רודניצ'אר
 | |
| אוניית המעפילים "רודניצ'אר" | |
| ארגון | ברוך קונפינו |
|---|---|
| קורות ההפלגה | |
| נמל המוצא | נמל וארנה, בולגריה |
| רב החובל |
אנטון פרודקין בהפלגות א'-ג' גריגורי גורבטנקו בהפלגה ד' |
| נתוני האונייה | |
| סוג האונייה | אוניית משא |
| הושקה | 1875 בסטוקהולם |
| תאריך רכישה | 1939 |
| תפוסה | 400 טונות |
| גודל הצוות | 8 אנשי צוות |
| גורלה | טבעה ב-14 בפברואר 1942 |
| מקום טביעתה | בסמוך לבוספורוס |
רוּדְנִיצָ'אר (בבולגרית: Рудничар, "כורה פחם") הייתה אוניית מעפילים שהפעיל ד"ר ברוך קונפינו במסגרת מפעל ההעפלה הפרטי שלו מבולגריה. בין התאריכים 28 ביולי ו-25 בדצמבר 1939 ערכה הספינה ארבע הפלגות לארץ ישראל המנדטורית, ובמסגרתן העפילו לארץ 1,638 מעפילים מהונגריה, בולגריה וצ'כוסלובקיה.[1]
רקע גאו-פוליטי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בבולגריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשלהי שנות ה-30 של המאה ה-20 התקרבה בולגריה במדיניותה לגרמניה הנאצית מסיבות כלכליות וכן על רקע רצונה להשיב לעצמה את השטחים שאיבדה במסגרת חוזה ניי, אשר סיים את מלחמת העולם הראשונה. התקרבות זו לוותה בהגברת האנטישמיות בממלכה, אשר בהמשך הפכה לממוסדת.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הכריזה בולגריה על נייטרליות, אך קווי מדיניותה היו אוהדים לגרמניה. עוד קודם לפריצת המלחמה, נודע כי הממשלה מתכוונת "לטפל" בנתינים הזרים בבולגריה. בבולגריה התגוררו כ-4,000 נתינים זרים או מחוסרי נתינות, רובם ככולם יהודים. הם היו בעיקרם פליטי המלחמות השונות בבלקן שהגיעו לבולגריה במסגרת טרנספר אוכלוסיות, או שנמלטו מחמת הקרבות. עם הגעת הידיעות לקהילות היהודיות על דבר הגירוש הקרב, החלו מקצת מהנתינים הזרים לחפש אפיקי עלייה לישראל. ב-16 בספטמבר 1939 פרסם מפקד המשטרה הבולגרית הקולונל אטאנאס פאנטב צו גירוש לנתינים הזרים בבולגריה. נתיני המדינות הזרות, בעיקר מטורקיה ומיוון, התקבלו במדינותיהם, אך מחוסרי הנתינות הושארו בשטח ההפקר בגבולות יוון, טורקיה ובולגריה, כשהם נתונים להתקפות מצד משמרות הגבול.
הפעלת לחץ כבד על ידי הקונסיסטוריה היהודית של בולגריה מחד, חוסר האפשרות לפתור את "בעיית" היהודים והפוטנציאל להסתבכות בינלאומית מאידך, הובילו את מפקד המשטרה הבולגרית להגיע להסכמה עם הקונסיסטוריה, על העברת הפליטים לווארנה וממנה לשלחם מבולגריה על גבי ספינות העושות דרכן לארץ ישראל. ככל הנראה גם שולמו סכומי כסף נכבדים. מאות רבות של פליטים גדשו את העיר, ונציגי הקהילה היהודית בעיר שיכנו אותם במוסדות הציבור של הקהילה ודאגו ככל הניתן למחסורם. מצבם הפיזי והכלכלי של הפליטים היה קשה, ובמקביל הפעיל הקולונל פאנטב לחץ כבד על הפקידות המקומית ועל ראשי הקהילה לשלחם מבולגריה מהר ככל הניתן.[2][3]
בהונגריה וצ'כוסלובקיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשלהי שנות ה-30 החלה חקיקה אנטי-יהודית בהונגריה. מיקלוש הורטי נקט מדיניות פרו-גרמנית לצורך גריפת רווחים טריטוריאליים על חשבון שכנותיה של הונגריה ובעיקר צ'כוסלובקיה. במאי 1938 נחקק חוק שקבע נומרוס קלאוזוס וכן מכסת העסקה במקצועות מסוימים ואיסור שחיטה כשרה. ב-1939 נחקק חוק גזע נוסף. לאחר ועידת מינכן נמסר חבל הסודטים לגרמניה, ובהמשך חולקה צ'כוסלובקיה בפועל, תוך שחלקים מסלובקיה עוברים להונגריה. עם מסירת חבל הסודטים לגרמניה הוחל ברדיפת יהודי החבל, ובצ'כוסלובקיה עצמה גברו רדיפות היהודים, בעיקר לאחר התפטרותו של הנשיא אדווארד בנש במטרה לרצות את גרמניה. אירועים אילו הגבירו את כוונות העלייה בקרב יהודי המדינות והחלה פעילות בתחום, הן מאורגנת והן פרטית.
