ג'וליוס אקסלרוד

ג'וליוס אקסלרוד
Julius Axelrod
לידה	30 במאי 1912; ניו יורק, ארצות הברית
פטירה	29 בדצמבר 2004 (בגיל 92); בת'סדה, ארצות הברית
ענף מדעי	ביוכימיה
מקום מגורים	ארצות הברית
מקום קבורה	Judean Memorial Gardens
מקום לימודים	הסיטי קולג' של ניו יורק; בית הספר לרפואה של אוניברסיטת ג'ורג' ושינגטון; אוניברסיטת ניו יורק; תיכון סיוורד ;
מוסדות	המכונים הלאומיים לבריאות (1949–1984)
פרסים והוקרה	פרס קרן גיירדנר הבינלאומי (1967); חבר זר של החברה המלכותית (26 באפריל 1979); עיטור שמידברג (1978); פרס בריסטול-מאיירס סקוויב למחקר נוירוביולוגיה (1989); פרס רלף ג'רארד (1992); פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה (1970); עמית האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים ;
תרומות עיקריות
	חקר המוליכים העצביים מסוג קטכולאמינים. תרומה להבנת תפקיד בלוטת האצטרובל בוויסות השעון הביולוגי

ג'וליוס אקסלרוד (באנגלית: Julius Axelrod; ‏30 במאי 1912 – 29 בדצמבר 2004) היה ביוכימאי יהודי-אמריקאי, חתן פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה לשנת 1970 על חקר המוליכים העצביים מסוג קטכולאמינים, קבוצת כימיקלים במוח הכוללים את האפינפרין, נוראפינפרין וכפי שהתגלה מאוחר יותר גם דופמין. אקסלרוד תרם משמעותית גם להבנת תפקיד בלוטת האצטרובל בוויסות השעון הביולוגי.

תולדות חייו

אקסלרוד נולד וגדל בלואר איסט סייד בעיר ניו יורק, בנם של מהגרים יהודים מגליציה. במקביל ללימודיו בבית הספר, קרא ספרים רבים בספרייה הציבורית ליד ביתו. בשנת 1930 החל ללמוד באוניברסיטת ניו יורק, אך לאחר כשנה התרושש, ועבר ללמוד ביולוגיה וכימיה במכללת העיר ניו יורק, בה הלימודים היו בחינם. מכיוון שבערבים הוא עבד, את עיקר לימודיו עשה בנסיעה ברכבת התחתית של ניו יורק, דבר שהרגיל אותו להתרכז גם כשמסביב יש המולה. עם סיום התואר הראשון, בשנת 1933, ניסה אקסלרוד להתקבל למספר בתי ספר לרפואה, אולם נדחה על ידי כולם. הוא עבד בתחילה כטכנאי מעבדה באוניברסיטת ניו יורק עד שבשנת 1935, כשנגמר התקציב להעסקתו, התקבל לעבודה ככימאי במחלקת התברואה של עיריית ניו יורק. במשרה זו ביצע בדיקות של תוספי ויטמינים במזון. בתאונת עבודה, כאשר בקבוק אמוניה התפוצץ במעבדה, הוא איבד את עינו השמאלית ומאז חבש רטייה על עינו. במהלך עבודתו במחלקת התברואה של העירייה, החל בלימודי ערב וסיים תואר שני במדעים באוניברסיטת ניו יורק, בשנת 1942^[1].

בשנת 1955 קיבל תואר דוקטור למדעים מאוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון ובשנת 1965 קיבל תואר דוקטור לרפואה מאוניברסיטת שיקגו^[2]. משנת 1955 הוא ניהל את המחלקה לפרמקולוגיה של המכון הלאומי לבריאות הנפש בבת'סדה^[3].

פרסים ותארים

בשנת 1970 זכה בפרס נובל לרפואה. בשנת 1971 קיבל פרס של שם איינשטיין "על תגליותיו המהוות אבני־יסוד בנוירופיזיולוגיה ונוירופרמקולוגיה, שנתנו דחיפה גדולה לחיפושים אחרי תרופות למחלות עצבים ומחלות־רוח"^[4].

