הסתדרות העובדים הכללית החדשה
 | |
 | |
| התאגדות | ארגון עובדים |
|---|---|
| מדינה |
 ישראל |
| מטה הארגון | רחוב ארלוזורוב 93, תל אביב |
| סינוף בינלאומי | קונפדרצית איגודי העובדים הבין-לאומית (ITUC) |
| סניפים | 29 מרחבים |
| חברים |
800,000 חברים וחברות לפחות 560,000 מיוצגים בהסכמים קיבוציים, נכון ל-2001[1] |
| יושב ראש | ארנון בר-דוד |
| תקופת הפעילות | 1994–הווה (כ־30 שנה) |
| נוצר מתוך | ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, שהוקמה ב-1920 |
| http://www.histadrut.org.il | |
  | |
הסתדרות העובדים הכללית החדשה (הידועה גם בשמות: ההסתדרות החדשה או ההסתדרות) היא גלגולה הנוכחי, בשם חדש ובסגנון שונה, של ההסתדרות הכללית של העובדים בישראל שהיוותה את הגוף המארגן המרכזי בתנועת העבודה הישראלית מ-1920 ועד 1994. זהו ארגון העובדים הגדול בישראל, המהווה ארגון-גג של איגודים מקצועיים והסתדרויות וכולל ועדי עובדים המייצגים את רוב העובדים המאוגדים בישראל. ההסתדרות החדשה מחזיקה בנכסים המעטים שנותרו בידי "חברת העובדים". על פי פרסומיה, נכון לשנת 2020 מיוצגים על ידי ההסתדרות כ-800 אלף עובדים[2].
מקום מושבה של הנהלת הסתדרות העובדים הכללית החדשה הוא בבית הוועד הפועל של ההסתדרות (שנקרא בעבר "בית הוועד הפועל") ברחוב ארלוזורוב 93 בתל אביב.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל
ההסתדרות הכללית קמה בשנת 1920, כארגון שנועד לתת מענה כולל, בכל תחומי החיים, לצרכיהם של פועלים יהודים חסרי הון שעלו לארץ ישראל וכמנוף ציוני לבניית היישוב היהודי בארץ ישראל. המוסדות שהקימה ההסתדרות טרם הקמת המדינה מכונים מוסדות 'המדינה שבדרך'. בשל תפקיד ייחודי זה צברה ההסתדרות כוח רב והפכה לגוף כלכלי שהחזיק בבעלותו חלק גדול מהמשק הישראלי וכן מוסדות חינוך ובריאות מרכזיים – בנוסף לייצוג מרבית העובדים במשק.
בניגוד לאיגודי עובדים בעולם שימשה ההסתדרות בה-בעת גם כגוף גדול להעסקת עובדים. הדבר היה חיוני לפי עקרונות ההסתדרות ולפי חזונו של דוד בן-גוריון שראה את ההסתדרות כתשתית בדרך להקמת מדינה. אולם, בחלוף הזמן ולאחר הקמת המדינה נמתחה ביקורת על מבנה זה שכלל קונפליקטים מובנים. ההסתדרות נשלטה על ידי סיעות מפלגתיות נבחרות, ועל אף שהיה בה ייצוג למפלגות שונות, מפא"י שהייתה מפלגת השלטון במדינה הייתה גם הטון הדומיננטי בה. עם הזמן הלך והתהווה נתק בין העסקנים המפלגתיים והמנגנון הבירוקרטי והפקידותי אשר הוביל את ההסתדרות, לבין ציבורי פועלים שהרגישו שדרכם להנהגת הארגון חסומה. גם הקשר העמוק שבין ארגון העובדים לבין מפלגת השלטון אשר ניווטה את המדינה – מעסיק גדול ומרכזי נוסף, יצרה קונפליקטים מובנים אף היא שהעמיקו את הפער בין הנהגת ההסתדרות ורבים מחבריה – מעמד הפועלים. לצד זאת סייע קשר זה לשרידותו של המנגנון לאורך שנים. אחד מראשי ההסתדרות אשר זיהה מגמה זו וניסה לעצור אותה בלא הצלחה היה יצחק בן אהרון אשר התייחס גם להיבט העדתי במשבר זה כאשר טען כי בהסתדרות קיימת "פקידות לבנה על פרולטריון שחור".
עם המהפך בשנת 1977 ולאור הצעדים הכלכליים ליתר ליברליזציה במשק ב-1981 ותוכנית הייצוב הכלכלית של 1985 נאלצה ההסתדרות להתמודד מול שרי אוצר עוינים מחד ומול ציבור עובדים עוין מאידך וכתוצאה מכך הגיעה לשיתוק והתפוררות. בראשית שנת 1994 הציב חיים רמון, שר הבריאות בממשלת רבין ומבכירי מפלגת העבודה, מטרה לעצמו לשנות את המבנה ה"דו ראשי" של ההסתדרות כמעסיק שהוא איגוד עובדים – ו"לברוא אותה מחדש" כ"איגוד עובדים רזה ושרירי". לשם כך הקים רמון באפריל 1994 את סיעת ר"ם - חיים חדשים בהסתדרות, אשר נתמכה על ידי קשת פוליטית רחבה הן משמאל (מפ"ם, ורצ) והן מימין (שינוי וחברים בסיעת תכלת לבן, שמצעה כמעט אומץ בשלמותו על ידי רמון[דרוש מקור]). כמו כן נתמך המהלך של רמון על ידי תעשיינים וגורמים עסקיים אחרים.
בוועידה ה-17 של ההסתדרות שהתקיימה ב-10 במאי 1994 זכתה סיעת ר"ם ברוב ולראשונה הדיחה מראשות ההסתדרות את סיעת מפלגת העבודה, בראשות חיים הברפלד. הוקמה קואליציה "מקיר לקיר" בהשתתפות סיעות הליכוד, ש"ס ומק"י. בעקבות כך יישם רמון את הרפורמה, ושינה את שם הארגון ל'הסתדרות העובדים הכללית החדשה'.
עם הקמת ההסתדרות החדשה בשנת 1994 הופרדה ההסתדרות ממרבית הגופים שהחזיקה בהם – ובראשם הפרדתה מקופת חולים כללית, אשר החברות בה עד אז כללה גם חברות בארגון העובדים, ואשר היוותה מקור תקציבי מרכזי של הארגון. בעקבות הפרדת קופת החולים מההסתדרות, צנח מספר חבריה בקרוב לשני שלישים. בין הגופים שהופרטו מן ההסתדרות בתהליך הקמת ההסתדרות החדשה גם סולל בונה, קונצרן כור, נסגר העיתון "דבר" ועוד. על אף ההפרטה הנרחבת נותרו ברשות ההסתדרות באמצעות חברת העובדים עוד מספר גופים בהם רשת בתי האבות "משען", רשת החינוך המקצועי "עמל", הוצאת עם עובד וקרנות פנסיה גרעוניות (שהולאמו בשנת 2003), אולם מאז הקמת ההסתדרות החדשה – ליבת עיסוקה הוא האיגוד המקצועי וייצוג עובדים. על אף הירידה התלולה במספר העובדים המאוגדים בהסתדרות בעקבות הפרדת קופת חולים כללית מההסתדרות, נותרה ההסתדרות החדשה ארגון העובדים הגדול והמשמעותי במשק.
מעמד ההסתדרות החדשה במשק הישראלי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
החוק בישראל, כמו בכל מדינה דמוקרטית מאז שלהי המאה ה-19, מתיר לעובדים להתאגד, במטרה להבטיח להם זכויות שלעובד הבודד יהיה קשה להשיג במשא ומתן אישי מול ההנהלה. חתימה על הסכם קיבוצי והכרזה על שביתה אינם בסמכותו של ועד העובדים אלא בסמכותו של ארגון עובדים. החוק מאפשר לעובדים במפעל לפתוח ב"צעדים ארגוניים" – שביתה או עיצומים – רק לאחר שארגון העובדים מכריז בשבילם על סכסוך עבודה.
