרות הגבלה תחת תנאים או אפילו אי-קבלה של נשים למקלטים במקרים הבאים:

  • נשים הנמצאות בשימוש פעיל בחומרים פסיכואקטיביים,

"נשים שיש להן יותר משלושה ילדים או אם ילדיהן עברו את גיל 11,

לאורך השנים הוקמו מספר מקלטים ייעודים: שניים מהם לנשים ערביות וילדיהן, מקלט אחד לאוכלוסייה מעורבת של יהודיות וערביות, ומקלט לנשים דתיות וחרדיות.[25]

שירותים נוספים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנת 2017, אישה זכאית לקצבת הבטחת הכנסה החל מהחודש השני לשהותה במקלט ללא קשר לזכאותה הקודמת לפני הכניסה למקלט. בנוסף, בהתאם לחוק זכויות נשים ששהו במקלט לנשים מוכות-תשע"ג-2012, אישה יוצאת מקלט שלא חזרה להתגורר עם בן זוג פוגע, מקבלת מענק הסתגלות חד פעמי ממשרד הרווחה והשירותים החברתיים. כמו כן, משרד העבודה הרווחה והשירותים החברתיים מפעיל 17 דירות מעבר לנשים נפגעות אלימות וילדיהן, דירות אלו משמשות נשים ששהו קודם לכן במקלטים, והן נועדו ליצור עבורם מסגרת טיפולית המשכית, לפני החזרה לקהילה.[21]

השפעות השהות במקלט

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקר מצא כי השהות במקלט ושירותי התמיכה הניתנים בו מגבירים את התודעה הקבוצתית ואת ההערכה העצמית של נשים, משום שהן מגלות כי הבעיה איננה אישית וייחודית להן. בנוסף, נמצא כי ברוב המקרים, נשים נפגעות אלימות במשפחה מתקשות לשתף את קרוביהן בבעיותיהן ולכן התמיכה שהן מקבלות במקלט מגדילה את היכולת שלהן להשמיע את קולן ולקבל את עצמן.[13] מחקר נוסף מצא כי ככל שהנשים שהו זמן ממושך יותר במקלט כך השכיחות של חזרה לבן הזוג האלים הייתה קטנה יותר.[26] כמו כן, נראה כי השהות במקלט מסייעת לשיפור תחושת הביטחון בקרב הנשים. בנוסף, ניכר שיפור במצבן התעסוקתי של הנשים לאחר היציאה מהמקלט. ממצאי המחקר מדגישים את חשיבות הרצף הטיפולי בנשים ובילדיהן בעת חזרתן לקהילה, וזאת על מנת למנוע את חזרתן למעגל האלימות.[27]

ביקורת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביקורת הנפוצה ביותר על המקלטים לנשים נפגעות אלימות נשמעה על ידי נשים נפגעות אלימות[28] וגורמים מקצועיים.[29] לטענת גורמים אלו, המקלט מטפל בסימפטום ולא בשורש הבעיה, ושהקורבן כלוא בשעה שהבעל האלים מסתובב חופשי.[30]

ביקורת רבה נוספת על המקלטים בישראל ובעולם נובעת מכך שאינם מספקים מענה הולם לכלל האוכלוסיות. למשל, קיימים מחקרים משני העשורים האחרונים הגורסים כי אופי והיקף השירותים במקלטים אינו מותאם לנשים מקבוצות מיעוט לאומיות, אתניות ודתיות. בישראל לדוגמה קיים חוסר במקלטים ייעודיים לנשים ערביות, חרדיות או חסרות מעמד.[31] עוד במחקרים אלו נמצא כי קיים פער בין רצונן של נשים המשתייכות לפריפריה הסוציו-תרבותית לשמור על שלמות התא המשפחתי תוך שיתוף בן הזוג בתהליכי הטיפול והשיקום, לבין אמת המידה אשר רואה את הצלחת הטיפול במקלט בפרידה מבן הזוג האלים. כמו כן, נשים מקבוצות מיעוט אלו לעיתים יהססו לפנות למקלט מחשש שעצם פנייתן תהווה אישוש לסטריאוטיפים מהם סובלת הקבוצה אליה משתייכות.[8][32]

