המעפיל האלמוני (אוניית מעפילים)

המעפיל האלמוני
	אונית המעפילים "המעפיל האלמוני"
ארגון	המוסד לעלייה ב'
קורות ההפלגה
נמל המוצא	סט
מספר מעפילים	794
רב החובל	ריקרדו
מפקד האונייה	יוסף דרור
גדעוני	ראובן אורן (אורנשטיין)
נתוני האונייה
הושקה	1875
שם קודם	San Miguel
תאריך רכישה	(נחכרה)
הדחק	450 טון
הנעה	פחם
מהירות	8 קשר

המעפיל האלמוני הייתה אוניית מעפילים. בעימות בהעברת מעפילי "לנגב" אל אוניות הגירוש לקפריסין נהרג המעפיל הרברט לזר, אך שמו עדיין לא היה ידוע בעת שפורסמה המודעה על נפילתו ועל הלווייתו. לזכרו ועל שם מפעל ההעפלה נקראה לבסוף האונייה.

שם האונייה

המחשבה הראשונית הייתה לקרוא לה בשם "הגנה-חירות" (שילוב שם המחתרת "ההגנה" עם "חירות" שם העיתון המחתרתי של חברי האצ"ל), אולם הנהגת "ההגנה" שינתה את שם האונייה יום לפני ההפלגה לשם: "המעפיל האלמוני".

ארגוני "הפורשים" השתמשו בשם "חירות", ותוספת המילה "הגנה" (המזכירה את ארגון "ההגנה"), הייתה מתפרשת כפעולה משותפת איתם.

תולדותיה

"סן מיגל" – ספינת חופים

שמה הראשון היה "סן מיגל" ("San Miguel"); שנת בנייה 1875; סוג כלי שיט: ספינת חופים להובלת נוסעים; שוקע 12 רגל.

"המעפיל האלמוני" – אונית מעפילים

רכש והכנה

נרכשה על ידי המוסד לעלייה ב' בשוודיה באמצעות איש עסקים שוודי בשם גיליאזיס. הפליגה ב-31 בדצמבר 1946 משוודיה למרסיי דרך הים הצפוני, ללא מעפילים. יוסל'ה דרור איש הפלי"ם היה מפקד הספינה, וראובן אורן ("פופכן") היה 'הגדעוני'. עם הספינה הפליגה גם ספינה אחות בשם "סאן בזיליו", שמפקדה היה ורנר סלומון ו'הגדעוני' שלמה "הנזי" רוזן. לרוע המזל עלתה סאן בזיליו על שירטון בקרבת קופנהגן ועקב כך לא השתתפה בסופו של דבר בהבאת מעפילים. בצרפת הוכשרו בספינה 870 מקומות לינה, ההכנות נמשכו מאוגוסט ועד לנובמבר 1946. צוות ההכנה כלל את יהושע בהרב, יוסל'ה דרור וראובן אורן. רב החובל היה ספרדי בשם ריקרדו ולצדו 12 מלחים, כולם אזרחי ספרד. לקראת הפלגה הוקם צוות המלווים אנשי הפלי"ם: שאול ביבר היה מפקד האוניה ולצדו יוסל'ה דרור, המכונאים עופר ויועלי, ואיש הקשר "הגדעוני" ראובן אורן (אורנשטיין). לרשותם עמד מכשיר קשר RCA מתוצרת בלגיה.

המעפילים

על סיפונה הפליגו 794 מעפילים; חניכי תנועות הנוער "השומר הצעיר" ו"בני עקיבא" מהונגריה, והתנועות "דרור", "נוחם" ו"בית"ר", וכן קבוצה ממרוקו, כולם בני נוער בלוויית מדריכים. הם נאספו בשני מחנות בשאטו-דה-לה-רו שליד ליון, וכן מחנה במרסיי, שם הוקם ב-2 בפברואר 1947 מחנה למעפילים לקראת העלייה לאונייה.

ההפלגה

הספינה הפליגה מנמל סט בצרפת ב-3 בפברואר 1947. על גשר הסיפון הציבו המעפילים שלט באנגלית ובו המילים: "נלסון! ראה את יורשיך!", בהתכוונם לאדמירל הבריטי עטור התהילה הוריישו נלסון. האונייה הפליגה מסט בדרום צרפת, למפרץ מול איי אייר (Îles d'Hyères) מזרחית לטולון, ונתיבה כלל בהמשך את מצר מסינה, כרתים, דרומית לקפריסין בנתיב לימסול – פורט סעיד, עד חופי הארץ. למחרת ההפלגה נתגלה קלקול במנוע, ונאלצו לעגון במפרץ אייר, 15 מייל מזרחית לטולון. בדרך לכרתים הים סער. הגיעה הוראה לשוט מדרום לקפריסין ולהגיע לחופי הארץ מכיוון דרום.

עימות עם הבריטים

המעפילים קבלו הנחיות והתכוננו לקראת עימות עם הבריטים; ההוראות היו רגילות והמעפילים תודרכו להתנגד פסיבית. הם התארגנו בקבוצות על פי ההשתייכות הארגונית ותודרכו להגן על ההגה, הגשר וחדר המכונות של האונייה מפני השתלטות בריטית צפויה. הוחלט לשוט בשעות הלילה לכיוון תל אביב, כדי להגיע אל חוף תל אביב לפני שהבריטים יופיעו. כמו כן כיבו את האורות. ההוראות היו רגילות, להתנגד פסיבית.

ב-14 בפברואר התגלתה הספינה על ידי מטוס בריטי. ב-16 בפברואר^[1] החלו ללוותה שתי משחתות בריטיות אשר תקפו את האונייה. הבריטים תקפו בעזרת שתי משחתות, ומשחתת שלישית המתינה במרחק. הם השליכו פצצות גז והעלו חיילים על הסיפון. ההתנגדות ערכה כמחצית השעה. על הסיפון התחוללו התכתשויות וכן הותזו סילוני מים. המשחתות נגחו בספינה שניסתה להתחמק. הבריטים השליכו רימוני גז והעלו חיילים על הסיפון. התחוללו תגרות וכן הותזו סילוני מים. כל העת התנהלה תקשורת באמצעות מכשירי קשר עם מפקדת "ההגנה" בארץ ישראל. בסיומה של ההתכתשות האלימה נכנעו המעפילים. הבריטים הודיעו שעל הספינה לשוט לנמל חיפה. והאנייה נגררה לנמל חיפה.

מפקד הספינה, שאול ביבר, הכין ביוזמתו האישית מקום מחבוא בטנק מים ל-10 אנשים בספינה. כאשר עלו הבריטים על הסיפון פנו המלווים אנשי הפלי"ם להסתתר במחבוא שהוכן מראש בטנק המים. הסתתרו בו הגדעוני ושבעה איש. המלווים במחבוא חולצו לאחר שהמעפילים הורדו, על ידי עובדי "סולל בונה" שעבדו בנמל.

המעפילים הועברו לספינות גירוש בריטיות בנמל חיפה, והובלו למחנה חורף 64–65 בקפריסין.