לואי ארמסטרונג מנגן בחצוצרה, 1947. ארמסטרונג נחשב לאחד ממוזיקאי הג'אז הגדולים ביותר במאה ה-20. נגינתו הכריזמטית, יכולת הביצוע החדשנית שלו ואישיותו המרשימה הפכו את הג'אז ממוזיקת ריקודים פרובינציאלית לצורת אמנות פופולרית.
הבילבי הוא בעל חיים אוכל-כול הפעיל בעיקר בשעות לילה, ואת מרבית שעות היום הוא מבלה בבטן האדמה. יש לו מספר מאפיינים גופניים המותאמים לחיים הליליים במדבר. הוא אינו זקוק כלל למים, ואת הנוזלים הדרושים לו הוא מקבל ממזונו העיקרי – זרעים וחרקים, שהוא משיג באמצעות לשונו הארוכה והדביקה או בעזרת שיניו החדות. הבילבי אינו בעל חיים טריטוריאלי והוא מסתפק בהפגנת דומיננטיות כלפי בני מינו. לנקבת הבילבי יש מספר מאפיינים מיוחדים המסייעים לגידול צאצאיה: תקופת ההיריון שלה – מהקצרות שביונקים, והיא מסוגלת לעכב את התפתחות העובר עד שהתנאים הסביבתיים משתפרים בתהליך הנקרא דיאפאוזה; פתח הכיס שלה ממוקם סמוך למפשעה ולא סמוך לחזה כמו אצל הקנגורו, וזאת כדי למנוע מהכיס שבו נמצאים צאצאיה להתמלא בעפר כאשר היא חופרת באדמה.
בעבר היה הבילבי נפוץ מאוד ברחבי היבשת האוסטרלית – מהמדבריות שבמרכז הארץ ועד לאזור החוף הדרום-מערבי. לאחר גילוי היבשת על ידי האירופאים, הצטמצמה מאוד אוכלוסיית הבילבי עד כדי סכנת הכחדה בעקבות מגוון איומים, ובראשם הכנסת השועל האדום והארנבון המצוי למרחב המחיה שלו. פעולות שימור ייצבו במידה מסוימת את האוכלוסייה, והמין אף הוחזר לאזורים שמהם נכחד בעבר. הבילבי אהוד מאוד בקרב האוסטרלים. דוגמה לכך היא ארנב הפסחא שהוחלף ב"בילבי הפסחא", בשל הדימוי השלילי של הארנב ביבשת כמין פולש לעומת הדימוי החיובי של הבילבי. הבילבי הוא יונק עדין הניתן לאילוף בקלות, אך בשל נדירותו בטבע אסור לגדלו כחיית מחמד.
שמן של סמטה פלונית וסמטה אלמונית, היוצאות מרחוב המלך ג'ורג' בתל אביב, נקבע על ידי מאיר דיזנגוף בשנת 1922. מייסדן, התורם היהודי מאיר גצל שפירא, רצה לקרוא לסמטאות על שמו ועל שם אשתו, סוניה, אולם דיזנגוף, ראש העירייה, התנגד לכך ששפירא יקבע את שמותיהם של הרחובות. המחלוקת בדבר שמן של הסמטאות התפתחה למריבה עזה בין שפירא לדיזנגוף, וראש העיר הודיע כי הסמטאות יקראו "פלונית" ו"אלמונית", כך שלא יוותר אזכור למייסדן. עם זאת, שמו של שפירא לא נעלם לגמרי מהנוף העירוני בתל אביב, ושכונת שפירא קרויה על שמו.