בנוסף, מחקרים מראים כי במדינות שונות קיימת נטייה מצד סוכנויות לשירותים חברתיים למנוע מתן סיוע לנפגעי ונפגעות אלימות במערכות יחסים חד-מיניות. נראה כי אפליה זו נובעת מהיעדר הכרה חברתית בחומרת האלימות והשלכותיה בקרב זוגות להט"בים.[33][34][35] כמו כן, נמצא כי היקף הדיווח על אלימות בקרב זוגות להט"בים הוא נמוך עקב החשש לקבלת יחס מפלה ומזלזל מארגוני הסיוע, סטיגמטיזציה וחוסר הבנה של הצוותים המטפלים בעולם התוכן ובצורות האלימות המיוחדות לזוּגיות להטב"קית.[36][37][38][39] לאור כך, ישנם קולות המבקשים ליצור מקלטים מעורבים מגדרית. מנגד, ארגוני הנשים טוענים שאלימות בתא המשפחתי היא תופעה שהרוב המוחלט של קורבנותיה הן נשים ולכן המקלטים צריכים להיות מוכוונים לטיפול בנשים בלבד.[7]

ביקורת נוספת דנה באופן בו מתוקצבים המקלטים. העלויות של תפעול המקלט לא מעודכנות באופן דינמי כך שעם השנים נוצר פער בין דרישות המקלטים לתקצוב לבין תקצובם בפועל על ידי המשרדים הממשלתיים והרשויות המקומיות. חלק מפער זה הוא תוצאה של תהליכי הפרטה חלקיים שעברו שירותים אלו.[20] לפי מחקרים, היעדר התקצוב והשכר הנמוך גם משפיע על מידת הניסיון והמחויבות של נותני השירותים במקלט ומביא לתחלופה גבוהה של הצוותים הנובעת בין היתר משחיקה.[40] מחקרים שונים שמדדו את שחיקת הצוותים במקלטים מצביעים גם על האופן שבו רמת השחיקה משפיעה באופן שלילי על היחסים בין הצוות לנשים .[41][42]

ביקורת נדירה יותר מושמעת על ידי חוקרים הטוענים כי המבנה הארגוני של מקלטים לנשים נפגעות אלימות עלול לייצר יחסים לא שוויוניים הנחווים על ידי השוהות במקלטים כפטרנליסטיים או דכאניים[43][44].[45] קיימת טענה כי המקלטים, בדומה למוסדות אחרים שנועדו לטפל בנשים לאורך ההיסטוריה, מהווים פתרון שבאמצעותו משתמר דימוי ה"אישה המוכה" אשר לכודה בתוך מעגל האלימות ללא יכולת להיחלץ ממנו[46][9]. כך, לצד החשיבות בהכרת המדינה בבעיית האלימות במשפחה נגד נשים, ישנם הרואים בהגברת הפיקוח ומעורבותה של המדינה בחייהן של נשים, בייחוד של אלו המשתייכות למעמד סוציו-אקונומי נמוך, כמשמרת את עמדתן המוחלשת בחברה[6][8][44].

