סלבדור (ספינת מעפילים)
 | |
| אוניית המעפילים "סלבדור" | |
| ארגון | ברוך קונפינו |
|---|---|
| קורות ההפלגה | |
| נמל המוצא | נמל וארנה, בולגריה |
| מספר מעפילים | 352 איש |
| רב החובל | ויקטור איוואנוב |
| יום היציאה | 3 בדצמבר 1940 |
| נתוני האונייה | |
| סוג האונייה | מפרשית |
| הושקה | 1912 |
| בעלים קודמים | חב' סְטרוּמָה (בולגרית:Струма) |
| שם קודם | צאר קְרוּם (בולגרית:Цар Крум) |
| תאריך רכישה | אמצע 1940 |
| תפוסה | 100 טונות |
| אורך | 20 מ' |
| רוחב | 6 מ' |
| גודל הצוות | 3 אנשי צוות ו-2 מתנדבים |
| גורלה | טבעה ב-12 בדצמבר 1940 |
| מקום טביעתה | מול העיירה סיליברי בטורקיה. |
סלבדור (בלאדינו: Salvador, "מושיע") היה שמה של אוניית מעפילים, אשר הפליגה ב-3 בדצמבר 1940 מנמל וארנה שבבולגריה, במסגרת מפעל ההעפלה הפרטי של ד"ר ברוך קונפינו ועל סיפונה 352 מעפילים. ב-12 בדצמבר 1940 לפנות בוקר טבעה הספינה בים מרמרה מול חוף סיליברי ו-238 מעפילים נספו באסון.[1] טביעת הסלבדור עוררה הדים רבים בבולגריה ומחוצה לה ובעקבותיה הופסק מפעלו של הד"ר קונפינו.
רקע ורכישת הספינה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר הפלגת הליברטאד גברה הביקורת הציבורית על ברוך קונפינו על רקע מצבה הרעוע של הספינה ותנאי ההפלגה. ב-20 במרץ 1940 אסר משרד החוץ הבולגרי על הפלגת ספינות מעפילים נושאות דגל בולגרי לארץ ישראל. במקביל המשיכו להתרכז בווארנה יהודים רבים, חלקם פליטי "המסע לגירוש נתינים זרים" וחלקם פליטים ממדינות אירופיות שהגיעו לבולגריה. מפקד המשטרה הבולגרית הקולונל אטאנאס פאנטב לחץ להוצאת היהודים אל מחוץ לגבולות בולגריה בכל דרך אפשרית ובכלל זה באמצעות מפעלו של קונפינו. כמה עשרות פליטים יהודים הועלו בכוח על ידי המשטרה הבולגרית על האונייה פאסיפיק שארגן ברטולד שטורפר ועגנה לתיקונים בנמל וארנה. קונפינו הואשם שהמעשה תואם עמו והוא הכחיש. הלחץ של קהילת וארנה מחד והמשטרה הבולגרית מאידך הוביל את קונפינו לרכישת ספינה נוספת.
קונפינו הקים ועד ציבורי בראשותו שלו ושל מקס דוידוב. הוועד רכש ב-320,000 לבות מחב' סְטְרוּמָה את המפרשית "צאר קרום" (בבולגרית: Цар Крум), ספינת עץ שהושקה ב-1912, בת 100 טונות, אורכה 20 מטרים ורוחבה 6 מטרים.[2][3] הספינה חסרה פריטי ציוד בטיחות ותברואה בסיסיים ועברה שיפוצים מסוימים כדי להתאים להובלת נוסעים. ההצעה להתקין במפרשית מנוע נדחתה על ידי הוועד הציבורי. שמה של הספינה שונה ל"סלבדור" (בלאדינו: מושיע). לפי התכנון המקורי, 250 מעפילים אמורים היו להפליג על ה"סלבדור" ומספר זה הלך והאמיר ככל שהתקרב מועד ההפלגה וגבר הלחץ לביצועה. בגין ההפלגה שילמו הנוסעים סכום ממוצע שנע בין 5,000 ל-6,000 לבות (כ-500 עד 600 דולרים אמריקניים). צוות הספינה מנה 3 מלחים. הקברניט הבולגרי ויקטור איוואנוב ושני מלחים רוסים. עוד שני בני הקהילה היהודית בווארנה התנדבו לסייע בהפלגה והיו אנשי צוות לא רשמיים. ה"סלבדור" הפליגה תחת דגל אורוגוואי.