כשליש מהעובדים השכירים בישראל עובדים במקומות עבודה מאורגנים עם הסכם קיבוצי, וכרבע מהשכירים חברים בארגוני עובדים[3], אך קיימת שונות רבה בין האוכלוסיות – שיעור השכירים החברים בארגוני עובדים בקרב הערבים מגיע רק ל-20% ובקרב החרדים הוא אף נמוך יותר, 18%[4]. מדובר בשיעור נמוך ביחס לעולם המערבי – לעומת למעלה מ-50% במרבית מדינות אירופה ולמעלה מ-80% החברים בארגוני העובדים במדינות מסוימות, כמו מדינות סקנדינביה. ההסתדרות החדשה שהיא הגדולה מבין ארגוני העובדים בישראל מייצגת נכון למרץ 2017 כ-700 אלף עובדים במסגרת ההסכמים הקיבוציים עליהם היא חתומה, וחברים בה כ-560 אלף עובדים[5][1]. מלבדה ישנם מספר ארגוני עובדים פרופסיונאליים ותיקים כגון ארגוני המורים (הסתדרות המורים וארגון המורים העל יסודיים), ההסתדרות הרפואית וארגוני הסגל האקדמי באוניברסיטאות, וכן מספר ארגוני עובדים כלליים קטנים יותר כגון הסתדרות העובדים הלאומית, כוח לעובדים ומען[6][7].
היותה של ההסתדרות החדשה ארגון העובדים הגדול ביותר בישראל, בפער גדול מארגוני העובדים האחרים, הופכת אותה לארגון המייצג את מעמד העובדים השכירים בישראל, מול ארגוני המעסיקים והממשלה, והיא מופיעה כמייצגת אותם בדיוני חקיקה הנוגעים לעולם העבודה בוועדות הכנסת, וכן חותמת על הסכמים קיבוציים כלליים מול ארגוני המעסיקים, המורחבים גם במסגרת צווי הרחבה – כגון העלאת שכר המינימום במשק, או קביעת אורך שבוע העבודה. כמו כן מהווה ההסתדרות ארגון בענפי המשק השונים, והיא ארגון העובדים הכללי היחיד בישראל החותם מול ארגוני המעסיקים גם הסכמים קיבוציים ענפיים (המורחבים על פי רוב אף הם בצווי הרחבה, כגון בבנייה, בתובלה, באבטחה, בניקיון ועוד).
מבנה ארגוני
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מדי חמש שנים נערכות בחירות כלליות למוסדות ההסתדרות (על בסיס סיעות) וליו"ר הארגון. המוסד העליון של ההסתדרות החדשה הוא ועידת ההסתדרות הממונה 2001 צירים ומתכנסת לאחר כל בחירות כלליות – וממנה את חברי "בינ"ה" – בית נבחרי ההסתדרות (לשעבר – הוועד הפועל של ההסתדרות), מוסד דמוי פרלמנט בן 171 חברים המוסמך להתוות ולאשר את מדיניות ההסתדרות, וכן לשנות את חוקת ההסתדרות מכוחה פועל הארגון. יו"ר הארגון הנבחר בבחירות ישירות, מוסמך (בכפוף לאישור בינ"ה) למנות את חברי הנהגת ההסתדרות – הגוף העליון המנהל את פעולתה וענייניה השוטפים המונה 15–51 חברים, בנוסף ליו"ר ההסתדרות ויו"ר נעמת. מאז 27 במרץ 2019 יו"ר ההסתדרות הוא ארנון בר דוד. חלק מחברי הנהגת ההסתדרות הם יושבי ראש של אגפים ואיגודים בהסתדרות, ואחרים הם ראשי ועדים גדולים. מלבד מוסדות אלו המקבילים למבנה הדמוקרטי של רשות מחוקקת ורשות מבצעת, ישנה בהסתדרות גם רשות שיפוט שתפקידה לברור במחלוקות בין חברי הסתדרות ואיברים שונים בארגון הנוגעות לדרכי פעולתו בהתאם לחוקי המדינה ולחוקת ההסתדרות, ובה דיינים עורכי דין הממונים על ידי בינ"ה.
ההסתדרות כוללת שורת איגודים מקצועיים וענפיים, הכפופים כולם למרות האגף לאיגוד מקצועי המופקד על יחסי העבודה שבין העובדים למעסיקים ובין ההסתדרות לארגוני המעסיקים ומאשרת הכרזת סכסוכי עבודה וחתימת הסכמים קיבוציים. בכך נבדלת ההסתדרות ממרבית ארגוני-הגג המקצועיים בעולם, בהם בסמכות כל ארגון וארגון בנפרד לנהל את יחסי העבודה בתחומו והם אינם כפופים למרות הארגון המרכזי (דומה לה רק ארגון ה-ÖGB האוסטרי). יו"ר האגף לאיגוד מקצועי נבחר על ידי בינ"ה. הוועדה לתיאום ולביצוע באגף זה היא הגוף שבסמכותו להכריז על סכסוכי עבודה ענפיים או כלליים במשק, וזאת בכפוף לאישור בינ"ה. האיגוד המקצועי הגדול בהסתדרות הוא הסתדרות המעו"ף (שבעבר נקראה 'הסתדרות הפקידים'[8]) המונה כ-250 אלף עובדים, אחריו הסתדרות עובדי המדינה, הסתדרות המח"ר (האקדמאים במקצועות החברה והרוח) – וישנם עוד איגודים מקצועיים רבים נוספים כגון איגוד עובדי התחבורה, איגוד עובדי הסלולר, האינטרנט וההיי-טק, הסתדרות עובדי הבניין והעץ, הסתדרות עובדי המזון והפרמצבטיקה ועוד.
מלבד הפילוח לאיגודים מקצועיים, מחולקת ההסתדרות גם ל-30 מרחבים גאוגרפיים (אשר כונו בעבר מועצות פועלים) הכפופים לאגף ארגון ומרחבים. ההצבעה הכללית מדי חמש שנים לסיעות הוועידה הכללית, נספרות גם על בסיס אזורי – ועל פי הן מכונסות מועצות המרחבים הבוחרות את ראשי המרחבים. מרחבי ההסתדרות מלווים את המפעלים ומקומות העבודה המקומיים שבאזורם, בעוד האיגודים המקצועיים מלווים את מקומות העבודה בעלי הפריסה הארצית. על פי רוב במרחבים ישנם מזכירי איגוד מקצועי המלווים גם על ידי האיגודים המקצועיים השונים, ובכל מקרה בכל הקשור להכרזת סכסוכי עבודה כפופים גם המרחבים לאגף לאיגוד מקצועי. כמו כן, אמונים המרחבים על איגוד מקומות עבודה נוספים בתחומם.
להסתדרות אגפים נוספים, כגון האגף להתאגדות עובדים האמון על הקמת ועדי עובדים חדשים, האגף לקידום השוויון, אגף כלכלה, אגף הרווחה, אגף הספורט, המחלקה המשפטית, המחלקה לקשרים בין-לאומיים, המינהלת לרישום חברים גביה ושירות, אגף מנהל ועוד. כמו כן, לצד הארגון וכחלק אורגני ממנו פועל ארגון הנשים הגדול בישראל – נעמ"ת (אשר הבחירות למוסדותיו ולמרחביו מתקיימות במקביל לבחירות הכלליות למוסדות ההסתדרות, כשלכלל הנשים החברות בהסתדרות זכות בחירה).
בשנת 2018 הקימה ההסתדרות מכון למחקר כלכלי חברתי, לחברי המועצה האקדמית של המכון נבחרו: ירון זליכה (יו"ר), שי בירן, אפרים צדקה, ניצה (קלינר) קסיר, יוסי זעירא, טלי קריסטל, לאה אחדות ועו"ד בני כהן[9][10].
ההסתדרות מעסיקה 1,031 עובדים, העוסקים במתן ייעוץ, הדרכה, ייצוג משפטי, ייעוץ ארגוני ושירותי תרבות ורווחה לעובדים המאוגדים בה. עובדי ההסתדרות מאוגדים בעצמם, בוועד משלהם, שלעיתים מנהל סכסוכי עבודה עם הנהלת ההסתדרות עצמה. תקציב ההסתדרות לשנת 2017 צפוי להסתכם ב-596 מיליון ש"ח[11].
בהסתדרות פועל מבקר פנימי בעל סמכויות פיקוח רחבות על הארגון וכלל הגופים התלויים בו. המבקר ממונה על ידי נשיאות בינ"ה, ומאושר על ידי בינ"ה, ואחראי בפניה בלבד ולא בפני הרשות המבצעת (הנהגת ההסתדרות). המבקר הוא שמחליט על נושאי הביקורת, אולם לבינ"ה, ולהנהגת ההסתדרות באישור בינ"ה הרשות להטיל עליו גם משימות ביקורת ספציפיות. על אף שההסתדרות היא אגודה עות'מאנית, היא כפופה גם לביקורת מבקר המדינה – זאת למעט בתחום האיגוד המקצועי, וזאת במטרה לשמור על עצמאות האיגוד המקצועי המייצג עובדים ואיגודים פעמים רבות מול המדינה כמעסיק.
