סנטיאגו רמון אי קחאל

סנטיאגו רמון אי קחאל
Santiago Ramón y Cajal
לידה	1 במאי 1852; Petilla de Aragón, נווארה, ספרד
פטירה	17 באוקטובר 1934 (בגיל 82); מדריד, ספרד
שם לידה	Santiago Ramón y Cajal
ענף מדעי	היסטולוגיה ו-פיזיולוגיה
מקום מגורים	ספרד
מקום קבורה	בית הקברות דה לה אלמודנה
מקום לימודים	הפקולטה לרפואה של אוניברסיטת סרגוסה (1873); האוניברסיטה המרכזית; Colegio Escuelas Pías of Jaca ;
מנחה לדוקטורט	Aureliano Maestre de San Juan
מוסדות	האוניברסיטה המרכזית (1892); אוניברסיטת ברצלונה (1887–1892); אוניברסיטת ולנסיה (1884–1887) ;
פרסים והוקרה	מדליית פלוס אולטרה (1926); מדליית אצ'גרי (1922); אות מסדר ההצטיינות במדעים ואמנויות של גרמניה (1915); חבר זר של החברה המלכותית (25 במרץ 1909); פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה (1906); מדליית הלמהולץ (1904); הצלב הגדול של המסדר האזרחי של אלפונסו XII (1902); הצלב הגדול במסדר איזבלה הקתולית (פברואר 1901); Dearest Son of Zaragoza province (1900); הרצאת קרוניאן (1894) ;
בן או בת זוג	סילווריה פאניינאס (19 ביולי 1879–23 באוגוסט 1930)
תרומות עיקריות
	חקר המבנה המיקרוסקופי של המוח
חתימה

סנטיאגו רמון אי קחאל (בספרדית: Santiago Ramón y Cajal;‏ 1 במאי 1852 – 17 באוקטובר 1934) היה רופא היסטולוג, פיזיולוג ופתולוג ספרדי, זוכה פרס נובל לפיזיולוגיה ולרפואה לשנת 1906. מחקריו החלוציים במבנה המיקרוסקופי של המוח היו מקוריים ורבי השפעה, והוא נחשב בעיני רבים לחוקר המוח הגדול בכל הזמנים.^[1]

תולדות חייו

רמון אי קחאל נולד לחוסטו רמון-קסאסוס ואנטוניה קחאל בפטיליה דה אראגון, שבחבל נווארה, ספרד. רמון-אי-קחאל היה ילד מרדני ועבר בתי ספר רבים בעקבות התנהגות לא נאותה, ואף נכלא בגיל 11 כאשר הרס את שער העיירה באמצעות תותח שהכין בביתו. הוא היה צייר נלהב, ובתקופה מסוימת שימש גם סנדלר וספר. את לימודיו הגבוהים החל בבית הספר לרפואה בסרגוסה וסיים אותם ב-1873.

לאחר מיונים קפדניים נבחר לשרת כקצין רפואי בצבא הספרדי. הוא השתתף במשלחת לקובה בשנים 1874–1875, שם נתקל לראשונה במלריה ובשחפת. לאחר שחזר לספרד, התחתן עם סילווריה פאניינאס-גרסיה ב-1879, ולזוג נולדו ארבע בנות ושלושה בנים. רמון-אי-קחאל מונה לפרופסור בולנסיה ב-1881, וב-1883 קיבל את תואר הדוקטור לרפואה במדריד. לאחר מכן זכה בתוארי פרופסורה בברצלונה ובמדריד. הוא היה מנהל המוזיאון של סרגוסה בשנת 1879, המנהל של המוסד הלאומי להיגיינה (1899), ומייסד המעבדה למחקרים ביולוגיים (1922; שמה שונה לאחר מכן למוסד קחאל).

רמון אי קחאל מת במדריד בשנת 1934 ונטמן בבית הקברות דה לה אלמודנה.

פעילותו המקצועית

מחקרו המפורסם ביותר של קחאל היה על המבנה של מערכת העצבים המרכזית. קחאל השתמש בשיטות צביעה היסטולוגיות שפותחו על ידי המדען בן זמנו, קמילו גולג'י. גולג'י מצא כי בצביעה של רקמות מוח בחומצת כסף כרומטית, רק מספר קטן של נוירונים נצבעו בצבע כהה. תגלית זו סייעה לקחאל לגלות את פרטי המבנה של נוירון בודד, והובילה אותו למסקנה שרקמת המוח בנויה מיחידות נפרדות, תאים אוטונומיים, ולא מרשת של נוירונים מחוברים. קחאל סיפק בזאת את ההוכחה המרכזית לדוקטרינת הנוירון. נוסף על כך, הוא הציג תיאור מפורט (בתוספת איורים) של סוגים שונים של תאי עצב ושל הַקשרים ביניהם. איוריו המרהיבים והמדויקים להפליא, משמשים עד היום למטרות לימודיות.

