לדלג לתוכן

ג'ון פיצג'רלד קנדי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף ג'ון פ' קנדי)
ג'ון פ. קנדי
John F. Kennedy
דיוקנו הרשמי של קנדי בבית הלבן, 1963
דיוקנו הרשמי של קנדי בבית הלבן, 1963
לידה 29 במאי 1917
ברוקליין, מסצ'וסטס, ארצות הברית
נרצח 22 בנובמבר 1963 (בגיל 46)
דאלאס, טקסס, ארצות הברית
שם לידה ג'ון פיצג'רלד קנדי
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
מקום קבורה בית הקברות הלאומי ארלינגטון
השכלה
מפלגה המפלגה הדמוקרטית
דת נצרות-קתולית
בת זוג ג'קלין בווייאי
אתר רשמי
נשיא ארצות הברית ה־35
20 בינואר 196122 בנובמבר 1963
(שנתיים)
סגן נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון
סנאטור מטעם מדינת מסצ'וסטס
3 בינואר 195322 בדצמבר 1960
(8 שנים)
חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם המחוז ה-11 של מסצ'וסטס
3 בינואר 19473 בינואר 1953
(6 שנים)
→ ג'יימס מייקל קרלי
פרסים והוקרה
ראו פרסים והוקרה
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ג'ון פיצג'רלד "ג'ק" קנדיאנגלית: John Fitzgerald "Jack" Kennedy;‏ 29 במאי 191722 בנובמבר 1963), הידוע גם בראשי תיבות שמו JFK, היה נשיאה ה-35 של ארצות הברית, משנת 1961 ועד ההתנקשות בחייו ב-1963. קנדי היה הנשיא בשיאה של המלחמה הקרה, וברוב תקופת נשיאותו טיפל בניהול היחסים עם ברית המועצות. הוא היה חבר במפלגה הדמוקרטית, ולפני כהונתו כנשיא ייצג את מדינת מסצ'וסטס בבית הנבחרים ובסנאט. קנדי הוא הקתולי הראשון שכיהן כנשיא ארצות הברית, הנשיא הנבחר הצעיר ביותר בתולדות ארצות הברית, הנשיא השני הצעיר ביותר (אחרי תאודור רוזוולט),[1] והנשיא הראשון שנולד במאה ה-20.

קנדי נולד בברוקליין שבמסצ'וסטס לג'וזף ולרוז קנדי, בן למשפחת קנדי, ואחיהם המבוגר של הסנאטור רוברט קנדי, שכיהן בממשלו כתובע הכללי, ושל הסנאטור טד קנדי. הוא סיים את לימודיו באוניברסיטת הרווארד ב-1940, וכעבור שנה הצטרף למערך המילואים של הצי האמריקני. במהלך מלחמת העולם השנייה פיקד קנדי על כמה סירות טורפדו במהלך המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט ועוטר במדליה על פעולותיו.[2] לאחר מכן נבחר לייצג את מחוז הבחירה ה-11 מטעם מדינת מסצ'וסטס בבית הנבחרים, והיה חבר בו בין השנים 19471953. לאחר מכן נבחר לסנאט ושירת בו עד שנת 1960. באותה תקופה פרסם את הספר "דיוקנאות באומץ", שזכה בפרס פוליצר. באותה שנה ניצח בבחירות את סגן הנשיא והמועמד הרפובליקני לנשיאות, ריצ'רד ניקסון.

בעת כהונתו של קנדי כנשיא הייתה מתיחות גבוהה בין ארצות הברית לברית המועצות. קנדי העלה את מספר היועצים הצבאיים שנשלחו לדרום וייטנאם ב-18%. באפריל 1961 אישר את הפלישה למפרץ החזירים, במהלכה ניסה ה-CIA להדיח את הממשלה הקובנית של פידל קסטרו.[3] הוא התנגד לתוכניותיהם של ראשי המטה לבצע התקפות מבוימות על שטח אמריקני כדי להכשיר את דעת הקהל למלחמה מול קובה. באוקטובר 1962 גילו מטוסי ריגול אמריקניים שהסובייטיים הקימו בסיסי טילים בקובה, וכתוצאה נוצר משבר בין המעצמות שהביא את העולם אל סף מלחמה גרעינית. בנושאי פנים תמך קנדי בהקמת חיל השלום, תמך בתנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית, ופעל לטובת זכויות השחורים. בנוסף, הגביר את המרוץ לחלל על ידי התחלת תוכנית אפולו, והציב את הנחיתה על הירח כמטרה להשגה עד סוף שנות השישים. קנדי זכה לאורך השנים לפופולריות רבה, ונחשב בעיני רבים לאחד הנשיאים הגדולים בתולדות ארצות הברית.[4] במהלך כהונתו הוא קיבל מהציבור שיעור אהדה ממוצע של 70%, שיעור גבוה ביותר.[5]

קנדי נרצח במהלך כהונתו כשביקר בדאלאס שבטקסס ב-22 בנובמבר 1963, בעת שנסע במכונית פתוחה ברחובות העיר. לצידו ברכב היו רעייתו ג'קלין ומושל טקסס ג'ון קונלי. הרוצח, לי הארווי אוסוואלד, נעצר עוד באותו יום והואשם באותו לילה. ג'ק רובי ירה באוסוולד והרג אותו יומיים לאחר מכן, לפני שנערך לו משפט. ה-FBI וועדת וורן הגיעו למסקנה רשמית כי אוסוולד פעל לבדו. ועדת בית הנבחרים בנוגע להתנקשויות הסכימה עם המסקנה כי אוסוולד ירה בנשיא קנדי ורצח אותו, אולם הוסיפה כי קרוב לוודאי שקנדי נרצח כתוצאה מקונספירציה.[6] לינדון ג'ונסון ירש אותו כנשיא מיד לאחר הרצח.

ראשית חייו ולימודיו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון פיצג'רלד קנדי נולד ב-29 במאי 1917, בברוקליין שבמסצ'וסטס, בנם של איש העסקים ג'וזף קנדי והנדבנית רוז פיצג'רלד. אביו, דמות משפיעה ביותר בחייו, היה מיליונר, פוליטיקאי, דיפלומט ופעיל מרכזי במפלגה הדמוקרטית. סבו של אביו היה מהגר שהגיע מדרום-מזרח פרובינציית לנסטר שבאירלנד. ג'ון היה השני בילדי המשפחה, ובעודו ילד גדל בצילו של אחיו הבכור, ג'וזף, שבו תלה אביו את התקוות לעתידה הפוליטי של המשפחה, ואף למינוי לנשיאות בעתיד. פרט לג'וזף, היו לקנדי עוד שבעה אחים קטנים: רוזמרי, קטלין, יוניס, פטרישיה, רוברט, ג'יין וטד.

בית הולדתו של קנדי בברוקליין, מסצ'וסטס

קנדי גר בברוקליין במשך עשר שנים ולאחר מכן למד בבתי ספר יוקרתיים. אביו ג'וזף נסע לנסיעות עסקיות לפרקי זמן ארוכים והתמקד בעיקר בוול סטריט ובהוליווד. בספטמבר 1927, עברה המשפחה אל ריברדייל שבניו יורק, וקנדי למד בבית ספר פרטי.[7] כעבור שנתיים עברה המשפחה לפרוור. את הקיץ ותחילת הסתיו[8] בילתה המשפחה בביתה במסצ'וסטס,[9] ואת החגים בבית החורף שלהם בפלורידה. בספטמבר 1930 החל קנדי ללמוד בבתי ספר בקונטיקט, אולם בשל דלקת תוספתן שבה לקה עזב את לימודיו.

משפחת קנדי בשנת 1931 במסצ'וסטס. ג'ון למעלה משמאל בחולצה לבנה

בספטמבר 1931 נשלח קנדי לפנימייה היוקרתית "צ'ואט" שבקונטיקט. אחיו ג'וזף כבר הצטיין שם. את השנתיים הראשונות שלו קנדי חווה בצלו של אחיו ופיצה על כך בהתנהגות מרדנית.

באותה תקופה החלו לקנדי בעיות בריאותיות, שהסתיימו באשפוזו בבית החולים ב-1934. ביוני 1934 עבר בית חולים ואובחן אצלו זיהום. ביוני 1935 סיים את לימודיו בבית הספר צ'ואט רוזמרי הול.[7]

בספטמבר 1935 נסע בפעם הראשונה ללונדון עם הוריו ואחותו קייטלין. הוא התכוון ללמוד בבית הספר לכלכלה של לונדון, כמו אחיו הגדול. ולאחר מכן המשיך את לימודיו באוניברסיטת פרינסטון. עד מהרה קנדי הפסיק את לימודיו בשל מחלה. תחילה עלה חשש שחלה בלוקמיה, אך בהמשך, בגיל 30, אובחנה אצלו מחלת אדיסון, מחלה אנדוקרינית כרונית הנגרמת מתת-פעילות של בלוטת יותרת הכליה, וגורמת, בין השאר, לחולשה ולבעיות במערכת העיכול. באותה תקופה לא היו כלים רפואיים מספיקים לאבחונה, וקנדי סבל מהמחלה שנים רבות מבלי שניתן היה להקל על מצבו.[10] באביב 1936 עבד באסם עם אחיו.[11][12]

לאחר הפסקת לימודיו בפרינסטון, המשיך קנדי ללמוד באוניברסיטת הרווארד. הסיבות לכך היו, לטענתו, להמשיך את מורשתו של אביו שגם הוא למד שם.[13] ביולי 1937 נסע לצרפת. באותה תקופה מונה אביו לשגריר ארצות הברית בממלכה המאוחדת, וקנדי נסע לבקרו מספר פעמים. ביוני 1938 נסע עם אביו ועם ג'וזף כדי לעבוד בשגרירות האמריקנית בלונדון.

ב-1939 נסע לאירופה, אל ברית המועצות, הבלקן ואל המזרח התיכון כהכנה לתזה שלו. לאחר מכן נסע לצ'כוסלובקיה ולגרמניה לפני שחזר ללונדון ב-1 בספטמבר, יום הפלישה לפולין ופרוץ מלחמת העולם השנייה. כעבור יומיים נאמה המשפחה בבית הנבחרים הבריטי ותמכו בהכרזת המלחמה על גרמניה. בתקופה זו גילה עניין במדיניות החוץ, וביקר באיטליה שהייתה תחת שלטון מוסוליני, בגרמניה שהייתה תחת שלטון אדולף היטלר, ובמדינות אירופיות נוספות. כתוצאה מביקורים אלו ומהתעניינותו בענייני חוץ, כתב קנדי עבודת תזה שעסקה בניתוח המדיניות הבריטית בהסכם מינכן, וסיים עמה את התואר מוסמך ביחסים בינלאומיים בהצטיינות בשנת 1940. התזה פורסמה על ידי אביו כספר שנקרא "מדוע נרדמה אנגליה?", והיה לרב-מכר באותה תקופה.[14] לדעתו של קנדי, כפי שמובעת בספרו, לא היו הסכם מינכן והמדיניות שהובילה אליו קשורים בפגמים באופיו של נוויל צ'מברלין או של ההנהגה הבריטית, אלא המשך ישיר לאופיו הבדלני רב השנים של העם הבריטי. בנוסף קרא לברית אנגלו-אמריקנית נגד הטוטליטריזם. קנדי החל לתמוך במעורבות האמריקנית במלחמה, זאת לעומת אביו הבדלן שפוטר מתפקידו כשגריר.

ב-1940 החל ללמוד מנהל עסקים. בתחילת 1941 סייע לאביו לכתוב את זיכרונותיו כשגריר, ולאחר מכן טייל בדרום אמריקה, בקולומביה, באקוודור ובפרו.

קנדי היה חניך בתנועת הצופים של ארצות הברית בגדוד 2 של ברונקסוויל, ניו-יורק. לאחר שחרורו המוקדם מן הצבא היה פעיל גם במועצת הצופים של בוסטון בין השנים 1946 עד 1955, בתור סגן יו"ר מחוזי, חבר של הוועד המנהל, סגן נשיא וחבר המועצה הלאומית של הבוי-סקאוטס של אמריקה, ובשנת 1961 זכה להיות נשיא הכבוד של ארגון הצופים הבנים של אמריקה.[15]

שירותו הצבאי (1941–1945)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

באביב 1941 ניסה קנדי לשרת כקצין בצבא, אך נדחה בשל בעיות בגבו. הוא חיזק את עצמו במהלך הקיץ, והתקבל לשירות בצי האמריקאי בספטמבר באותה שנה. ב-26 באוקטובר קודם לדרגת סגן משנה,[16] ובהמשך שירת כקצין זוטר במערך המודיעין של הצי בוושינגטון.[17][18]

סגן קנדי (מימין) עם צוות ספינת הסיור שלו ב-1943

בינואר 1942 הוצב קנדי במשרדי המודיעין הימי בקרוליינה הדרומית.[18] לאחר מכן למד בבית הספר לקצינים בשיקגו עד 27 בספטמבר.[17] לאחר מכן התנדב לשרת בספינות טורפדו. ב-10 באוקטובר קודם לדרגת לוטננט.[18] בדצמבר 1942 השלים את לימודיו והופקד על ספינת טורפדו.[17]

הוא פיקד לראשונה על ספינת אימונים PT-101 מ-7 בדצמבר 1942 עד 23 בפברואר 1943.[18] לאחר מכן הוצב בפנמה, וממנה נשלח לחזית כקצין צי באוקיינוס השקט, בו פיקד על שתי סירות טורפדו.[19]

קנדי על ספינת הסיור שלו בחיל הים

במרץ 1943 קיבל קנדי פיקוד על ספינת טורפדו שמספרה 109-PT.[17] הוא שירת בדרגת סגן, ופיקד על צוות בן 12 אנשים. ב-2 באוגוסט 1943 נוגחה ספינת הטורפדו שלו על ידי משחתת היפנית "אמאגירי". כתוצאה מהניגוח התחולל פיצוץ בספינת הטורפדו, והיא עלתה באש וטבעה, ושניים מצוותה נהרגו. קנדי הוכיח קור רוח בכך שהשתהה בספינה הטובעת והספיק לשלוח ממנה מברק מוצפן קצר שאפשר לכוחות אמריקאים לאתר את הניצולים ולחלצם.[20] קנדי נפצע בגבו (הפגוע ממילא), ולאחר שחייה ארוכה הצליח לאסוף את הניצולים לאי קטן וחסר מקורות המים, שנשלט בידי היפנים, ובין היתר גרר פצוע למרחק של 5 ק"מ. באחד הלילות כיוונו תצפיתנים אוסטרלים שצפו בקרב מאי סמוך, שני מקומיים בעלי סירות שאספו במבצע לילי את 11 הניצולים והשיטום לאי רנדובא (אנ') שנשלט באותו זמן על ידי האמריקאים.[21] בשל פעולות אלו קיבל קנדי את עיטור לב הארגמן ומדליית הצי וחיל הנחתים.[22]

הפציעה שנפצע בפעולה זו החמירה את הפגיעה בגבו, והוא אף לקה במחלת מלריה.