החברות בהסתדרות החדשה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההסתדרות פתוחה להצטרפות של כל שכיר ישראלי אשר יכול להצטרף אליה באופן עצמאי על מנת ליהנות משירותי פרט שונים שהיא מציעה. בהתאם לחוק הסכמים קיבוציים, ההסתדרות הופכת לארגון יציג של כלל העובדים במקום העבודה, היכולה לשאת ולתת לחתימת הסכם קיבוצי, אף אם חברי ההסתדרות מהווים שליש בלבד מכלל העובדים במקום העבודה ואין במקום העבודה ארגון עובדים אחר שיש לו יותר חברים. לעיתים ההסתדרות החדשה אינה גובה דמי חבר מעובדים במקומות עבודה בהם קמה התארגנות ראשונית שטרם הבשילה לכדי חתימה על הסכם קיבוצי[12]. דמי החבר בהסתדרות עומדים על גובה של 0.9% מהשכר (עד לתקרה חודשית של 157.18 ש"ח). בנוסף גובה ההסתדרות דמי טיפול ארגוני בגובה 0.75% מהשכר (עד לתקרה חודשית של 130.98) ממי שאינם חברים בארגון עובדים, אך חל עליהם הסכם קיבוצי או צו הרחבה שבהם נקבע ניכוי זה[13].
כל חבר הסתדרות זכאי בהתאם למקום עבודתו ולמקצועו להיות חבר בהסתדרות ענפית אחת, ובהסתדרות מקצועית אחת (כך למשל עובדת סוציאלית המועסקת במשרד הרווחה תהיה חברה הן בהסתדרות עובדי המדינה והן באיגוד העובדים הסוציאליים).
ההסתדרות מעניקה לחברים, בתמורה לדמי החבר, סל שירותים הכולל: קרן שביתה, המבטיחה את קיומם הכלכלי של עובדים בזמן שביתה; זכות לבחור ולהיבחר למוסדות ההסתדרות; סיוע משפטי אישי מול מעסיקים; חברות בנעמת לנשים – המעניקה להן סיוע משפטי בנושאי משפחה, אפליה, זכויות סוציאליות מיוחדות ופעילויות ייחודיות לנשים; חברות במועדון הצרכנות 'ביחד בשבילך' וכן שירותי פנאי, כולל אפשרות כניסה לאחד מחמשת הקאנטרי-קלאבים של ההסתדרות, כרטיסים מסובסדים להצגות ואירועי תרבות, ועוד.
בשנת 2016 הוקם מועדון צרכנים ביחד בשבילך שמונה כ-150 אלף חברים.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]יצירת ההסתדרות החדשה ותקופת חיים רמון (1994–1995)
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
ההסתדרות החדשה קמה מתוך ההסתדרות הכללית בשנת 1994 ביוזמתו של היו"ר הנבחר חיים רמון. רמון ועמיר פרץ, שני פוליטיקאים צעירים ממפלגת העבודה (שהשתייכו לקבוצת חברי כנסת שכונו השמינייה), הקימו סיעה בשם "חיים חדשים", שפרשה מסיעת העבודה בהסתדרות, והתמודדה נגד המזכ"ל חיים הברפלד. הסיעה ניצחה בבחירות כשהציעה במצעה להפוך את ההסתדרות מגוף מדינתי מנוון ומשותק, בעל 'שני ראשים' (איגוד מקצועי במקביל למשק עובדים במסגרת חברת העובדים במסגרתו היוותה מעסיק) לאיגוד מקצועי "רזה ושרירי" שיילחם באופן יעיל למען העובדים – בין היתר על רקע המצב הכלכלי הקשה אליה נקלעה אשר הוביל לכך שנאלצה לקחת הלוואות חוזרות ונשנות מהמדינה – דבר אשר החליש לטענת רמון את כוחה הארגוני מולה כמעסיק[14]
לאחר ניצחונם, מונה רמון למזכ"ל ההסתדרות, ופתח בסיועו של פרץ ברפורמה מקיפה שכללה הפרטה רחבה של נכסיה, הפרדתה של קופת החולים הכללית והפיכת החברות בהסתדרות לוולנטרית יותר, ותוכנית הבראה וקיצוץ דרמטית. עד לרפורמה זו הייתה החברות בקופת חולים כללית מהווה גם חברות אוטומטית בהסתדרות ותשלום מיסי חבר לה. במסגרת הרפורמה הופרדה קופת חולים כללית מההסתדרות והפכה לספק שירותי בריאות במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (אותו יזם רמון במהלך כהונתו כשר הבריאות טרם התמודדותו לראשות ההסתדרות). בעקבות השינוי מיליוני אנשים, שהיו חברים בהסתדרות מתוקף חברותם בקופת החולים אף על פי שלא עבדו או שלא היו מאוגדים בפועל, חדלו מלהיות חברים בהסתדרות, והתקציב השוטף של ההסתדרות ממסי החבר ("מס אחיד") ירד מ-1.3 מיליארד שקל ל-300 מיליון – כולם ממסי חבר וולונטריים – דבר אשר העמיק את הגירעון בו עמד הארגון[14]. עם זאת, במסגרת הפרדת קופת החולים מההסתדרות, נטלה על עצמה המדינה את חובות קופת החולים שהיוו חלק נכבד מחובות ההסתדרות.
גירעון זה כוסה בין היתר באמצעות תוכנית קיצוצים ופיטורין אשר צמצמה את מספר עובדי ההסתדרות מ-4,000 עובדים לפחות מ-2,000; וכן באמצעות הפרטת מפעלי ההסתדרות, כולל קונצרן התעשייה כור, חברת הבנייה "סולל בונה" ו"שיכון עובדים", מכירת נדל"ן, ועוד[14] (את השליטה בבנק הפועלים איבדה ההסתדרות במשבר מניות הבנקים, וחברת הביטוח "הסנה" קרסה עוד בשנת 1992). ההסתדרות נפרדה, אפוא, ממרבית נכסיה הכלכליים ונעשתה ממוקדת בעיקר בייצוג עובדים ובפעילות איגוד מקצועי, בדומה לאיגודים מקצועיים רבים בעולם. אחדים מנכסיה – כמו רשת בתי האבות "משען", הוצאת הספרים "עם עובד", רשת החינוך "עמל" ובעיקר – קרנות הפנסיה, נשארו בידיה (קרנות הפנסיה, שסבלו מגירעון אקטוארי, הולאמו בשנת 2003). חובותיה של ההסתדרות נפרסו, וההסתדרות ממשיכה לשלם אותם עד היום, כשהיא ממשיכה לקיים את פעילותה השוטפת.
לדברי רמון ”אני קיבלתי לידיי אוניית-ענק בעלת עבר מפואר ומוניטין היסטוריים, אבל "טיטאניק" זאת הייתה נקובה ורקובה, והיא הייתה בדרכה למצולות, בשעה שעל סיפונה העליון עוד חגגו החוגגים”[15]
בנוסף לרפורמות הכלכליות, פעל רמון לבצע להסתדרות "הבראה תדמיתית". אחד הצעדים הראשונים שעשה רמון בהסתדרות היה לשנות את שמה מ"ההסתדרות הכללית" ל"הסתדרות העובדים הכללית החדשה". כמו כן, שינה את תוארו מ"מזכ"ל ההסתדרות" ל"יו"ר ההסתדרות" ואת "הוועד הפועל של ההסתדרות" הפך ל"בינ"ה". בתקופתו של רמון היה ניסיון להעביר את מטה ההסתדרות אל בניין משרדים חדש באזור התעשייה גבעת שאול בירושלים אך ניסיון זה נכשל ולאחר שנה חזרה הנהלת ההסתדרות אל בית הוועד הפועל בתל אביב.
תקופת פרץ (1995–2005)
[עריכת קוד מקור | עריכה]
רמון פרש מההסתדרות בנובמבר 1995, לאחר רצח ראש הממשלה לשעבר, יצחק רבין, כדי לכהן כשר הפנים בממשלה בראשותו של שמעון פרס. עם פרישתו של רמון, הפך פרץ ליו"ר ההסתדרות, ונשאר בתפקיד 10 שנים רצופות. פרץ הטביע את חותמו על ההסתדרות, השיג בה שליטה מוחלטת והפך אותה לגוף המזוהה איתו באופן אישי. הוא השאיר בארגון את מרבית בעלי התפקידים הישנים, אך במשך השנים החליש את מעמדם ומינה לתפקידי מפתח צעירים שצמחו מתוך ועדי העובדים, שגילו לו נאמנות רבה יותר. הנהגת ההסתדרות השתנתה מאז שפרץ קיבל לידיו את ההנהגה, שהייתה אשכנזית ברובה, וקשורה בטבורה – אידאולוגית וחברתית – לתנועת העבודה ההיסטורית ול"ממסד המפא"ניקי" הישן. מאז צמחה הנהגה מגוונת בהרבה, שרבים מחבריה גדלו בפריפריה, וצמחו במפעלים ומקומות עבודה, בהם מזרחיים רבים, ערבים, חרדים, וחברי מפלגת ש"ס.
