קול ציון הלוחמת

קול ציון הלוחמת הייתה תחנת הרדיו המחתרתית של האצ"ל, וכלי ההסברה העיקרי והחשוב ביותר של המחתרת. הייתה זו תחנת הרדיו המחתרתית הראשונה בארץ ישראל.

שידורי תחנת קול ציון הלוחמת החלו ב-2 במרץ 1939. באותו זמן פעלה בארץ ישראל רק תחנת קול ירושלים, שפעלה משנת 1936, השתייכה לממשל המנדט הבריטי ושידרה באנגלית, ערבית והקדישה מספר שעות מצומצם לשפה העברית. ביום 2 באוגוסט 1939, פוצצה התחנה על ידי האצ"ל. בפיצוץ זה נהרגו השדרנית היהודיה, מאי וייסנברג והמהנדס הערבי, אדיב מנצור.

בראשית פעולתה, שידרה התחנה מתל אביב שלוש פעמים בשבוע. תחנת השידור של האצ"ל הייתה פרמיטיבית והמשדרים הונחו בתוך מזוודה קטנה הנוחה לנשיאה. כדי למנוע מהמשטרה הבריטית לאתר את השידור, היו השידורים קצרים, כעשר דקות, ונערכו כל פעם ממקום אחר. הציבור ידע את פרטי התחנה בעזרת כרוזים שהופצו על ידי האצ"ל, בהם אורך הגל ושעת השידור.

כל שידור פתח בנעימת "חיילים אלמונים" (לימים המנון לח"י ולאחריו המילים: "קול ציון הלוחמת, קול ציון המשתחררת", תחנת השידור של הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל". לאחר הפיצול בין האצ"ל ללח"י, השתנתה נעימת הפתיחה לשורה "למות או לכבוש את ההר", הלקוחה מ"שיר בית"ר".

באוקטובר 1939, הופסק לזמן קצר השידור בעיקר בשל הפילוג בין האצ"ל ללח"י, לאחר שאיש הארגון, אליעזר סירקיס, פרש ללח"י ולקח איתו את המשדר. פורשי לח"י הקימו תחנה משלהם - קול המחתרת העברית.

את השידור הראשון קריינה אסתר רזיאל (אחותו של דוד רזיאל, מפקדו הרביעי של האצ"ל). כעבור זמן תיארה את החוויה במילים הבאות:

"הוטל עלי לבצע את תפקידי ללא כל הכשרה מוקדמת, ורק הניסיון והזמן מורַי. מוצפת התרגשות בל תתואר אחזתי בידי את קופסת המתכת, אותה קופסה שבאמצעותה הועבר דבר הארגון לאוזני העם [...] בסיום השידור היה כתוב השיר 'חיילים אלמונים'. ההוראה הייתה לקרוא אותו מן הכתב, אולם בשל ההתרגשות הרבה שאחזה בי, שרתי אותו. למחרת נודע לי כי רבים מחברי הארגון הכירו את קולי בשעת השירה, ונאסר עלי לחזור שנית על מעשה זה."

בספרו "המרד", כתב מנחם בגין אודות חשיבותה הרבה של תחנת הרדיו למאמצי ההסברה של האצ"ל. הוא כתב כי בתחילה הם שידרו למספר דקות וסילקו מיד את המשדר ממקומו, מחשש כי הבריטים יעלו על השידור. לאחר פרק זמן מה מאסו בכך, החלו לשדר למשך פרקי זמן ארוכים יותר ופרסמו אזהרה כי ”אם הבריטים ינסו לגזול מאיתנו את תחנת השידור, ישלמו בעבור הניסיון בדם.”בעקבות איום זה שינו הבריטים טקטיקה והקימו תחנות הפרעה כדי להשתלט על התדרים בהם שידרה התחנה. כתגובה השתמשו חברי האצ"ל במשדר משוכלל שהיה קופץ מתדר לתדר, ובכרוזים של שידורי התחנה הודגש כי על המאזינים לחפש את צליליה בתדרים שונים עם תחילת ההפרעות.

