רצח על חילול כבוד המשפחה

רצח על רקע חילול כבוד המשפחה הוא רצח של אדם על ידי בני משפחתו, וזאת עקב אמונה של מבצעי הרצח כי הקורבן פגע בכבודה של משפחתם. רצח מסוג זה נפוץ בעיקר בחברות מוסלמיות במזרח התיכון וצפון אפריקה, אולם קיימים מקרי רצח על רקע זה גם במקומות אחרים בעולם. רוב הקורבנות של רצח על רקע חילול כבוד המשפחה הן נשים ולרוב המבצעים הם גברים. קורבנות נוספים לרצח הם בני משפחה שנרדפים על ידי משפחתם הביולוגית על רקע ניהול יחסים הומוסקסואלים ו/או הפגנת זהות מגדרית שאינה מתקבלת על ידי הקהילה המקומית/המשפחה. בנוסף, נרצחים גם תינוקות שעצם הולדתם מזכיר כי חולל כבוד המשפחה, בין אם אלו ילדים שנולדו לנשים לא נשואות או שנולדו כתוצאה ממערכת יחסים מחוץ לנישואים.^{[דרוש מקור]}

מאפיינים והגדרות

ההגדרה לרצח על רקע חילול כבוד המשפחה היא הגדרה סוציולוגית, לא משפטית, ולעיתים עצם השימוש במושג מעורר מחלוקת בעולם ובישראל. ישנן טענות כי המושג מבטא גזענות, שנאת זרים, וכי הוא מזיק לאוכלוסיות מוסלמיות ובמיוחד לנשים מוסלמיות; מצד שני נטען כי הנזק נגרם משימוש לא נכון במושג, וכי המושג עצמו חיוני כיוון שהוא מתאר תופעה הנבדלת במאפייניה הסוציולוגיים מתופעות אחרות של אלימות כלפי נשים ורצח נשים.

בתמליל של נציגי ארגון משמר זכויות האדם בישיבת מועצת האומות המאוחדות לזכויות אדם בשנת 2001 "פשע כבוד" הוגדר כ"מעשה של אלימות, בדרך כלל רצח, המבוצע על ידי גבר נגד אישה בת משפחתו, וזאת מתוך תפיסה שהאישה פגעה בכבוד המשפחה". ארגון האומות המאוחדות לקידום שוויון מגדרי ולהעצמת נשים ממליץ כי התייחסות לרצח על רקע חילול "כבוד" המשפחה תיעשה בצירוף ביטויים כגון "המתקרא כבוד המשפחה" או "so called honor crime", וזאת על מנת להדגיש כי המעשה אינו באמת מעלה את כבוד המשפחה. עוד ממליץ הארגון כי בהגדרה של פשע מסוג זה ייכללו שלושה אלמנטים בסיסיים: (1) שליטה או רצון לשליטה על התנהגות של נשים; (2) תחושת בושה של גברים הנובעת מאובדן השליטה או מהאמונה בדבר אובדן השליטה של הגברים באישה; (3) מעורבות של הקהילה או של המשפחה בהגברת תחושת הבושה. הגדרות אחרות כוללות קורבנות שאינם נשים.

האנתרופולוגית הנורווגית אוני וויקאן קובעת מאפיינים נוספים המבחינים רצח על רקע כבוד המשפחה ממקרים אחרים, כגון רצח הנעשה מחמת הזעם, או מתוך קנאה. לפי וויקאן במקרה של רצח על רקע חילול כבוד המשפחה, המשפחה היא ש"מזמינה" את הרצח והרוצח הוא רק כלי. הרוצח לא פועל מתוך רגש אלא מתוך תחושת חובה. במקרים רבים הרוצח אינו מעוניין בחובה זו. עצם הרצח מחזיר את הכבוד למשפחה ואף מגדיל את כבודה, מאחר שהמשפחה מראה שהיא לא מוכנה להשפלת כבודה, אפילו במחיר הקרבת אחד מחבריה. במקרים מסוימים, כפי שלא חשוב מי הרוצח, לא חשוב מי עומד לדין. בתימן ילדים יכולים לעמוד לדין במקום אב או דוד^{[דרוש מקור]}, שהרי האשמה היא משפחתית, בדיוק כמו הכבוד. מחקרים אחרים המדגישים את ההבדל בין רצח על רקע חילול כבוד המשפחה לבין צורות אלימות אחרות כלפי נשים, מדגישים כי במקרים אלה נפוצה יותר אלימות מצד אחים, בנים, וגיסים של הקורבן.