גם אופי פעילותה של ההסתדרות עבר שינוי דרמטי. מגוף כוללני ששירת את רוב אוכלוסיית המדינה, הפכה ההסתדרות בתקופת פרץ לגוף שקשור בעיקר לקבוצה קטנה בהרבה של עובדים – רובם במגזר הציבורי. מדיניות הממשלה מאז שנות השמונים, לצד המדיניות שהוביל קודמו רמון, צמצמה מאוד את מספר העובדים המאוגדים. המדינה החלה להגביל ולצמצם את תקני כוח האדם, והובילה תהליכי צמצום במפעלים ומשרדי הממשלה תוך פיטורי עובדים מאוגדים כשבמקומם גויסו עובדים המועסקים שלא תחת הסכמים קיבוציים באמצעות חברות כוח אדם אשר פעמים רבות אף פוגעות בזכויותיהם. ענפי כלכלה שהתפתחו במהלך הגאות הכלכלית של שנות התשעים, בייחוד בתחומי ההיי-טק והשירותים התבססו על גיוס עובדים בלתי-מאוגדים בחוזים אישיים. ההסתדרות בראשות פרץ, והוועדים הקשורים אליה, כמעט ולא עשו דבר כדי לגייס עובדים לא-מאוגדים ולהרחיב את מעגל העבודה המאורגנת, ולעיתים אף מנעו התארגנויות חדשות של עובדים. במקום זאת, העדיפו לרכז את כוחם בשמירה על תנאי העבודה הטובים שההסתדרות הישנה השיגה לעובדים המאוגדים, ועל תנאי פיצויים נאים למפוטרים.
שני המעמדות של עובדים במשק, עובדי החברות ה"הסתדרותיות" ועובדים "רגילים", עם פער עצום בתנאים הסוציאליים בין אלה לאלה, שאפיינו את ההסתדרות הישנה, המשיכו להתקיים. במקביל לפערים שהלכו והתרחבו בין העובדים הלא-מאוגדים לבין עצמם, נוצרו גם פערים גדולים בין עובדים מאוגדים במונופולים הממשלתיים, כמו חברת החשמל ונמלי הים, ובין העובדים במפעלים פרטיים רגילים, שנאלצו יותר ויותר ליישר קו עם מעסיקיהם והפכו, במקרים רבים, ל"וועדי בובה" בחסות ההנהלה. בשל כך, ההסתדרות החדשה נעשתה מזוהה יותר ויותר עם "הוועדים הגדולים".
פרץ הצליח להחזיר להסתדרות, שקיבל לידיו בשיא חולשתה, כגוף שכבר היו מי שהספידו אותו כחלק מההיסטוריה, חלק ממעמדה כגוף חזק ומשפיע בפוליטיקה ובכלכלה הישראלית. פעילותה של ההסתדרות בתקופתו של פרץ נוהלה תוך קשר אמיץ עם פעילותו הפוליטית. שנה אחת לאחר כניסתו לתפקיד התמנה יו"ר הליכוד, בנימין נתניהו, לראש הממשלה. נתניהו, המחזיק באג'נדה כלכלית שמרנית מובהקת, ניסה לכפות על עובדי המדינה והרשויות המקומיות מהלכים של התייעלות, שאיימו עליהם בפיטורים ובהרעת תנאים. פרץ הרבה להשתמש בזכות השביתה, וביכולת השביתה של העובדים בוועדים הגדולים, הוביל אותם לסדרת מאבקים עם נתניהו, שהגיעו לשיאם כאשר השבית פעמיים – ב-1997 וב-1998 – את כל המגזר הציבורי במשק, כולל נמלי הים והאוויר. השביתות הופסקו לאחר כיומיים, בהוראת בית הדין לעבודה, אך הממשלה נאלצה, בלחץ בית הדין, לקבל חלק מדרישות ההסתדרות.
בשנת 1997 נבחר אהוד ברק לראשות מפלגת העבודה, שפרץ עדיין שימש כחבר הכנסת מטעמה, ובמאי 1999 נבחר ברק לראש הממשלה. פרץ לא היה מרוצה מבחירתו של ברק, שהחזיק בעמדות כלכליות ליברליות, והחליט לפרוש מהעבודה ולהקים את מפלגת עם אחד, מפלגה ייחודית שייצגה את העובדים המאוגדים בלבד, תוך שיתוף פעולה עם פוליטיקאים מסיעות אחרות, כמו חיים כץ מהליכוד ודוד טל מש"ס. במהלך כהונתו הקצרה כראש ממשלה, ניסה אהוד ברק לקדם רפורמה גדולה במס, רפורמת בן בסט, שכללה ביטול של זכויות שונות של העובדים המאוגדים, כמו הפטור ממס על קופות הגמל, קרנות ההשתלמות והחסכונות הפנסיוניים. פרץ ניהל קמפיין מתוקשר נגד התוכנית, שכללה איום בהשבתה כללית נוספת של המגזר הציבורי, והצליח להביא לביטולה בלא שביתה.
מבחן הכוח המרכזי של פרץ וההסתדרות הגיע בתחילת 2003 עם מינויו של נתניהו לשר האוצר בממשלתו של אריאל שרון. נתניהו, שכעת היה פטור מהאחריות לנושאים מדיניים ויכל להתמקד בקידום האג'נדה הכלכלית שלו, הוביל תוכנית לרפורמה כוללת במשק הישראלי, שכללה, בין השאר, הלאמה והפרטה חלקית של קרנות הפנסיה של ההסתדרות, הפרטה של רוב החברות הממשלתיות (שכל עובדיהן מאוגדים בהסתדרות), והרעת תנאים לעובדי המדינה והרשויות המקומיות [דרוש מקור]. יישום התוכנית של נתניהו נתפש, גם על ידי תומכיו וגם על ידי מתנגדיו, כאיום על עצם קיומה של העבודה המאורגנת בישראל [דרוש מקור]. בנוסף על הפרטים הקונקרטיים של התוכנית, יצא נתניהו בסדרת הצהרות נגד ההסתדרות והעבודה המאורגנת, ברוח הצהרותיה של ראש ממשלת בריטניה לשעבר, מרגרט ת'אצ'ר, כולל "פליטת פה" שחזר עליה מספר פעמים, שבה כינה "בטעות" את עובדים "אויבים"[16] (בדומה להצהרתה של תאצ'ר, "ניצחנו את אויבנו מבחוץ, כעת עלינו להתגבר על אויבנו מבפנים"). ציבור העובדים המאוגדים הרגיש מאוים ו"יצא למלחמה" נגד התוכנית. במהלך השנתיים הבאות, יושמה התוכנית ברובה, תוך עימות מתמיד בין נתניהו לפרץ, שכלל הצהרות והתבטאויות חוזרות ונשנות שלהם זה נגד זה, וכן שביתות רבות, עיצומים ואיומים בשביתות – כולל שביתה של חודשיים, הארוכה בתולדות המדינה, בנמלי הים, ושביתה כללית במשק, שתיהן בשנת 2004.
התוכנית של נתניהו הוכתרה כהצלחה, ואילו פרץ הצליח למזער כמעט לגמרי את הפגיעה בעובדים. הפרטת חברת החשמל לא יצאה לפועל, והפרטת נמלי הים רוככה. העובדים בכל החברות שהופרטו (חברת התעופה אל על, חברת הספנות צים, בתי הזיקוק לנפט, חברת התקשורת בזק, בנק דיסקונט וחלק מבנק לאומי) נשארו בתפקידם, נותרו מאוגדים וגם קיבלו, אחרי משא ומתן ארוך, תוספות משמעותיות לשכרם שהוגדרו כ"מענק הפרטה", בשעה שהנפגעים האחרים של התוכנית הכלכלית, מקבלי הקצבאות, ספגו פגיעה קשה בתנאי חייהם הקשים ממילא. ההסתדרות איבדה את שליטתה בקרנות הפנסיה, אך יחד אתן נפטרה גם מחוב של עשרות מיליארדי שקלים [דרוש מקור]. ההסתדרות וועדי העובדים חזרו לכותרות התקשורת והוכיחו את כוחם ופרץ הוכיח את כישורי המנהיגות שלו, והצליח, בסוף שנת 2005, להפוך ליו"ר מפלגת העבודה ולמועמד לראשות הממשלה. כשנשאל כיצד הוא מסביר את כישלונה של ההסתדרות במניעת הפערים במשק, אמר שזהו תפקידה של הממשלה וש"לשם כך הוא נכנס לפוליטיקה".