בשנת 1984 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת תל אביב^[5].

מחקר

מחקר על משככי כאבים

בשנת 1946, קיבל אקסלרוד משרה במעבדת בית החולים גולווטר ממוריאל, בניהולו של ברנרד ברודי. הניסיון שצבר בעבודתו שם, שירת אותו בהמשך דרכו כחוקר. מחקריהם של ברודי ואקסלרוד התמקדו בשאלה כיצד משככי כאבים פועלים. בשנות הארבעים, חולים שהשתמשו במשככי כאבים שלא הכילו אספירין ופיתחו תסמונת שנודעה בשם מטהמוגלובינמיה (Methemoglobinemia). אקסלרוד וברודי גילו כי אצטניליד (C8H9NO), שהיה המרכיב העיקרי באותם משככי כאבים, היה הגורם האחראי למחלה. הם מצאו כי אחד מחומרי הפירוק של התרכובת היה משכך כאבים. המלצתם הייתה כי יש להשתמש באותו מרכיב בלבד: אצטמינופן, הידוע בשם פרצטמול.

מחקר על קטכולאמינים

בשנת 1949 החל אקסלרוד לעבוד במכון הלאומי ללב, אחד מהמכונים הלאומיים לבריאות של ארצות הברית (NIH). שם חקר את המנגנון וההשפעה של קפאין, הנושא עורר עניין במערכת העצבים הסימפתטית והמוליכים העצביים שלה, אפינפרין ונוראפינפרין. במהלך תקופה זו, חקר אף את הקודאין, מורפין, מטאמפטמין ואפדרין וביצע מספר ניסויים גם ב-LSD. בשנת 1954, משהבין כי לא יוכל להתקדם במעמדו ללא תואר דוקטור, יצא לחופשה ללא תשלום מעבודתו ב-NIH והחל ללמוד באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון בעיר הבירה. מוריו התירו לו להגיש חלק מעבודות המחקר, אותן ביצע עוד בטרם לימודיו כחלק מדרישות התואר, מה שאפשר לו להשלים את התואר בתוך שנה אחת. לאחר לימודיו שב ל-NIH והחל בכמה מהמחקרים החשובים ביותר שביצע.

בשנת 1957 כאשר חקר את המונואמין אוקסידאז הראה כי מוליכים עצביים קטכולאמינים לא מפסיקים להשפיע לאחר שהם משוחררים לתוך הסינפסה. הפסקת ההשפעה באה לאחר שהמוליך העצבי נקלט מחדש בקצה העצב הקדם-סינפטי, וממוחזר להפרשה חוזרת. אקסלרוד שיער כי אפינפרין מוחזק ברקמות בצורתו הבלתי פעילה ומשוחרר על ידי מערכת העצבים לפי הצורך. מחקר זה הניח את היסודות למחקרים מאוחרים יותר על תרופות נוגדות דיכאון, כגון פרוזאק, החוסם את הקליטה מחדש של מוליך עצבי אחר, הסרוטונין. שנה מאוחר יותר, בשנת 1958, אקסלרוד גם גילה ואפיין את האנזים Catechol-O-methltransferase.

על מחקרו המבהיר את השחרור, הקליטה והאחסון של המוליכים העצביים אפינפרין ונוראפינפרין, הידועים אף בשם אדרנלין ונוראדרנלין הוענק פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה לאקסלרוד בשנת 1970.

מחקר על בלוטת יותרת המוח

חלק מעבודות המחקר המאוחרות יותר של אקסלרוד התמקדו בבלוטת יותרת המוח. הוא ועמיתיו הוכיחו כי ההורמון מלטונין מופק מחומצת האמינו טריפטופן, כמו גם המוליך העצבי סרוטונין. שיעור הסינתזה והשחרור של ההורמון עוקב אחר השעון הביולוגי הנשלט בהיפותלמוס. אקסלרוד ועמיתיו הראו גם כי למלטונין מגוון של השפעות במערכת העצבים המרכזית. אקסלרוד המשיך לעבוד ב-NIH עד יום מותו בשנת 2004.