עם הזמן נעשו שידורי התחנה ארוכים ומגוונים. בשנה האחרונה לקיומה נוספה לתחנה תוכנית מיוחדת לבני נוער - "קול ציון הלוחמת לנוער". התוכנית ארכה כשעה ושודרה בימי שישי אחר-הצהריים וכללה חידונים, מערכונים וחדשות.

ב-14 במאי 1948 נערך השידור האחרון ובו נאום לאומה של מפקד הארגון מנחם בגין, שהודיע על פירוק האצ"ל כארגון מחתרתי והפיכתו למפלגה הפוליטית "תנועת החרות". בתום נאומו של בגין, שינתה התחנה את שמה ל"קול החרות" ושידרה במשך ארבעה חדשים.

אחד מהידועים בשידורי "קול החרות" היה "נאום אלטלנה" של מנחם בגין, ששודר בשעות הערב של יום ג', 22 ביוני וארך כשעתיים. כשהוא בוכה הורה בגין על כניעה ללא תנאי של האצ"ל, ובלבד שלא תפרוץ "מלחמת אחים".

השידור האחרון של "קול החרות" בוצע ביום ו', 17 בספטמבר 1948.^[1]

הרקע להקמת קול ציון הלוחמת

כחלק מהתעמולה אותה רצה להפיץ האצ"ל בקרב היישוב העברי, הייתה הקמתה של תחנת שידור חשאית ולשם כך היה צורך באנשי מקצוע יצירתיים. פעיל ה-ארגון צבאי לאומי (אצ"ל) ומי שתפקד כמפקדו הראשון של ארגון לוחמי ישראל (לח"י), אברהם שטרן (יאיר), אסף מידע על מכשירי רדיו, בזמן שהותו בקרקוב ב-1935. בתוך כך, באותה תקופה נרכשו אביזרים וחלקים חיוניים להפעלת המכשיר והמטרה הייתה להעביר אותם לישראל בחשאי. אחרי שניסיונות שונים להקים תחנת רדיו פרו-יהודית בירושלים התבררו כלא יעילים, בסוף 1938 מפקדת האצ"ל החליטה סופית על הקמת תחנת שידור חשאית כאשר מטרתה העיקרית – לגרום לציבור ביישוב היהודי להבין כמה שגויה עמדת ההבלגה בה נקט כלפי המשטר הבריטי. שטרן תיאר זאת כשאמר:

"לא לאורך זמן תוכל המשטרה הבריטית להמטיר את החדשות המסולפות שלה באוזני הציבור. לא יארך הזמן ותהיה לנו תחנת שידור משלנו".

— שאול אבישי, מערכת התעמולה של האצ"ל: תכנים ושיטות 1931–1948, האוניברסיטה העברית, 2002

הניסיונות הראשונים להקמת התחנה

ירושלים הייתה העיר שבה נעשה הניסיון המעשי הראשון להפעיל את התחנה. שני מהנדסים, עולים חדשים מצ'כוסלובקיה, ביחד עם צבי מלצר, יעקב אליאב ויוסף חכים בנו משדר מאולתר – מזוודה בגודל של מטר על מטר ועשרים ס"מ. מפקד האצ"ל במחוז ירושלים, חנוך קלעי, היה הקריין הראשון של התחנה והוא כתב את התמליל. מי שהחליפו בתפקיד היה יעקב אליאב, פעיל באצ"ל ואחד ממייסדי הלח"י. השידור הניסיוני התרחש מגג ביתו של יעקב קמרה, מפעילי האצ"ל ברחוב ילין. המיקום נבחר בשל גובהו ואנטנת הרדיו החיצונית הייתה אמורה לשמש כאנטנה לתחנת השידור, אבל לאכזבתם הרבה של הפעילים – איכות האנטנה הייתה ירודה והשידור נקלט ברדיוס של 400 מטרים בלבד. אחרי ניסיון נוסף מבית אחר בעיר, הועברה התחנה לשכונת רחביה בירושלים, לניסיון נוסף, שהתברר כמוצלח. גם ניסיון נוסף הוכתר כמוצלח ולאחר זמן מה, התחנה הועתקה לת"א.^[2]