תקופת עיני (2005 – מאי 2014)
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מחליפו של פרץ, עופר עיני, שימש יו"ר בין 2 בינואר 2006 ל-1 בפברואר 2014. עיני מונה כממלא מקום, כשפרץ התמנה לשר, ולאחר מכן נבחר לתפקיד בזכות עצמו. בניגוד לתדמיתו הפוליטית של פרץ, עיני בנה תדמית "מקצועית", של מנהיג פועלים שמעייניו בפעולות ענייניות לשיפור מצב העובדים. מאז מינויו של עיני, מנסה ההסתדרות להפנות משאבים רבים יותר לטיפול בעובדים חלשים. עיני היה גם יו"ר ההסתדרות הראשון שצמח מהשטח – החל כעובד מס הכנסה, נבחר לראש ועד העובדים, דרך תפקידים נוספים, כמו יו"ר האגף לאיגוד מקצועי, עד לתפקיד יו"ר ההסתדרות.
בשנתיים הראשונות לראשותו, גייסה ההסתדרות לשורותיה עובדים שלפני כן לא היו מאוגדים כלל, במפעלים פרטיים, חברות כוח אדם, ניקיון, שמירה, מסעדות ורשתות שיווק. לא מעט מהם הצליחו, בסיוע ההסתדרות, לחתום על הסכמי עבודה קיבוציים ששיפרו משמעותית את שכרם ותנאי העסקתם. בשנת 2009 הוקם אגף להתאגדות עובדים, שפעל לצד המרחבים להקמת ועדי עובדים חדשים והוביל להצטרפותם של מאות אלפי עובדים להסתדרות.
מבחן נוסף שעיני עמד בו בהצלחה, היה פתרון בעיית הלנות השכר ברשויות המקומיות. בשנים 2003–2006, סבלו עובדים ברשויות בפריפריה מהלנות מתמשכות של שכרם, עקב ניהול לקוי וקיצוצים שביצע נתניהו בתמיכה הממשלתית ברשויות. הלנת השכר הייתה העילה לשביתה הכללית שיזם פרץ בשנת 2004, והלנות שכר נמשכו גם אחרי השביתה, מאחר שהממשלה והרשויות לא שינו את מדיניותם כדרישת ההסתדרות. אחרי השביתה בשנת 2006 תחת הנהגת עיני, הרשויות והממשלה נקטו מאמץ מרוכז להגדיל את התקציב ולייעל את עבודת הרשויות, והלנות השכר פחתו במידה רבה.
עיני פיתח "ברית אסטרטגית" עם נציג המעסיקים במשק – נשיא התאחדות התעשיינים ויו"ר לשכת התיאום של הגופים הכלכליים, שרגא ברוש, המתבטאת בהסכמה כמעט מוחלטת על מהלכיהם של שני הגופים, ידידות אישית ואף שותפות אידאולוגית. עיני מסביר את ה"ברית" ברצונו להשיג הישגים לטובת העובדים מבלי להתעמת עם המעסיקים, כדי למנוע שביתות שיפגעו במקומות עבודה. ה"ברית", שהביאה על השניים ביקורת רבה מכל הצדדים, הביאה את ברוש להביע תמיכה ציבורית בשביתה הכללית ובמאמצי ההתאגדות שהוביל עיני, והביאה את עיני לתמוך במאבקיו של ברוש להגדלת התמיכה הממשלתית במפעלים, בעיקר מאז שהחל המשבר הכלכלי הגלובלי בשנת 2008. הישגם העיקרי המשותף של השניים הוא הסכם שחתמו המחייב את המעסיקים להעניק פנסיה לכל עובד, שהממשלה הרחיבה אותו והפכה אותו לצו מחייב לכל המעסיקים במשק.
עיני היה מעורב בפוליטיקה. הוא חבר במפלגת העבודה, ובעבר נחשב למקורבו של יו"ר המפלגה, אהוד ברק, ולאחר הבחירות לכנסת ה-18 הצליח להוביל את המפלגה להצטרף לממשלתו של בנימין נתניהו, בנימוק שממשלה חזקה עם מודעות חברתית תטפל היטב במשבר הכלכלי ובכך תיטיב עם העובדים (ובניגוד לעמדתו של פרץ). בניגוד לפרץ שמר עיני על יחסים טובים עם נתניהו, ששיתף את ההסתדרות בתוכנית שגיבש להתמודדות עם המשבר.
במסגרת הצטרפות מפלגת העבודה לממשלה אליה דחף עיני, הועברה חבילת חוקים שסייעה בארגונם של עובדים חדשים בהסתדרות – ביניהם חוק המטיל קנסות כבדים על מעסיקים הפוגעים בהתאגדות עובדים ראשונית, וכן חוק הקובע כי מעסיק מחויב לנהל משא ומתן קיבוצי מול ארגון עובדים יציג. חוקים אלה, לצד הקמתו של האגף להתאגדות עובדים על ידי עיני בשנת 2010, היוו גורמים מרכזיים בהיווצרותו של גל התארגנויות עובדים חדשות במשק, בסקטורים שבעבר לא היו מאורגנים במסגרת ההסתדרות או בכלל. כך במהלך שנת 2012 ליוותה ההסתדרות בהנהגת עיני את מאבקם של עובדי חברת הסלולר פלאפון להכרה בהתאגדותם, מאבק שבעקבותיו התאגדו כלל עובדי חברות הסלולר הגדולות והחלה ההתארגנות בענף ההיי-טק[17][18].
בשלהי דצמבר 2009 הודיע עיני כי בית נבחרי ההסתדרות אישר הצטרפותם של עובדים זרים השוהים בישראל כחוק לשורות ההסתדרות החל ממרץ 2010. בכך תתאפשר לראשונה התאגדות חוקית של עובדים זרים וההסתדרות הרחיבה את שורותיה גם לעובדים תושבי ישראל שאינם אזרחים[19].
בחודש פברואר 2012 יזם עיני שביתה כללית שנועדה לצמצם את תופעת עובדי הקבלן ולהשוות את תנאיהם לתנאי העובדים הקבועים. השביתה נמשכה חמישה ימים ובסיומה חתם עיני עם האוצר הסכם המשפר את תנאי העסקתם של עובדי הקבלן. ההסכם כלל בין היתר העלאת שכר המינימום לעובדי קבלן השירות ל-4,500 ש"ח לחודש, העלאת ההפרשות לפנסיה, שיפור בתנאים הסוציאליים, חיזוק הפיקוח על תנאי העסקה ועוד[20].
באוקטובר 2013 הודיע עיני על פרישתו מראשות ההסתדרות.
תקופת ניסנקורן (יוני 2014 – מרץ 2019)
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביוני 2014 אושר על ידי בינ"ה מינויו של אבי ניסנקורן לתפקיד יו"ר ההסתדרות, לאור המלצתו של היו"ר היוצא. כנגד הליך מינויו הוגשה עתירה לבג"ץ בדרישה לקיום בחירות כלליות בהסדרות, אולם עתירה זו נדחתה[21]. אחד ההסכמים הראשונים עליהם חתם ניסנקורן עם כניסתו לתפקיד היה הסכם קיבוצי כללי מול ארגוני המעסיקים המחייב כל מקום עבודה המעסיק למעלה ממאה עובדים להעסיק 3% עובדים עם מוגבלויות – על הסכם זה הוטל גם צו הרחבה אשר הפך אותו למחייב בכלל המשק[22].
בדצמבר 2014 חתמה ההסתדרות על הסכם קיבוצי עם נשיאות הארגונים העסקיים, להעלאת שכר המינימום, בשלוש פעימות, ל-5,000 ש"ח[23]. בהתאם להסכם זה תיקנה הכנסת, בחקיקת בזק, את חוק שכר מינימום. בהמשך הוסכם על פעימה נוספת להעלאת שכר המינימום ל-5,300 ש"ח במהלך שנת 2017. ביולי 2014 חתמה ההסתדרות גם על הסכם קיבוצי ענפי חדש בענף השמירה והאבטחה לו ניתן מאוחר יותר גם צו הרחבה[24].
