רודף

רודף
(מקורות עיקריים)

משנה	משנה, מסכת סנהדרין, פרק ח', משנה ז'
תלמוד בבלי	מסכת סנהדרין, דף ע"ג, עמוד א'–דף ע"ד, עמוד א'
משנה תורה	משנה תורה לרמב"ם, ספר נזקים, הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק א'
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, עשה רמ"ז

בהלכה, רודף הוא אדם שעושה מעשה שמפאת חומרתו והשלכותיו מותר למנוע מהרודף לעשות את המעשה גם במחיר הריגתו. להלכה יש דין רודף רק למי שמסכן את חיי חברו בשוגג או במזיד, ולמי שמנסה לאנוס במקרים שחייבים על הביאה כרת או מיתת בית דין. המונח שאול מהמקרה הקלאסי, שבו אדם רודף אחרי רעהו במטרה לרצוח אותו. על פי ההלכה מותר לכל מי שנוכח בסיטואציה זו להציל את הנרדף אפילו על ידי הריגת הרודף, בהיעדר אפשרות אחרת להצלת הנרדף. דיני רודף נדונו בתלמוד במסכת סנהדרין וברמב"ם בהלכות רוצח ושמירת הנפש (פרק א') והעיקרון עליו הן מבוססות מקובל גם מחוץ למסגרת ההלכה.

מקור

על פי הגמרא, הדין של הריגת הרודף נלמד ממה שכתוב לגבי נערה המאורסה "ואין מושיע לה" הא יש מושיע לה בכל דבר שיכול להושיעה, כלומר, ניתן להציל נערה מאורסה גם על ידי הריגת הרודף. הלימוד לגבי רודף שמנסה לרצוח נלמד בהיקש מהמשך הפסוקים "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה".

על פי הספרי, למדים על דין רודף מן הפסוקים:

כִּֽי־יִנָּצ֨וּ אֲנָשִׁ֤ים יַחְדָּו֙ אִ֣ישׁ וְאָחִ֔יו וְקָֽרְבָה֙ אֵ֣שֶׁת הָֽאֶחָ֔ד לְהַצִּ֥יל אֶת־אִישָׁ֖הּ מִיַּ֣ד מַכֵּ֑הוּ וְשָֽׁלְחָ֣ה יָדָ֔הּ וְהֶֽחֱזִ֖יקָה בִּמְבֻשָֽׁיו׃ וְקַצֹּתָ֖ה אֶת־כַּפָּ֑הּ לֹ֥א תָח֖וֹס עֵינֶֽךָ (דברים פרק כה פסוק יא,יב)

"במבושיו - מה מבושיו מיוחד שיש בו סכנת נפשות והרי הוא ב'וקצתה', כך כל דבר שיש בו סכנת נפשות הרי הוא ב'וקצותה את כפה'. וקצותה את כפה - מלמד שאתה חייב להצילו בכפה. מנין אם אין אתה יכול להצילו בכפה, הצילו בנפשה? תלמוד לומר: לא תחוס עינך"

כלומר, האישה למעשה ניסתה לפגוע בחייו של הגבר ולכן חל עליה דין רודף. "לא תחוס עיניך" מדבר על האפשרות שבה לא ניתן לקצוץ את כפה וצריך להמיתה על מנת לשמור על חייו של הגבר.

וכך גם פסק הרמב"ם: "וקצותה את כפה – לא תחוס עינך": "שכל החושב להכות חבירו הכייה הממיתה אותו, מצילין את הנרדף בכפו של רודף, ואם אינן יכולין מצילין אותו אף בנפשו שנאמר 'לא תחוס עינך'".

גדרים

ניתן להצילו בנפשו

דינו של הרודף הוא, כדברי חז"ל, ש"ניתן להצילו בנפשו". כלומר, מותר, ואף מצווה, להרוג את הרודף כדי להציל את הנרדף. כל היכול להציל נרדף ולא עשה זאת ביטל מצוות עשה שהיא "וקצותה את כפה", ועבר על שני לאוין שהם "לא תחוס עינך" ו"לא תעמוד על דם רעך".

