ציונות רוויזיוניסטית

מצע הבחירות הראשון של המפלגה הציונית רוויזיוניסטית

מייסד התנועה הרוויזיוניסטית, זאב ז'בוטינסקי

ציונות רוויזיוניסטית הייתה אחד מן הזרמים בתנועה הציונית. זרם זה נוצר בשל דרישה ל"רוויזיה", בחינה מחדש, של דרכי הפעולה של ההסתדרות הציונית העולמית בשנות ה-20 של המאה ה-20. מייסד הציונות הרוויזיוניסטית, הוגה הדעות המרכזי שלה והעומד בראשה, היה המנהיג הציוני זאב ז'בוטינסקי.

תחילתה של הציונות הרוויזיוניסטית הייתה בשנת 1923, עת פרישתו של ז'בוטינסקי מן ההסתדרות הציונית. פרישתו הגיעה לאחר שלא התקבלו הצעותיו לנקוט קו ברור ותקיף נגד המדיניות האנטי-ציונית של ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל. ז'בוטינסקי התנגד נחרצות לקו הפייסני של ד"ר חיים ויצמן, יושב ראש ההסתדרות הציונית דאז. תמיכה ציבורית במחאתו של ז'בוטינסקי, במיוחד בקרב צעירים במדינות מרכז ומזרח אירופה, הביאה עם הזמן להתגבשות גופים שהיוו את התנועה הרוויזיוניסטית. ב-1925 ייסד ז'בוטינסקי את ברית הציונים הרוויזיוניסטים (הצה"ר), כתנועה התומכת באידאולוגיה זו.

גופי התנועה הרוויזיוניסטית

• הזרוע המדינית של הרוויזיוניסטים הייתה ברית הציונים הרוויזיוניסטים שנקראה בקצרה הצה"ר. בהמשך התנתקה הצה"ר מההסתדרות הציונית בשל חילוקי דעות לגבי מדיניותה והוקמה ההסתדרות הציונית החדשה.
• עם השנים התנועה הרוויזיוניסטית תמכה במאבק מזוין לסילוק שלטון הבריטים מארץ ישראל, דבר שהתבטא בהקמת ארגונה הצבאי, מחתרת האצ"ל. ממנה התפצל הלח"י אשר כבר לא קיבל את מרות ההנהגה הרוויזיוניסטית.
• בני הנוער התחנכו לפי רוח הרוויזיוניזם בתנועת בית"ר. ברית החשמונאים היוותה תנועת נוער דתית מקבילה.
• הפועלים והעובדים הרוויזיוניסטים התאגדו בגוף שהתפצל מהסתדרות העובדים הכללית וקיים גם כיום, הסתדרות העובדים הלאומית.
• בארץ ישראל, שימשה קופת חולים לאומית כגוף המספק שירותי בריאות לציבור הצה"רי והבית"רי.
• באירופה, עד ימי השואה, התאגדו חיילים משוחררים באיגוד בעל אופי רוויזיוניסטי, ברית החייל.
• בימי השואה, התרחשו התקוממויות של בית"רים ורוויזיוניסטים בגטאות השונים. הארגון הצבאי היהודי (אצ"י) השתתף במרד גטו ורשה.
• קבוצה של רוויזיוניסטים בראשות אב"א אחימאיר הקימה את קבוצת ברית הבריונים.
• הנשים הפעילות בתנועה התאגדו תחת ברית נשים לאומיות.
• המכשיר הכספי של התנועה הרוויזיוניסטית היה קרן תל חי.
• עיתונים עיקריים של התנועה היו "חזית העם", "דואר היום", "עיתון מיוחד", "המשקיף", "הירדן", ו"חרות".

האידאולוגיה והמעש הרוויזיוניסטים

כאמור היה זה ז'בוטינסקי שהתווה את הרוח הרעיונית מאחורי התנועה הרוויזיוניסטית, בנוסף לכך גם עמד בראש חלק מארגוניה.