לאור מצבה הרעוע של ה"סלבדור" התנגדה הקונסיסטוריה היהודית של בולגריה להפלגה וב-29 באוקטובר, אף הוזמנו חברי הוועד הציבורי לשימוע במליאת הקונסיסטוריה והוזהרו שלא לסכן את חיי הנוסעים. קונפינו לא התייצב לישיבה. גם "אגודת הציונים הכלליים בסופיה", שבה כיהן בשעתו קונפינו כסגן יושב ראש, גינתה את קונפינו ואת פעילות הוועד הציבורי והתנערה מכל קשר עמם. ממשלת בריטניה, באמצעות שגרירה ג'ורג' ויליאם רנדל, דרשה מהממשלה הבולגרית למנוע את ההפלגה הספציפית וכן באופן כללי למנוע את הגירתם הלא חוקית של יהודים מבולגריה לארץ ישראל. מנהל נמל וארנה נַיְידֶנוב, סירב לאשר את ההפלגה בשל אי כשירותה של הסלבדור. הוועד הציבורי בראשות קונפינו הודיע שלא יועלו על הספינה נוסעים מעבר ליכולתה, הם ידאגו לכשירותה ובכוונתם לקיים את ההפלגה. מפקד המשטרה הבולגרי הקולונל אטאנאס פאנטב כפה על מנהל נמל וארנה לאשר את יציאת ה"סלבדור" בניגוד לחוות דעתו המקצועית ובניגוד להנחיות משרד החוץ הבולגרי וכך, ב-3 בדצמבר 1940 בשעה 21:30 יצאה ההפלגה לפועל.[3]
ההפלגה וטביעת הסלבדור
[עריכת קוד מקור | עריכה]זמן קצר לפני תחילת ההפלגה העלתה המשטרה הבולגרית לספינה בכוח רב, מספר יהודים פליטי המסע לגירוש נתינים זרים ומניין המעפילים על סיפונה עלה לכדי 352 נפשות. ה"סלבדור" נגררה על ידי ספינת גרר בולגרית בשם "ווֹיְוֹודָה" אל מחוץ לנמל וארנה. סוכם עם הוועד המארגן שספינת הגרר תוביל את ה"סלבדור" לנמל איסטנבול, אך בפועל נגררה הספינה למרחק של כמה עשרות קילומטרים מהבוספורוס והושארה שם. בהיעדר מנוע ותנאי רוח, המתינה הספינה יומיים ולבסוף ב-6 בדצמבר, נגררה לנמל איסטנבול על ידי ספינת גרר טורקית. ה"סלבדור" עגנה בנמל איסטנבול במשך 5 ימים, ב-11 בדצמבר נגררה אל ים השיש על ידי ספינת משמר החופים הטורקי והושארה במרחק של כ-6 קילומטרים מנמל איסטנבול. אחר חצות פרצה סופה שלוותה בגשמים, שלגים ורוחות חזקות. הקברניט ויקטור איוואנוב ניסה לשוב לנמל איסטנבול, אך בהיעדר כוח מנוע התקשה לנווט את הספינה וכמה מאות מטרים מול חופי סיליברי היא עלתה על שרטון. ב-12 בדצמבר לפנות בוקר קרס מבנה העץ של ה"סלבדור" והיא התפרקה. 238 מעפילים נספו מתוכם 66 ילדים, חלקם טבעו וחלקם מתו מהיפותרמיה, גם כאלו שהצליחו להגיע לחופי סיליברי בכוחותיהם האחרונים. מספר קטן של ניצולים הצליח להגיע לבתי תושבים בסיליברי ולבקש עזרה. השלטונות הטורקיים בליווי תושבים מקומיים פעלו במהירות כדי לסייע בחילוץ הניצולים.[3] לפי עדויות הניצולים מולאו חגורות ההצלה בכמות קטנה של שעם ומרבית המילוי היה קש ונסורת וכשאלו באו במגע עם המים הפכו החגורות כבדות ושקעו. עוד עולה מהעדויות כי לרב החובל איוואנוב לא היו מכשירי ניווט בסיסיים.[4] לאורך עשרות שנים לאחר האירוע, כונה מקום טביעתה של ה"סלבדור" על ידי תושבי המקום בשם "מפרץ היהודים".