באותה העת פעלה בהונגריה התנועה הרוויזיוניסטית להעלאת מעפילים לישראל, אם כי בעיקר בני נוער ובמספרים קטנים. אקוש אפשטיין, איש הציונים הכלליים, פעל באופן עצמאי להעלאת יהודים מהונגריה מכל הגילאים. אפשטיין קיבל תמיכה לרעיון "עלייה ב'" מחברי הנוער הציוני וכן הפועל המזרחי, והוא חבר לברוך קונפינו ולארקדי סלוצקיס, שהיה בעל קשרים עסקיים ביוון וכבר נטל חלק בארגון העלאת יהודים מהונגריה. לאחר שהגיעו לסיכומים ביניהם החלו יהודים לזרום מהונגריה דרך הדנובה לבולגריה במטרה לעלות לארץ ישראל. הם הגיעו לווארנה ולבורגס ושוכנו על ידי קונפינו ועל חשבונו בבתי בני הקהילה היהודית בעיר. בשתי ההפלגות הראשונות, ולפי תיאום מוקדם בין הנוגעים בדבר ובכלל זה שלטונות שתי המדינות, הגיעו היהודים לבולגריה כתיירים וצוידו ב"פתק" החתום על ידי קונפינו המאשר שבולגריה היא אדמת מעבר עבורם בדרכם לארץ ישראל. פתקים אלו היו קבילים על ידי המשטרה הבולגרית. בשלב מסוים נשלח להונגריה שלמה תמיר (ליפסקי) מטעם המוסד לעלייה ב' במטרה לארגן את מפעל העלייה תחת המוסד לעלייה ב' ולהפסיק את העלייה הפרטית. לאחר שהגיע לבודפשט ונפגש עם אקוש אפשטיין, שוכנע ואף סייע למפעל ההעפלה הפרטי.[3][4]
רכישת הספינה וצוותה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ברוך קונפינו החל את מפעל ההעפלה הפרטי שלו עם הספינה אגיוס ניקולאוס, אשר נשכרה על ידו. ב-14 באפריל 1939 הפליגה הספינה מנמל בורגס ועליה 309 מעפילים, מחציתם מהונגריה ומחציתם מבולגריה, וב-19 במאי נחתו המעפילים בדרום הארץ. אף על פי שהיה נתון בוויכוח נוקב עם ראשי התנועה הציונית בבולגריה וחשוף לביקורת ציבורית, בעיקר בעיתונות בבולגריה ובארץ ישראל, החליט קונפינו להמשיך במפעלו, לרכוש ספינה ולהקים חברת ספנות. הוא רכש את הספינה "רודניצ'אר", אשר במקור שימשה כספינת דיג והוסבה להובלת פחם בים השחור. הייתה זו ספינה הבנויה ממתכת, בעלת תפוסה של 300–350 נוסעים, שהתאימה גם להפלגת נהר. היא נרכשה בכספי המעפילים שהגיעו לבורגס, גם בכספים העודפים מקרב מעפילי ה"אגיוס ניקולאוס", וגם בכספו האישי של קונפינו. הרודניצ'אר נוקתה ושופצה על ידי נוסעיה המיועדים ואובזרה באמצעי בטיחות מינימליים. נקבעה שיטת ההפלגה ובמסגרתה הפליגה הספינה לאורך חופי אנטוליה, עצרה להצטיידות בדרך, הגיעה בסמיכות לארץ ישראל ועגנה מחוץ למים הטריטוריאליים. בהמשך, ירדו המעפילים לסירות קטנות יותר והגיעו לחוף, בדרך כלל בחתירת משוטים.[5]
קברניט הספינה היה אנטון מָקַרוביץ' פְּרוּדְקִין, וסגנו גריגורי טִימוֹפְיֶיב גוֹרְבָּטֶנְקוֹ (רוסית:Григорий Тимофеев Горбатенко) והמהנדס הראשי של הספינה קרבצ'נקו היו ימאים ממוצא רוסי אשר הועסקו במשרות מזדמנות.[5]
ארבע הפלגות הרודניצ'אר