ביולי 2015 יצאה ההסתדרות בהנהגת ניסנקורן לסכסוך עבודה כללי במשק בדרישה להובלת רפורמה מקיפה לצמצום ההעסקה הקבלנית בשירות הציבורי, ובאותו החודש נחתם מסמך הסכמות בין ניסנקורן ושר האוצר משה כחלון להעברתם של עשרות אלפי עובדי קבלן להעסקה ישירה, ולשיפור תנאיהם של עובדים נוספים. בין היתר נקבע בהסכם כי כלל עובדי הניקיון בבתי החולים הציבוריים ייקלטו להעסקה ישירה, וכן כלל הסייעות המתוקצבות בגני הילדים ברשויות המקומיות, עובדי משמרות הבוקר של קרנות המחקר בבתי החולים, אלפי עובדים סוציאליים המועסקים בשירות הרשויות המקומיות ועוד[25]. כמו כן נקבעה בצו הרחבה הצמדה של שכר העובדים הסוציאליים המועסקים בעמותות בשירות המדינה והרשויות המקומיות לשכר עמיתיהם המועסקים בהעסקה ישירה – יישום של דרישה שהעמידו העובדים הסוציאליים עוד במאבקם בשנת 2011[26].
בפברואר 2016, חתם ניסנקורן על מסמך הבנות עם ארגוני המעסיקים להגדלת שיעור ההפרשה הכולל לפנסיית חובה מ-17.5% ל-18.5% כשגם העובדים וגם המעסיקים יגדילו את הפרשותיהם, כל אחד בחצי אחוז – הסכם שהורחב אף הוא לכלל המשק[27][28]. בפברואר 2016 יזם ניסנקורן הקמת אתר חדשות מבית ההסתדרות "דבר ראשון"[29].
בדצמבר 2015 בעקבות סכסוך עבודה כללי במשק, נחתם מול האוצר הסכם מסגרת חדש עבור המגזר הציבורי, זאת לאחר למעלה משלוש שנים בהן לא נחתמו הסכמי מסגרת. הסכם המסגרת קבע העלאת שכר בסך 7.5%, אשר לראשונה חלק ממנה ניתן כתוספת שקלית הפועלת לטובת בעלי ההכנסות הנמוכות ולצמצום פערים. כמו כן ניתנו 7.5% נוספים לסקטורים ספציפיים בהם הוקפא השכר שנים ארוכות טרם ההסכם[30].
בינואר 2016 הקימה ההסתדרות מועדון צרכנות תחת המותג 'ביחד בשבילך', המקנה לחברי ההסתדרות שורה של הנחות בקניית מוצרים ובפעילויות נופש ורווחה[31]. אחת ממטרות המהלך הייתה לעודד משלמי דמי טיפול בלבד להצטרף כחברים מן המניין בארגון, וזאת במטרה לחזק את כוחה הארגוני של ההסתדרות במשק הישראלי ובמקומות העבודה.
ב-23 במאי 2017 נערכו בחירות ליו"ר ההסתדרות ולבית נבחרי ההסתדרות, בהן התמודדו ניסנקורן ושלי יחימוביץ'. אבי ניסנקורן ניצח בבחירות ברוב של 62.42%[32].
במהלך כהונתו של ניסנקורן נמשכת מגמת ההתאגדויות במשק הישראלי, גם בענפים שלא היו מאורגנים בעבר. בין היתר נחתם לראשונה הסכם קיבוצי בחברת היי טק בישראל – חברת SAP[33].
תקופת בר-דוד (מרץ 2019 ועד היום)
[עריכת קוד מקור | עריכה]
במרץ 2019 אושר על ידי בינ"ה מינויו של ארנון בר-דוד לתפקיד יו"ר ההסתדרות, לאור המלצתו של היו"ר היוצא. אחת מפעולויו הראשונות בתפקיד, מספר ימים לאחר כניסתו לתפקיד, הייתה סגירת אתר החדשות האינטרנטי דבר ראשון. ב-1 במאי 2019 נפתח האתר מחדש בשם דבר העובדים בארץ ישראל.
באוגוסט 2019, חתם על הסכם כחלק מהבנות הרפורמה בנמלי הים, על פיו תועבר מחלקת הים של נמל חיפה לחברה ממשלתית חדשה בבעלות חברת נמלי ישראל, אשר תשרת את שני הנמלים במפרץ חיפה, הישן והחדש[34]. בדצמבר 2019 חתם על הסכם מקביל גם באשר למחלקת הים בנמל אשדוד שיועברו לעבוד בחנ"י או בחברת בת של חנ"י ויתנו שירותי ים לשני הנמלים באשדוד[35].
במהלך תקופת משבר הקורונה בשנת 2020, חתם על שורה של הסכמים קיבוציים שהסדירו את אופן פעולת המגזר הציבורי בתקופת הסגרים – כשבמהלך הסגר הראשון הוסכם כי חלק ניכר מהעובדים ייקחו חופשות על חשבונם[36][37], ובהמשך הוסדר תשלום שכר חלקי לעובדים שתפקידם לא נדרש באופן זמני[38]. במקביל המשיך בר-דוד במגמה של הידוק הקשר בין ההסתדרות וארגוני המעסיקים[39].
בתקופת משבר הקורונה הוקם לצד ההסתדרות גם 'פורום עצמאים' במטרה לרתום את כוחו של הארגון כדי לקדם חקיקה שתסייע למגזר זה שנפגע קשות במשבר ושאיננו מיוצג בהסתדרות[40]. כמו כן ייסדה ההסתדרות את מכון המחקר פורום ארלוזורוב[41].
כחלק ממאמציו לשיפור תדמית ההסתדרות, הוביל את הסרת הגדרות סביב למדשאה הגדולה שבחזית בית הוועד הפועל של ההסתדרות והפיכתה לגינה ציבורית בנובמבר 2020[42].
בנובמבר 2021 חתמה ההסתדרות על עסקת חבילה עם הממשלה וארגוני המעסיקים, שכללה העלאת שכר המינימום ב-700 ש"ח בפעימות לאורך חמש שנים עד לסכום של 6,000 ש"ח לחודש. לצד זאת הוסכם על הקפאת שכר במגזר הציבורי לשנת 2022, וכן כי עובדי המגזר הציבורי יוכלו לעבוד יום עבודה בשבוע מהבית. עוד הוסכם על אפשרות לחישוב גמול שעות נוספות גמיש לעובדים בשכר של למעלה מ-7,950 שקלים ותוספת יום חופשה לעובד בשנה[43].
ב-25 במאי 2022 נערכו בחירות ליו"ר ההסתדרות ולבית נבחרי ההסתדרות, בהן התמודדו ארנון בר-דוד ועופר עיני. ארנון בר-דוד ניצח בבחירות ברוב של 78.30%[44].
ב-26 במרץ 2023 יושב ראש הארגון ארנון בר-דוד הודיע על שביתה כללית במשק כחלק מהמחאה נגד הרפורמה המשפטית וההצהרה של ראש הממשלה בינמין נתניהו לפטר את שר הביטחון יואב גלנט[45]. בר-דוד הודיע על סיומה של השביתה בסוף אותו היום לאחר שנתניהו הצהיר שהחקיקה תושהה והקואליציה תכנס להדברות עם האופוזיציה לגבי הרפורמה המשפטית[46].
ביולי 2023 חתם בר-דוד מול האוצר והשלטון המקומי על הסכם מסגרת לעובדי המגזר הציבורי, לראשונה מאז 2016, הקובע תוספת שכר של 11% עד שנת 2027, קיצור שבוע העבודה במגזר הציבורי מ-42 ל-40 שעות בשתי פעימות, מסגרת עלות של 3% לפתרון בעיות לסקטורים ספציפיים במהלך תקופת ההסכם ומענק חתימה של 6,000 שקלים לכלל עובדי המגזר הציבורי[47].
במהלך כהונתו נחתמו רפורמות משמעותיות במבנה השכר של העובדות הסוציאליות ושל תומכות החינוך (סייעות) ברשויות המקומיות, שהעלו את השכר במקצועות אלו[48][49].
ביקורת
[עריכת קוד מקור | עריכה]מאז הקמתה של ההסתדרות החדשה, היא מהווה מטרה לביקורת ציבורית, פוליטית, תקשורתית ואקדמית רבה. ניתן לחלק את הביקורת על ההסתדרות לשני סוגים: ביקורת "מימין", וביקורת "משמאל".