העילות לרצח

לרציחות על רקע חילול כבוד המשפחה מוצגות מגוון רחב של סיבות לכך שקרובי משפחה של הנרצחת אינם מרוצים מהתנהגותה, כמו התנהגות מתירנית יותר מהמקובל, או נישואין שאינם לרצון המשפחה. במקרים רבים נשים הנרצחות על רקע זה מואשמות על ידי משפחתן בקיום יחסי מין אסורים, כמו למשל ניאוף של אישה נשואה, קשר מיני מחוץ לנישואין או נישואין עם בן דת אחרת. אולם, מחקר שנעשה בירדן הראה ש-80% מהנשים שנרצחו על רקע כבוד המשפחה היו בתולות. ממצא זה ממחיש את הטענה כי במקרים רבים נשים נרצחות על בסיס חשד בלבד. רצח על רקע כבוד המשפחה יכול להיות קשור בחשדות שאינם קשורים ביחסי מין, אלא נובעים באופן כללי יותר מתחושה של פגיעה בסמכות של בני משפחה, או חשד בהתנהגות שאינה הולמת.

תמיכה ברצח

סקרים שונים מציגים היעדר אחידות במידת התמיכה ברצח על רקע חילול כבוד המשפחה. השוני מתקיים בין חברות שונות, שכבות גיל, מין המשיב ומשתנים נוספים.

בעיתון הפלסטיני אל-איאם דווח ב-2008 כי "באחת הסדנאות שהתקיימו בח'אן יונס ועסקו בתפקידה של התקשורת בסיקור רצח על רקע מה שמכנים חילול כבוד המשפחה בהשתתפות 60 נשים, התברר שכל הנשים שנכחו האמינו שדינה של אישה חוטאת הוא מוות". בסקר שנערך על עמדות מתבגרים דרוזים, 65.4% מהמתבגרים התנגדו לרצח לעומת 76.9% מהמתבגרות.

היסטוריה

פשעים בשם הכבוד בכלל, ורצח בשם חילול כבוד המשפחה בפרט, ידועים בהיסטוריה של תרבויות רבות בעולם. בהיסטוריה האירופאית ידוע כי ברומא העתיקה הייתה שמורה לאבות הבית הזכות להמית נשים שאינן נשואות אך פעילות מינית. זכויות מסוג זה ידועות גם בהיסטוריה של ימי הביניים באירופה. בהיסטוריה של אנגליה ידוע המקרה של קתרין הווארד, אשתו החמישית של הנרי השמיני, שראשה נערף לאחר שהואשמה בניאוף ובבגידה במלך. בתרבויות מסוימות בדרום אמריקה הייתה הלכה דומה. כך למשל, בתרבות האינקה ניתן היה להרעיב למוות נשים שהואשמו בבגידה בגבריהן. בחוק האצטקי ניתנה לגברים הזכות להמית בסקילה או בחנק נשים שנאפו.

המזרח הקדום

החברות התרבותיות במזרח הקדום ייחסו ערך רב לבתולי האישה, מבחינה ממונית ומבחינה מוסרית. הבתולים היוו הוכחה לצניעותה המינית של האישה והיו סמל לטוהר ומוסר.

מפרשת תמר ויהודה אפשר לראות כי דינה של כלה שזנתה (בזמן שהייתה אלמנה ושומרת יבם) היה מסור להחלטה בידי חמיה:

וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים, וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר: זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים; וַיֹּאמֶר יְהוּדָה: הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף.

— ספר בראשית, פרק ל"ח, פסוק כ"ד

בתנ"ך ניתן לראות כי העונש על ניאוף ניתן באופן שוויוני גם לנואף וגם לנואפת:

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ, אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ – מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת.

— ספר ויקרא, פרק כ', פסוק י'

חוקים דומים היו קיימים בחוק האשורי והחיתי.

חצי האי ערב

על פי הקוראן העונש על יחסי מין אסורים זהה לגבר ולאישה: מוות אם האישה נשואה, ומאה מלקות אם שניהם אינם נשואים. יש צורך בארבעה עדים, אם כי בעל יכול להעיד לבדו. הולכי רכיל שמוציאים שם רע ללא עדים מוענשים בשמונים מלקות.