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מקלט לנשים מוכות בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ המשרד לביטחון הפנים, דו"ח הוועדה לטיפול בתופעת האלימות במשפחה, 2016
  2. ^ The Council of Europe Convention, Council of Europe Convention on preventing and combating violence against women and domestic violence
  3. ^ Richard A. Berk, Phyllis J. Newton, Sarah Fenstermaker Berk, What a Difference a Day Makes: An Empirical Study of the Impact of Shelters for Battered Women, Journal of Marriage and Family 48, 1986, עמ' 481–490 doi: 10.2307/352034
  4. ^ 1 2 3 4 5 ינאי, א. (2005). מקלטי נשים בישראל: מחדשנות וולונטרית לאימוץ ממלכתי. ביטחון סוציאלי, 70, 77-109.
  5. ^ Pizzey, E. (1977). Scream quietly or the neighbors will hear. Hillside, NJ: Ridley Enslow.
  6. ^ 1 2 3 John M. Johnson, Program Enterprise and Official Cooptation in the Battered Women's Shelter Movement:, American Behavioral Scientist, 2016-07-27 doi: 10.1177/000276428102400608
  7. ^ 1 2 3 Logar, R. & WAVE Team, [https://fileserver.wave-network.org/researchreports/WAVE_Report_2015.pdf WAVE – Women against Violence Europe]
  8. ^ 1 2 3 4 Janovicek, N. (2007). No place to go: Local histories of the battered women's shelter movement. Vancouver: UBC Press.
  9. ^ 1 2 Cohen, S. (1992). The evolution of women's asylums since 1500: from refuges for ex-prostitutes to shelters for battered women. New-York: Oxford University Press.
  10. ^ Sara De Vido, The ratification of the Council of Europe Istanbul Convention by the EU : a step forward in the protection of women from violence in the European legal system, European journal of legal studies 9, 2017, עמ' 69–102
  11. ^ Council of Europe, Explanatory Report to the Council of Europe Convention on preventing and combating violence against women and domestic violence
  12. ^ 1 2 סלעי, י. ופינטון, נ. (1988) שנה ראשונה להפעלת מקלט נסיוני ־ טיפולי לנשים מוכות. ביטחון סוציאלי, 32, 90-96.
  13. ^ 1 2 3 כהן, ה. וחאג'-יחיא, מ. (2013). חווית השהות של נשים מוכות במקלט. חברה ורווחה, ל"ג (ב), 197-225.
  14. ^ זיכנלינסקי, א. ומחט שמיר, מ. (2015). האם יחסים חוזיים הם שותפות? המקרה של המקלטים לנשים מוכות. ביטחון סוציאלי, 98, 129-155.
  15. ^ 1 2 נתי גבאי, סיפורו של המקלט הראשון לנשים מוכות בישראל, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 17.11.2021
  16. ^ אריאלה ראובני, מקלט זמני, דבר, 5 בדצמבר 1977
  17. ^ ירח טל, אונס? מכות? חייגי 04־660281, הארץ, 4 בנובמבר 1977
  18. ^ 1 2 רם, א. (1993). החברה הישראלית היבטים ביקורתיים. תל אביב : עם עובד.
  19. ^ גל, נ. (2003) . אלימות נגד נשים: נורמה או סטייה. תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד.
  20. ^ 1 2 3 אלמגור-לוטן, א. (2011). מקלטים לנשים נפגעות אלימות: דו"ח מחקר לוועדה לקידום מעמד האישה. ירושלים: הכנסת- מרכז המחקר והמידע.
  21. ^ 1 2 3 4 ויצ"ו, נייר עמדה: נשים יוצאות מקלט- תמונת מצב 2020
  22. ^ מזרחי-סימון, ש. (2015). אלימות כלפי נשים: ריכוז נתונים לשנת 2015. ירושלים: הכנסת- מרכז המחקר והמידע.
  23. ^ ד"ר מירה חניק, על נשים ומספרים, באתר מגזין את, ‏09.08.2006
  24. ^ משרד הרווחה והשירותים החברתיים, טיפול בנשים נפגעות אלימות וילדיהן השוהים במקלטים, ‏20.12.2010
  25. ^ בניטה, ר. (2017). יישום המלצות הוועדה הבין-משרדית למניעה וטיפול בתופעת האלימות במשפחה: דו"ח לוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי. ירושלים: הכנסת- מרכז המחקר והמידע.