ב-1 בספטמבר 1943, החל לפקד על PT-59, עוד סירת טורפדו שהפכה לספינת תותחים.[17][23] באוקטובר קודם לדרגת סגן. ב-2 בנובמבר חילצה PT-59 שמונים ושבעה נחתים מאיים שכבשו היפנים. בעקבות הוראות הרופא, שוחרר שחרור מוקדם מטעמי בריאות בתחילת שנת 1944. במאי 2002 איתר צוות של המגזין נשיונל ג'יאוגרפיק את ספינת הטורפדו הטבועה 109-PT בין איי שלמה.[24] החל מינואר 1945 החל לטפל בגבו במעיינות החמים באריזונה.[25]

קנדי היה בבית החולים בין מאי לדצמבר 1944. ב-12 באוגוסט 1944, בעודו משרת בצי, קיבל קנדי את הידיעה כי אחיו הבכור, ג'וזף, נהרג במבצע אפרודיטה בהתפוצצות מטוסו.[26]

ב-1 במרץ 1945, פרש קנדי מהצי בגלל בעיות הבריאות שלו בדרגת סגן. לאחר מכן צחק כששאלו אותו כיצד הפך לגיבור מלחמה, וטען שפשוט חתכו את הסירה שלו לחצי.

שירות לאחר הצי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

באפריל 1945, אביו של קנדי, שהיה חבר של ויליאם רנדולף הרסט, ארגן לבנו משרה ככתב מיוחד עבור עיתוניו של הרסט. המשרה אפשרה לקנדי לשמור על מעמד ציבורי. במאי 1945, כיסה את ועידת פוטסדאם.

קריירה בקונגרס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיוון שאחיו הגדול ג'וזף יועד לפוליטיקה מטעם המשפחה, ואביו טיפח אותו לנשיאות, מותו ב-1944 שינה את המצב. אביו, ג'וזף קנדי האב, החליט עתה כי היורש הראוי והנשיא העתידי יהיה ג'ון, בנו השני.

בית הנבחרים של ארצות הברית (1947–1953)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1946 החליט נציג מסצ'וסטס לבית הנבחרים של ארצות הברית, ג'יימס מ. קרלי, להתמודד על משרת ראש העיר של בוסטון. משפחת קנדי החליטה כי ג'ון הצעיר ימלא את מקומו בבית הנבחרים, ובאמצעות השפעתה הרבה במפלגה הדמוקרטית נבחר קנדי למתמודד מטעמה, כשהוא משיג 12% מהקולות מול עשרה מועמדים אחרים. היה זה הימור בטוח, שכן מסצ'וסטס הייתה מאז ומעולם מעוז של המפלגה הדמוקרטית, וכל מתמודד מטעמה זכה בבחירות באופן כמעט אוטומטי. קנדי נבחר לבית הנבחרים של ארצות הברית בנובמבר 1946 מטעם המחוז ה-11 של מסצ'וסטס, עם 73% מהקולות, למרות הרוב הרפובליקני שהושג אז בבית הנבחרים, והוא בן 30 בלבד. יחד עם ריצ'רד ניקסון וג'וזף מקארתי, היה קנדי אחד מיוצאי מלחמת העולם השנייה שנבחרו לראשונה לקונגרס באותה השנה.

קנדי שירת בבית הנבחרים במשך שש שנים, והצטרף לוועדת כוח העבודה והחינוך ולוועדה לטיפול ביוצאי צבא. הייתה זו תקופת נשיאותו של הנשיא הארי טרומן. על הפרק עמדו נושאים כבדי משקל, כגון שיקומן של ארצות הברית ושל אירופה לאחר המלחמה, היחס למשטר הקומוניסטי בסין והמלחמה הקרה, שהחלה אז לתת את אותותיה. כחבר בית הנבחרים תמך קנדי בדרך כלל במדיניותו של טרומן בכל הנוגע למדיניות הפנים, והתנגד לחוק יחסי העבודה של 1947 שהגביל את כוחם של האיגודים המקצועיים. הוא תמך בדוקטרינת טרומן בשעתו אך השמיע מדי פעם ביקורת על דרכו של טרומן במדיניות החוץ. אף על פי שלא היה אנטי קומוניסט חריף כמקארתי, תמך קנדי בחוק האזרוח והלאומיות של 1952, שדרש רישום של הקומוניסטים, וביקר את אובדנה של סין.

הסנאט (1953–1960)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
קנדי שוכב על אלונקה לאחר ניתוח בגבו, מלווה בג'קי, דצמבר 1954
קנדי תומך בעדלי סטיבנסון כמועמד הדמוקרטי הנשיאותי בוועידה הדמוקרטית הלאומית של 1956 בשיקגו

עוד בתחילת 1949 החל קנדי להתכונן לרוץ לתפקיד הסנאטור ב-1952, מול הנציג הרפובליקני הנרי קבוט לודג' הבן, שכיהן כבר שמונה עשרה שנים בסנאט והיה שגרירה הראשון של ארצות הברית לאו"ם. הייתה זו שנה לא טובה פוליטית למפלגה הדמוקרטית. באותה שנה נבחר הנשיא דווייט אייזנהאואר תוך סיום שליטה דמוקרטית בת 20 שנים בבית הלבן. ג'וזף קנדי מימן וניהל את מועמדותו של בנו, ואחיו הקטן רוברט קנדי הפך לחבר חשוב בצוות הבחירות. אף על פי שאייזנהאואר ניצח במסצ'וסטס בהפרש של 208,000 קולות, לאחר מרוץ צמוד ניצח קנדי את לודג' ברוב של 70,000 קולות.[27] באותה השנה נישא לג'קלין בובייה.

כסנאטור מונה קנדי לוועדת העבודה והרווחה בסנאט וכן לוועדת יחסי החוץ. בדרך כלל ייצג נאמנה את בני מסצ'וסטס, והעביר חוקים שסייעו למדינה ובמיוחד לקהילת העסקים.

בתקופה זו סבל מאוד מהבעיות בגבו, עבר סדרת ניתוחים במשך שנתיים, והמעיט מאוד בהיקף פעילותו בסנאט. פעמים רבות היה על ערש דווי. בעודו מחלים מהניתוחים, כתב ספר על פעולות אמיצות של חברי הסנאט באמריקה, אשר הצביעו נגד דעת הרוב ונגד דעת בוחריהם בנושאים חשובים שעל הפרק. הספר, "דיוקנאות באומץ", היה לרב מכר, וזיכה את קנדי בפרס פוליצר ב-1957. (הספר יצא לאור בעברית בשם "אומץ ופוליטיקה", בהוצאת מסדה בשנת 1960). מאוחר יותר התברר כי כתיבת הספר נעשתה בעיקרה בידי יועצו הקרוב של קנדי וכותב הנאומים שלו, טד סורנסן (אנ'), כפי שסיפר סורנסון ב-2008 בביוגרפיה שלו.[28]

בשנת 1956, בוועידה הדמוקרטית הלאומית, נאם את נאום הצגת המועמדות של המועמד הנשיאותי, עדלי סטיבנסון. לאחר שסטיבנסון אישר לוועידה לבחור בסגנו, הציג את מועמדותו לתפקיד המועמד הדמוקרטי לסגן נשיא ארצות הברית. הוא נכשל בכך והגיע למקום השני לאחר הסנאטור אסטס קאפובר מטנסי, אך קיבל את החשיפה הלאומית שבה חפץ, ולמעשה היה לדמות פוליטית מוכרת במישור הלאומי.[29]

במהלך כהונתו בסנאט עלה חוק זכויות האזרח של הנשיא אייזנהאואר משנת 1957 לדיון. קנדי התנגד לחוק בהתאם לעמדת מפלגתו שבקשה לפייס את הדמוקרטים הדרומיים שהתנגדו לחוק. עם זאת, הוא תמך בסעיף בחוק שנועד להקנות לתובע הכללי סמכויות נרחבות, אולם מנהיג הרוב בסנאט לינדון ג'ונסון חסם את החוק. קנדי גם תמך בחוק שנועד לתקן את חבר המושבעים, אף על פי שתומכי החוק טענו שהסעיף יחליש אותו. חוק פשרה, בו תמך קנדי, עבר בספטמבר 1957.

מתארח ב־The Tonight Show ב-1959.

בשנת 1958 נבחר שוב לסנאט ברוב מוחץ ובהפרש של 874,608 קולות. היה זה הרוב הגדול ביותר בפוליטיקה של מסצ'וסטס.[27] באותה התקופה יצא סרט עליו כסנאטור.[30] לקראת הבחירות לנשיאות בשנת 1960, הכריז על מועמדותו למשרת הנשיא.

בבחירות המקדימות עמדו מולו שלושה מתמודדים בעלי ותק וכישורים – מושל אילינוי עדלי סטיבנסון, שהיה מועמד בשנים 1952 ו-1956, הסנאטור יוברט המפרי ממינסוטה, והסנאטור לינדון ג'ונסון מטקסס. קנדי ניצח במערכת בחירות קשה ומסובכת, ונבחר כמועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ב-13 ביולי 1960. הוא בחר כמועמדו לסגן הנשיא את לינדון ג'ונסון, בן טקסס, בצעד שנועד לחזק את התמיכה בו, מועמד ליברלי, קתולי ועירוני, בקרב הדרום השמרני, הפרוטסטנטי והכפרי.

אביו של קנדי תמך בסנאטור ג'וזף מקארתי, שהיה חבר של המשפחה. רוברט היה אחד מעוזריו הבכירים של מקארתי בוועדה, ומקארתי אף יצא עם פטרישיה קנדי. לעומת זאת, קנדי התנגד פומבית למדיניותו של חברו לסנאט, אך סירב להוקיעו.

הבחירות ב-1960

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1960
משפחת קנדי עורכת מסע בחירות בוויסקונסין, מרץ 1960

ב-2 בינואר 1960, הכריז קנדי על מועמדותו לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית. רבים פקפקו בניסיונו ובגילו, אולם הכריזמה והרהיטות שלו אפשרו לו להשיג תמיכה רחבה. המכשול הגדול ביותר למועמדותו הייתה דתו, כיוון שרבים התנגדו לנצרות הקתולית, אולם תמיכתו המובהקת בהפרדת הדת מהמדינה סייעה לו להתגבר על התנגדות זאת, ומנגד דתו הביאה לו תמיכה מצד קתוליים. קנדי התמודד עם כמה מועמדים במערכת הבחירות המקדימות, כולל עדלי סטיבנסון, הסנאטור יוברט האמפרי ומנהיג הרוב בסנאט לינדון ג'ונסון. קנדי נסע ברחבי המדינה כדי להשיג תמיכה ממנהיגי המפלגה והבוחרים. מנהיגי המפלגה עדיין שלטו ברוב הצירים, אולם כמה מדינות גם ערכו בחירות מקדימות, וקנדי ניסה לנצח בכמה מהן כדי לחזק את סיכוייו. המבחן הראשון שלו היה ניצחון בבחירות בוויסקונסין, שחיסל את סיכוייו של האמפרי להיבחר. קנדי והאמפרי התמודדו גם בבחירות בווירג'יניה המערבית, בה לא הייתה אוכלוסייה קתולית גדולה בניגוד לוויסקונסין. קנדי ניצח בבחירות, והרשים רבים במפלגה, אולם עם תחילת הוועידה הלאומית עדיין לא היה ברור אם ייבחר.

ג'ון קנדי וריצ'רד ניקסון משתתפים בעימות הנשיאותי, 1960

לקנדי היו רוב הצירים, אולם לא מספיק כדי להבטיח את ניצחונו. סטיבנסון, המועמד ב-1952 וב-1956, נשאר אהוד במפלגה, וג'ונסון קיווה לזכות במועמדות בתמיכת מנהיגי המפלגה. קנדי זכה גם להתנגדותו של הנשיא לשעבר הארי טרומן, שדאג בנוגע לחוסר ניסיונו. כשהוא יודע שסיבוב שני יאפשר לג'ונסון או למועמד אחר להיבחר, מטה הבחירות המאורגן של קנדי הצליח להשיג תמיכה ממספיק צירים כדי להיבחר בסיבוב הראשון. למרות התנגדות אחיו ותומכיו הליברלים, קנדי בחר בג'ונסון כסגנו, מתוך אמונה שהסנאטור מטקסס יסייע לו, המועמד הליברלי, הקתולי והעירוני, לזכות בדרום ארצות הברית הפרוטסטנטי והכפרי. עם קבלת המועמדות, נאם קנדי את נאום "הסְפר החדש" (The New Frontier) שבה דרש מן האמריקאים "להיות חלוצים בספר החדש". "הספר החדש" לא היה מקום גאוגרפי, כי אם דרך חשיבה, דרך פעולה – להתקדם אל העתיד תוך שיפור מתמיד בחינוך, בתעסוקה ובתחומים אחרים, דרך חידושים מדעיים, והנחלת הדמוקרטיה והחירות לעולם כולו.[31]

הנשיא דווייט אייזנהאואר נפגש עם הנשיא הנבחר ג'ון פיצג'רלד קנדי, דצמבר 1960

אל מול קנדי הציבה המפלגה הרפובליקנית כמועמד לתפקיד הנשיא את סגן הנשיא המכהן ריצ'רד ניקסון. ניקסון נחשב ככוכב עולה בפוליטיקה האמריקאית, וכמומחה למדיניות חוץ. השניים היו בעלי רקורד פוליטי דומה. ניקסון אמנם, בניגוד לקנדי, לא בא ממשפחה עשירה ובעלת השפעה, אבל שניהם היו בני אותו דור, לחמו במלחמת העולם השנייה, והקריירה שלהם התקדמה על פסים דומים. ניתן היה לומר שבתקופת שירותם המשותף בבית הנבחרים, התפתחה אף ידידות ביניהם.