• השקפה מדינית: הציונות הרוויזיוניסטית דגלה במאבק מדיני המקביל למאבק צבאי כפתרון לבעיית יהודי הגלות שתסתיים בהקמת מדינה עברית בארץ ישראל בשתי גדות הירדן. על המאבקים האלה להיות מבוקרים כך שלא יסכנו את היישוב המתפתח בארץ באותם ימים. על המאבק המדיני להיות תקיף, ולפי שיטת הרוויזיוניסטים צריכה הייתה הציונות להצהיר בשעתו בגלוי, עוד בשנות ה-20, כי מטרתה הסופית היא יצירת רוב יהודי בארץ ישראל והקמת מדינה עברית.
• השקפה צבאית: המאבק הצבאי היה תלוי התקופה (ראו עוד בערך אצ"ל), אך חוץ מבימי מלחמת העולם השנייה, דגלה התנועה הרוויזיוניסטית במאבק מזוין ויזום נגד הממשל, המשטרה והצבא הבריטי על אנשיו, מוסדותיו, ציודו והתשתיות ששימשו אותו. כנגד ערביי ארץ ישראל יצא האצ"ל במדיניות של אי הבלגה. חלק מלוחמי מחתרת שנשפטו על ידי הבריטים היו עולי הגרדום. עד תחילת מלחמת העולם השנייה עסקה התנועה הרוויזיוניסטית במפעל גדול של ההעפלה הבלתי ליגאלית שנקרא עליית אף על פי.
• השקפה כלכלית: מבחינת השקפה כלכלית חברתית תמכו הרוויזיוניסטים בכלכלה ליברלית חופשית, דבר שהתבטא במסגרת הסתדרות העובדים הלאומית. לשיטתם, מלחמת המעמדות, סוציאליזם והקומוניזם פירושם הסבת נזק עצום למפעל הציוני הקם לאיטו והפניית מרץ לאידאולוגיות זרות שמסכן את הציונות.
• חינוך: מסגרות הנוער של בית"ר חינכו את הצעירים להגשמת הציונות, "חד נס" - תמיכה באידיאה הציונית ללא עירוב אידאולוגיות זרות (דוגמת סוציאליזם), משמעת, כבוד לזולת, והכשרה צבאית לקראת הקמת כוח צבאי עברי ולימים, לקראת כניסה למחתרת. צעירי בית"ר הקדישו שנתיים מחייהם במסגרת פלוגות הגיוס של בית"ר להגשמת התיישבות וביטחון. בבית"ר, לפי ז'בוטינסקי, ניהלו מאבק עיקש להשלטת הלשון העברית. מבחינת אורח חיים ותווי התנהגות טבע ז'בוטינסקי את המושג "הדר", או הדר בית"רי (בית"ר - ברית יוסף תרומפלדור), המבטא אצילות נפש, אבירות, גאווה, רוחב לב, יופי חיצוני, אדיבות וכיוצא בזה.

הישגיה וכשלונותיה

מספר גורמים משמעותיים עמדו לתנועה הרוויזיוניסטית לרועץ:

• תנועת הפועלים הייתה בעלת מספר גדול של מנהיגים שחילקו ביניהם את תפקיד ההנהגה, ואילו ז'בוטינסקי היה מנהיג-על בתנועתו. לבד ממספר אישים שבלטו, לא נוצרו מנהיגים משמעותיים בציונות הרוויזיוניסטית מלבדו. דמותו סחפה ציבורים מסוימים ועוררה התנגדות גדולה אצל אחרים. למעשה נוצרה זהות מוחלטת בינו לבין תנועתו, ונוצר מצב שבו ההתנגדות לז'בוטינסקי הייתה גם התנגדות לאידאולוגיה ולהפך. לכך לא סייעה עובדת גירושו מהארץ, מה שכפה עליו עבודה מחו"ל לעומת קירוב מנהיגי הפועלים למתרחש בארץ ישראל. מותו ב-1940 הביא למשבר גדול בתנועה.
• כישלון בגיוס משאבים כלכליים מספיקים למפעלי התנועה.
• ניהול של עמדות המפתח בהסתדרות הציונית, בהסתדרות העובדים ובארגונים נוספים על ידי אנשי הציונות הסוציאליסטית והמעשית תוך הרחקת הרוויזיוניסטים ממוקדי השליטה הפוליטיים והכלכליים ביישוב דאז.
• שואת יהדות אירופה החריבה את מוקד הכוח הגדול של הרוויזיוניסטים, שלא נשען כאמור על ארץ ישראל ולא על יהדות אמריקה.
• חשש וסלידה של רוב אנשי היישוב מפעולות מזוינות נגד הבריטים. כמו כן היו לתנועת הפועלים תומכים רבים גם בקרב הבורגנות, והשליטה בתנועה הציונית הייתה בידי מפלגות בורגניות.
• מאבק אידאולוגי חריף, שעמד בו גם רקע אישי, בין מנהיגי ואנשי תנועת הפועלים לראשי ואנשי הרוויזיוניסטים שיצר עוינות מופגנת כלפיהם ולעיתים אף מדיניות של הפליה (לדוגמה בחלוקת היתרי העלייה לארץ או בהפניה למקומות עבודה על סמך שיוך ארגוני ומפלגתי). דבר זה הוביל ליצירת גופים ציבוריים רבים המקבילים לאלה שכבר היו קיימים ביישוב, אך יועדו לאנשי התנועה. באירועים כמו רצח חיים ארלוזורוב או פיצוץ מלון המלך דוד הומטרו על הרוויזיוניסטים קיתונות של זעם וטינה. דוגמאות לכך היו במצבי קיצון של על סף מלחמת אחים בתקופת הסזון או באירוע אלטלנה.