ניסיונות נוספים לתכנן משדר נעשו ללא הצלחה בפתח תקווה על ידי דוב פוק ושמואל ליטבק. ובנתניה על ידי משה מולדבסקי.^[3]

השנים הראשונות

באוגוסט 1938, אף על פי שהמכשיר הוכנס לתוך מזוודה קטנה והוגדר כפרימיטיבי, התחנה הייתה מוכנה לשידור. הפעלתה של תחנת השידור הייתה כרוכה בסכנה גדולה מאוד: קיום התחנה הפרו-יהודית, ממש מתחת לאפם של הבריטים לוותה בחשש גדול שמא מפעיליה ייתפסו וייעצרו. תחנת השידור יכולה הייתה לפעול במקום אחד רק לתקופה קצרה מהחשש פן הבריטים ייעלו על מקור הפעלתה. בהתרגשות גדולה והמון תקוות, התקיים השידור הראשון ב-2 במרץ 1939, מדירתו של אחד הפעילים, בנימין גורביץ-גור, סמוך לפתח תקווה. הקריינית, אסתר רזיאל-נאור, קיבלה לידיה את תמליל השידור הראשון, כאשר ברקע, שרק גורוביץ-גור את אות התחנה לפי הלחן של אברהם שטרן-יאיר לשיר חיילים אלמונים. כשניתן האות, קראה רזיאל נאור: “הלו! הלו! קול ציון הלוחמת, קול ציון המשתחררת, תחנת הרדיו של הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל! ברגע היסטורי זה, כשגורמים חיצוניים שונים מתנקשים בזכויותינו, מודיע הארגון הצבאי הלאומי בא"י בשם העם כולו, שהוא לא יוותר לעולם על מולדתו".^[4]

כל שידור הסתיים בהמנון של האצ"ל – החיילים האלמוניים. מיד לאחר השידור, "פורקה החבילה" כאשר כל אנשי התחנה הלכו בנפרד לדרכם כדי לא לעורר חשדות מיותרים. השידור כלל בדרך כלל שני חלקים: החלק הראשון סקר מבחינה חדשותית את המאורעות העכשוויים. כמו כן, הייתה גם סקירה פוליטית, פרשנות מדינית והועלו מעל גלי האתר קטעי עיתונות נבחרים. בחלק השני של השידור, סוקרו ידיעות רשמיות מטעם מפקדת האצ"ל. מחלקת ההסברה של הארגון עבדה שעות נוספות במקביל לעבודתה של תחנת השידור והפיצה כרוזים קצרים שקראו לציבור להאזין בשעות המסוימות בהן שידרה התחנה.^[5] עם הזמן שחלף, קהל המאזינים של קול ציון הלוחמת הלך וגדל והמטרה – ליכוד כל הכוחות היהודיים תחת תנועה לאומית אחת, התקרבה להשגתה.

פרוץ מלחמת העולם השנייה, הפילוג באצ"ל והפסקת השידורים

בשל פרוץ מלחמת העולם השנייה, הנטייה בקרב אנשי האצ"ל הייתה להפסיק את השידורים בתחנה נגד התעמולה הבריטית, זאת בשל המערכה נגד הנאצים. הארגון עצמו הפסיק פעולותיו נגד גורמי צבא בריטיים בארץ כדי שלא לפגוע במאמץ המלחמתי נגד גרמניה הנאצית. בנוסף הכריז האצ"ל על הפסקת אש חד צדדית ודרש מעל גלי האתר לשחרר את כל האסירים הפוליטיים היהודים. אברהם שטרן (יאיר) שהתנגד להפסקת אש חד צדדית מבלי לקבל תמורה פוליטית כלשהי, פילג את האצ"ל עם הקמתו של הלח"י - דבר אשר גרר את הפסקת השידורים, איתן לבני תיאר זאת: "קול ציון הלוחמת החלה לשדר בשנת 1939 ופעלה עד לפילוג באצ"ל בקיץ 1940. בשנת 1942 חודשו שידוריה לסירוגין".^[6] במהלך הפילוג, אחד הטכנאים בתחנה, אליעזר סירקיס שהלך בעקבותיו של אברהם שטרן ידע היכן הוחבא המשדר, לקח אותו והעבירו ללח"י. היה צורך בבנייה של משדר חדש וקול ציון הלוחמת שהחלה לשדר ב-1939 השתתקה אחרי שנה אחת בלבד.^[2] השידורים חודשו שנתיים לאחר מכן, כשביישוב היהודי הבינו את גודל הזוועות המתחוללות ברחבי אירופה כלפי אחיהם היהודים.