הזונֶה והזונָה והלקיתם אחד משניהם מאה מלקות, ולא תחוסו עליהם באשר לדת האלהים... ואסור הוא למאמינים: ואלה אשר יוציאו שם רע, על הנשים הצנועות ולא יביאו ארבעה עדים, והלקיתם אותם שמונים מלקות, ולא תקבלו מהם עדות לעולם, ואלה הם פושעים... ואשר יוציאו שם רע על נשותיהם ולא יהיו להם עדים, בלתי הם לבדם, והייתה עדות איש מהם ארבע עדויות בשבועת אלהים, כי הוא מן הדוברים אמת.

— הקוראן בתרגומו של יוסף ריבלין, פרשת האור (אלנור), ב'-ו'

היקף התופעה

על פי הערכות הקרן לאוכלוסייה של האומות המאוחדות, עד כ-5,000 נשים נרצחות מדי שנה ברחבי העולם על רקע חילול כבוד המשפחה. אומדנים אחרים מדברים על מספרים גדולים בהרבה – למעלה מ-20,000 בשנה. התופעה מתרחשת בעיקר במדינות מוסלמיות במערב אסיה, בצפון אפריקה וגם בחלקים מדרום אסיה, כאשר בפקיסטן מוערך מספר הרציחות ביותר מ-1,000 בכל שנה. מדינות שדיווחו לאומות המאוחדות על רצח על רקע כבוד המשפחה כוללות את בנגלדש, ברזיל, אקוודור, מצרים, הודו, ישראל, איטליה, ירדן, מרוקו, פקיסטן, שוודיה, טורקיה, אוגנדה והממלכה המאוחדת. בירדן מדובר על 25–50 רציחות מדי שנה. על פי דיווחים, ישנה בירדן עלייה במספר מקרי הרצח על חילול כבוד המשפחה. הטענה היא שמתוך כמאה מקרי רצח בירדן, שליש מהם הם מקרי רצח על חילול כבוד המשפחה, וכעשרים עד ארבעים נשים נרצחות בשנה על רקע זה. בלבנון חוקרים מעריכים כי אישה אחת בחודש נרצחת על רקע חילול כבוד המשפחה. שיעור רציחות דומה נרשם ברשות הפלסטינית.

כמו כן, על אף שמעשים מסוג זה נפוצים במיוחד בחברות מוסלמיות, ישנם מקרים גם בחברות שאינן מוסלמיות. כך למשל, אוני וויקאן טוענת כי מקרים של רצח על רקע חילול כבוד המשפחה דווחו גם בקהילה היהודית בתימן.

בישראל

בתחילת ימי המנדט הבריטי היו רציחות על רקע חילול כבוד המשפחה עניין רווח. אב בית דין במשפט של רוצח על רקע כבוד המשפחה אמר ש-"כשבא לארץ היו משפטים כאלה מרובים ביותר: כמעט שניים בכל שבוע". בשנת 1959 הרוב הגדול של מקרי הרצח בישראל היו בגין אלימות מגדרית או בשל חילול כבוד המשפחה.

על פי נתונים שהוצגו בפני הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי לקראת היום הבין-לאומי למאבק באלימות כלפי נשים, בשנים 2016–2020 נרצחו בישראל 122 נשים. כ-40% מהן (48 נשים) נרצחו על ידי בני זוגן או בידי בני זוג לשעבר. בשנת 2020 נרצחו 26 נשים: 15 נשים ערביות ו-11 נשים יהודיות. הדו"ח גילה גם שבמקרה של נרצחות ערביות, כמחצית (7 מ-15 נרצחות) נרצחו בידי חשוד שזהותו אינה ידועה למשטרה. כמו כן, בשליש מאירועי הרצח של נשים ערביות (5 אירועי רצח) החשוד ברצח היה בן זוג של הנרצחת.

הנתונים משנים מוקדמות יותר שנויים במחלוקת. גדעון קרסל דיווח כי בין השנים 1973–1977 התרחשו 63 מקרי רצח על רקע "חילול כבוד" במשפחה. בעוד שמונה דהש, דוברת ארגון אל-פנאר, העריכה כי כ-40 נשים נרצחות על רקע של חילול כבוד המשפחה בכל שנה. עמותת "נשים נגד אלימות" בנצרת טוענת כי בשנת 2001 בלבד התרחשו 54 מקרים בישראל.