דעותיו הפוליטיות

לאחר שהוענק לו פרס נובל, בשנת 1970, ניצל אקסלרוד את הפרסום שקיבל כדי לצאת ולדבר בנושאים הנוגעים לחברה ולמדע. בשנת 1973 הקים הנשיא ריצ'רד ניקסון סוכנות שכל מטרתה לרפא סרטן. אקסלרוד, יחד עם שני זוכי פרס נובל אחרים, מרשל וורן נירנברג (1968, פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה) וכריסטיאן אנפינסן (1972, כימיה) ארגנו עצומה של מדענים המתנגדים לסוכנות החדשה. הם טענו כי התמקדות במחלת הסרטן בלבד תגרום להזנחת המחקר על מחלות אחרות שניתן לרפאן.

אקסלרוד גם חתם על מספר עצומות המוחות על כליאתם של מדענים בברית המועצות, נגד משפטי לנינגרד של חוטפי המטוס במבצע חתונה^[6] ובשנת 1974 חתם על עצומה נגד אונסק"ו בגלל היחס העוין של הארגון לישראל^[7].

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ג'וליוס אקסלרוד בוויקישיתוף

ג'וליוס אקסלרוד, באתר פרס נובל (באנגלית)
ג'וליוס אקסלרוד, באתר Semantic Scholar
The Julius Axelrod Papers, ‏National Library of Medicine (באנגלית)
אוטוביוגרפיה שלו (נכתבה עבור האגודה לנוירומדע) (באנגלית)
"לאחר מות" בעיתון וושינגטון פוסט ביום 30 בדצמבר 2004 (באנגלית)
ג'וליוס אקסלרוד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
ג'וליוס אקסלרוד, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים

^ Julius Axelrad, pages 50-53, in The History of Neuroscience in Autobiography, Volume 1
^ חתני פרס נובל לרפואה, דבר, 25 באוקטובר 1970
^ פרס נובל, למרחב, 16 באוקטובר 1970
^ הוענקו פרסי הזכרון על־שם אלברט איינשטין, למרחב, 5 במאי 1971
^ מחקרים על שפת מחשב צבאי ואינטליגנציה מלאכותית, מעריב, 3 ביוני 1984
^ ישראל לנדרס, מדענים אמריקאיים מבקשים התערבות עמיתיהם הסובייטיים, דבר, 16 במאי 1971
^ היום תוכרע ההצעה לבטל הסיוע האמריקאי לאונסק"ו, דבר, 15 בדצמבר 1974

[1] Julius Axelrad, pages 50-53, in The History of Neuroscience in Autobiography, Volume 1

[2] חתני פרס נובל לרפואה, דבר, 25 באוקטובר 1970

[3] פרס נובל, למרחב, 16 באוקטובר 1970

[4] הוענקו פרסי הזכרון על־שם אלברט איינשטין, למרחב, 5 במאי 1971

[5] מחקרים על שפת מחשב צבאי ואינטליגנציה מלאכותית, מעריב, 3 ביוני 1984

[6] ישראל לנדרס, מדענים אמריקאיים מבקשים התערבות עמיתיהם הסובייטיים, דבר, 16 במאי 1971