החזרת השידורים

החדשות בדבר רציחות המוני היהודים ברחבי אירופה, החלו מטפטפות גם לאוזני היישוב היהודי בארץ ישראל בשלהי 1942. עם הישמע הזוועות הנוראיות, קיוו ביישוב כי השלטונות הבריטיים יקלו על תנאי העלייה לארץ אך לא כך היו והאחרונים מצדם, שבו למדיניות הספר הלבן. האצ"ל, ראה חובה מוסרית עליונה לצאת בקריאה עולמית נגד רדיפתם של היהודים ולהבאתם ארצה של ניצולי השואה לישראל. בדצמבר 1942, שידרה קול ציון הלוחמת: "ביום אבל הלאום, בעצם ימי חורבנו הגדול, קורא הנוער העברי לעמו ולאומות העולם – אל תכסו על הדם! יהדות אירופה מובלת לטבח המוני אשר לא היה עוד כמוהו בתולדות עם ישראל...אלמלא האדישות היה חלק ניכר של יהדות אירופה ניצל מכליה... על חידוש מסורת גאולת הדם, לנקום בגרמנים ה' אלוהי צבאות ישראל, אל קנא ונקם, יהיה בעזרנו, אמן!".^[2]

בשידור אחר, הופנה הכעס הרב כלפי המשטר הבריטי שהתעלם משואת היהודים באירופה והתעקש לא להקל בתנאי העלייה: "בפרוץ המלחמה הכריז עם ישראל על לויאליות כלפי ממשלת בריטניה, כדי לעזור לה במיגור אויב העולם וישראל... בריטניה הגדולה התכחשה לידידות זו... עם ישראל לא ישכח את הבגידה...".^[4] במקביל, החליטה מפקדת האצ"ל לחדש את מערכת התעמולה נגד השלטון הבריטי בארץ ולהפעיל שוב, את קול ציון הלוחמת ביתר שאת. עבודת בניית המשדר החדש בוצעה בחשאיות בדירתה של אסתר רזיאל נאור בת"א. ב-4.2.1944 שודרה הכרזת המרד נגד שלטון הבריטים בארץ ישראל.^[2]

תפיסת המשדר על ידי הבריטים

במהלך חודש ימים מרגע חידוש השידורים, הבריטים עשו הכל כדי לעלות על עקבותיהם של מפעילי התחנה. רוב הניסיונות לא העלו דבר אבל ב-2 במרץ 1944 האצ"ל וקול ציון הלוחמת ספגו מכה קשה. ביתה של אסתר רזיאל-נאור בתל אביב, ממנו חודשו השידורים, הוקף באישון לילה על ידי חיילים ושוטרים בריטים. לאחר חיפוש שביצעו בביתה, מצאו את המשדר ואסתר ובעלה, יהודה נאור, נעצרו. אסתר נשלחה לבית המעצר בבית לחם ובעלה עבר בכמה בתי מאסר עד אשר הוגלה למעצר באפריקה. ראש הממשלה השישי של מדינת ישראל, ומי שמונה למפקד האצ"ל ב-1943, מנחם בגין, תיאר את לכידת קול ציון הלוחמת בידי הבריטים: "אחד האמצעים החשובים בהסברתנו, הייתה תחנת השידור שלנו... התחלנו מכישלון כפול. היא נתפסה בגלל אי זהירות בביתה של אסתר רזיאל".^[7]