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-27 ביולי 1939 יצאה הפלגת המעפילים רודניצ'אר א' מנמל וארנה, ועל סיפונה 305 מעפילים. ההפלגה התבצעה בתנאי צפיפות קשים משום שלמכסת המעפילים הראשונית נוספו כמה עשרות מיהודי פלובדיב שהיו צפויים לגירוש בשל היותם נתינים זרים. לדברי קונפינו, עולים אלו לא שילמו עבור ההפלגה. ב-10 באוגוסט הגיעה הרודניצ'אר אל מול חופי נתניה, והנוסעים הורדו לסירות ולמפרשית, והגיעו בחתירת משוטים אל חיפה. המעפילים נעצרו על ידי הבריטים, ובהמשך שוחררו. הרודניצ'אר שבה לנמל וארנה, והצלחת ההפלגה הראשונה הובילה להגברת המוטיבציה לעלייה מהונגריה.
בעקבות ההפלגה הגישו הבריטים מחאה חריפה לממשלה הבולגרית, אך בשלב זה נמנעו מהבולגרים מפעולה. קונפינו חבר לאנגל פסקאלב, שהיו לו קשרים במנגנוני הביטחון הבולגריים וככל הנראה גם בעולם התחתון, והוא סייע לו בארגון הלוגיסטי ובקשרים מול השלטונות. כאמור, שלמה ליפסקי, שנשלח להונגריה כדי להפסיק את מפעל ההעפלה הפרטי, סייע בסופו של דבר לקונפינו ולאפשטיין באיתור מועמדים לעלייה מקרב חברי החלוץ. היהודים מהונגריה הגיעו דרך הדנובה לרוסה וממנה לווארנה. ב-2 בספטמבר יצאה הרודניצ'אר מנמל וארנה להפלגתה השנייה - רודניצ'אר ב', ועל סיפונה 371 מעפילים. ב-15 בספטמבר 1939 הגיעו הנוסעים אל מול חופי תל אביב מבלי להתגלות על ידי הצבא הבריטי.
לקראת ההפלגה השלישית, שכר קונפינו ספינה יוגוסלבית בשם "הנסיכה אליזבת", והיא הפליגה מבודפשט ועליה מעפילים מהונגריה, עגנה בברטיסלאבה והעלתה מעפילים, ומשם, כשעל סיפונה 360 נוסעים, הפליגה לנמל בורגס. בנמל בורגס הועלו המעפילים על הרודניצ'אר, אשר הפליגה לווארנה - בהפלגה שכונתה רודניצ'אר ג'. בווארנה נקשרה לרודניצ'אר ספינת מנוע בשם "קוֹאוֹפֶּרָטוֹר", ועל סיפונה כ-100 מעפילים, רובם פליטי מבצע "המסע לגירוש נתינים זרים" שהועלו בכוח על הספינה על ידי המשטרה הבולגרית, תוך הפעלת אלימות רבה על ידי השוטרים. בסך הכל הפליגו בהפלגה השלישית של הרודניצ'אר, אשר יצאה מנמל וארנה ב-29 באוקטובר 457 מעפילים. ב-11 בנובמבר התריע שגריר בריטניה בבולגריה ג'ורג' ויליאם רנדל בפני הממשלה הבריטית על הפלגת הספינה וביקש למנוע את הגעתה לארץ ישראל. למרות פנייתו, ב-14 בנובמבר עגנה הספינה מול חופי נתניה, ונוסעיה הורדו אל החוף. לפני ההפלגה פרצה שביתה של צוות הספינה בעידודו של אנטון פרודקין על רקע תביעות שכר, ומששבה הספינה מהפלגתה השלישית פיטר קונפינו את פרודקין ומינה לתפקיד רב החובל את סגנו גורבטנקו. לאחר אסון הסלבדור נשכר פרודקין על ידי הקונסיסטוריה היהודית לצורך מתן חוות דעת מקצועית לוועדת החקירה שהוקמה. ממצאיו של פרודקין היו חמורים מאוד.[6]