בתחילת מסע הבחירות בסתיו, הוביל ניקסון על קנדי בשישה אחוזים. הנושאים המרכזיים היו המיתון שהתרחש, דתו של קנדי, המהפכה הקובנית והאם תוכניות החלל והטילים הסובייטיות עקפו את אלו של ארצות הברית. מתוך חשש שדתו הקתולית תשפיע על החלטותיו, הודיע ב-12 בספטמבר 1960: "אני לא המועמד הקתולי לנשיאות, אני המועמד הדמוקרטי לנשיאות שהוא במקרה קתולי. אני לא מדבר בשם הכנסייה שלי בענייני ציבור – והכנסייה שלי לא מדברת בשמי".[32] קנדי גם שאל האם רבע מהאמריקנים הם אזרחים מדרגה שנייה רק מפני שהם קתולים. בנוסף טען שבצי, אף אדם לא שאל בנוגע לדתו.

המרכיב העיקרי שהפך את מערכת הבחירות של שנת 1960 לחשובה ולציון דרך בדמוקרטיה האמריקאית, הוא השימוש בטלוויזיה. קנדי וניקסון ערכו ארבעה עימותים טלוויזיוניים פומביים – ב-26 בספטמבר, ב-7 באוקטובר, ב-13 באוקטובר וב-21 באוקטובר 1960. עימותים אלו, נצפו בצפיית שיא של כ-70 מיליון צופים, שלראשונה יכלו להתרשם בצורה בלתי אמצעית מן המועמדים לנשיאות, לא כדמות המצולמת מזווית מחמיאה, בנאום מחושב וערוך היטב על מסך הקולנוע, או נצפית מרחוק באספת בחירות, אלא בשידור ישיר, לא ערוך, על מסך הטלוויזיה בסלון המשפחתי. העם האמריקאי, אשר בחר לנשיאות אדם נכה, כפרנקלין דלאנו רוזוולט, עובדה שהוסתרה היטב ובצורה מחושבת במהלך ארבע תקופות כהונתו, או אדם גוסס כוודרו וילסון אשר בילה זמן רב במיטתו, כשיועציו ואשתו הצעירה מנהלים למעשה את ארצות הברית, יכול עתה להתרשם בפעם הראשונה מן האנשים שעמדו לבחירה.

ניקסון היה חלוץ השימוש בטלוויזיה. כשהואשם בעבר בקבלת מתנות בצורה בלתי חוקית, נשא נאום טלוויזיוני נרגש, המכונה "נאום צ'קרס" בו טען כי המתנה היחידה שקיבל היה כלב קוקר ספניאל בשם צ'קרס, אך אינו מוכן לוותר עליו שכן בנותיו אוהבות אותו כל כך. נאום זה הציל את הקריירה שלו. ניקסון היה משוכנע כי ביכולתו לנצח בבחירות בעזרת שימוש במדיה החדשה. בפועל עשה ניקסון שגיאות רבות – הוא הגיע לא מגולח לאולפן, וכשהוא סובל מכאבים בברכו. הוא סירב להתאפר, והחליפה שלבש לא תאמה את הרקע של האולפן, כך שבצילום השחור לבן של אותה תקופה נבלע ניקסון ברקע. קנדי, לעומתו, הגיע מוכן ונמרץ. הוא שידר רוח נעורים, היה לבוש היטב ומגולח. על אף בעיות חמורות בגבו, ששיתקו אותו לתקופות של חודשים, ועל אף שסבל ממחלה כרונית, נראה קנדי שזוף, צעיר וחסון, וניקסון נראה חולני, מרושל וחסר אנרגיה. התוצאה הייתה כי רובם של אלו שהאזינו לעימותים ברדיו סברו כי ניקסון ניצח,[33] בעוד שרוב האמריקנים – שבעים מיליון – צפו בהם בטלוויזיה וסברו שקנדי ניצח בעימות.

תוצאות הבחירות ב-1960 (בכחול – המדינות שבהן ניצח קנדי)

קנדי צבר תאוצה לאחר העימות הראשון והוביל על ניקסון במקצת ברוב הסקרים. הבחירות עצמן, שהתקיימו ב-8 בנובמבר 1960, היו בין הצמודות בהיסטוריה של ארצות הברית. קנדי ניצח ברוב דחוק ביותר. לקנדי הצביעו 49.9% מן המצביעים – 34,227,096 בוחרים, ואילו ניקסון קיבל את קולותיהם של 49.6% מן המצביעים – 34,108,546 בוחרים. הוא זכה ל-303 אלקטורים לעומת 219 לניקסון (269 אלקטורים היו דרושים לניצחון). ארבעה עשר אלקטורים ממיסיסיפי ומאלבמה סירבו לתמוך בו כיוון שתמך בתנועה לזכויות האזרח, ותמכו במקום בסנאטור הארי פ. בירד מווירג'יניה, וכך גם אלקטור מאוקלהומה. לאחר הבחירות נשמעו טענות על זיוף תוצאות הבחירות בשיקגו שהבטיחו לקנדי את הניצחון במדינת אילינוי ואורגן לכאורה על ידי אביו רב ההשפעה, ואולם אלו לא התקבלו.

עם בחירתו לנשיאות היה קנדי, בן ה-43, לנשיא הצעיר ביותר שנבחר לנשיאות אי פעם (אמנם תאודור רוזוולט היה צעיר ממנו כשמונה לנשיא, אך הוא לא נבחר לתפקיד אלא מונה לאחר רציחתו של הנשיא ויליאם מקינלי). קנדי היה גם הקתולי הראשון שנבחר לנשיאות.

נשיאותו (1961–1963)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
סרטונים השבעתו של קנדי לתפקיד נשיא ארצות הברית

נשיאותו של קנדי החלה ב-20 בינואר 1961, עם השבעתו כנשיאה ה-35 של ארצות הברית, והסתיימה ב-22 בנובמבר 1963, כשנרצח, ונמשכה סך הכול 1,036 ימים. ירש אותו סגנו לינדון ג'ונסון. קנדי מילא תפקיד חשוב בהפיכת הפוליטיקה למודרנית והשתמש בטלוויזיה כדי לדבר עם הבוחרים באופן ישיר.[34][35]

כהונתו של קנדי עמדה בצל המלחמה הקרה עם ברית המועצות ובעיקר עם קובה. ניסיון כושל באפריל 1961 להדיח את ממשלת פידל קסטרו הוביל למשבר ואת האנושות לסף מלחמה גרעינית.

סגנונו האישי של קנדי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
האסטרונאוט ג'ון גלן מציג לנשיא קנדי את קפסולת המרקורי "פרנדשיפ 7" בפלורידה, פברואר 1962

ג'ון קנדי נכנס לתפקיד הנשיא לאחר תקופת הנשיאות הארוכה של הנשיא דווייט אייזנהאואר, שהיה אדם שמרן ואפור במידה רבה. קנדי הגיע לבית הלבן כשלצידו אשתו ג'קי, בת 31 בעת תחילת הכהונה, ושני ילדיהם הקטנים, קרוליין וג'ון ג'ון. מזה זמן רב לא הייתה בבית הלבן "גברת ראשונה" המטפלת בתינוק.

קנדי הביא לבית הלבן רוח נעורים. לראשונה כלל הבית הלבן פעוטון, בריכת שחייה, חדר משחקים ובית עץ על המדשאה. קנדי הקפיד להצטלם כשהוא משחק עם ילדיו. ג'קי, מצדה, החליטה להפוך את הבית הלבן למרכז תרבותי, שייצג את ההיסטוריה האמריקאית. היא אספה חפצי אמנות ורהיטים עתיקים, וביצעה בבית הלבן שיפוצים נרחבים.

הזוג שידר סוג של זוהר שהיה עד אז נחלתם של כוכבי קולנוע. הבית הלבן כונה "קמלוט" על שם טירתו האגדית של המלך ארתור. בין באי הבית הלבן היו משוררים, סופרים, מדענים, כוכבי קולנוע וספורטאים.

הייתה זו חזות נוצצת, אך מתחתיה היה זרם עכור של טרגדיות אישיות, ובראשן מות בנו התינוק של קנדי, פטריק קנדי, שנפטר מספר ימים לאחר לידתו, באוגוסט 1963. קנדי סבל במהלך כל התקופה מבעיות הבריאות שליוו אותו כל חייו, ובמיוחד מבעיות בגבו. דבר זה לא הפריע לו לנהל מספר רומנים מחוץ לנישואים שהוסתרו היטב מעיני הציבור. בין היתר, נראה כי היה לו רומן עם שחקנית הקולנוע מרילין מונרו, וזכורה במיוחד הופעתה הפומבית ביום הולדתו, בה שרה לו את השיר "יום הולדת שמח, אדוני הנשיא" בקול מלחשש ובנימה אינטימית.

קנדי עבד שעות רבות. הוא היה קורא שישה עיתונים עוד במהלך ארוחת הבוקר, קיים פגישות עם מדינאים ואישים אחרים במהלך היום, וקרא דו"חות מיועציו. ממשלו השתמש היטב במדיה, ובמיוחד בטלוויזיה. שידורים מהחדר הסגלגל ומסיבות עיתונאים מצולמות הפכו לדבר שבשגרה.

ערך מורחב – ההשבעה של ג'ון פיצג'רלד קנדי לנשיאות ארצות הברית
נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית, ארל וורן, משביע את קנדי לנשיאות ב-20 בינואר 1961

קנדי הושבע לנשיאות ב-20 בינואר 1961, באגף המזרחי של הקפיטול. נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית, ארל וורן, השביע אותו.[36]

את השקפת עולמו ייצג היטב בנאום קבלת הכהונה שלו ב-20 בינואר 1961 שבו אמר "אל תשאל מה מדינתך יכולה לעשות למענך, שאל מה אתה יכול לעשות למען מדינתך". קנדי דרש מאומות העולם להילחם במה שכינה "האויבים המשותפים של המין האנושי": עריצות, עוני, מחלות והמלחמה עצמה.[37][37]

נאום קבלת הכהונה הדגיש את ביטחונו של קנדי שממשלו יבצע תפנית במדיניות חוץ ופנים. ההבדל בין חזונו האופטימי לבין הלחץ הפוליטי מבית היה מאפיין בולט של כהונתו.[38]

הנשיא קנדי (יושב) עם צוות הבית הלבן

בניגוד לאייזנהאואר, שינה קנדי את מבנה הבית הלבן במהירות. הוא העדיף מבנה מעגלי בו כל הדוברים נתנו בפניו דין וחשבון. הוא היה מוכן להחליט החלטות מהירות במצב הזה, שילב בין ותיקים לחדשים ולמד את התפקיד תוך כדי. אחיו, רוברט, שירת כתובע הכללי, ונחשב ל"עוזר הנשיא".[39] היועץ לביטחון לאומי, מקג'ורג' באנדי, הפך לאחד מעוזריו הבולטים של קנדי בתחומי חוץ, בעוד טד סורנסן היה היועץ בנושאי פנים וכתב לקנדי נאומים רבים. סגן הנשיא לינדון ג'ונסון מודר במהלך כהונת קנדי.[40]

מינויים לבית המשפט

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קנדי מינה שני שופטים לבית המשפט העליון של ארצות הברית:[41]

בנוסף מינה קנדי עשרים ואחד שופטים לבית המשפט לערעורים ו-102 שופטים לבתי המשפט המחוזיים.

מדיניות פנים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסְפר החדש

[עריכת קוד מקור | עריכה]
קנדי במיאמי, פלורידה, 18 בנובמבר 1963

קנדי קרא לתוכניות הפנים שלו "הסְפר החדש", והן כללו הצעות לביטוח רפואי לקשישים, השקעה ממשלתית בחינוך, והקמת מחלקה לשיכון ולפיתוח עירוני. קנדי גם קרא לקיצוצים במיסים לצורך התנעת הכלכלה. רוב תוכניותיו נחסמו בידי הקואליציה השמרנית של הרפובליקנים והדמוקרטים הדרומיים בשני הקונגרסים בכהונתו. בגלל ההתנגדות מצד הקונגרס, קנדי עסק יותר בנושאים בינלאומיים מאשר בתוכניות הפנים השאפתניות שלו.

קנדי סיים תקופה של מדיניות פיסקלית מרסנת, והרחיב את המדיניות המוניטרית כדי להוריד את שיעורי הריבית כדי לעודד את צמיחת הכלכלה. הוא הגיש את התקציב הממשלתי הראשון שעבר את מאה מיליארד הדולרים, ב-1962, ותקציבו הראשון ב-1961 היה התקציב הגירעוני הראשון של המדינה שאינו בתקופת מלחמה ואינו בתקופת מיתון.

הכלכלה, שעברה שתי תקופות מיתון במשך שלוש שנים, והייתה במיתון כשקנדי נכנס לתפקידו, התאוששה מאוד במהלך כהונתו. למרות האינפלציה ושיעורי הריבית הנמוכים, התמ"ג צמח בשיעור ממוצע של 2.2% לשנה בתקופת אייזנהאואר (מעט מעל גידול האוכלוסין של אותה התקופה) ובשנתו האחרונה של אייזנהאואר ירד באחוז.[42] הכלכלה שגשגה בתקופת קנדי. התמ"ג צמח בממוצע של 5.5% במהלך כהונתו,[42] ואילו האינפלציה נותרה יציבה בסביבות אחוז אחד והאבטלה ירדה.[43] שיעור התפוקה התעשייתית עלה ב-15% ושיעורי מכירת המכוניות עלו ב-40%.[44] הצמיחה הזאת נמשכה עד ל-1969.[42]

ב-1962, כשהכלכלה המשיכה לצמוח, החל קנדי לחשוש בנוגע לאינפלציה. הוא ביקש מתאגידים ואיגודים מקצועיים לעבוד ביחד כדי לשמור על מחירים נמוכים והצליח בתחילה. אחיו בובי טען שתעשיית הפלדה יצרה קרטל במחירים ופעולותיו נגד הקרטל מנעו עליית מחירים בתחום.[45] עיתון הוול סטריט ג'ורנל טען שהממשל פעל באיומים ובצורה של מדינת משטרה. בעיתון הניו ריפבליק נטען שהממשל הפר את זכויות האזרח.

לעומת זאת, שיבח ההניו יורק טיימס את קנדי וטען שעליית המחירים בתעשיית הפלדה יכלה לפגוע ברווחה הכלכלית ולגרום לאינפלציה.[46] למרות זאת, אגף התקציבים בממשל דיווח שהעלייה במחירים יכלה לסייע לתמ"ג ולעודף בתקציב. שוק המניות, שירד בהתמדה מאז היבחרו של קנדי, ירד ב-10% לאחר ההחלטה של הממשל לפעול נגד תעשיית הפלדה.

לכעסם של יועציו הכלכליים שרצו שיוריד מיסים, הסכים קנדי לתקציב מאוזן מעט לאחר כניסתו לתפקיד. הוא הסכים בתמורה להגדלת מספר החברים בוועדת החקיקה של בית הנבחרים מהלך שנתן לדמוקרטים עוד השפעה בוועדה. לאחר הידרדרות כלכלית ב-1962, הציע קנדי הורדת מיסים כדי להתניע את הכלכלה.