ב 1984 הוזמן קחאל לשאת הרצאה לפני החברה המלכותית בלונדון, והמארח שלו היה צ'ארלס שרינגטון, פיזיולוג ומי שעתיד לנסח עקרונות בסיסיים בפעולת מערכת העצבים המרכזית. שניהם יכתבו לאחר שנים על הביקור הזה, בעיקר מרתק התיאור של שרינגטון, המספר איך הפך קחאל באחת את חדר האורחים בביתו למעבדה כשהעמיד את המיקרוסקופ שלו על שולחן קטן ופרש את לוחות הזכוכית עם תכשיריו על כל משטח פנוי. הוא, שרינגטון, פיזיולוג העוסק באופן פעולתן של רקמות חיות, מקשיב לתיאוריו של קחאל הרוכן מעל המיקרוסקופ. "תוך כדי תיאור התמונה הנגלית לו מתחת למיקרוסקופ הוא דיבר כהרגלו כאילו צפה באירוע חי. זה היה בולט במיוחד לאור העובדה שתחת עדשת המיקרוסקופ היו פיסות של ריקמה מתה, מקובעת, מטופלת בגסות.."^[2]

מחקרו פורסם ב-1889, וב-1906 הוא זיכה את קחאל ואת גולג'י בפרס נובל לפיזיולוגיה ולרפואה. רמון אי קחאל קיבל אותות הוקרה רבים, ובהם: תואר דוקטור של כבוד לרפואה באוניברסיטת קיימברידג', אוניברסיטת וויסבורג ואוניברסיטת קלארק.

הוא פרסם יותר ממאה מאמרים מדעיים בצרפתית, בספרדית ובגרמנית. עם הבולטים שבהם נמנו: חוקים והצעות למחקרים מדעיים, התנוונות והתחדשות של מערכת העצבים, יסודות ההיסטולוגיה, ורעיונות חדשים על האנטומיה של מרכזי עצבים. לצדם פרסם סדרה של חמישה ספרי מדע בדיוני בשם "סיפורי חופשה" תחת השם "דוקטור בקטריה".

גלריית איורים

איור ראשון של קחאל (1888) של מערכת העצבים.
היפוקמפוס של מכרסם, 1911.
תאי מוחון של אפרוח, 1905.
חתך דרך הטקטום האופטי של דרור, 1905.
מבנה רשתית של יונק, 1900.
תאי פורקינייה ממוחון של יונה, 1899.
Cajal-Retzius cells, 1891.
קליפת המוח, 1899.
סכמה של מערכת הראייה, 1898.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא סנטיאגו רמון אי קחאל בוויקישיתוף

סנטיאגו רמון אי קחאל, באתר פרס נובל (באנגלית)
סנטיאגו רמון אי קחאל, באתר פרויקט הגנאלוגיה במתמטיקה
ביוגרפיה
סנטיאגו רמון אי קחאל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
סנטיאגו רמון אי קחאל, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

The Nobel Prize Winner who Unraveled the Human Brain, Google Arts & Culture, 2019

הערות שוליים

^ דני בר-און, חשבנו שהנוירונים אחראים לכל התהליכים החשובים במוח. ייתכן שלגמרי טעינו?, באתר הארץ, 18 בספטמבר 2024
^ John C. Eccles and William C. Gibson, Sherrington: His life and thought., Berlin: Springer-Verlag, 1979

[1] דני בר-און, חשבנו שהנוירונים אחראים לכל התהליכים החשובים במוח. ייתכן שלגמרי טעינו?, באתר הארץ, 18 בספטמבר 2024

[2] John C. Eccles and William C. Gibson, Sherrington: His life and thought., Berlin: Springer-Verlag, 1979

[1]

[2]