הישגים בולטים:

• מפעל העלייה הבלתי ליגאלית הגדול שהתחילה בו התנועה הרוויזיוניסטית והביא בכ-50 אוניות קרוב ל-25,000 מעפילים.
• המאבק הצבאי המזוין שניהלה המחתרת נגד השלטונות הבריטיים הפך את שהייתם בארץ למרה ומסוייטת בשנים הסמוכות לתום המנדט. הייתה בכך השפעה על ההחלטה לסיום המנדט כמו על דעת הקהל הבריטית. במלחמת העצמאות הצטרפו לוחמי המחתרת אל "ההגנה" בלחימה ובהקמת צה"ל.
• מפעלים שהיו קטנים ביחס לאלו של תנועות הפועלים, אך ניתן למנות בהם התיישבות בארץ, פעולות חלוציות, חינוך המוני נוער בעולם ובארץ, הקמת הימאות העברית (דוגמת ירמיהו הלפרין) ויסוד התעופה העברית.
• הקמת מוסדות שהמשיכו להתקיים גם לאחר קום המדינה וחלקם עד ימינו (בהם קופת החולים, הסתדרות העובדים)
• הקמת גוף אופוזיציוני, הנושא אידיאה חדשה ושונה מזו של מנהיגות היישוב. רעיונות רבים מתוכה הוגשמו בשנות קיום המדינה.
• התנועה הרוויזיוניסטית היא למעשה בסיס הימין הפוליטי במדינת ישראל.

התנועה הרוויזיוניסטית כגוף מדיני פוליטי התקיימה לאחר קום המדינה בדמות מספר מפלגות, שהעיקרית היא תנועת החירות בהנהגת מפקד האצ"ל לשעבר, מנחם בגין. אל יוצאי התנועה הרוויזיוניסטית שעוד פעמו בקרבם תחושות של אפליה ועוינות כלפיהם (כמו מאירוע אלטלנה בקום המדינה) הצטרפו בהדרגה עולי המעברות, ותושבי יישובי ושכונות הספר שנאגר בהם מרמור על מדיניות הממשלה כלפיהם והביאה, בין היתר, לעליית מפלגת הליכוד לשנות שלטון. עד המהפך בשנת 1977 נשאה תנועת החירות סממנים אידאולוגיים רוויזיוניסטיים כמו התביעה לשתי גדות הירדן, עידוד יוזמה פרטית והפחתת מעורבות ממשלתית, קיום אופוזיציה לממשלה ומתן חלופה שלטונית הולמת. משרידי הרוויזיוניזם הימין מחזיק היום בעיקר את נושא אופי הכלכלה ומבחינה ביטחונית ומדינית שאיפה (במידה זו או אחרת) לשלמות המולדת.