בנאום מצב האומה ב-1963, הציע קנדי רפורמת מס משמעותית, והקטנת שיעורי מס ההכנסה משיעור של בין 20% ל-90% לשיעור בין 14% ל-65%. הוא הציע הקטנת מס חברות מ-52% ל-47%. קנדי הודיע ששיעור המס המרבי צריך להיות 70% ללא ביטול ניכויים מסוימים לעשירון העליון.[47] באותה השנה, בנאום בפני המועדון הכלכלי של ניו יורק, טען שהאמת הפרדוקסלית היא ששיעורי המס גבוהים מדי וההכנסות נמוכות מדי, ושהדרך היחידה להעלות את ההכנסה בטווח הארוך היא הורדת מיסים מידית.

ב-26 בפברואר 1964, חודשיים לאחר מותו של קנדי, אישר הקונגרס חוק להורדת שיעור מס ההכנסה המרבי ליחידים ל-70%, ואת שיעור מס החברות המרבי ל-48%.[48]

עונש מוות ממשלתי וצבאי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנשיא, פיקח קנדי על ההוצאה להורג הממשלתית האחרונה לפני הקפאת עונש המוות ב-1972.[49] הפושע נשפט למוות בבית משפט באיווה והוצא להורג ב-15 במרץ 1963.[50] קנדי שינה עונש מוות שנפסק בידי בית דין צבאי למאסר עולם.[51] ב-22 במרץ 1962, חתם קנדי על חוק שביטל את עונש המוות על רצח מדרגה ראשונה במחוז קולומביה, המקום היחיד שעוד אישר עונש מוות כזה.[52] מאז 1957 לא בוצע עונש מוות במחוז קולומביה, והחוק בוטל לבסוף.[53]

מעמד האישה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-14 בדצמבר 1961, חתם קנדי על צו נשיאותי שהקים ועדה למעמד האישה שתייעץ לו בנושא.[54] הגברת הראשונה לשעבר אלינור רוזוולט עמדה בראש הוועדה עד למותה ב-1962. הדו"ח האחרון של הוועדה הוגש באוקטובר, 1963. הוא תיאר את האפליה המגדרית מבחינה חוקית ותרבותית והמליץ על כמה צעדים כדי לשנות את המצב. הקמת הוועדה הובילה את הקונגרס להגיש מספר חוקים בנושא מעמד האישה, ביניהם חוק תשלום שווה ב-1963, שהיה תיקון לחוק תקני העבודה ההוגנים שביטל את האפליה המגדרית בנושא שכר. קנדי חתם על החוק ב-10 ביוני 1963.[55]

זכויות האזרח

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאבק לסיום ההפרדה הגזעית בחסות המדינה היה אחד מהנושאים הבולטים בשנות השישים. ההפרדה הגזעית בחוקי ג'ים קרואו הייתה מבוססת בדרום ארצות הברית.[56] בית המשפט העליון של ארצות הברית פסק ב-1954, בפסק דין בראון נגד מועצת החינוך, שהפרדה גזעית בבתי ספר ציבוריים היא אינה חוקתית. בתי ספר רבים, בעיקר בדרום, סירבו לציית לפסיקה. בית המשפט אסר גם על הפרדה גזעית במקומות ציבוריים אחרים (אוטובוסים, מסעדות, בתי קולנוע, בתי משפט, שירותים וחופים) אולם האפליה נמשכה.

במאי 1961 מינה קנדי את ת'ורגוד מרשל אל בית המשפט הפדרלי השני לערעורים

קנדי תמך בעירוב גזעי ובזכויות האזרח. במהלך מערכת הבחירות של 1960 טלפן אל קורטה סקוט קינג, אשתו של הכומר מרטין לותר קינג, שנכלא במהלך ניסיונו להביא לעירוב גזעי בחנות. רוברט קנדי התקשר למושל ג'ורג'יה והצליח להביא לשחרורו של קינג, דבר שסייע לקנדי להשיג תמיכה מצד האוכלוסייה השחורה. עם כניסתו לתפקיד ב-1961, דחה קנדי את חקיקת זכויות האזרח שהבטיח במהלך מערכת הבחירות, בהבנה שהדמוקרטים הדרומיים עוד שלטו בקונגרס. כל ניסיון להעביר חקיקה למען השחורים ב-1961 לא היה מצליח. בשנתו הראשונה בתפקיד מינה קנדי שחורים רבים לתפקידים, כולל את ת'ורגוד מרשל, עורך דין תומך בזכויות האזרח, לתפקיד שופט ממשלתי. מרשל מונה ב-1967 לבית המשפט העליון.

בנאום מצב האומה הראשון שלו בינואר 1961, טען קנדי שמניעת הזכויות מהשחורים על בסיס גזע פוגע במצפון הלאומי ובדמוקרטיה.[57] עם זאת, האמין קנדי שהתנועה לזכויות האזרח תפגע בדרומיים הלבנים ותקשה עליו להעביר חקיקה נגד העוני וחוקים למען השחורים בקונגרס, ולכן התרחק ממנה.

קנדי התעסק בנושאים אחרים עם תחילת כהונתו, כמו המלחמה הקרה, מפרץ החזירים ודרום-מזרח אסיה. רוברט הקפיד למנוע מקנדי להתערב בנושא. התנועה לזכויות האזרח, שלחמה בדרום, לא ראתה את קנדי לחיוב בתקופה שבה מאבקים לעירוב גזעי בתחבורה ציבורית הובילו לאלימות לבנה ממוסדת. קנדי מינה מרשל להגנת תומכי העירוב הגזעי במקום להשתמש בצבא או בסוכני FBI. רוברט קנדי, בשם הנשיא, ביקש מהמוחים להשאיר את הנושא לבית המשפט. קנדי חשש ששליחת הצבא תוביל לזכרונות של תקופת השיקום ומלחמת האזרחים האמריקנית בקרב הלבנים השמרנים.

ב-6 במרץ 1961, חתם קנדי על צו נשיאותי שדרש מכל עסק שעבד עם הממשלה לשמור על תעסוקה שוויונית. קינג, מאוכזב מתמיכתו של קנדי בנושא, פרסם מסמך בו קרא לקנדי ללכת בעקבות אברהם לינקולן ולהשתמש בצו נשיאותי שיחסל את האפליה. קנדי סירב לכך.[58]

בספטמבר 1962, נרשם אדם בשם ג'יימס מרדית' לאוניברסיטת מיסיסיפי אולם נמנע ממנו להיכנס. רוברט קנדי שלח ארבע מאות מרשלים, וקנדי שלח בחוסר רצון 3,000 חיילים כדי לעצור את האלימות. המהומות הובילו למותם של שניים, אולם מרדית' הצליח להגיע לשיעור הראשון שלו. קנדי התחרט על כך שלא שלח את החיילים מוקדם יותר והחל לפקפק באתוס הדרומי. הגורם הפעיל במהומות היה הקו קלוקס קלאן.[59] ב-20 בנובמבר 1962, חתם קנדי על צו נשיאותי שאסר על אפליה גזעית בדיור ציבורי.

הנשיא קנדי נואם לאומה ומציג את חוק זכויות האזרח, יוני 1963

באביב 1963, לאחר העימותים בנושא זכויות האזרח, לחץ רוברט על קנדי לפעול בנושא החקיקתי. ב-11 ביוני 1963, התערב קנדי כשמושל אלבמה ג'ורג' וולאס מנע משני תלמידים שחורים להיכנס לאוניברסיטת אלבמה. וולאס הסכים לפנות את הדרך רק לאחר שהמשמר הלאומי של אלבמה נשלח בפקודת הנשיא עם סגן התובע הכללי. באותו הערב נאם קנדי בנושא זכויות האזרח בטלוויזיה וברדיו. הוא הביע את תמיכתו בנושאי זכויות האזרח, בגישה שווה לבתי ספר ציבוריים, שוויון בפני החוק והגנה על זכויות ההצבעה.[60] בנאום אמר:

מאה שנים של שיהוי עברו מאז שהנשיא אברהם לינקולן שיחרר את העבדים, אך יורשיהם, נכדיהם, אינם חופשיים עדיין... אומה זו הוקמה על ידי אנשים מאומות שונות ומרקעים שונים, על הבסיס שכל האנשים נוצרו שווים.

הנשיא ג'ון פ. קנדי

היום הסתיים במותו של מדגר אוורס, אחד ממנהיגי המאבק, על סף ביתו לאחר שנרצח.[61] כפי שקנדי צפה, למחרת היום התברר לו שניסיונו להעביר חוק למלחמה בעוני נכשל בקונגרס בגלל התנגדות הדמוקרטים מהדרום.

קנדי נפגש עם מנהיגי המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות בחדר הסגלגל, 28 באוגוסט 1963

מעל מאה אלף אזרחים, שחורים בעיקר, התאספו בוושינגטון לרגל המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות ב-28 באוגוסט 1963. קנדי התנגד למצעד מתוך חשש שיוביל להשפעה שלילית על ניסיון העברת חוק זכויות האזרח בקונגרס. החשש רק החמיר לפני הצעדה כשראש ה-FBI ג'ון אדגר הובר האשים את עוזריו הקרובים של מרטין לותר קינג בקומוניזם.[62] הנשיא ורוברט קנדי נפגשו עם קינג ב-22 ביוני והזהירו אותו לנתק את הקשרים עם הקומוניסטים.[63] קינג התעלם מכך ורוברט קנדי אישר ל-FBI לצותת לקינג ולמנהיגים אחרים של התאחדות ההנהגה הדרומית-נוצרית, איגוד זכויות האזרח של קינג, באוקטובר 1963.[64] קנדי אישר בכתב רק ציתות מוגבל לחודש ניסיון, אולם הובר הרחיב את ההסמכה כדי להגדיל את המעקב אחרי קינג. הציתות נמשך עד ליוני 1966 ונחשף ב-1968.[65]

הסמכות לפעול בנוגע למצעד ב-28 באוגוסט ניתנה למחלקת המשפטים שהעבירה מאות אלפי דולרים לששת הספונסרים של המצעד, כולל התאחדות ההנהגה הדרומית-נוצרית וה-NAACP. כדי להבטיח מחאה שקטה, ערכו המארגנים והנשיא נאומים מתסיסים ושיתפו פעולה באופן מלא עם המצעד. אלפי חיילים היו בכוננות. קנדי צפה בנאומו של קינג בטלוויזיה והתרשם. המצעד נחשב למחאה שקטה ואפקטיבית, ולא נערכו מעצרים במהלכו. אחריה הוזמנו המנהיגים אל הבית הלבן כדי להיפגש עם קנדי והצטלמו איתו. קנדי הרגיש שהמצעד עזר גם לו וחיזק את הסיכוי להעברת חוק זכויות האזרח.

למרות הצלחת המצעד, המאבק היה רחוק מלהיגמר. כעבור שלושה שבועות התרחש הפיגוע בכנסייה הבפטיסטית ברחוב 16 בברמינגהאם (אלבמה), בו נרצחו ארבע ילדות אפרו-אמריקאיות ועוד שניים נורו למוות. העלייה באלימות הובילה לשינוי קיצוני בחוק זכויות האזרח שסיכן את העברתו. קנדי הזועם קרא למנהיגי הקונגרס אל הבית הלבן וכעבור יום הצליח להשיג מספיק קולות לתמיכה בחוק המקורי כדי להוציא אותו מהוועדה.

לאחר מותו של קנדי המשיך במשימה יורשו, הנשיא לינדון ג'ונסון. חוק זכויות האזרח, שעבר ביולי 1964, אסר על אפליה בתשתיות הממשלתיות, בגישה לתעסוקה, בהשכלה ובפרויקטים פדרליים, וכן אסר הפרדה גזעית בבתי הספר ובמוסדות ציבוריים; כשהוא מוציא מחוץ לתוקפם את חוקי ג'ים קרואו אשר עקפו את התיקונים לחוקת ארצות הברית ובכך הכשירו כל מיני צורות של אפליה כלפי אזרחיה האפרו-אמריקאים של ארצות הברית, בכלל זה שלילת זכותם להצבעה בבחירות לבתי המחוקקים המקומיים והפדרליים, כמו גם לנשיאות. סמכויות האכיפה שניתנו לחוק היו חלשות מלכתחילה, אולם חוזקו ברבות השנים.

ביטול מס הגולגולת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  מס גולגולת
  מס גולגולת מצטבר (מיסים שהוחמצו בשנים הקודמות חייבים להיפרע כדי להצביע)
  ללא מס גולגולת
תולדות מס הגולגולת לפי מדינה בין 1868 ל-1966.