המספרים הנמסרים על ידי המשטרה נוטים להיות נמוכים בהרבה מהנתונים שנמסרו בעבר על ידי גורמים אזרחיים, אך נתוני המשטרה ומשרד הרווחה מלמדים כי בשנת 2020 חלה עלייה במספר מקרי האלימות כלפי נשים מצד בני זוגן. מחברי הדו"ח המצוטט לעיל טוענים כי כבר בתחילת התפרצות מגפת הקורונה בישראל ובעולם הופיעו דיווחים על עלייה משמעותית במספר אירועי האלימות במשפחה.

בחברה הערבית

בערבית: جرائم الشرف – פשעי כבוד, או القتل بدعوى الشرف – הריגה על כבוד.

כבוד המשפחה

ישנם שני סוגי כבוד בחברה הערבית:

• שרף – כבודו האישי של האדם, העולה ויורד בהתאם להתנהגותו.
• ערץ' – כבוד התלוי בהתנהגותן המינית של בנות המשפחה. סטייה, או חשד לסטייה, מקוד-ההתנהגות המינית המקובל, גורר פגיעה בכבוד קרוביה מצד האב, שהרי זו משפחת המוצא של האישה ובה למדה את נורמות הצניעות.

כדי לשקם את 'כבוד המשפחה' האישה צריכה "לתקן" את התנהגותה המינית על ידי נישואין, ובמקרה שזה בלתי אפשרי, על האישה להיענש. עונשה של האישה תלוי בשאלה עד כמה נפגע כבוד המשפחה. רק כאשר יש אישום פומבי מצד מי שכבודו נפגע, יגיעו לרצח. לא מדובר רק בהתנהגות נורמטיבית. לאישום ולרצח יש בדרך כלל מניע אישי ואף פוליטי.^{[דרוש מקור]}

הרוצח

אם מחלקים את הרוצחים על פי קרבת משפחה, הקבוצה הגדולה ביותר היא אחֵי האישה והקבוצה השנייה בגודלה היא האבות. לאחר מכן מגיעים אחי האב ובניהם. הבעלים המתקיפים את נשותיהם הם בדרך כלל קרובי משפחה.^{[דרושה הבהרה]}

באמצעות הרצח מראה משפחת האב (משפחת המוצא) את שליטתה בבת ומשיבה את כבודה האבוד. גם במקרה של ניאוף, תהיה זו משפחת המוצא שכבודה ייפגע, והיא זו שתהיה חייבת להעניש את האישה על מנת להשיבו.^{[דרוש מקור: לא ברור מאיפו נלקחו הקביעות וההסברים. אם מדובר בציטוט, מה המקור?]}

התייחסות השלטונות

במדינות ערביות

במדינות מוסלמיות רבות קיימים סעיפים בחוק העונשין שמקילים או פוטרים מעונש רוצחים על רקע חילול כבוד המשפחה.

סעיף 340 לחוק העונשין הירדני קובע כי "אדם שגילה את אשתו או אחת מקרובות משפחתו 'נואפות' והורג, פוצע או פוגע בהן, פטור מעונש". בנוסף ממשיך החוק, "אדם שגילה את אשתו או אחת מקרובות משפחתו עם אחר במצב של 'ניאוף' והורג, פוצע או פוגע בהן זכאי להפחתת עונשו". חוקים דומים קיימים בבחריין, מצרים, כווית, לבנון, מרוקו, עומאן, סוריה, איחוד האמירויות הערביות ותימן. בפועל, במקרים רבים בירדן העונש אינו עולה על שלושה חודשי מאסר.^{[דרוש מקור]}

על פי דיווחים, ישנה עלייה במספר מקרי הרצח על חילול כבוד המשפחה בירדן. הטענה היא שמתוך כמאה מקרי רצח בירדן, שליש מהם הם מקרי רצח על חילול כבוד המשפחה, וכעשרים עד ארבעים נשים נרצחות בשנה על רקע זה. בשנים האחרונות נעשה ניסיון לשנות את סעיפי החוק, אולם ניסיון זה נכשל בשנת 2000 עקב התנגדות ציבורית עזה.^{[דרוש מקור]}

בלבנון חוקרים מעריכים כי אישה אחת בחודש נרצחת על רקע חילול כבוד המשפחה. החוק במדינה שונה וכיום רוצח על רקע חילול כבוד המשפחה אינו זכאי לחנינה מיידית. אולם החוק עדיין מאפשר הקלה בעונש על רצח מסוג זה.^{[דרוש מקור]}