האצ"ל לא נשאר חייב וכתגובה תכנן להשתלט על תחנת השידור הממשלתית הבריטית ברמאללה שבבעלותה היה משדר רב עוצמה. המטרה הייתה לשדר לא רק לאנשי היישוב אלא בעיקר ליהודי הגולה כדי להפיץ את דבר המרד וכדי לקרוא לכל יהודי הגולה להגיע לארץ ישראל. הפעולה הצבאית בפיקודו של מפקד היחידה המבצעית של הארגון, איתן לבני, הוגדרה בהצלחה אבל אף אחד באצ"ל לא לקח בחשבון את האפשרות הלא סבירה שבתחנה לא יימצא מיקרופון, דבר שאכן קרה ולמורת רוחם של אנשי הארגון – המנשר אותו כתב מנחם בגין לא הושמע מעל גלי האתר.^[5]

לאחר תפיסת המשדר

לאחר האכזבה הגדולה מכישלון המשימה הבינו באצ"ל כי הארגון חייב לבנות משדר גדול ומשוכלל שישמש לא רק כתחנת שידור שתכסה חלק נרחב מהארץ אלא שתוכל לקשר בין המחוזות למרכז הארגון.^[4] הדרך להשיג את החלקים לבניית המשדר החדש הייתה להגיע אל חברי הארגון ששרתו בתפקידי אפסנאות ובעלי גישה למחסני הצבא הבריטי. לאחר מספר פעולות איסוף חשאיות של הפעילים, כל האביזרים הועברו למעבדה בה נבנו עם הזמן מספר משדרים. השידורים חודשו באופן סדיר החל מ-12.6.46 כשהאחראי לתחנה מטעם המפקדה הוא דוד טהורי, שהיה גם הקריין.^[5] והפעם, לא כבעבר, פעלה התחנה בזמנים קבועים בשבוע. אחרי העבודה הטכנית, לרשות קול ציון הלוחמת עמדו עשרה משדרים בעלי עוצמה ואת קולה ניתן היה לשמוע בחו"ל – עיתונאים, אנשי תקשורת ויהודי הגולה. התחנה המחתרתית שאורגנה מחדש הייתה מסודרת, מתקדמת ומשוכללת הרבה יותר מבעבר. בתחנה אוישו רוב בעלי התפקידים בהם קריינים, טכנאים, אחראים לפרסום ומאבטחים.^[2] החל מנובמבר 1947 התחנה פעלה מדירה של דבורה דוסט.

התגובה הבריטית והמאבק על הישרדות התחנה

בשורות המשטר הבריטי ידעו שמול ההתארגנות החדשה של האצ"ל בכל הקשור לקול ציון הלוחמת, הם חייבים להשקיע הרבה יותר משאבים מבעבר כדי להשבית את התחנה. לכן, הוקמו יחידות מקצועיות של הצבא הבריטי, בעלות ניסיון ומכשור טכני מתוחכם שפותח כמעקב אחר סוכני ריגול גרמניים במלחמת העולם השנייה. בידי הבריטים היו את הכלים הטכנולוגיים להעלות על מקור שידור בתוך מספר דקות. באחד השידורים, ב-23.6.1946, למפקדת האצ"ל התברר כי הבריטים הפעילו מנגנון מיוחד שהשתיק את קול הקריין של תחנת השידור המחתרתית בחלקו של השידור. בתוך כך, לארגון היהודי נודע על כך שהבריטים נערכו בצורה מאורגנת ויעילה ומאיימים על הפעלתה של קול ציון הלוחמת. במקביל, התארגנה מחדש היחידה לאבטחת תחנת השידור מהפחד שמא הבריטים יפשטו על התחנה. היחידה עבדה ביעילות יתרה: לפני היציאה למשימות האבטחה, נפגשו אנשי היחידה לקבל הוראות. נבדקו ידיעות לגבי סכנה צפויה ודרכי תגובה של אנשי היחידה. בתוך כך, נבדקו גם דרכי מילוט במקרה של היתקלות עם הבריטים והגשת סיוע לנפגעים. בכל יום בו שידרה קול ציון הלוחמת, ננקטו אמצעי זהירות מחמירים – שניים מאנשי היחידה היו מגיעים מבעוד מועד לדירה ממנה התחנה עתידה הייתה לשדר, בדקו את השטח על כל צדדיו. גם תצפיתנים היו בקרבת מקום כדי להתריע אם הבריטים יגיעו. זמן השידור נקבע ביחס ישיר ליכולתם של הבריטים להגיע במהירות אל תחנת השידור כאשר לפי החישובים נדרשו 10 דקות לשידור.