כשהוא רגיש לביקורות על מחויבות הממשל להגנת זכויותיהם של מיעוטים במערכות הבחירות, לחץ התובע הכללי רוברט קנדי על הנשיא, בתחילת 1962, ללחוץ על הקונגרס לפעול. הנשיא קנדי, במקום להציע חקיקה מקיפה, תמך בהצעה לאסור על מדינות – בעזרת תיקון חוקתי – מלהתנות את זכות ההצבעה בבחירות ממשלתיות בתשלום מס גולגולת או כל מס אחר. הוא סבר שהתיקון החוקתי יוכל למנוע כל פיליבסטר בנושא, כיוון שכך תבוטל הטענה שביטול ממשלתי של מס הגולגולת אינה חוקתית. הליברלים התנגדו לקנדי וחששו שהתיקון יהיה איטי מדי.[66] כמה קבוצות לזכויות האזרח (הליגה נגד השמצה, NAFAA, ואיגודים יהודים) התנגדו גם הם לתיקון, וב-21 במרץ הצהירו שהתיקון יקבע תקדים לחסימת כל חקיקה בנושא זכויות האזרח בכך שיקשור אותם לתיקון חוקתי.[67]

מס הגולגולת היה אחד מכמה חוקים שהונהגו במדינות הדרום כדי למנוע מהשחורים להצביע, לפחות בלי להפר את התיקון ה-15 לחוקת ארצות הברית, שמנע את שלילת זכות ההצבעה של אדם "בשל גזע, צבע או מצב קודם של עבדות" שכן כל אזרח נאלץ לשלם את מס הגולגולת והוא פגע גם בלבנים העניים. ב-1902, כל אחת-עשרה מדינות הקונפדרציה לשעבר הנהיגו מס גולגולת, והנהיגו אמצעים אחרים להקטנת מספר הבוחרים בהן, כמבחני קרוא וכתוב. מס הגולגולת ניצב לצד חוקים שנועדו להוכיח את אזרחות הסבא של מי שרצה לבחור, ואיומים באלימות הובילו לכך שהבחירות היחידות במדינות הללו היו בחירות מקדימות בתוך המפלגה הדמוקרטית, בהן רק לבנים בחרו את המתמודד שקרוב לוודאי היה מנצח בבחירות הכלליות. בארקנסו, למשל, המצביעים נאלצו לעבור "הערכה" והתעלמו משחורים.[68] מעט מדינות ביטלו את החוקים בתחילת ואמצע המאה התשע-עשרה, אולם מס הגולגולת שרד את בית המשפט ב-1937 כשבית המשפט פסק פה-אחד שזכות ההצבעה ניתנת בידי המדינות שיכולות לקבוע את התנאים שלהן בכפוף לחוקה.[69]

תיקון חוקתי שאסר על מס הגולגולת במערכות הבחירות[70] עבר בשני בתי הקונגרס באוגוסט 1962 ונשלח למדינות לאשרור. הוא אושרר ב-23 בינואר 1964, והפך לתיקון ה-24 לחוקת ארצות הברית.[71]

יחסים עם האינדיאנים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניית סכר הובילה להצפת 10,000 אייקרים אינדיאניים, ואילץ שש מאות אינדיאנים לעזוב את ביתם. קנדי התבקש בידי האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות להתערב ולעצור את הסכר, אולם הוא סירב בדרישה לשליטה בשיטפונות. הוא הביע דאגה לאינדיאנים וביקש מסוכנויות ממשלתיות לסייע להם.[72]

מדיניות החלל

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – המרוץ לחלל

תוכנית אפולו החלה בתחילת 1960, במהלך תקופתו של אייזנהאואר, כהמשך לתוכנית מרקורי, כדי לשגר תחנת חלל, לטוס מסביב לירח ולנחות עליו. בעוד שנאס"א הייתה זו שתכננה את אפולו, המימון לתוכנית לקה בחסר בגלל גישתו של אייזנהאואר לטיסת בני אדם לחלל.[73] כסנאטור, התנגד קנדי לתוכנית ורצה לבטל אותה.

עם הרכבת הממשל, שמר קנדי על יועצו המדעי של אייזנהאואר, שהתנגד להטסת בני אדם לחלל ופרסם דו"ח נגד תוכנית מרקורי.[74][75] שבעה עשר מועמדים לראשות נאס"א סירבו לקנדי לפני שג'יימס וב, יועצו התקציבי של הנשיא לשעבר הארי טרומן, הסכים להתמנות לתפקיד. וב הצליח להשיג תמיכה מהקונגרס, מהנשיא ומהעם. קנדי שכנע את הקונגרס לתקן את חוק האווירונאוטיקה והחלל הלאומי כדי להעביר את האחריות לתפקיד לסגנו,

גם כיוון שג'ונסון פעל בסנאט להקמת נאס"א וידע רבות על תוכנית החלל, וגם כדי להעסיק אותו כדי למנוע ממנו לפעול נגדו.
קנדי מציע את התוכנית להנחית אדם על הירח בפני הקונגרס במאי 1961. מאחוריו ג'ונסון.

בנאום מצב האומה שלו בינואר 1961, הציע קנדי שיתוף פעולה בינלאומי בחלל. חרושצ'וב סירב, כיוון שהסובייטים לא רצו לחשוף את מצב הטילים שלהם. בתחילת כהונתו, ניסה קנדי למנוע שליחת בני אדם לחלל, אולם ויתר על כך בגלל ג'ונסון, שתמך בתוכנית בסנאט. יועציו של קנדי טענו שטיסה לירח תהיה יקרה מדי, והוא שקל לבטל את תוכנית אפולו בגלל עלותה.[76]

אולם המצב השתנה במהירות ב-12 באפריל 1961, כשהקוסמונאוט הסובייטי יורי גגארין הפך לאדם הראשון שטס לחלל, וחיזק את החשש האמריקני מפני נחיתות טכנולוגית מול ברית המועצות. קנדי היה נחוש שארצות הברית תוביל במהלך המרוץ לחלל, בגלל אסטרטגיה ויוקרה. ב-20 באפריל, במזכר לג'ונסון, ביקש ממנו לבחון את תוכנית החלל ותוכניות שיוכלו לאפשר לנאס"א להדביק את הפער.[77][78] לאחר התייעצות עם ורנר פון בראון, הגיב ג'ונסון כעבור שבוע, וטען שלא מבוצעת השקעה מספקת בנושא.[79][80] הוא טען שעוד יש אפשרות שארצות הברית תוכל להיות הראשונה להנחית אדם על הירח.[79] יועציו של קנדי לחצו עליו לתמוך בנחיתה על הירח, וב-25 במאי, בהודעה מיוחדת לקונגרס, הציג הנשיא קנדי את תמיכתו בתוכנית אפולו במהלך נאום מיוחד בפני שני בתי הקונגרס:[81][82]

ראשית, אני סבור שעל אומה זו להציב לה כיעד מחייב, כי עד תום העשור תושג המטרה של הנחתת אדם על הירח והשבתו ארצה בשלום. שום פרויקט חלל אחר לא ירשים כל כך את האנושות או יהיה חשוב כל כך לחקר החלל בטווח הארוך; שום פרויקט אחר גם לא יהיה קשה כל כך, או יקר כל כך, להשגה.

נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי בנאום מיוחד בפני שני בתי הקונגרס, ביום 25 במאי 1961
קנדי נואם על תוכנית אפולו באוניברסיטת רייס ב־12 בספטמבר 1962 (17:47 דקות)

לאחר שהקונגרס אישר את המימון, החל וב בארגון מחדש של נאס"א, העלה את כוח האדם שלה ובנה עוד מרכזים: מרכז השיגור עבור משגר לווייני ענק מצפון-מערב לנמל החלל קייפ קנוורל, ומרכז לטיסות חלל מאוישות על שטח שנתרם בידי אוניברסיטת רייס ביוסטון, טקסס. קנדי נאם בחניכת המרכז ב-12 בספטמבר 1962, וקידם את התוכנית:

אבל למה, ישנם השואלים, הירח? למה לבחור בזה כמטרתנו? והם עשויים לשאול, למה לטפס על ההר הגבוה ביותר? למה, 35 שנה קודם, לחצות בטיסה את האוקיינוס האטלנטי?...

אנו בוחרים להגיע אל הירח. אנו בוחרים להגיע אל הירח בעשור הזה, ולעשות את הדברים האחרים, לא משום שהם קלים, אלא משום שהם קשים, משום שמטרה זו תאפשר לארגן ולמדוד את מיטב האנרגיות והכישורים שלנו, משום שאתגר זה הוא אתגר שאנו מוכנים לקבל על עצמנו, אתגר שאיננו מוכנים לדחות, ואתגר שאנו מתכוונים גם לנצח...

לפני שנים רבות, חוקר הארצות הבריטי הגדול ג'ורג' מאלורי, שעמד למות על הר האוורסט, נשאל מדוע הוא רצה לטפס עליו. הוא ענה, "מפני שהוא שם". ובכן, החלל נמצא שם, ואנו עומדים לטפס עליו, והירח והפלנטות האחרות נמצאים שם, ותקוות חדשות לידע ושלום נמצאים שם. ולכן, ביוצאנו למסע, אנו מבקשים את ברכתו של אלוהים להרפתקה המסוכנת ביותר, והגדולה ביותר, אשר בני אדם יצאו אליה אי פעם.

נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי בנאום שנשא באוניברסיטת רייס ביוסטון, טקסס

ב-21 בנובמבר 1962, בפגישת קבינט עם וב ועוד אישים מנאס"א, הסביר קנדי שהנחיתה על הירח חשובה לתדמית הבינלאומית של המדינה, ושההוצאה מוצדקת.[83] ג'ונסון הבטיח לו שתוכנית החלל תהיה גם בעלת משמעות צבאית כבירה. העלות נמדדה בכ-40 מיליארד דולרים.

בספטמבר 1963, בנאום בפני האו"ם, תמך קנדי בשיתוף פעולה סובייטי-אמריקני בחלל והמליץ על משלחת משותפת לירח. חרושצ'וב סירב שוב, והסובייטים לא עסקו בשליחת אדם אל הירח עד 1964. ב-20 ביולי 1969, כמעט שש שנים לאחר מותו של קנדי, נחתה אפולו 11 עם בני האדם הראשונים על הירח.

מדיניות חוץ

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחומי חוץ, יזם קנדי כמה מאמצים דיפלומטיים וצבאיים באירופה, דרום-מזרח אסיה, אמריקה הלטינית ובעוד מקומות שהיו חשובים אסטרטגית במהלך המלחמה הקרה. קנדי העסיק מומחים מדור חדש ליחסי חוץ.[84] חלקם היו ממכוני מחקר חשובים.[84] קנדי התעניין במלחמה ובשלום בנעוריו. בנאום השבעתו לתפקיד, הביע את עמדתו בנוגע למלחמה הקרה: "הבה לא ננהל משא ומתן מפחד, אולם הבה לא נפחד לנהל משא ומתן".[85]

קנדי תמך במדיניות תגובה גמישה, שנוהלה בידי מזכיר ההגנה רוברט מקנמארה, ונועדה להקטין את אפשרות המלחמה בגלל טעויות. ממשלו פתר בצורה דיפלומטית את משבר הטילים בקובה ונמנע מלהסלים את משבר ברלין השני. ב-1961 הקים קנדי את חיל השלום, הסוכנות לבקרה ולפירוק מנשק וסוכנות לברית כלכלית עם אמריקה הלטינית. ב-7 באוקטובר 1963 חתם על האמנה למניעת ניסויים גרעיניים באטמוספירה, בחלל החיצון, ותחת פני המים שאותה קיבלו גם ברית המועצות והממלכה המאוחדת.

רבים שיבחו את קנדי על כך שלא היה נוקשה כמו דווייט אייזנהאואר מבחינת מדיניות חוץ, קיבל את הגיוון העולמי ושיפר את מעמדה של ארצות הברית בקרב העולם השלישי.

באחת מפעולותיו הראשונות כנשיא, ביקש קנדי מהקונגרס להקים את חיל השלום. גיסו, סרג'נט שרייבר, היה האחראי הראשון לפרויקט. באמצעות התוכנית התנדבו אמריקנים לסייע לאומות הלא מפותחות בתחומי החינוך, חקלאות, בריאות ובנייה. הארגון צמח ל-5,000 חברים במרץ 1963 ול-10,000 כעבור שנה.[86] מאז 1961 הצטרפו אליו כ-200,000 אזרחים ששירתו ב-139 מדינות.[87][88]

ברית המועצות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
קנדי נפגש עם שליט ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב, 1961

קנדי שירת כנשיא בשיאה של המלחמה הקרה. הייתה זו יריבות אידאולוגית ופוליטית, שהשפיעה על כל צעד שעשתה ארצות הברית בתחומי מדיניות החוץ, וקנדי הקדיש להתמודדות עמה חלק ניכר מזמנו. הנשיא אייזנהאואר אימץ את גישת "המבט החדש" שהדגישה את השימוש בנשק גרעיני כדי להרתיע את ברית המועצות. אייזנהאואר האמין שהמדיניות תהיה אפקטיבית וגם זולה יחסית לאופציות אחרות. מתוך חשש ממלחמה גרעינית עולמית, העדיף קנדי את "התגובה הגמישה". הוא התמקד ביכולת צבא הקבע להשיג מטרות מוגבלות. כחלק מהמדיניות, הרחיב קנדי את הכוחות המיוחדים של ארצות הברית, יחידות העילית שיכלו להילחם בעימותים רבים. קנדי קיווה שתגובה גמישה תאפשר לארצות הברית לעצור תוקפנות סובייטית ללא מלחמה.

ב-29 בנובמבר 1961, הכריזו גורמים אמריקניים שסוכנות הטלגרף הרוסית קיבלה גרסה ערוכה של ריאיון שהעניק קנדי לכתב מהעיתון איזבסטיה. האמריקנים טענו שהושמטו מהריאיון האשמותיו של קנדי בדבר הפרת סיכומי ועידת יאלטה וועידת פוטסדאם, וגם את סירובם להשעות ניסויים גרעיניים וטענתו של קנדי שחלוקת ברלין נבעה מסירוב הסובייטים להסכים לאיחוד גרמניה.[89] לאחר שיחת הבהרה, פרסם הכתב את הטקסט המלא, וזכה להערכתו של קנדי.[89]

בינואר 1961 הכריז מנהיג ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב על תמיכתו במלחמות לשחרור לאומי. קנדי החשיב זאת כאיום על העולם החופשי.[90] ב-15 בפברואר 1961, ביקש קנדי מהסובייטים להימנע מלהכשיל את ניסיון האו"ם לפתור את משבר קונגו. חרושצ'וב הציע לתקן את מגילת האומות המאוחדות ולהחליף את המזכ"ל בוועידה של שלושה חברים. ב-25 בספטמבר 1961, נאם קנדי בפני העצרת הכללית של האומות המאוחדות והתחייב להטיל וטו על התוכנית. ב-27 בפברואר 1961, הציע קנדי במכתב לחרושצ'וב פגישה בוועידה בקיץ. חרושצ'וב הסכים להיפגש בווינה, בירת אוסטריה. הפגישה נפגעה בשל הפלישה למפרץ החזירים, אולם חרושצ'וב הטיל את האחריות לפלישה על הפקידים של קנדי ולא עליו באופן אישי.[91]

שני המנהיגים הבינו היטב שהנושא החשוב ביותר בוועידה יהיה גורלה של ברלין, שחולקה לשתיים עם תחילת המלחמה. ברלין המערבית הייתה מובלעת בגרמניה המזרחית התומכת בסובייטים, אולם זכתה לתמיכה מהאמריקנים והמערב. הסובייטים רצו לאחד את ברלין בשליטתם, בעיקר בגלל מספר הגרמנים המזרחיים שברחו אל מערב ברלין.

קנדי פוגש את קוואמה נקרומה, ראש גאנה העצמאית במרץ 1961.

בדרכו לוועידה, חנה קנדי בפריז ונפגש עם שארל דה גול, שייעץ לו להתעלם מסגנונו הבוטה של חרושצ'וב. הנשיא הצרפתי חשש מהשפעתה של ארצות הברית על אירופה. בכל זאת התרשם דה גול מהנשיא הצעיר. קנדי סיכם את תקופתו בפריז בטענה שהיה "האיש שליווה את ג'קי קנדי לפריז".