לקריאה נוספת

• יעקב טובי, מלחמה בלי גבולות: התנועה הציונית הרוויזיוניסטית וסוגיית העלייה לארץ ישראל בשנים 1930-1940, אוניברסיטת חיפה, 2011. (הספר בקטלוג ULI)
• יעקב שביט, עונת הציד, הסזון: העימות בין 'היישוב המאורגן' לארגוני המחתרת 1937-1947, הוצאת הדר, 1976. (הספר בקטלוג ULI)
• יעקב שביט, מרוב למדינה: התנועה הרוויזיוניסטית: התוכנית ההתיישבותית והרעיון החברתי 1925-1935, יריב-הדר, 1978. (הספר בקטלוג ULI)
• יעקב שביט, יעקב גולדשטיין, ללא פשרות: "הסכם בן-גוריון - ז'בוטינסקי" וכשלונו 1934-1935, יריב-הדר, 1979. (הספר בקטלוג ULI)
• דב בר-ניר, מז’בוטינסקי עד בגין: דיוקנה של תנועה, הוצאת עם עובד, 1982. (הספר בקטלוג ULI)
• יעקב שביט, המיתולוגיות של הימין: עיונים בהיסטוריה פוליטית ואינטלקטואלית של הימין, בית ברל, 1986. (הספר בקטלוג ULI)
• יחיעם ויץ, ממחתרת לוחמת למפלגה פוליטית: הקמתה של תנועת החרות 1947–1949, הוצאת המרכז למורשת בן-גוריון, 2003. (הספר בקטלוג ULI)
• יחיעם ויץ, בין זאב ז'בוטינסקי למנחם בגין: קובץ מאמרים על התנועה הרוויזיוניסטית, הוצאת מאגנס, 2012. (הספר בקטלוג ULI)
• רינת-יה (גורודנצ'יק) רובינסון, סערה מסייעת: התנועה הרוויזיוניסטית בשנים 1925–1940, יד יצחק בן צבי, 2010. (הספר בקטלוג ULI)
• אסתר שטיין אשכנזי, "נשבעים לחסל את הגלות": התנועה הרוויזיוניסטית מסוף מלחמת העולם השנייה ועד הקמת המדינה (1944–1948), מכון ז'בוטינסקי, 2012. (הספר בקטלוג ULI)
• מינה גראור (עורכת), ימי הצה"ר: כרונולוגיה של התנועה הרוויזיוניסטית, 1949-1923, מכון ז'בוטינסקי, 2013. (הספר בקטלוג ULI)
• יהודית תידור באומל, בין אידאולוגיה לתעמולה: משלחת האצ"ל בארצות הברית ושורשי הימין היהודי המיליטנטי באמריקה, מאגנס, 1999. (הספר בקטלוג ULI)
• קלמן כצנלסון, שקיעת התנועה הז'בוטינסקאית, אנך, 1961. (הספר בקטלוג ULI)
• דוד סזרני, הכובע של מייג'ור פאראן: רצח, סקנדל ומלחמתה של בריטניה בטרור היהודי, 1945-1948, מאנגלית: נעמי כרמל, דביר, 2015. (הספר בקטלוג ULI)
• Joseph B. Schechtman, History of the Revisionist Movement, Hadar, 1970 (הספר בקטלוג ULI)
• Ya'akov Shavit, Jabotinsky and the Revisionist Movement, 1925-1948, F. Cass, 1988 (הספר בקטלוג ULI)
• Colin Shindler, Israel, Likud and the Zionist Dream: Power, Politics and Ideology from Begin to Netanyahu, I.B. Tauris, 1995 (הספר בקטלוג ULI)
• Colin Shindler, The Rise of the Israeli Right: from Odessa to Hebron, Cambridge University Press, 2015 (הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

• ארכיון אוסף הציונות הרביזיוניסטית, בספרייה הלאומית
• יחיעם, יץ, סערה מסייעת: התנועה הרוויזיוניסטית בשנים 1925-1940 מאת רינת-יה רובינסון | ציר ז'בוטינסקי, באתר הארץ, 16 בפברואר 2011
• קובי דנה, הלאומיות של ז'בוטינסקי: עיונים בכתביו, מגזין אימגו, דצמבר 2012.
• ציונות רויזיוניסטית, דף שער בספרייה הלאומית