  26. ^ סרור-בונדרבסקי, נ. (2016). נשים נפגעות אלימות השוהות במקלטים: מדדי תהליך השינוי כמנבאים את משך שהותה של האישה במקלט והקשר בין משך השהות במקלט לבין חזרתה/אי חזרתה של האישה לבן הזוג האלים (עבודת תזה שלא פורסמה). אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן, ישראל.
  27. ^ בן פורת, ע. ויצחקי, ח., מחקר מעקב אחר נשים נפגעות אלימות במשפחה: פעימה שלישית, ‏2016
  28. ^ ריקי כהן בנלולו, במקום לשלוח נפגעות אלימות למקלטים, צריך לטפל בגברים האלימים, באתר שיחה מקומית, ‏7 בספטמבר 2014
  29. ^ אתר למנויים בלבד לי ירון, בשביל נשים מוכות, המקלט הוא גם כלא: "למה לא עוצרים את הגברים?", באתר הארץ, 26 במאי 2016
  30. ^ מרב דוד, מעגל הקסמים של האלימות נגד נשים, באתר nrg, ‏26 בנובמבר 2007
  31. ^ חסון, י., תקצוב המאבק למיגור אלימות נגד נשים: היעדר שקיפות וביצוע חסר, באתר מרכז אדוה, ‏2017
  32. ^ Denise A. Donnelly, Kimberly J. Cook, Debra van Ausdale, Lara Foley, White Privilege, Color Blindness, and Services to Battered Women, Violence Against Women 11, 2005-01-01, עמ' 6–37 doi: 10.1177/1077801204271431
  33. ^ Kimberly F. Balsam, Nowhere to Hide, Women & Therapy 23, 2001-10-26, עמ' 25–37 doi: 10.1300/j015v23n03_03
  34. ^ J. Michael Cruz, “Why Doesn't He Just Leave?”: Gay Male Domestic Violence and the Reasons Victims Stay:, The Journal of Men’s Studies, 2016-07-31 doi: 10.3149/jms.1103.309
  35. ^ Ristock, J. L., No more secrets: Violence in lesbian relationships, New-York: Routledge, 2002
  36. ^ כהן, ע., בתוך ע. מורגנשטרן, י. לושינסקי וא. הראל (ע), מבנה של פגיעה: על היתכנות קיומו של מבנה כוח פטריארכלי המקיים אלימות מינית בקהילת הלהטב"ק., ירושלים: נבו, 2016, עמ' 845-874
  37. ^ Jenna M. Calton, Lauren Bennett Cattaneo, Kris T. Gebhard, Barriers to Help Seeking for Lesbian, Gay, Bisexual, Transgender, and Queer Survivors of Intimate Partner Violence, Trauma, Violence & Abuse 17, 12 2016, עמ' 585–600 doi: 10.1177/1524838015585318
  38. ^ Adam Jackson Heintz, Rita M. Melendez, Intimate partner violence and HIV/STD risk among lesbian, gay, bisexual, and transgender individuals, Journal of Interpersonal Violence 21, 2006-02, עמ' 193–208 doi: 10.1177/0886260505282104
  39. ^ Gregory S. Merrill MSW, Valerie A. Wolfe PhD, Battered Gay Men, Journal of Homosexuality 39, 2000-07-10, עמ' 1–30 doi: 10.1300/J082v39n02_01
  40. ^ דגן־בוזגלו, נ. וחסון, י., שירותי רווחה לצעירות - בחינה של מודל ההפעלה והתקצוב., באתר מרכז אדווה, נראות- פורום ארגוני הצעירות, ‏2016
  41. ^ Rachel Dekel MA, Einat Peled PhD, Staff Burnout in Israeli Battered Women's Shelters, Journal of Social Service Research 26, 2000-06-01, עמ' 65–76 doi: 10.1300/J079v26n03_04
  42. ^ Joan Streepy, Direct-Service Providers and Burnout, Social Casework 62, 1981-06-01, עמ' 352–361 doi: 10.1177/104438948106200604
  43. ^ S. R. Epstein, G. Russell, L. Silvern, Structure and ideology of shelters for battered women, American Journal of Community Psychology 16, 1988-06, עמ' 345–367 doi: 10.1007/BF00919375
  44. ^ 1 2 Nanette J. Davis, Battered women: Implications for social control, Contemporary Crises 12, 1988-12-01, עמ' 345–372 doi: 10.1007/BF00808167
  45. ^ Meera Srinivasan, Liane V. Davis, A Shelter: An Organization Like Any Other?, Affilia 6, 1991-04-01, עמ' 38–57 doi: 10.1177/088610999100600103
  46. ^ Loseke, D.R., The battered woman and shelters: the social construction of wife abuse, Albany, N.Y: State University of New-York Press., 1992
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מקלט_לנשים_מוכות&oldid=38708377"