מטרתו המרכזית של קנדי בפגישה עם חרושצ'וב הייתה להציע פיוס במלחמה הקרה. ב-4 ביוני 1961, נפגש הנשיא עם חרושצ'וב בווינה ועזב את הפגישות בכעס לאחר שנאלץ להיכנע ללחציו. חרושצ'וב התרשם מחוכמתו של הנשיא אולם ראה בו חולשה. קנדי עדיין לא האמין שהיה ניתן לשנות את המצב באירופה או במזרח הרחוק ודיבר באופן כללי. קנדי כן הצליח להשפיע על חרושצ'וב בנושא הסכם בין מוסקבה וברלין המזרחית. הוא הבהיר שכל הסכם שיפגע בזכויותיה של ארצות הברית לגשת אל ברלין המערבית יחשב להכרזת מלחמה. ממשלים קודמים התייחסו אליה כאל "ברלין", אולם ממילותיו של קנדי היה ברור שהוא קיבל את חלוקת ברלין ורמז שחסימת הגבול לא תביא לתגובה אמריקנית כל עוד מערב ברלין תישאר כפי שהיא. כיוון שחשב על בניית חומה בברלין, התעודד חרושצ'וב והחליט להמשיך בתוכניתו.[92] מעט לאחר חזרתו אל ארצות הברית, הכריזה ברית המועצות על כוונתה לחתום על הסכם עם ברלין המזרחית ולבטל כל זכות אחרת בכל אזור של העיר. קנדי, מדוכא וכועס, הניח שהאפשרות היחידה היא להתכונן למלחמה גרעינית.


מחלקת המדינה של ארצות הברית הכינה לקנדי כמה מסמכים בנושא חרושצ'וב. אחד מהם טען שחרושצ'וב יתעקש מאוד בנושא ברלין וגרמניה המזרחית.[93] באביב 1963, החל קנדי לנסות להתפייס עם ברית המועצות. בקיץ של אותה השנה ביקש להקטין את המתיחות בקרב המדינות ולנאום בצורה פחות תוקפנית.

בשבועות לאחר הוועידה, ברחו יותר מעשרים אלף איש מברלין המזרחית אל מערבה בתגובה לברית המועצות. קנדי החל לדון בנושא, ודין אצ'יסון היה זה שהוביל את הקו שדרש התחמשות צבאית לצד נאט"ו. בנאום מיולי 1961, הכריז קנדי על כוונתו להוסיף עוד 3.25 מיליארד דולרים אל תקציב הביטחון ועוד מאתיים אלף חיילים, בטענה שהתקפה על ברלין המערבית תהיה כמו התקפה על ארצות הברית. הנאום זכה לתמיכה נחרצת מצד האוכלוסייה.

כעבור חודש, החלו ברית המועצות וברלין המזרחית למנוע מעבר ממזרח העיר אל מערבה והעמידו גדרות תיל ברחבי העיר, מה שהפך לחומת ברלין. קנדי התעלם מכך בתחילה כל עוד הגישה החופשית מהמערב למזרח נשמרה. כשהתברר שהמערביים איבדו את ביטחונם בנוגע להגנתה של ארצות הברית, שלח קנדי את ג'ונסון ואנשי צבא לסיור בגרמניה המערבית, קרוב לעמדות הגבול, כדי להפגין את המחויבות לברלין המערבית.

אמריקה הלטינית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחסי ארצות הברית עם אמריקה הלטינית הופקדו בידי ג'ונסון. קנדי תמך בשמאל הדמוקרטי באמריקה הלטינית אולם לקראת סוף כהונתו הקטין את תמיכתו בו. הישגיו המרכזיים באמריקה הלטינית היו דוקטרינת קנדי וברית כלכלית בין האזורים. אף על פי שהברית השיגה פחות ממה שקנדי חפץ, הוא זכה לאהדה רבה באמריקה הלטינית. בדצמבר 1961 נסע אל פוארטו ריקו, ונצואלה וקולומביה שנחשבו למעוזים דמוקרטיים נגד הקומוניזם של קסטרו.

בנסיעתו ב-1962 אל מקסיקו עורר התלהבות מחזון שיתוף הפעולה בין הארצות. הנשיא המקסיקני אדולפו לופס מטאוס טען שכדי לשפר את יחסי ארצות הברית–מקסיקו יש לפתור את סכסוכי הגבול בין המדינות. ארצות הברית ומקסיקו הצליחו להגיע להסכם בנושא.

קנדי ונשיא צ'ילה חורחה אלסנדרי

בטענה ש"אלו שעוצרים את המהפכה השקטה יובילו למהפכה אלימה","[94] ביקש קנדי לבלום את האיום הקומוניסטי באמריקה הלטינית באמצעות הקמת ארגון הברית לקדמה, ששלח סיוע למדינות וניסה לשמור על זכויות האדם באזור.[95] יחד עם מושל פוארטו ריקו, פעל למען הענקת אוטונומיה לאזור.

ממשל אייזנהאואר תכנן את הדחתו של רפאל טרוחיו מהרפובליקה הדומיניקנית, אולם קנדי טען שכל תכנון של ה-CIA יצטרך לאפשר לארצות הברית להכחיש מעורבות. באופן פומבי התנגד לעידוד הפיכות. ביוני 1961 נרצח טרוחיו, וכעבור כמה ימים הגיב סגן מזכיר המדינה בגינוי רפה.

הפלישה למפרץ החזירים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הפלישה למפרץ החזירים
קנדי וג'ונסון צועדים על מדשאות הבית הלבן

פולחנסיו בטיסטה, רודן קובני שהיה ידידותי כלפי ארצות הברית, הודח מתפקידו ב-1959 במהלך המהפכה הקובנית. יורשו של בטיסטה, פידל קסטרו, הושפע מהקומוניזם ומברית המועצות, והיה אויב פוטנציאלי לארצות הברית במרחק קטן ממנה. ממשל אייזנהאואר תכנן תוכנית להדיח את קסטרו. התוכנית, בהובלת ה-CIA ובעזרת הצבא, הייתה לפלוש לקובה בעזרת תנועת מהפכני נגד גולים מאומנים בידי ארצות הברית[96][97] בהובלת קציני ה-CIA. הרצון היה לפלוש לקובה ולעורר מהומות שידיחו את קסטרו.

קנדי תמך ביד קשה מול קסטרו, וכשהוגשה לו התוכנית של ממשל אייזנהאואר היה מוכן לתמוך בה אף על פי שחשש מלעורר מתיחות עם ברית המועצות.[98] ב-17 באפריל 1961, ציווה קנדי על הפלישה למפרץ החזירים: 1,5000 קובנים שאומנו בידי ארצות הברית נחתו על האי. ארצות הברית לא סיפקה מטרייה אווירית. ראש ה-CIA אלן דאלס טען שחשבו שהנשיא יאשר כל אמצעי שיוביל להצלחת המבצע לאחר הפלישה.

ממשל קנדי קיווה שהנחיתה תוביל להתקוממות שתדיח את קסטרו, אולם הדבר לא קרה והפלישה הייתה כישלון. ב-19 באפריל 1961, לכדה והרגה הממשלה הקובנית את הגולים, וקנדי נאלץ לדון בנוגע לשחרור 1,189 ניצולים. לאחר עשרים חודשים, שחררה קובה את הגולים בתמורה למזון ולתרופות בשווי של 53 מיליון דולרים.[99] התקרית גרמה לקסטרו להיזהר מארצות הברית ולהאמין בפלישה נוספת.[100]

קנדי התמקד בעיקר בהשלכות הפוליטיות של התוכנית ולא בשיקולים הצבאיים. הוא היה משוכנע שהתוכנית נועדה להביך אותו. קנדי לקח אחריות על הכישלון וטען שילמד ממנו.[101] העובדה שלקח אחריות על הכישלון הובילה לעלייה בשיעורי האהדה כלפיו. למרות זאת, המבצע פגע במוניטין של קנדי מחוץ למדינה וגרם למתיחות מול ברית המועצות.

בסוף 1961, הקים הבית הלבן קבוצה מיוחדת בראשות רוברט קנדי ורוברט מקנמארה שנועדה להדיח את קסטרו. הקבוצה לא הצליחה להשיג את מטרתה.

מדיניותו זו של קנדי כלפי קובה, משמשת תפקיד מרכזי בספקולציות על מניעים אפשריים לרציחתו, כאשר בין החשודים אנשי CIA וגולים קובנים הממורמרים על כי נמנע מהם להמשיך ולהפיל את משטרו של קסטרו, ואנשי קסטרו הרוצים לנקום על המעורבות בענייניהם.

משבר הטילים בקובה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – משבר הטילים בקובה
קנדי חותם על אישור הסגר הימי על קובה.

לאחר הפלישה למפרץ החזירים, החלה ברית המועצות לחמש את קובה בציוד צבאי בטענה של הגנה מפלישה נוספת. ממשל קנדי חשש מכך שקובה תוכל לאיים על ארצות הברית. קנדי לא האמין שברית המועצות תסתכן ותשים נשק גרעיני בקובה, אולם שיגר את מטוסי הריגול לוקהיד U-2 כדי להכריע את כמות הנשק. ב-14 באוקטובר 1962, צילמו מטוסי הריגול את אתרי השיגור לטילים לטווח בינוני שבנו הסובייטים בקובה. התמונות נחשפו לקנדי ב-16 באוקטובר, והיה ברור שהטילים היו איום על המדינה.

קנדי נקלע לדילמה: אם היה מתקיף את האתרים, היה נראה כי פעולה זו הייתה מובילה למלחמה. אם לא היה מגיב על בניית האתרים, היה הדבר מתפרש כגילוי חולשה קריטי של ארצות הברית. בנוסף הייתה ארצות הברית מאוימת בידי נשק גרעיני. קנדי היה נחוש להגיב לחרושצ'וב בחומרה אחרי ועידת וינה.

כשליש מחברי המועצה לביטחון לאומי תמכו במתקפה אווירית על אתרי השיגור. הקהילה הבינלאומית טענה שהתוכנית תהיה תגובה מופרזת של ארצות הברית, בעיקר לאחר שארצות הברית הציבה בתקופת אייזנהאואר טילים בטורקיה. בנוסף, לא היה ידוע אם ההתקפה תצליח. בהתאם לרוב חברי המועצה, החליט קנדי על הטלת מצור ימי על קובה. ב-22 באוקטובר שלח הודעה לחרושצ'וב והכריז על החלטתו בטלוויזיה.

הצי האמריקני עצר ובדק כל ספינה סובייטית שהגיעה אל חופי קובה החל מ-24 באוקטובר. ארגון מדינות אמריקה תמך לחלוטין בהסרת הטילים. הנשיא החליף שני מכתבים עם חרושצ'וב ללא הועיל. מזכ"ל האו"ם או תאנט ביקש משני הצדדים לבטל את החלטותיהם ולהיכנס לתקופת צינון. חרושצ'וב הסכים וקנדי סירב.

קנדי הצליח לשמור על איפוק כשטיל סובייטי יירט מטוס ריגול מעל קובה והרג את הטייס. ב-27 באוקטובר, במכתב לחרושצ'וב, הציע קנדי התחייבות לא לפלוש לקובה בתמורה להסרת הטילים. למחרת היום הגיעו קנדי וחרושצ'וב להסכם: ברית המועצות תפנה את הטילים בתמורה להתחייבותה של ארצות הברית לא לפלוש ופירוק של טילים שהוצבו באיטליה ובטורקיה. רוב הטילים נחשבו למיושנים ולכן פורקו כעבור שנה.[102]

המשבר נחשב לנקודה הקרובה ביותר למלחמה גרעינית אי פעם, אולם בסופו של דבר הצליחו שני הצדדים להגיע להסדר. המשבר הציג את עוצמתה של אמריקה ואת אמינותו של קנדי. שיעורי האהדה כלפיו עלו מ-66% ל-77% לאחר המשבר. קנדי הוכיח את יכולתו להתמודד עם משבר יוצא דופן ביחסים בין המעצמות בעזרת כישורי מנהיגות, קבלת החלטות וניהול משברים. בתחילת נובמבר 1962 נחשב משבר הטילים בקובה להצלחה דיפלומטית במדיניות החוץ.[103] גישתו של קנדי במשבר זכתה לשבחים, אף על פי שרבים טענו שהחל את המשבר בגלל הפלישה למפרץ החזירים.

הממלכה המאוחדת
[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1960 הפסיקה הממלכה המאוחדת לעבוד על פרויקט הטילים שלה ואייזנהאואר הציע להם את מערכת הטילים האמריקנית. הממלכה המאוחדת קיבלה את ההצעה לצורך הבטחת ההרתעה הגרעינית בשנות השישים. באמצע 1962, הכריז רוברט מקנמארה שהפרויקט יקר מדי ובעל כשלים טכניים[104] והחליט לבטלו.

קצר בתקשורת הוביל לכך שקנדי לא ידע על ההשלכות הפוליטיות של הנושא כלפי ממשלתו של הרולד מקמילן.[105] בפגישה עם מקמילן, ניסה קנדי לפתור את המצב והציע לממלכה המאוחדת טילי פולאריס[105] ההסכם עורר זעם אצל הנשיא הצרפתי שארל דה גול שכעס על ההעדפה האמריקנית את בריטניה.[105]

קנדי, מארי-מדלן ליו, אנדרה מאלרו, ז'קלין קנדי-אונאסיס, וג'ונסון בטקס הסרת הלוט מעל ה"מונה ליזה" בגלריה הלאומית לאמנות בוושינגטון די. סי., ינואר 1963

צרפת הייתה המדינה השנייה בה ביקר קנדי כנשיא. הוא הגיע לפריז עם אשתו ז'קלין ב-31 במאי 1961. דה גול, שהעדיף לברך את אורחיו בצרפתית, בירך את קנדי באנגלית.[106] ז'קלין דיברה צרפתית שוטפת והתחבבה על העיתונות הצרפתית.[106]

התוכנית הגרעינית הצרפתית הייתה חיונית למטרתו של דה גול, החזרת מעמדה הבינלאומי של צרפת. ממשל קנדי היה מחויב למניעת הפצה של הנשק הגרעיני. במכתב למקמילן כתב קנדי שהגיע למסקנה שלא לסייע לצרפת להרחיב את מאגרי הנשק שלה.[107] קנדי חשש עוד יותר מכוונותיו של דה גול לסייע לגרמניה המערבית בפיתוח נשק גרעיני.

מזרח ומערב גרמניה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – משבר ברלין השני
קנדי עם הקנצלר קונראד אדנאואר (במרכז) בבון, 1963.