זוכי פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה
1901–1925	פון ברינג (1901) • רוס (1902) • פינסן (1903) • פבלוב (1904) • קוך (1905) • גולג'י, רמון אי קחאל (1906) • לבראן (1907) • מצ'ניקוב, ארליך (1908) • קוכר (1909) • קוסל (1910) • גולסטרנד (1911) • קארל (1912) • רישה (1913) • באראני (1914) • לא חולק (1915–1918) • בורדה (1919) • אוגוסט קרוג (1920) • לא חולק (1921) • היל, מאירהוף (1922) • בנטינג, מקלאוד (1923) • איינטהובן (1924) • לא חולק (1925)
1926–1950	פיביגר (1926) • וגנר-יאורג (1927) • ניקול (1928) • אייקמן, הופקינס (1929) • לנדשטיינר (1930) • ורבורג (1931) • שרינגטון, אדריאן (1932) • מורגן (1933) • ויפל, מיינוט, מרפי (1934) • שפמן (1935) • דייל, לוי (1936) • סנט-גיירגי (1937) • היימנס (1938) • דומק (1939) • לא חולק (1940–1942) • דאם, דויזי (1943) • גסר, ארלנגר (1944) • פלמינג, צ'יין, פלורי (1945) • מולר (1946) • קורי, קורי, הוסיי (1947) • מילר (1948) • הס, מוניש (1949) • קנדל, הנץ', רייכשטיין (1950)
1951–1975	תיילר (1951) • וקסמן (1952) • קרבס, ליפמן (1953) • אנדרס, וולר, רובינס (1954) • תאורל (1955) • קורנאן, ריצ'רדס, פורסמן (1956) • בובה (1957) • בידל, טייטום, לדרברג (1958) • אוצ'ואה, קורנברג (1959) • ברנט, מדאוור (1960) • פון בקשי (1961) • ווטסון, קריק, וילקינס (1962) • הודג'קין, האקסלי, אקלס (1963) • בלוך, לינן (1964) • ז'קוב, לווף, מונו (1965) • רוס, הגינס (1966) • גרניט, הרטליין, וולד (1967) • הולי, קוראנה, נירנברג (1968) • דלבריק, הרשי, לוריא (1969) • כץ, פון יולר, אקסלרוד (1970) • סת'רלנד (1971) • אדלמן, פורטר (1972) • פריש, לורנץ, טינברגן (1973) • קלוד, דה דוב, פאלאדה (1974) • בולטימור, דולבקו, טמין (1975)
1976–2000	בלומברג, גאידושק (1976) • גימן, שלי, יאלו (1977) • ארבר, נתנס, סמית' (1978) • קורמאק, האונספילד (1979) • בנאסרף, דוסה, סנל (1980) • ספרי, הובל, ויזל (1981) • ברגסטרם, סמואלסון, ויין (1982) • מקלינטוק (1983) • ג'רן, קוהלר, מילשטיין (1984) • בראון, גולדשטיין (1985) • כהן, לוי-מונטלצ'יני (1986) • טונגאווה (1987) • בלאק, עליון, היצ'ינגס (1988) • בישופ, ורמוס (1989) • מארי, תומאס (1990) • נהר, זקמן (1991) • פישר, קרבס (1992) • רוברטס, שרפ (1993) • גילמן, רודבל (1994) • לואיס, ניסליין-פולהרד, וישהאוס (1995) • דוהרטי, צינקרנגל (1996) • פרוזינר (1997) • פרשגוט, איגנרו, מורד (1998) • בלובל (1999) • קרלסון, גרינגרד, קנדל (2000)
2001 ואילך	הרטוול, הנט, נרס (2001) • ברנר, הורביץ, סלסטון (2002) • לוטרבור, מנספילד (2003) • באק, אקסל (2004) • מרשל, וורן (2005) • פייר, מלו (2006) • קפקי, אוונס, סמיתיס (2007) • צור האוזן, מונטנייה, בארה-סינוסי (2008) • בלקברן, שוסטק, גריידר (2009) • אדוארדס (2010) • בויטלר, הופמן, סטיינמן (2011) • גרדון, יאמאנקה (2012) • רותמן, שקמן, סודהוף (2013) • מוסר, מוסר, אוקיף (2014) • קמפבל, אומורה, טו (2015) • אוסומי (2016) • הול, רוסבאש, יאנג (2017) • אליסון, הונג'ו (2018) • סמנזה, רטקליף, קיילין (2019) • אלטר, האוטון, רייס (2020) • ג'וליוס, פטפוטיאן (2021) • פבו (2022) • וייסמן, קריקו (2023) • אמברוז, רובקון (2024)