התגובות לטביעת הסלבדור
[עריכת קוד מקור | עריכה]טביעת ה"סלבדור" התקבלה בתדהמה בקרב הקהילות היהודיות בבולגריה, ועד מהרה זו התחלפה בזעם. על קירות בתים ומבני ציבור של הקהילה היהודית ברחבי בולגריה נתלו מודעות אבל ובסופיה ובפלובדיב הן הוסרו על ידי המשטרה הבולגרית תוך הטלת איסור על הדבקתן החוזרת. ב-15 בדצמבר הגיעה קבוצת קרובי משפחה של קרבנות ה"סלבדור" אל ביתו של ברוך קונפינו במטרה לבצע בו לינץ', אך הוא עזב את ביתו מבעוד מועד וקבוצת המפגינים גרמה נזק לבית. בהמשך, נעצר קונפינו על ידי השלטונות הבולגריים ונשלח למחנה הריכוז גונדה וודה. גורמים בקרב יהדות בולגריה טענו כי כליאתו של קונפינו הייתה למעשה מעצר הגנתי שנועד להגן עליו מזעם המשפחות.[5] ידיעות על טביעת הספינה התפרסמו בכלליות גם בעיתונות הבולגרית.
הקונסיסטוריה היהודית שיגרה מכתב אל יושב ראש הפרלמנט הבולגרי ובו היא האשימה את הממשלה הבולגרית וחברי הפרלמנט באסון. שגריר בריטניה ג'ורג' ויליאם רנדל הגיש מחאה רשמית על יציאתה של ספינת מעפילים מבולגריה למרות התחייבות משרד החוץ הבולגרי והטיל את האחריות לאסון על ממשלת בולגריה. לשאלת משרד החוץ הבולגרי השיבו נציגי משטרת בולגריה כי אונייה נושאת דגל בולגרי לא יצאה מנמל וארנה וכי ידוע על אונייה נושאת דגל אורוגוואי שיצאה לכוון איסטנבול ולא ארץ ישראל ומשכך, האחריות על המשך הטיפול בה היא על הממשלה הטורקית.
הקונסיסטוריה היהודית הקימה ועדת חקירה לבדיקת נסיבות הטביעה בראשות לאון פרחי. כמומחה מקצועי זימנה הקונסיסטוריה את אנטון פרודקין שהיה קברניט הרודניצ'אר בהפלגות א'-ג' ופוטר לאחר שתמך בשביתת חברי הצוות. פרודקין הכין חוות דעת מקצועית קשה במיוחד בדבר אי התאמתה של ה"סלבדור" להפלגה. מנהל שירותי הביטחון הבולגריים פאבלוב, זימן אליו את חברי ועדת החקירה והורה להם לחדול מפעולתם.[5] גם מפקד המשטרה הבולגרית הקולונל פאנטב לחץ על חברי הקונסיסטוריה לבל יפורסם הדו"ח, בוודאי לא דו"ח המכיל התייחסות לחלקה של הממשלה או המשטרה הבולגרית. הדו"ח שנכתב והשתרע על פני 12 עמודים, יועד בעיקר לצרכים פנימיים של הקהילה וכלל ניתוח של האירועים והטלת אחריות בעקיפין על ברוך קונפינו. מחשש לתגובת הממשלה הבולגרית לא חתמו חברי הקונסיסטוריה על הדו"ח והוא מעולם לא פורסם רשמית.[3]