הביקורת מימין
[עריכת קוד מקור | עריכה]הביקורת ה"ימנית" באה מצד פוליטיקאים ממפלגות כמו הליכוד, מפלגת שינוי, ישראל ביתנו, ימינה והציונות הדתית כמו כן גם תומכי כלכלה ליברלית וכלכלת שוק חופשי, אנשי עסקים, מנהלי חברות, כלכלנים בבתי השקעות ובאקדמיה, עיתונאים כלכליים (בראשם נחמיה שטרסלר וגיא רולניק), מצד פקידות משרד האוצר, ולעיתים אף מפקידים בממשל האמריקני. בנוסף, ארגון ה-OECD גם הוא ביקר את ההסתדרות וטען כי היא מזיקה לכלכלה הישראלית[50][51]. הדוברים הבולטים ביותר של הביקורת ה"ימנית" הם בנימין נתניהו, עומר מואב, אביר קארה[52] וגלעד אלפר. ההסתדרות, לטענת המבקרים, היא ארגון עובדים מזיק בשל כוחה יוצא הדופן, העובדה שהיא מייצגת עובדים מוועדים רבים, המוכנים לשבות גם אלה למען אלה, הגיבוי שהיא נותנת לוועדים במונופולים והעבר ה"בולשביקי" שלה. לטעמם של המבקרים, מחזיק יו"ר ההסתדרות בכוח רב המאפשר לו אישית השפעה גדולה על כלכלת המדינה, ולמעשה, באמצעות נשק השביתה הכללית, יכול לגרום לה נזקים כבדים. המבקרים מאשימים את ההסתדרות בכך שהיא מסייעת לעובדי המונופולים להשיג לעצמם תנאי עבודה מופלגים, לעיתים מנוגדים לחוק, תוך בזבוז כספי ציבור, וגורמת לשביתות שפוגעות בכלכלת ישראל ומערערות את אמון המשקיעים הזרים[53]. כמו כן, רבים מבקרים את ההסתדרות על חוק השליש[54] בטענה שהוא אנטי־דמוקרטי וקיים רק בישראל. בתגובה לכך, בהסתדרות טוענים[דרוש מקור: טוענים איפה?][מפני ש...] כי כוחה של ההסתדרות אינו גדול יותר מאשר כוחם המשותף של ועדי העובדים במדינות מערביות אחרות, ואולי אף קטן יותר.[דרוש מקור] בהסתדרות הרבו גם לטעון, בעיקר בעידן עופר עיני, כי כוחה של ההסתדרות פועל בעיקר לבלימת העובדים (כפי שהיה בשנות שלטון מפא"י, בהן קיבלה על עצמה ההסתדרות את תכתיב האחריות ועסקה רבות במיתון דרישות פועלים), וכי "לממשלה עדיף לעמוד מול גוף אחראי אחד מאשר מול מאה גופים קיצוניים".[דרוש מקור] בנוסף טוענים בהסתדרות שזכותם של העובדים לשבות ולהיאבק על זכויותיהם היא זכות יסוד דמוקרטית שעולה על הצורך בשקט תעשייתי ובשגשוג כלכלי.[דרוש מקור]
הביקורת משמאל
[עריכת קוד מקור | עריכה]הביקורת ה"שמאלית" באה מארגוני עובדים מתחרים כמו כוח לעובדים, ומען - עמותה לסיוע לעובדים, פעילים בארגוני סיוע לעובדים, כמו קו לעובד, ארגוני שמאל רדיקליים כמו הקשת הדמוקרטית המזרחית, חברי חד"ש, סוציולוגים, עיתונאים ואנשי תקשורת, אנשי רוח, אמנים, אנשי אקדמיה במדעי הרוח, ולעיתים קרובות פעילים שעזבו את ההסתדרות או הודחו ממנה. ביקורת זו טוענת שההסתדרות הפקירה, למעשה, את ציבור העובדים מהשכבות החלשות, עושה מאמצים קטנים, אם בכלל, לגייס עובדים כאלה לשורותיה, וגם כאשר היא מצליחה לאגד אותם, היא אינה נותנת להם גיבוי במאבקיהם, וכי ועדים רבים במקומות עבודה כמו מפעלים ורשתות שיווק הם, למעשה, בובות בידה של ההנהלה. יש ממבקרים שטוענים שההסתדרות להוטה למחוק את עברה ה"בולשביקי" ולהפגין שהיא השתנתה, מנסה לשמור על קשרים טובים עם המגזר העסקי, ומשתיקה מאבקי עובדים. מבקרים אחרים מהצד ה"שמאלי" תולים את בעיותיה של ההסתדרות במבנה שלה, שלטענתם, אינו דמוקרטי[55], כיוון שהיא נשלטת על ידי פעילי מטה שכירים ("עסקנים") ולא על ידי הנהגה נבחרת של חברי הוועדים עצמם[56]. בתגובה לטענות אלו, בהסתדרות מודים[דרוש מקור: מודים איפה?][מפני ש...] שמצבם של העובדים החלשים בישראל בכי רע, אך טוענים כי ההסתדרות, תחת הנהגתה הנוכחית, עושה מאמצים גדולים וכנים לשנות את המצב, באמצעות גיוס עובדים חדשים וגיבוי במלחמה על זכויותיהם, וכי מצבם של עובדים מאוגדים בכל מקום עבודה הוא טוב בהרבה ממצבם של חבריהם שאינם חברים בוועד.[דרוש מקור]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מ' אדמתי, מההסתדרות הישנה להסתדרות החדשה, רמת גן, 2001.
- דני ואזנה, מאוגדים – התחדשות העבודה המאורגנת בישראל, הוצאת שחקים 2017
- שוקי שטאובר, המאבק על הוועד – התארגנות עובדים בשנות ה-2000, הוצאת יהושוע שטאובר ספרי ניהול ועסקים, 2018.
- מורן סבוראי ואמיר בשה, ספר ועדי עובדים – פרקטיקה ותאוריה בהתנהלות ארגוני עובדים וועדי עובדים, הוצאת נבו, 2019,
- אריה שירום, התמרת ההסתדרות, 1994: השלכותיה האפשריות על מערכת יחסי העבודה בשירות הציבורי, רבעון לכלכלה, אפריל 1995.
- מיכאל שראל, ארגוני עובדים בישראל: ניתוח כלכלי והמלצות חקיקה, פורום קהלת, מרץ 2016.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של הסתדרות העובדים הכללית החדשה- הסתדרות העובדים הכללית החדשה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הסתדרות העובדים הכללית החדשה, ברשת החברתית פייסבוק
הסתדרות העובדים הכללית החדשה, ברשת החברתית אקס (טוויטר)- ההסתדרות הכללית, באתר תנועת העבודה הישראלית.