קנדי קרא לברלין "מקום המבחן הגדול ביותר של כוח הרצון המערבי". ב-13 באוגוסט 1961, הגרמנים מהמזרח, בתמיכת מוסקבה, העמידו מחסום תיל ולאחר מכן מחסום מבטון שחילק את ברלין לשניים. קנדי טען שהיה טיפשי לסכן מיליוני אמריקנים מתוך רצונם של הגרמנים לאיחוד.[108]

כעבור חודשיים, כמעט התרחשה מלחמה מול ברית המועצות כשטנקים אמריקניים וסובייטים ניצבו זה נגד זה משני צידי החומה. המשבר נמנע הודות לדיפלומטיה שממשל קנדי ארגן בעזרת מרגל סובייטי.[109]

כתוצאה מהמשבר, נאלץ הממשל להגדיל את תקציב הביטחון בצורה משמעותית.[110] מאזן תשלומים שלילי שנוצר בעקבות כך החמיר את הבעיות הפיסקליות. בסוף 1961 הגיע רוברט מקנאמרה להסכם עם גרמניה המערבית לרכישת ציוד צבאי אמריקני. הדבר סייע רק במעט בבעיית התשלומים.[110]

ב-1963 הגיעה גרמניה למצב שברירי בגלל התוקפנות הסובייטית ממזרח וסיום כהונתו של הקנצלר קונראד אדנאואר. בד בבד ניסה שארל דה גול להגיע לברית בין צרפת לגרמניה המערבית כמשקל נגד לברית המועצות ולארצות הברית.[111][112][113] קנדי ראה בכך איום על נאט"ו ועל השפעתו באירופה.[114]

נאומו בברלין, "אני ברלינאי", 26 ביוני 1963

ב-26 ביוני 1963, יצא קנדי לברלין, שהייתה אז מחולקת על ידי חומה וקרועה בין מזרח ומערב, כדי להפיץ את בשורתו. בנאומו בברלין שבה את לב הברלינאים, והצית את דמיונו של העולם, כשהכריז "אני ברלינאי" (Ich bin ein Berliner). קנדי טען שהחומה עדיפה על המלחמה.[115] הוא ביקר את הקומוניזם והכריז על מחויבות אמריקנית לגרמניה. כמיליון איש שצפו בנאומו התלהבו. קנדי שיבח את העם הגרמני על סירובו להרגיש איום בגלל החומה,[116] וטען שהיא סמל לכישלון הקומוניזם. הוא טען שהדמוקרטיה לא מושלמת, אולם היא לעולם לא תציב חומות כדי למנוע מאזרחים לעזוב.

קנדי ציווה על חמש מאות אנשי צבא לפטרל בין החלקים כדי להבטיח שברלין המערבית לא תנותק לחלוטין ממזרחה. בסוף אוקטובר 1961, התעורר סכסוך על זכותו של דיפלומט אמריקני לעבור לברלין המזרחית. הטנקים הסובייטים והאמריקנים עמדו זה מול זה שוב, אולם קנדי הצליח להגיע להסכמה עם חרושצ'וב ושתי המעצמות הוציאו את הטנקים.[115]

טענותיו של קנדי בדבר זכות ההגדרה העצמית של העמים תחת שלטון קומוניסטי הניבו פירות באביב של פראג ב-1968, בתנועת סולידריות בשנות השמונים, ובנאומו של רונלד רייגן ב-1987, בו ציווה על מיכאיל גורבצ'וב לפרק את חומת ברלין.[116]

קנדי בשיירה בקורק, אירלנד, ב-28 ביוני 1963

במהלך נסיעתו בת ארבעת הימים לארץ אבותיו, אירלנד, ביוני 1963,[117] קיבל קנדי תואר כבוד מהאוניברסיטה הלאומית באירלנד. בנוסף היה המנהיג הזר הראשון שנאם בפרלמנט האירי.

אמנה למניעת ניסויים גרעיניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – האמנה למניעת ניסויים גרעיניים באטמוספירה, בחלל החיצון, ותחת פני המים

מתוך חשש מההשפעות לטווח ארוך של הפצת הנשק הגרעיני והזיהום שנוצר בגללו, הסכימו קנדי וחרושצ'וב להגיע לאמנה למניעת ניסויים גרעיניים, אחת שעדלי סטיבנסון הציע במהלך ריצתו לנשיאות ב-1956. בפגישתם בווינה ביוני 1961, הגיעו חרושצ'וב וקנדי להסכמה בלתי רשמית בנוגע לניסויים גרעיניים, אולם ברית המועצות החלה בניסויים גרעיניים בספטמבר. ארצות הברית ביצעה ניסויים משלה כעבור חמישה ימים. מעט לאחר מכן, לוויינים אמריקניים חדשים החלו לשדר תמונות שהבהירו שברית המועצות הייתה בפיגור במירוץ החימוש. עם זאת, כוחה הגרעיני של ארצות הברית לא היה משמעותי כשברית המועצות חשבה על עצמה כשוות ערך למערב.

קנדי נואם את נאום הסיום באוניברסיטה האמריקנית ב-10 ביוני 1963

קנדי נאם נאום מבריק ב-10 ביוני 1963, באוניברסיטה האמריקנית בוושינגטון. בנאומו, "אסטרטגיה לשלום", הציע למסיימים את לימודיהם לבחון מחדש את הגישה למלחמה הקרה, לברית המועצות והחשוב מכל: לשלום העולמי. קנדי טען שיש לשאוף לשלום בגלל המלחמה החדשה, שבה נשק גרעיני יכול לגרום לנזק גדול פי עשרה מאשר מה שבעלות הברית ביצעו במלחמת העולם השנייה ולפגוע בדורות שעוד לא נולדו. קנדי טען שהשלום הוא הבחירה הרציונלית ודורש שהאדם יסכים לחיות בסובלנות עם שכנו.

הנשיא גם הכריז שהסובייטים הסכימו לחזור למשא ומתן על אמנה למניעת ניסויים גרעיניים. לאחר מכן הודיע שארצות הברית דחתה ניסויים גרעיניים בחלל והתחייב שלא יבוצעו ניסויים גרעיניים כאלה כל עוד אף מדינה אחרת לא תבצע אותן.[118]

כעבור חודש, שלח את נציגו למוסקבה כדי להגיע להסכם. חרושצ'וב שלח את נציגו, אנדריי גרומיקו. היה ברור שאי אפשר היה להגיע להסכם למניעה מוחלטת של הניסויים בגלל התנגדות הסובייטים לפיקוח.

לבסוף חתמו ארצות הברית, ברית המועצות והממלכה המאוחדת על אמנה מוגבלת שאסרה על ניסויים גרעיניים באדמה, בחלל ומתחת למים, אולם לא מתחת לאדמה. הסנאט אישר את ההסכם וקנדי חתם עליו באוקטובר 1963. צרפת מיהרה להכריז שהיא חופשייה להמשיך לפתח ולבחון את הגנותיה הגרעיניות.

מדיניות באסיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – טיק קואנג דוק

קנדי התמקד בעיקר בהודו באסיה כיוון שהתפתחה בצורה לא קומוניסטית והייתה בגוש המדינות הבלתי-מזדהות.

אייזנהאואר, בתקופת החפיפה, הדגיש בפני קנדי שהאיום הקומוניסטי בדרום-מזרח אסיה הוא הנושא החשוב באזור. אייזנהאואר טען שלאוס היא האיום האזורי. במרץ 1961, תמך קנדי בשחרור לאוס על פני לאוס "נייטרלית", ורמז בשיחות אישיות שווייטנאם, ולא לאוס, היא המחסום להתפשטות קומוניסטית.

התנועה הקומוניסטית בלאוס זכתה לתמיכה סובייטית, וקנדי ציווה על הצי לשוט אל ים סין הדרומי ולמשוך את הנחתים אל תאילנד. בנוסף הנחה את היועצים הצבאיים בלאוס ללבוש מדים צבאיים. קנדי האמין שאם שתי מעצמות העל ישכנעו את בעלות בריתן להגיע לנייטרליות בלאוס, המדינה תהיה דגם לפתרון סכסוכים בתוך העולם השלישי.

קנדי היה מוכן לקבל את לאוס הנייטרלית. באפריל 1961, הסכימה ברית המועצות להפסקת אש בלאוס. הסכם שנחתם ביולי 1962 קבע שלאוס נייטרלית.

קנדי הזמין את סוקרנו, נשיאה הראשון של אינדונזיה, לבקר בארצות הברית, ביקור שיצא אל הפועל בשנת 1961. מטרת ההזמנה הייתה מתן כבוד לסוקרנו כדי לבקש ממנו לשחרר את הטייס האמריקני אלאן לורנס פופ (אנ') שנדון למוות באינדונזיה בעוון רצח 17 חיילים ו-6 אזרחים בהפציצו תהלוכה נוצרית בעיר אמבון בשנת 1958. פופ הסתנן אל תחומה האווירי של אינדונזיה במטוס שהמריא מהפיליפינים במשימה חתרנית של ה-CIA שמעולם לא הוצהרה קודם לכן, ונועדה לערער את משטרו של סוקרנו. פופ נטש את מטוסו, נפצע ונלכד. משפטו חשף את מעורבות ה-CIA במרד פרמסטה (אנ'), וסיפק לסוקרנו צידוק לטענותיו בנאומו: "והיו שהגיעו מהפיליפינים", שזרים מעורבים בניסיון להדיחו מהשלטון באינדונזיה.

בפברואר 1962 ביקר רוברט קנדי באינדונזיה, בניסיון למנוע את ה"עימות" בין אינדונזיה למלזיה,[119] ובניסיון לתווך בין אינדונזיה להולנד כדי למנוע את חדוש הלחימה במערב גינאה החדשה בזמן שבאותו חודש הייתה שם הפסקת אש זמנית. ב-26 במרץ 1962 פקד סוקרנו לחדש את הלחימה וב-30 במרץ החל הגנרל סוהארטו בתקיפותיו. התעצמות הלחימה בחודשים הבאים משכה את קנדי להתערב שוב למען הפסקתה. מאמציו נשאו פרי קודם כל בעניין פופ ששוחרר ב-2 ביולי 1962, בתמורה ל-10 מטוסי הרקולס C-130,[120] ואחר כך בהתחלת המשא ומתן בין אינדונזיה להולנד, ב-31 ביולי. ב-15 באוגוסט בשעה 12:01 נחתם ההסכם בבנין האו"ם בניו יורק ונכנסה לתוקף הפסקת אש מידית. תוצאת ההסכם הייתה העברת מערב גינאה החדשה למינהל האו"ם ב-1 באוקטובר 1962 ולמינהל אינדונזי ב-1 במאי 1963.

במאי 1961 שלח את לינדון ג'ונסון לפגישה עם נו דין דיים, נשיא דרום וייטנאם . ג'ונסון הבטיח לדיים סיוע נגד הקומוניסטים. קנדי הכריז על שינוי מדיניות מתמיכה בדיים לשותפות איתו כדי לנצח את הקומוניסטים.

במהלך כהונתו, המשיך קנדי את המדיניות לתמיכה כלכלית ופוליטית, וגם תמיכה צבאית, בממשלת דרום וייטנאם. בסוף 1961, החל הווייטקונג להגביר את נוכחותו. במהלך כהונתו של קנדי העמיקה המעורבות האמריקאית במלחמת וייטנאם, ומספר הלוחמים האמריקאיים שהוצבו בדרום וייטנאם עלה מ-2,000 חיילים, בתחילת כהונתו, ל-16,000 בסופה. חיילים אלה לא היו מעורבים בלחימה עצמה.[121] לפני ההתנקשות בו, שלח קנדי רק יועצים צבאיים ויחידות מיוחדות לאזור. כעבור שנה וחצי, שלח יורשו, ג'ונסון, את יחידות השדה הראשונות לווייטנאם והוביל להסלמת המלחמה, כש-184,000 חיילים מגיעים לווייטנאם ב-1964 ו-536,000 ב-1968.[122]

בינואר 1961 הקציב קנדי 28.4 מיליון דולרים להגדלת צבא דרום וייטנאם ו-12.7 מיליון דולרים לתגבור המשמר האזרחי.[123] באוקטובר שלח את מקסוול טיילור ווולט רוסטו לדרום וייטנאם כדי ללמוד את המצב. הם המליצו על שליחת 8,000 חיילים אולם קנדי דרש העלאה זעומה במספר היועצים הצבאיים.[124] ב-1961, עלה נושא וייטנאם בפגישתו של קנדי עם דה גול בפריז. דה גול הזהיר מפני הסתבכות בדרום-מזרח אסיה.[125]

בסוף 1961, החליט קנדי על תוכנית להרגעת האזורים הכפריים בדרום וייטנאם. בתחילת 1962 התוכנית אושרה וכללה העברת אזרחים, מעצר כפריים והפרדת קהילות מהקומוניסטים. התקווה הייתה שהקהילות החדשות יספקו ביטחון לאיכרים ויחזקו את הקשר ביניהם לבין הממשל. בנובמבר 1963 נחלשה התוכנית והסתיימה באופן רשמי ב-1964.

בתחילת 1962, הסמיך קנדי את הסלמת המעורבות כשחתם על חוק שדרש הגברת המעורבות האמריקנית. מזכיר המדינה דין ראסק תמך במעורבות אמריקנית רחבה. מבצע רנץ' האנד, סדרה של תקיפות חישוף בהיקף גדול, החלו בדרום וייטנאם. אלפיים גלונים של חומר מנשיר פוזרו בניגוד להסכמי ז'נבה. בסוף 1962, כבר עלתה כמות אנשי הצבא בווייטנאם מ-2,600 ל-11,500. 109 איש נהרגו בהשוואה לארבעה עשר בשנה הקודמת. ב-1962 גדל הווייטקונג מ-15,000 ל-24,000. לא הייתה התקדמות בבלימת התוקפנות הקומוניסטית בתמורה למעורבות האמריקנית.[126]

קנדי עם ראש ממשלת אוסטרליה לעתיד הרולד הולט בחדר הסגלגל ב-1963.

באפריל 1963, הבין קנדי שאין תוחלת להישארות בווייטנאם בגלל עוינות המקומיים לצבא האמריקני. בסוף 1961 היה מספר היועצים האמריקניים בווייטנאם 3,205, ועם מותו של קנדי עלה המספר ל-16,700.[124] במאי 1963, התכוון קנדי להוציא את הצבא מווייטנאם.[127] הוא החליט כך בעיקר בשל ריאיון של דיים בו טען שיש יותר מדי יועצים צבאיים במדינתו.[127] קנדי הבין שהוא לא יכול היה לצאת מווייטנאם ולהיבחר מחדש. ביולי המשבר היה ברור: למרות העלייה במעורבות האמריקנית, הצבא הדרום וייטנאמי לא הצליח מול כוחות הווייטקונג.