בדו"ח נקבע שחברי הוועד הציבורי שניהל את ההפלגה (אשר מונה על ידי קונפינו והוא עמד בראשו), לא עמדו בהתחייבותם להבטחת שלומם של הנוסעים והספינה לא הייתה כשירה להפלגה. בדו"ח לא צוין דבר לגבי חלקה של הממשלה הבולגרית, וזאת אף שהיה ברור כי פאנטב כפה על מנהל הנמל לאשר את הפלגת ה"סלבדור" וכי בין נוסעיה היו "נתינים זרים" שהפכו פליטים בעקבות החלטת הממשלה הבולגרית לגרשם. ממשלת טורקיה הקימה ועדת חקירה שקבעה אף היא שהספינה לא הייתה כשירה להפלגה. עוד קבע הדו"ח הטורקי, כי חסרו ב"סלבדור" אמצעי ניווט ובטיחות, מספר המעפילים שהועלו עליה חרג באופן ניכר מיכולת נשיאתה וכי צוותה הורכב מ"ספנים זקנים". בסיכומו, הטיל הדו"ח הטורקי את האחריות לאסון על הקברניט הבולגרי ויקטור איוואנוב והוא נאסר. ב-1946, פרסם קונפינו בסופיה את החוברת "עלייה ב'" ובמסגרתה התנער מאחריות לאסון.[6][5] בעיתונות היהודית התפרסמו מאמרי ביקורת נוקבים על קונפינו ועל הוועד הציבורי, תוך ציון ההתנגדות הגורפת להפלגת ה"סלבדור" מצד גורמים רבים בקרב יהדות בולגריה. יושב ראש ההסתדרות הציונית בבולגריה אלברט רומנו שיגר מכתב חריף אל ההסתדרות הציונית בישראל בבקשה לשלוח בדחיפות סרטיפיקטים ליהודי בולגריה.[3] לאחר אסון ה"סלבדור" הופסק מפעל ההעפלה הפרטי של ברוך קונפינו והותיר אותו בנרטיב ההיסטורי של יהודי בולגריה כדמות השנויה במחלוקת נוקבת. במרץ 1941, לאחר הפלגת הספינה דאריין ב', וכניסת הצבא הגרמני למדינה מתוקף הצטרפות בולגריה לההסכם התלת-צדדי, פסקה לחלוטין העלייה הבלתי ליגאלית מחופי בולגריה.[7]
אחרית דבר
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – קבורת נספי האונייה סלבדור בישראל
ממשלת בולגריה התירה ל-80 מהניצולים בעלי נתינות בולגרית לשוב לבולגריה והם עלו בהמשך לישראל. אחד מניצולי ה"סלבדור", לאון יוסף, אשר איבד באסון את אמו, שני אחיו ואחותו, נהרג בקרב בית קשת במהלך מלחמת העצמאות.
ביוזמת ממשלת ישראל, הסוכנות היהודית ואיחוד עולי בולגריה בישראל, הובאו ב-31 באוגוסט 1964 עצמותיהם של מעפילי ה"סלבדור", ובכלל זה של 21 מן הנספים שלא זוהו, למנוחת עולמים בישראל ונטמנו בקבר אחים בחלקת המעפילים בהר הרצל שבירושלים. גופות החללים לא זוהו מעולם ונקברו תחת מצבות ללא שם.
יושב ראש הסוכנות היהודית משה שרת נשא דברים בטקס ההלוויה ובין השאר אמר:
”אנו מביאים היום לקבר ישראל במדינת-ישראל את עצמותיהם של מעפילים מגלות בולגריה, אשר מתו מות קדושים בהיטרף ספינתם בים השיש. בקרב קהל המלווים ניצבים נציגים רבים אחרים של יהדות בולגריה המהוללת, אשר ביום פקודה קמה כאיש אחד ועלתה לארץ, כשזכר מעפילי "סלבדור" וקרבנותיה משמש להם מופת ומורה דרך.”[8]
ב-2006 ביים ניסים מוסק את הסרט התיעודי "סלבדור: ספינת החלומות המנופצים" העוסק בפרשה.
גלריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]-
בני נוער חברי תנועת השומר הצעיר כפי שצולמו בווארנה בטרם הפלגת הסלבדור -
קבר אחים בהר הרצל של הנספים בספינה סלבדור -
אנדרטה המוצבת באתר מחנה המעפילים בעתלית על שם משה סנה המנציחה את קרבנות ספינות המעפילים שטבעו בדרכן לארץ -
אנדרטת זיכרון בהר הרצל לנספים בספינה סלבדור -
קבר אחים בהר הרצל של קרבנות הספינה סלבדור
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- שלמה שאלתיאל, ספינת המעפילים סלבדור, הוצאת "עמותת סלבדור", ירושלים, 2020.
- רות דנון, אחות ציון, הוצאת סטימצקי, 2014. ע' 46–54: סיפורה של האחות - הנזירה רג'ין קנטי
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ניסים מוסק, סלבדור - ספינת החלומות המנופצים, באתר יוטיוב
- א. פלג, בת שש עשרה הייתי..., מעריב, 14 באוגוסט 1964.
- עפרם של קרבנות "סלבדור" הועלה לאניה "אשדוד", דבר, 26 באוגוסט 1964.
- עצמותיהם של מעפילי האניה "סלבדור" הובאו למנוחות בהר הרצל בירושלים, דבר, 1 בספטמבר 1964.
- Salvador - The Ship of Shattered Hopes
"סלבדור במצולות הים (סרט תעודי)", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית), יולי 2006. - איזי אלמוג, הטרגדיה הכפולה של נוסעי ספינת המעפילים סלבדור, "בין גלים", דצמבר 2009, עמ' 53.
- איזי אלמוג, מסעה של הספינה סלבדור, באתר "כולנו בולגרים", אוחזר ב-11 בנובמבר 2012.
- איזי אלמוג, מי היו מעפילי סלבדור, באתר "כולנו בולגרים", אוחזר ב-11 בנובמבר 2012.
- ספינת המפעילים 'סלבדור',כתבה באתר "טל-כרם", הטלוויזיה הקהילתית בית הכרם, ירושלים, , אוקטובר 2013.
- רוברט רובנוב, על טביעת הסלבדור והבאת קרבנות הטביעה לקבורה בקבר ישראל, מראיין: הבמאי והסופר ג'קי קומפורטי. [א] , דצמבר 2020.
ביאורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ רוברט רוּבֶּנוֹב היה סגן יו"ר התאחדות עולי בולגריה בישראל ופעיל עלייה. אחותו הייתה הפרטיזנית מתי רובנובה.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ שלמה שאלתיאל, מארץ הולדת למולדת, עלייה והעפלה מבולגריה ודרכה בשנים 1939 - 1949, הוצאת עם עובד, תל אביב, 2004, עמודים 68-69.
- ^ הספינה סלבדור, באתר wertheimer.info (באנגלית).
- ^ 1 2 3 4 5 שלמה שאלתיאל, מארץ הולדת למולדת, עמודים 83-90.
- ^ שלמה שאלתיאל, מארץ הולדת למולדת, עמוד 314.
- ^ 1 2 3 חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ג' - תקופת השואה, הוצאת דבר, תל אביב, 1969, עמודים 26-37
- ^ חיים קשלס, ספינות המעפילים "סלבדור", "דוריאן" ו"נאדז'דה", בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 775–780.
- ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, הוצאת הד ארצי, אור יהודה, 1999, עמוד 44.
- ^ דברים שנשא משה שרת בשנת 1964 (יו"ר הסוכנות באותה עת) בהר הרצל, לרגל העלאת עצמות הקורבנות של ספינת סלבדור וקבורתן בהר, באתר "כולנו בולגרים", אוחזר ב-17 באוגוסט 2012.
_1939.jpg)