אמנם כל ההיתר להרוג את הרודף אינו חל במקרה ש"ניתן להצילו באחד מאבריו" – כלומר, במקרה שכדי להציל את הנרדף אין צורך להרוג את הרודף, אלא ניתן להסתפק בקטיעת איבר וכדומה. במקרה כזה, אם בכל זאת אדם הרג את הרודף, פסק הרמב"ם, שאף שההורג עבר על איסור רציחה, הרי אין בית דין ממיתים אותו, וזאת בניגוד לרוצח רגיל, שדינו מיתה בסיף.

בנוגע למטרת ההריגה הסתפק הרב יחזקאל לנדא, בעל ה"נודע ביהודה", האם ההריגה היא על מנת למנוע מהרודף לרצוח את הנרדף (ולכן רשאי כל אדם לפעול במסגרת דין רודף גם ללא הוראה מבית דין מוסמך), או שהמטרה היא להעניש את הרודף על כך שסופו לרוצחו (והחידוש הוא שכל אדם יכול להענישו מבלי סמכות בית דין).

רודף בשוגג

בתלמוד מובאת מחלוקת בין תנאים האם דין רודף תלוי בכוונת הרודף לרצוח, ואין לפגוע בו אלא אם כן היתרו בו. הכרעת האמורא רב הונא היא שגם בהיעדר כוונת זדון, כגון בילד קטן העושה פעולה שמסכנת אחרים, ניתן לפגוע ברודף בהיעדר ברירה אחרת. במקרה של עובר שמסכן את חיי האם מותר להרוג את העובר רק כל עוד לא הוציא את ראשו. אם הוציא את ראשו אסור להרוג אותו כי אין דוחין נפש מפני נפש, וטבע העובר הוא לסכן את אמו. הרמב"ם פסק בעקבות הכרעת רב הונא. יישום מעשי אחר של שאלה זו נוצר בתקופת השואה, כשלעיתים בכיו של תינוק היה עלול להסגיר את אלו שהסתתרו עמו.

רודף בעבירות אחרות

בגמרא ישנה מחלוקת לגבי מי שעומד לחלל שבת או לעבוד עבודה זרה האם ניתן להורגו על מנת למנוע ממנו לעבור את העבירה. להלכה נפסק שלא.

נזקים ממוניים

אף שמותר להציל את הנרדף בכל דרך אפשרית, "אין אדם מציל עצמו בממון חבירו", ולכן המציל עצמו על ידי גרימת נזק, חייב לשלם לניזוק. אך אם גורם נזק לרכוש הרודף פטור מצד "שלא יהא ממונו של רודף חביב עליו מגופו". לעומת זאת, רודף ששבר כלים פטור מתשלום, מפני שחושף עצמו למוות בעצם הרדיפה וממילא חל עליו הכלל "קם ליה בדרבה מיניה". לעומתם הרודף אחר הרודף פטור מנזק של כל רכוש, לא מעיקר הדין אלא משום תקנה, שלא יתמהמה מלעזור לנרדף.

על פי הרמב"ם, דין רודף עשוי להיות מיושם גם כלפי חפצים "רודפים". כך למשל הוא פסק שאם ספינה עומדת לטבוע מכובד משאה, ומישהו זורק את המשא לים – הוא פטור מתשלומים, מפני "שהמשא שבה כמו רודף אחריהם להרגם, ומצוה רבה עשה שהשליך והושיעם".

רצח רבין ופסק דין רודף

ערך מורחב – רצח יצחק רבין

לאחר רצח ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, בידי יגאל עמיר, טען עמיר שעל רבין חל דין רודף, בעקבות חתימתו על הסכם אוסלו, וטענה זו נתפסה כהוכחה לכוונות הזדון של יגאל עמיר ברצח רבין.

ראו גם

• מוסר (הלכה)

לקריאה נוספת

• דב פרימר, "הגדרת דין רודף" (הגנה עצמית במשפט העברי), אור המזרח, כרך לא (1983), 325 – 337; (פורסם גם בספר נדיב לב)

קישורים חיצוניים

• אסופת מאמרים בנושא דין רודף, באתר ספריית אסיף
• איתמר ורהפטיג, ‏הגנה עצמית בעבירות רצח וחבלה, באתר "דעת", בתוך: סיני פא, תשל"ז
• נתן צבי פרידמן, ‏דין רודף למחבלים, באתר "דעת", בתוך: שנה בשנה תשל"ב, הוצאת היכל שלמה.