במפקדת האצ"ל, חיפשו פתרון שירתיע את הבריטים מניסיונות צפויים לפשוט על התחנה. לפי הצעתו של מנחם בגין, פורסמה הודעה בכתב בה נאמר: "אם קול האמת של קול ציון הלוחמת יושתק – יושתק גם קול השקר של תחנת השידור הממשלתית".^[2] אזהרה זו לא הועילה ולפיכך ב-26.6.1946 פרסם האצ"ל אזהרה נוספת, תקיפה יותר: "כל ניסיון להוציא מידינו את תחנת השידור שלנו יעלה בדם, בדם רב".^[2] האזהרה השנייה הועילה כי מאותו רגע הבריטים לא הפעילו כוחות מזוינים נגד מפעילי התחנה. היה ביכולתם לעלות על עקבות השידור ולשתק את התחנה אך לשם כך היה עליהם להיחשף ולהסתכן בעימותים ישירים, ללא עזרה של טנק או שריון, מול אנשי האבטחה היהודיים והבריטים נמנעו מהתנגשות חזיתית. למרות זאת, הם החליטו לנסות ולשתק את שידור התחנה על ידי שימוש בשיטות הפרעה שונות. הם הפעילו משדר בעל עוצמה חזקה אשר היה מגלה את תדר השידור ומשמיע צלילים צורמים בטונים גבוהים שהפריעו מאוד לשידור התקין של התחנה. בתחילת 1947, נבנתה תחנת שידור מרכזית ברחוב בן יהודה בת"א שכללה משדר 200 וואט. מפעילי התחנה הוציאו הודעה בדבר הפרעות הבריטים לשידור וברגע שהפרעות אלו מתחילות יש לעבור מיידית לתדר שונה שייקבע מראש. למורת רוחם של הבריטים, המכשירים בהם השתמשו היו מכוונים לתדרים קבועים מבלי יכולת לשנותם ולכן ברגע שתדר התחנה שונה, הם נותרו חסרי אונים.^[4]

תחנה נוספת בעיר תל אביב הוקמה בביתה של רות בן-שחר שהייתה לוחמת ומפקדת בארגון הצבאי הלאומי. רות נודעה בשם המחתרתי רות רפאלי וראש קבוצת "אורית". היא הייתה חברת האצ"ל בת"א והקימה בביתה את תחנת השידור "קול ציון הלוחמת" הבלתי לגאלית, ללא ידיעת משפחתה בביתם שברחוב ירמיהו בתל אביב.

השידורים לחו"ל וסופה של קול ציון הלוחמת

ב-21.6.1946 שידרה התחנה קריאה לאומות העולם לבוא לעזר ניצולי השואה היהודיים ברחבי אירופה. הקריאה שודרה בשלוש שפות שונות: צרפתית, אנגלית ורוסית. כמו כן, בקריאה הובהר כי מאבק האצ"ל נגד הבריטים בארץ ישראל אינו מאבק זמני אלא מרד שמטרתו לנקות את הארץ משלטון זר. המאבק הוא על חיים ומוות עד להשגת השלטון בארץ ישראל והקמת מדינה יהודית. בנוסף, העיתונות והסוכנויות הטלגרפיות באירופה קיבלו את תמלילי השידורים מיד עם תום השידור. כתוצאה מהפצת המסרים של קול ציון הלוחמת, החלו להתפתח קשרי ידידות בין עיתונאים זרים לאנשי האצ"ל. היו כתבים בעלי שם עולמי, שהורשו לראיין את מפקד הארגון היהודי, מנחם בגין או לשוחח עם דוברים בכירים בארגון. באצ"ל הבינו כי הצליחו להחדיר את מסריהם, מטרותיהם ובעיקר את צדקת מאבקם בדעת הקהל העולמית.