בשנים האחרונות קמו מספר תנועות בעולם הערבי שיצאו נגד מוסד זה. במצרים נושאת הדגל של המאבק היא הפמיניסטית נוואל א-סעדאווי, ובישראל הקימה מנאר חסן את ארגון 'אל-פנאר' הנלחם בתופעה. ב-2011 חתם מחמוד עבאס, יושב ראש הרשות הפלסטינית על צו המורה כי רצח על רקע חילול כבוד המשפחה ייחשב כפשע לכל דבר ומבצעיו לא יזכו להקלה.

בישראל

החוק בישראל אינו מכיר ב'הגנה על כבוד המשפחה' כצידוק ראוי לרצח. אולם, ישנן טענות באקדמיה ומחוצה לה כי בפועל רשויות אכיפת החוק מגלות הבנה כלפי התופעה^{[דרוש מקור]}.

על פי מנאר חסן, במקום להבטיח את ביטחונן של נשים ולאכוף את החוק, המשטרה נהגה במקרים רבים להפעיל 'נכבדים' כדי לפשר בין האישה ומשפחתה. במקרים מסוימים המשטרה שלחה נערות לחסותם של שייח'ים, או החזירה אותן לבתיהן. במקרים מסוימים נערות נרצחו אחרי שפנו למשטרה והתלוננו שהן בסכנת חיים, לעיתים אחרי שהמשטרה קיבלה התחייבות מצד המשפחה והחזירה את הנערה לביתה. חסן מבקרת את הגישה המהותנית במחקר בנוגע לתופעה ומה שהיא מתארת כ"התעלמות כמעט מוחלטת מהגורמים הפוליטיים המשפיעים הן על ייצוב תופעות אלו ואף על עיצובן", שגורמת לכך שאחריותה של המדינה לבעיה כמעט אינה עולה לדיון. היא מדגישה את "כפל הפנים" בעובדה שחוקרים כמו קרסל ויוסף גינת (ששימש בתפקיד "יועץ לענייני ערבים") אחראים לעיצוב מדיניות שהשפיעה על האוכלוסייה שלאחר מכן הם ניגשו לחקור. חסן סבורה שחשוב לזהות את ה"מכניזמים הפועלים לשימורה של התופעה של רצח נשים, במיוחד 'הפוליטיקה של הכבוד', אותה מטפחת המדינה", וכן "יחסן הסלחני של שאר הרשויות לאכיפת החוק, יחד עם המדיניות המטפחת את החמולה וערכיה, מהווים חממה שבה משגשגים צמחי הרעל של המסורת הפטריארכלית הדכאנית." טענות דומות הושמעו גם על ידי חוקרים ואישים אחרים.

השופט מיכה לינדנשטראוס קבע בפסק-דין כי:

”...לא יעלה על הדעת כי בשיטת המשפט בישראל נכיר בעניין של שמירה על כבוד משפחה כגורם מקל, העשוי להביא לכך שמקרים מהסוג שבפנינו לא יוכרו כמקרי רצח אלא כהריגה בלבד. קביעה כזו תהיה משום התרת דם ומתן הכשר לכל אחד לרצוח כאשר "כבוד משפחתו" נפגע... בית המשפט בישראל, לא הכיר בטענת ההגנה על "כבוד המשפחה" כטענת הגנה בתיקי רצח שבהם קופחו חייהם של קורבנות חפים ואומללים”.

שופט בית המשפט העליון סלים ג'ובראן כתב כי:

”מובן הוא כי באיזון זה מנהגים אלימים, כגון נקמת דם, רצח "על רקע כבוד המשפחה" וכדומה, יוצאים אל מחוץ ל"מגרש" הרב תרבותי. אין שום דרך לקבל מנהג תרבותי הנוקט דרך של אלימות קשה. יש להילחם מלחמת חורמה במנהגים אלימים מעין אלו. אנו מחויבים לשמור על אמות מידה מוסריות בסיסיות, ובראשן קדושת החיים ושלמות הגוף. מנהג תרבותי שיש בו פגיעה בערכי יסוד בסיסיים אלו אינו מקובל בחברה ליברלית רב תרבותית... ויש לנהוג כלפיו בגישה של אפס סובלנות... אסור לתת לגישה הרב תרבותית לגבור על ערכים ליברלים בסיסים, ואין מקום לשמר ערכים שאינם הולמים זכויות אדם בסיסיות ובראשם את קדושת החיים ושלמות הגוף... מכל מקום, במקרה שלפנינו, הגישה הינה ברורה, כפי שציין בית המשפט המחוזי, אין כל מקום לקבל את התנהגותו של המערער כחלק מנוהג תרבותי מסוים. התנהגות שכזו ראויה לכל גינוי ודורשת מאסר ממושך ומרתיע, וזאת על מנת שידע כל מי שנוטל לעצמו את החרות לנהוג באלימות ולפגוע בקדושת החיים, כי הוא ישלם על כך בחרותו”.

שופטת בית המשפט העליון עדנה ארבל כתבה (והשופטים מרים נאור וניל הנדל הסכימו) כי:

”לא אחת נכתב בבית משפט זה בגנות מנהגים אלימים כגון "נקמת דם" ו"רצח בגין חילול כבוד המשפחה". מנהגים אלה יש לשרש מן היסוד. אל לה לחברה לגלות ולו שמץ של טולרנטיות כלפי מסורות ומנהגים אשר רומסים את הערכים הבסיסיים ביותר בכל חברה אנושית באשר היא – ערכי קדושת החיים ושלמות הגוף. על מערכת המשפט, במסגרת הדין הפלילי, לפעול במלוא כוחה ועוצמתה נגד גילויי אלימות המבוצעים על רקע תרבותי ופוגעים בזכויות אדם ובענייננו זכויות נשים עליהן מחויבת להגן כל חברה ליברלית... בהקשר זה יאמר כי מקום שעסקינן בעבירה של נטילת חיים, אין בשום אופן לקבל את הטענה שתכתיב תרבותי גורע מרמת האשמה המוסרית של הנאשם במידה המצדיקה הקלה בעונשו... על אף מרכזיותה של התרבות בחיי חברה והיותה מאפיין המכונן את אישיות חבריה ומשפיע על מעשיהם והתנהגותם, ברוב המכריע של המקרים, אין בכוחן של טענות הנשענות על תרבות להפחית מן האשמה המוסרית של מבצע עבירה שתוצאתה קיפוח חיי אדם. על מערכת המשפט לשדר מסר ברור ומרתיע, המוקיע מעשים אומללים שכאלה הגורמים למותם של קורבנות, כשהם בעיקר נשים, חפים מכל פשע”.

בשנת 2010 יזם ח"כ אחמד טיבי הצעת חוק נגד כינוי מעשי רצח כאלו 'רצח לשם כבוד המשפחה' והסביר כי מעשי רצח אינם מביאים, ואינם צריכים להביא, כבוד. משרד המשפטים לא תמך בהצעת החוק.

ראו גם

• נקמת דם

לקריאה נוספת

• יוסף גינת, נקמת דם, נידוי, תיווך וכבוד המשפחה, אוניברסיטת חיפה - זמורה ביתן, 2000
• מנאר חסן, הפוליטיקה של הכבוד: הפטריארכיה, המדינה ורצח נשים בשם כבוד המשפחה, בתוך: מין מגדר פוליטיקה. סדרת קו אדום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1999

קישורים חיצוניים

• רחל ורצברגר, ‏רצח על 'חילול כבוד במשפחה', באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 27 ביוני 2001
• אחרי הרצח השמיני במשפחה, הנשים החליטו לדבר, באתר הארץ, 23 בפברואר 2007
• לוב: אב רצח 3 בנותיו שנאנסו על ידי אנשי קדאפי, באתר ynet, 30 באוגוסט 2011
• Murder of Women in Palestine under the pretext of Honour, באתר האו"ם, אפריל 2014
• רונית מרזן, נשים ללא כבוד: הפוליטיקה של רצח נשים ערביות בישראל, באתר הפורום לחשיבה אזורית, 3 ביולי 2017
• הילו גלזר, איך גורמים לצעיר לרצוח את אחותו?, באתר הארץ, 20 בפברואר 2019
• ליאור בן ארי, נעם גיל, העולם הערבי לא שותק על רצח נשים בשל "חילול כבוד". האומנם יש סיכוי לשינוי?, באתר ynet, 30 במרץ 2024
• רצח על חילול כבוד המשפחה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)