- פרק בנושא ארגוני עובדים בפודקאסט הכלכלי "ערך מוסף", 28 באוקטובר 2016
- ארכיון של ההסתדרות העובדים הכללית החדשה באתר ארכיון המדינה
טלי חרותי-סובר, ההסתדרות מקבלת דמי חבר של חצי מיליארד שקל; זה מה שהיא עושה איתם, באתר TheMarker, 19 בינואר 2015- טלי חרותי-סובר, בנק, נדל"ן, קאנטרי ועוד: נכסי ההסתדרות נחשפים, באתר TheMarker, 27 בדצמבר 2014
- גיל פלוטקין, 23 שנה לבחירת חיים רמון ונפילת ההסתדרות, באתר דבר ראשון, 22 במאי 2017
- ארכיון אסף תעמולת בחירות למוסדות ההסתדרות, בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 מיכל רוה, הסוד הכמוס נחשף: מספר חברי ההסתדרות - 560 אלף איש, באתר גלובס, 29 במאי 2001
- ^ מאות עובדי חברת "פזגז" התאגדו בהסתדרות, באתר ההסתדרות החדשה באתר ההסתדרות, דצמבר 2020
- ^ התאגדות עובדים במשק הישראלי: תמונת מצב ב-2012 בנק ישראל
- ^ ניצה (קלינר) קסיר ואסף צחור-שי, על עובדים מאוגדים, חרדים ומה שביניהם, באתר המכון החרדי למחקרי מדיניות, ינואר 2017
- ^ ז'נאן בסול, עובדי ישראל מתאגדים בהמוניהם? הנתונים מספרים סיפור אחר, באתר TheMarker, 21 במרץ 2017
- ^ ז'נאן בסול, בית הדין הארצי לעבודה: ועד פנימי אינו ועד עובדים יציג, באתר TheMarker, 1 בפברואר 2016
- ^ הדס גליקו, ביה"ד לעבודה אסר על אמדוקס להכיר בוועד העובדים הפנימי כארגון יציג, באתר כלכליסט, 17 באוגוסט 2015
- ^ מי אנחנו, באתר הסתדרות המעו"ף
- ^ הסתדרות העובדים, המכון למחקר כלכלי חברתי בהסתדרות
- ^ סמי פרץ, ההסתדרות תקים מכון מחקר כלכלי בראשות ירון זליכה, באתר TheMarker, 7 ביולי 2018
- ^ שוקי שדה, טלי חרותי-סובר, "עופר עיני עדיין שולט בהסתדרות – דרך אחיו. בלעדיו אבי ניסנקורן לא שווה", באתר TheMarker, 27 בינואר 2017
- ^ מידע בנושא התאגדות, באתר האגף להתאגדות עובדים
- ^ תקרת השכר לעניין דמי חבר/דמי טיפול ארגוני לשנת 2019 | מאמרים | דיני עבודה | מידע מקצועי | מלם שכר, באתר www.malam-payroll.com
- ^ 1 2 3 גיל פלוטקין, גיל פלוטקין, 23 שנה לבחירת חיים רמון ונפילת ההסתדרות הכללית, מה קרה לנו מאז?, באתר דבר ראשון, באתר דבר ראשון, 22 במאי 2017
- ^ חיים רמון, ההסתדרות: מ"טיטאניק" שוקעת שקיבלתי בירושה לספינה חדשה, פורבס, מרץ 2005 (הקישור אינו פעיל, 3 במרץ 2017)
- ^ רונית ורדי, העץ של מי גבוה יותר, באתר גלובס, 31 באוקטובר 2003
- ^ דני ואזנה, מאוגדים – התחדשות העבודה המאורגנת בישראל, הוצאת שחקים 2017
- ^ שוקי שטאובר, המאבק על הוועד – התארגנות עובדים בשנות ה-2000, הוצאת יהושוע שטאובר ספרי ניהול ועסקים, 2018
- ^ שי ניב, עיני מחבק את הזרים: כל עובד זר חוקי יוכל להצטרף להסתדרות, באתר גלובס, 28 בדצמבר 2009
- ^ הסתיימה השביתה; עיני: "לא פתרנו הכל אבל הצלחנו לתת תקוה", באתר TheMarker, 12 בפברואר 2012
- ^ בילי פרנקל, אושר המינוי של ניסנקורן ליו"ר ההסתדרות, באתר ynet, 20 במאי 2014
מיקי פלד, עכשיו זה רשמי: אבי ניסנקורן יחליף את עופר עיני כיו"ר ההסתדרות, באתר כלכליסט, 20 במאי 2014 - ^ הסכם קיבוצי וצו הרחבה בעניין עידוד והגברת התעסוקה של אנשים עם מוגבלות באתר של משרד עו"ד אסף אבידן
- ^ טלי חרותי-סובר, חיים ביאור, נחתם ההסכם: שכר מינימום יועלה ל-5,000 ש', באתר TheMarker, 3 בדצמבר 2014
- ^ צו הרחבה להסכם קיבוצי בענף השמירה והאבטחה, י"פ 6899 מ-28 באוקטובר 2014
- ^ ניצן צבי כהן, "לרתום את החזקים לטובת החלשים", באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 15 בפברואר 2017
- ^ טל כרמון, צו ההרחבה של העובדים הסוציאליים: "תיקון העוול ההיסטורי", באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 17 בפברואר 2017
- ^ רון שטיין, ההסתדרות והמעסיקים: ההפרשות לפנסיית החובה יוגדלו ב-1%, באתר גלובס, 23 בפברואר 2016
- ^ צו הרחבה בדבר הגדלת ההפרשות לביטוח פנסיוני במשק, י"פ 7287 מ-20 ביוני 2016
- ^ נתי טוקר, אתר האינטרנט "דבר ראשון" יעלה מחר לאוויר; הכותבים – פעילי דרור ישראל, באתר TheMarker, 6 ביוני 2016
נועה פרייס, כעבור 20 שנה: ההסתדרות השיקה מהדורה מקוונת של "דבר ראשון", באתר וואלה, 7 ביוני 2016 - ^ דנה ירקצי ודב גיל-הר, בוטלה השביתה במשק; כחלון וניסנקורן: "הסכם שמשנה את כללי המשחק", באתר וואלה, 23 בדצמבר 2015
- ^ אורנה יפת, ההסתדרות משיקה מועדון צרכנות, באתר כלכליסט, 19 בינואר 2016
- ^ אסף צבי, תוצאות סופיות בהסתדרות: ניסנקורן ניצח עם 62.42% מהקולות, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 26 במאי 2017
- ^ גד רביד, הסכם קיבוצי ראשון בהייטק הישראלי, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 23 בינואר 2017
- ^ ניצן צבי כהן, הסכם היסטורי במפרץ חיפה: מחלקת הים תהפוך לחברה ממשלתית שתשרת את שני הנמלים, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 27 באוגוסט 2019
- ^ הסכם היסטורי בנמל אשדוד, באתר ערוץ 7, 9 בדצמבר 2019
- ^ ניצן צבי כהן, ההסתדרות והאוצר סיכמו: חופשה בתשלום לרוב עובדי המגזר הציבורי החל מרביעי, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 16 במרץ 2020
- ^ עמירם ברקת, ההסדר עם המגזר הציבורי יוארך: המדינה והעובדים יתחלקו בעלות, באתר גלובס, 13 באפריל 2020
- ^ עמירם ברקת, ההסכם עם המגזר הציבורי נחתם: 800 אלף עובדים חוזרים לעבודה, באתר גלובס, 2 במאי 2020
- ^ ״עובדים, מעסיקים וממשלה זה משולש, אבל הממשלה נעדרת״, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 21 בינואר 2021
- ^ אלה לוי וינריב, יו"ר ההסתדרות הכריז על פתיחת פורום העצמאים בהסתדרות, באתר גלובס, 4 באוגוסט 2020
- ^ ניצן צבי כהן, ההסתדרות ייסדה את פורום ארלוזורוב: ״ייתן משקל נגד לכל מכוני המחקר הניאו-ליברליים", באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 22 ביולי 2020
- ^ הודעה על פתיחת הגן לציבור באתר ההסתדרות
- ^ טל כספין, ההסתדרות, האוצר והמעסיקים הודיעו על עסקת חבילה חדשה למשק, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 3 בנובמבר 2021
- ^ המנצח בבחירות להסתדרות – ארנון בר דוד, באתר כיכר השבת, 2022-05-25
- ^ אדם קוטב, אדיר ינקו, גד ליאור, יו"ר ההסתדרות הודיע: "שביתה כללית במשק מעכשיו", באתר ynet, 27 במרץ 2023
- ^ ההסתדרות: עוצרים את השביתה
- ^ ניצן צבי כהן, הסכם חדש במגזר הציבורי: מענק של 6,000 שקלים, תוספת שכר של 11% וקיצור שבוע העבודה, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 17 ביולי 2023
- ^ נועם דבול דביר, הישג לסייעות: האוצר וההסתדרות חתמו על הסכם להעלאת השכר ביותר מ-20%, באתר ישראל היום, 8 באוגוסט 2023
- ^ ניצן צבי כהן, 200 מיליון ש״ח נוספים בשנה: נחתמה הרפורמה להגדלת שכר העובדות הסוציאליות, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 12 במאי 2022
- ^ ריקי ממן, ה-OECD קובע: ההסתדרות וארגוני העובדים מזיקים לכלכלה הישראלית, באתר מקור ראשון, ה-4 ביולי, 2021
- ^ OECD, The Public Sector Pay System in Israel, 2. Towards an Effective and Efficient Public Sector Pay System in Israel, www.oecd-ilibrary.org, ה-26 ביולי, 2021 (באנגלית)
- ^ בנצי רובין, אביר קארה נגד יו"ר ההסתדרות: "גוזל מהעובדים המוחלשים", באתר "סרוגים", 31 ביולי 2022
- ^ יעל פולק, אלדד תמיר מתמיר פישמן: המשקיעים הזרים חשבו שאני מתבדח והתקשו להאמין שמשביתים את הבורסה, באתר TheMarker, 1 ביולי 2008
- ^ שירה אברמוביץ, חוק השליש, באתר האינטרס שלנו, 2021-06-09
- ^ טלי חרותי-סובר, ניסנקורן דורש דמוקרטיה. חבל שלא עשה זאת כשהיה בהסתדרות, באתר TheMarker, 29 במאי 2019
- ^ דוגמה לביקורת שמאלית: שי גלי ושחר בן-חורין, תנועת מאבק סוציאליסטי, המלצריות והמלצרים שעשו היסטוריה, באתר Socialism.org.il, באתר תנועת מאבק סוציאליסטי, 9 בנובמבר 2007