לאחר החלטת עצרת האומות המאוחדות בכ"ט בנובמבר 1947, בדבר סיומו של המנדט הבריטי בארץ והקמתם של שתי מדינות, ליהודים ולערבים זו לצד זו, האצ"ל החל עולה ועולה יותר מהמחתרת. במקביל גם שידורי קול ציון הלוחמת עלו דרגה. החשיפה היתרה התבטאה בהרחבת השידורים ובקיבוע התוכניות. בשנה האחרונה בה שידרה מעל לגלי האתר, הפעילה קול ציון הלוחמת את התוכנית: "קול ציון הלוחמת לנוער" אשר שידרה תכנים מיוחדים לבני הנוער בהנהלתה של חברת האצ"ל, שולמית כצנלסון. כצנלסון כתבה לתוכנית גם את התסכית "שנים עשר הענבלים" לזכרם של 12 עולי הגרדום.^[4]

למרות כל הקשיים ומאבק הבריטים בהפעלת התחנה מאז שהוקמה ב-1939, התחנה ככלי תעמולה הוכיחה את יעילותה. המאמצים שהשקיעו כל הצדדים, הבריטים שניסו להפריע ולבטל את השידורים והיהודיים שניסו להעביר את מסרם, מלמדים כמה הייתה חשובה התעמולה בשידורי התחנה.^[2] עם חלוף השנים מאז הקמתה, קהל המאזינים של התחנה הלך וגדל ואיתו גדלה תחושת ההשתתפות מעשית במאבק על חופש משלטון זר. ב-14.5.1948 התקיים השידור האחרון של קול ציון הלוחמת: מפקד האצ"ל, מנחם בגין נשא נאום לאומה בו הודיע על פירוק ארגון המחתרת והפיכתו למפלגה פוליטית. את דבריו סיים בגין בקריאה: "גור אריה יהודה, למען עמנו, למען ארצנו, קדימה לקרב, קדימה לניצחון".^[5]

עורכים ושדרים

לקריאה נוספת

"המרד", מנחם בגין, אחיאסף, 1962.

קישורים חיצוניים

קול ציון הלוחמת, בלקסיקון "העין השביעית" לתקשורת ועיתונות

הערות שוליים

^ "'קול החרות' הפסיק שידוריו", המשקיף, 19 בספטמבר 1948, עמ' 4
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ ⁸ שאול אבישי, מערכת התעמולה של האצ"ל: תכנים ושיטות 1931–1948, האוניברסיטה העברית, 2002
^ יהושע אופיר, ראשוני אצ"ל 1931-1940, תשס"ב - 2002, עמ' 172-174
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ שאול אבישי, תעמולה במחתרת, ראובן, 2008
^ ¹ ² ³ ⁴ משה (מוסקה) שטיין, הקונצרט במחתרת, ברית חיילי האצ"ל, 1993
^ איתן לבני, המעמד, מבצעים ומחתרת - סיפורו האישי של מפקד המבצעים של האצ"ל, עידנים וספרי ידיעות אחרונות, 1987
^ מנחם בגין, המרד - זיכרונותיו של מפקד הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל, אחיאסף, 1950

[1] "'קול החרות' הפסיק שידוריו", המשקיף, 19 בספטמבר 1948, עמ' 4

[avishay1-2] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ ⁸ שאול אבישי, מערכת התעמולה של האצ"ל: תכנים ושיטות 1931–1948, האוניברסיטה העברית, 2002

[3] יהושע אופיר, ראשוני אצ"ל 1931-1940, תשס"ב - 2002, עמ' 172-174

[avishay2-4] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ שאול אבישי, תעמולה במחתרת, ראובן, 2008

[moses-5] ¹ ² ³ ⁴ משה (מוסקה) שטיין, הקונצרט במחתרת, ברית חיילי האצ"ל, 1993

[6] איתן לבני, המעמד, מבצעים ומחתרת - סיפורו האישי של מפקד המבצעים של האצ"ל, עידנים וספרי ידיעות אחרונות, 1987

[7] מנחם בגין, המרד - זיכרונותיו של מפקד הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל, אחיאסף, 1950

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]