[7] היום תוכרע ההצעה לבטל הסיוע האמריקאי לאונסק"ו, דבר, 15 בדצמבר 1974

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

זוכי פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה
1901–1925	פון ברינג (1901) • רוס (1902) • פינסן (1903) • פבלוב (1904) • קוך (1905) • גולג'י, רמון אי קחאל (1906) • לבראן (1907) • מצ'ניקוב, ארליך (1908) • קוכר (1909) • קוסל (1910) • גולסטרנד (1911) • קארל (1912) • רישה (1913) • באראני (1914) • לא חולק (1915–1918) • בורדה (1919) • אוגוסט קרוג (1920) • לא חולק (1921) • היל, מאירהוף (1922) • בנטינג, מקלאוד (1923) • איינטהובן (1924) • לא חולק (1925)
1926–1950	פיביגר (1926) • וגנר-יאורג (1927) • ניקול (1928) • אייקמן, הופקינס (1929) • לנדשטיינר (1930) • ורבורג (1931) • שרינגטון, אדריאן (1932) • מורגן (1933) • ויפל, מיינוט, מרפי (1934) • שפמן (1935) • דייל, לוי (1936) • סנט-גיירגי (1937) • היימנס (1938) • דומק (1939) • לא חולק (1940–1942) • דאם, דויזי (1943) • גסר, ארלנגר (1944) • פלמינג, צ'יין, פלורי (1945) • מולר (1946) • קורי, קורי, הוסיי (1947) • מילר (1948) • הס, מוניש (1949) • קנדל, הנץ', רייכשטיין (1950)
1951–1975	תיילר (1951) • וקסמן (1952) • קרבס, ליפמן (1953) • אנדרס, וולר, רובינס (1954) • תאורל (1955) • קורנאן, ריצ'רדס, פורסמן (1956) • בובה (1957) • בידל, טייטום, לדרברג (1958) • אוצ'ואה, קורנברג (1959) • ברנט, מדאוור (1960) • פון בקשי (1961) • ווטסון, קריק, וילקינס (1962) • הודג'קין, האקסלי, אקלס (1963) • בלוך, לינן (1964) • ז'קוב, לווף, מונו (1965) • רוס, הגינס (1966) • גרניט, הרטליין, וולד (1967) • הולי, קוראנה, נירנברג (1968) • דלבריק, הרשי, לוריא (1969) • כץ, פון יולר, אקסלרוד (1970) • סת'רלנד (1971) • אדלמן, פורטר (1972) • פריש, לורנץ, טינברגן (1973) • קלוד, דה דוב, פאלאדה (1974) • בולטימור, דולבקו, טמין (1975)
1976–2000	בלומברג, גאידושק (1976) • גימן, שלי, יאלו (1977) • ארבר, נתנס, סמית' (1978) • קורמאק, האונספילד (1979) • בנאסרף, דוסה, סנל (1980) • ספרי, הובל, ויזל (1981) • ברגסטרם, סמואלסון, ויין (1982) • מקלינטוק (1983) • ג'רן, קוהלר, מילשטיין (1984) • בראון, גולדשטיין (1985) • כהן, לוי-מונטלצ'יני (1986) • טונגאווה (1987) • בלאק, עליון, היצ'ינגס (1988) • בישופ, ורמוס (1989) • מארי, תומאס (1990) • נהר, זקמן (1991) • פישר, קרבס (1992) • רוברטס, שרפ (1993) • גילמן, רודבל (1994) • לואיס, ניסליין-פולהרד, וישהאוס (1995) • דוהרטי, צינקרנגל (1996) • פרוזינר (1997) • פרשגוט, איגנרו, מורד (1998) • בלובל (1999) • קרלסון, גרינגרד, קנדל (2000)
2001 ואילך	הרטוול, הנט, נרס (2001) • ברנר, הורביץ, סלסטון (2002) • לוטרבור, מנספילד (2003) • באק, אקסל (2004) • מרשל, וורן (2005) • פייר, מלו (2006) • קפקי, אוונס, סמיתיס (2007) • צור האוזן, מונטנייה, בארה-סינוסי (2008) • בלקברן, שוסטק, גריידר (2009) • אדוארדס (2010) • בויטלר, הופמן, סטיינמן (2011) • גרדון, יאמאנקה (2012) • רותמן, שקמן, סודהוף (2013) • מוסר, מוסר, אוקיף (2014) • קמפבל, אומורה, טו (2015) • אוסומי (2016) • הול, רוסבאש, יאנג (2017) • אליסון, הונג'ו (2018) • סמנזה, רטקליף, קיילין (2019) • אלטר, האוטון, רייס (2020) • ג'וליוס, פטפוטיאן (2021) • פבו (2022) • וייסמן, קריקו (2023) • אמברוז, רובקון (2024)