הנוסעים להפלגתה הרביעית של הרודניצ'אר, רודניצ'אר ד', הגיעו לרוסה מבודפשט על גבי ספינת נהר שהפליגה על הדנובה. מרוסה הגיעה הספינה לים השחור דרך נהר הדנובה, יומיים לפני קפיאתו של הנהר, והיא עגנה בנמל וארנה. ב-25 בדצמבר 1939 הפליגה הרודניצ'אר מווארנה לארץ ישראל, כשעל סיפונה 505 מעפילים. אל ספינה זו נקשרה ספינה נגררת, קטנה יותר, בשם "אוריון". ב-9 בינואר 1940 הגיעה הספינה אל מול חופי הארץ, המעפילים ירדו אל החוף ושולחו למחנה המעצר בעתלית.[5][3][4]
סיום פעולתה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר תום ההפלגה הרביעית עגנה הספינה בנמל בראילה שברומניה במטרה להפליג בפעם החמישית עם מעפילים מברטיסלאבה. מפקד המשטרה הבולגרית הקולונל פאנטב הודיע לקונפינו שלא יתיר העלאת מעפילים בשטחי בולגריה והפרת הצו תוביל לנקיטת צעדים אישיים כנגד חברי הצוות. קונפינו טען בזיכרונותיו כי האיסור נבע מרצונם של הבולגרים להשתמש בספינה למטרות ריגול כנגד טורקיה. היסטוריונים גורסים כי הסיבה המרכזית הייתה הלחץ הכבד שהפעילה הממלכה המאוחדת באמצעות שגרירה בבולגריה ג'ורג' ויליאם רנדל, שתבע להפסיק את ההגירה הלא חוקית מבולגריה לארץ ישראל. משרד החוץ הבולגרי הורה למשטרה הבולגרית לאסור את המשך ההפלגות וזו, למורת רוחה, נענתה לדרישה.
עם זאת הפלגתה החמישית של הרודניצ'אר תוכננה לפברואר 1940 ואיסור המשטרה הבולגרית הוחל מה-20 במרץ. ככל הנראה בתקופה זו, הסב קונפינו את הספינה להובלת עצים בין נמלי הים השחור לצורך כיסוי גירעונותיו ולכן, נמנע משילוחה להפלגה החמישית לישראל. כפי הנראה בהפלגות מסחריות אלו עסק צוות הספינה גם בריגול אחר טורקיה. הפסקת הפעילות הובילה לגל לחצים על קונפינו ובכלל זה איום בתביעה משפטית מוועד קהילת פלובדיב בגין הפרת הסכמים. בווארנה נמצאו בעת ההיא 250 פליטי המסע לגירוש נתינים זרים במצב ירוד, ונטל כלכלתם נפל על הקהילה היהודית במקום. לאור המצב שכר קונפינו את הספינה ליברטאד והמשיך את מפעל ההעפלה שלו.[5][3]
ב-1941, לאחר כניסת הצבא הגרמני לבולגריה מתוקף הצטרפות הממלכה להסכם התלת צדדי, נשכרה הספינה על ידי הגרמנים ושימשה להובלת ציוד צבאי. ב-14 בפברואר 1942, טבעה הרודניצ'אר בסמוך לבוספורוס לאחר שנקלעה למזג אוויר קשה.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ שלמה שאלתיאל, מארץ הולדת למולדת, עלייה והעפלה מבולגריה ודרכה בשנים 1939–1949, הוצאת עם עובד, תל אביב, 2004, עמוד 68.
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ג' – תקופת השואה, הוצאת דבר, 1969, עמודים 27-28.
- ^ 1 2 3 4 יוסף קונפורטי, מפעל העלייה של ד"ר קונפינו 1939-40, באתר "כולנו בולגרים" אתר הבית של יהודי בולגריה.
- ^ 1 2 אריה ל. אבנרי, מוולוס עד טאורוס- עשור ראשון להעפלה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1986, עמודים 268-273.
- ^ 1 2 3 4 שלמה שאלתיאל, מארץ הולדת למולדת, עמודים 73-78.
- ^ שלמה שאלתיאל, מארץ הולדת למולדת, עמודים 310-311.
_1939.jpg)