ב-21 באוגוסט, כשהגיע לאזור השגריר החדש הנרי קבוט לודג' הבן, ציוו דיים ואחיו על צבא דרום וייטנאם, שאומן בידי ה-CIA, לפזר הפגנות בודהיסטיות. רבים ציפו להפיכה שתדיח את דיים. ההוראה ללודג' הייתה להוביל להתפטרותו של דיים ולעזוב את המדינה. דיים סירב להקשיב.

ב-24 באוגוסט הכריזה וושינגטון שלא תסבול את פעולות צבא דרום וייטנאם, ולודג' קיבל הוראה להוביל להתפטרות דיים, אחרת יחפשו האמריקנים מנהיגות חלופית. לודג' טען שהפתרון היחיד הוא לעודד הפיכה צבאית בידי הגנרלים.

בסוף השבוע, גילה לודג' לקנדי שממשלת דיים כנראה מנהלת משא ומתן סודי עם הקומוניסטים ותבקש מהאמריקנים לעזוב. נשלחו פקודות לוושינגטון ולסייגון להשמיד כל תכתובת שעודדה הפיכה. באותה התקופה, החלה להתעורר התנגדות למלחמה בווייטנאם בידי כמרים.

פגישה בבית הלבן בספטמבר חשפה את הדעות השונות. מחלקת ההגנה ומחלקת המדינה נתנו דיווחים סותרים: מחלקת ההגנה טענה שהצבא מנצח במלחמה, ואילו מחלקת המדינה טענה שארצות הברית מאבדת את השפעתה בווייטנאם. קנדי שאל האם נציגי המחלקה היו באותה המדינה, בלי לדעת שהם היו מסוכסכים ביניהם.

באוקטובר 1963, מינה קנדי את מזכיר ההגנה מקנאמרה ואת הגנרל מקסוול טיילור למשימה בווייטנאם כדי ליצור מדיניות לאזור. המשלחת נועדה לחקור את ההבדל בין גרסאות המחלקות השונות למתרחש בווייטנאם. בפגישות עם מקנאמרה, טיילור ולודג', שוב סירב דיים להצעותיה של ארצות הברית ומקנאמרה התייאש ממנו.

(L-R) English: Motorcade for President Mohammad Ayub Khan of Pakistan. In open car (Lincoln-Mercury Continental with bubble top): Secret Service agent William Greer (driving); Military Aide to the President General Chester V. Clifton (front seat, center); Secret Service Agent Gerald "Jerry" Behn (front seat, right; partially hidden); President Mohammad Ayub Khan (standing); President John F. Kennedy (standing). Crowd watching. 14th Street, Washington, D.C.
קנדי והנשיא איוב חאן מפקיסטן

טיילור ומקנאמרה הופתעו כשסגן הנשיא של וייטנאם הודיע להם שהצבא פשוט לא מצליח להשתלט על המצב. קנדי התעקש ולבסוף הדו"ח שנכתב הציע לוח זמנים לנסיגה מדרום וייטנאם: 1,000 חיילים עד לסוף השנה ונסיגה מוחלטת עד 1965, בניגוד לעמדת המועצה לביטחון לאומי. הדו"ח הסופי הכריז שהצבא התקדם, שממשלת דיים הבלתי אהודה לא חשופה להפיכות, ושאפשרי להתנקש בדיים.

בסוף אוקטובר, שוב דיווחו הסוכנויות שמתוכננת הפיכה כנגד ממשלת דיים. המקור, הגנרל הווייטנאמי דונג ואן מין (שנודע כ"מין הגדול") רצה לדעת את עמדתה של ארצות הברית. קנדי הורה ללודג' להציע תמיכה סמויה בהפיכה, אולם לא בהתנקשות, ולהבטיח את יכולתה של ארצות הברית להכחיש בכך מעורבות. מאוחר יותר באותו החודש, החלה ההפיכה, וקנדי ציווה שכל תשדורת תעבור דרכו. קנדי שלט על תגובותיה של ארצות הברית.

ב-1 בנובמבר 1963, הדיחו הגנרלים הווייטנאמים בהובלת מין את הממשלה, עצרו ואז הרגו את דיים ואת אחיו. קנדי נדהם מהמוות, וגילה לאחר מכן שמין ביקש מה-CIA לאפשר מעבר בטוח לדיים אל מחוץ למדינה, אולם נאמר לו שהיה צורך בעשרים וארבע שעות והוא לא יכול היה להחזיק אותם כל כך הרבה זמן.

החדשות על ההפיכה הובילו לביטחון ראשוני – באמריקה ובדרום וייטנאם – שאפשר לנצח במלחמה. מקג'ורג' באנדי שלח מזכר לקנדי שהיה אמור להישלח אליו כשיחזור מדאלאס. המזכר דרש הגברת הלוחמה בווייטנאם, העלאת הסיוע הכלכלי והצבאי לאזור והרחבת המבצעים אל לאוס ואל קמבודיה. לפני שעזב לדאלאס, ביקש קנדי שבתחילת השנה החדשה יוכן לו דו"ח מעמיק בנושא. [128] מקנאמרה עצמו טען שקנדי שקל לצאת מווייטנאם לאחר הבחירות של 1964.[129] גם ג'ונסון טען שקנדי תכנן לסגת, עמדה שג'ונסון לא הסכים איתה. קנדי חתם על מזכר לביטחון הלאומי ב-11 באוקטובר שדרש נסיגה של 1,000 אנשי צבא מהאזור עד לסוף השנה.[130] מאז נאומו ב-10 ביוני 1963, החל קנדי לנקוט מדיניות פחות ניצית.[131]

כשנשאל רוברט קנדי ב-1964 מה היה אחיו עושה אם דרום וייטנאם הייתה עומדת ליפול, הוא טען שהיה מתמודד עם הנושא.[132] לפני מותו של קנדי לא נקבעה המדיניות הסופית לגבי וייטנאם. ב-2008 נטען שקנדי היה יכול למצוא דרך להוציא את כל הצבא מווייטנאם, אולם שהוא עצמו לא ידע מה הוא עומד לעשות בנושא. וייטנאם נחשבת לנושא החוץ היחיד שקנדי הוריש לג'ונסון במצב גרוע יותר. המעורבות האמריקנית באזור הסלימה עד שג'ונסון החל לשלוח חיילים אמריקניים ומלחמת וייטנאם פרצה באופן רשמי.[133] לאחר ההתנקשות בקנדי, חתם הנשיא ג'ונסון על מזכר לביטחון הלאומי ב-26 בנובמבר 1963. הוא שינה את מדיניות קנדי, התכחש לנסיגות וחיזק את המחויבות לדרום וייטנאם.[134][135]

קנדי והמזרח התיכון
[עריכת קוד מקור | עריכה]
קנדי עם דוד בן-גוריון בעת ביקורו בישראל ב-1951

קנדי היה נשיא ידידותי למדינת ישראל, ואף נפגש לפגישה היסטורית בהיותו סנטור עם ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון. ב-1960, במהלך מסע הבחירות, הצהיר קנדי:

ישראל תחזיק מעמד ותשגשג. היא ילדתה של התקווה ובית של אומץ. היא לעולם לא תישבר בשל מצוקה ולא תתייאש ביחס להצלחתה. היא נושאת את מגן הדמוקרטיה ומכבדת את חרבה של החירות.[136]

ג'ון פ. קנדי

לאחר מכן כנשיא, יזם את תחילתם של הקשרים הכלכליים והביטחוניים עם ישראל, והוא זכה להוקרה כמי שייסד את השותפות הצבאית בין ארצות הברית לישראל. ממשלו של קנדי סיים את אמברגו הנשק על ישראל שהטילו ממשליהם של טרומן ואייזנהאואר, כאשר קנדי יזם מכירה של טילי "הוק" לישראל.[137] כמי שתיאר את ההגנה על ישראל כחובה מוסרית ולאומית, היה קנדי הראשון להציג את רעיון ה"יחסים המיוחדים" (כפי שתיאר זאת לגולדה מאיר) בין ארצות הברית לישראל.[138] כנשיא ארצות הברית סיפק לישראל אשראי לרכש של מכונות חקלאיות.

קנדי הרחיב את המחויבויות הביטחוניות לישראל ב-1962.[139] בתחילת 1963, אישר למכור לישראל טילי MIM-23 הוק מתקדמים וסיפק תמיכה דיפלומטית למדיניות ישראל שאליה התנגדו מדינות ערב, כמו פרויקטים בנהר הירדן.[139]

קנדי עם שרת החוץ, גולדה מאיר, 27 בדצמבר 1962.

בסמוך לפני בחירתו, גילו האמריקאים באמצעות תצלומי לוויין את בנייתו של הכור הגרעיני בדימונה. ישראל נדרשה לתת הסברים, ולאחר זמן מה סיפקה לארצות הברית את מלוא המידע. ביום 21 בדצמבר 1960 הכריז בן-גוריון בכנסת כי ישראל בונה כור גרעיני בנגב, אך הכור ישמש לצורכי שלום.[140] קנדי, שנכנס לתפקידו מספר ימים לאחר מכן, קיבל כפי הנראה את ההסברים, ולא דרש פעולות נוספות, שהיה בהן כדי למנוע פיתוחה של פצצה גרעינית על ידי ישראל. בפגישתו עם דוד בן-גוריון בניו יורק ב-30 במאי 1961,[141] השיג הנשיא הסכמה עקרונית של ישראל למתן פומבי לביקור מדענים מטעמה בכור, וכן לביקור של מדענים ממדינות נייטרליות בכור.[142]

בתקופה זו בנתה ישראל את כוחה הצבאי, שהופגן מספר שנים לאחר מכן במלחמת ששת הימים. על אף שבעלת הברית העיקרית, וספקית הנשק הראשית של ישראל הייתה צרפת, גילתה אף ארצות הברית אהדה, וסייעה לצה"ל, גם אם בהיסוס ותוך הימנעות מהאצת מרוץ החימוש, באספקת נשק מתוחכם, ובין היתר טילי נ"מ חדישים מסוג "הוק", שביקש בתחילה ראש הממשלה דוד בן-גוריון בפגישתו עם הנשיא בניו יורק.[137] הטילים סופקו רק מאוחר יותר, בקיץ 1962, בלחץ חברי קונגרס דמוקרטיים בעיצומן של הבחירות לקונגרס. ביקור חשוב נוסף, שבו הושגו הסכמות הדדיות בין הצדדים, היה של שרת החוץ גולדה מאיר עם הנשיא בפאלם ביץ' שבפלורידה ב-27 בדצמבר 1962.[143]

קנדי, מתוך ניסיון לשמור על הקול היהודי, מינה את מאיר "מייק" פלדמן כיועצו,[144] ופלדמן היה זה שניהל את רוב המשא ומתן עם בן-גוריון ומאיר.

למרות הלחץ הפרו ישראלי, ביקש קנדי לשתף פעולה גם עם העולם הערבי. בתקופתו נאלץ להתמודד עם הפאן-ערביות של ממשל גמאל עבד אל נאצר. ביוני 1962 כתב נאצר לקנדי איגרת בו טען שאמנם ישנן חילוקי דעות בין ארצות הברית ומצרים, אולם שיוכלו לשתף פעולה. כאשר בן-גוריון ביקר בארצות הברית, קנדי שלח אגרות הרגעה לשליטי סעודיה ומצרים.[145]

בנוסף, ניסה קנדי לנקוט מדיניות אוהדת כלפי מצרים ונאצר כדי להחזיר את האזור להשפעה אמריקנית. במקרים רבים התבטא שיש "לביית" את נאצר. הוא הגיש למצרים הטבות כלכליות וסיוע חקלאי שלוש שנים מראש כדי לשכנע את נאצר להתקרב לארצות הברית.

קנדי גם סבר שניתן היה לפתור את בעיית הפליטים הפלסטינים וניסה להתנות את אספקת הנשק בתמורה לוויתורים ישראלים בנושא. קנדי דרש סיוע כלכלי ויישוב הפליטים מחדש.

לאחר פרוץ מלחמת האזרחים בתימן, חשש קנדי שתוביל לעימות רחב בין מצרים וערב הסעודית (שבגללה תיאלץ גם ארצות הברית להתערב) ולכן הכיר במשטר המהפכני. הוא קיווה שהמשטר יוכל לייצב את המצב בתימן, וניסה לשכנע את נאצר להוציא את חייליו מתימן.

היחסים בין ארצות הברית לעיראק הפכו למתוחים לאחר הדחת שושלת המלוכה העיראקית ב-14 ביולי 1958, שהובילה להקמת ממשלה רפובליקנית בהנהגת עבד אל-כרים קאסם. מתוך דאגה לגבי השפעתה של המפלגה הקומוניסטית בעיראק בממשלת קאסם, ובתקווה למנוע ניצול של המצב בידי מפלגת הבעת' הקים הנשיא אייזנהאואר ועדה מיוחדת בנושא עיראק באפריל 1959 כדי להציע פתרונות למניעת השתלטות קומוניסטית.[146] קאסם פעל נגד הקומוניסטים בשנות השישים, ויחד עם אמונתו של קנדי שעיראק לא חשובה במסגרת הרחבה של המלחמה הקרה, הובילה מדיניותו לפירוק המפלגה הקומוניסטית בעיראק בתוך כמה ימים מהשבעתו של קנדי. עם זאת, האירועים הבאים שהתרחשו הובילו להחזרת עיראק אל מרכז תשומת הלב של ארצות הברית.

ב-25 ביוני 1961, החל קאסם להניע חיילים אל הגבול בין עיראק לכווית, והכריז על כווית כעל "חלק בלתי נפרד מעיראק", מה שהוביל למשבר. הממלכה המאוחדת – שהעניקה לכווית עצמאות שישה ימים קודם לכן ושכלכלתה הייתה תלויה בנפט מכווית – הגיבה ב-1 ביולי ושלחה 5,000 חיילים לאזור כדי להדוף כל פלישה עיראקית. באותו הזמן, שלח קנדי כוח נחתים אל בחריין, והממלכה המאוחדת, בתמיכת קנדי, הביאה את הסכסוך למועצת הביטחון של האו"ם, בה הטילה ברית המועצות וטו על ההחלטה. המצב נפתר באוקטובר, כשהבריטים יצאו מהאזור והוחלפו ב-4,000 חיילים מהליגה הערבית. ממשל קנדי הגיב בצורה שהגיב בגלל הרצון להציג את ארצות הברית כמתנגדת לקולוניאליזם למען שיתוף פעולה עם הלאומנות הערבית, וגם העדפה לתת לממלכה המאוחדת לפתור את הנושאים במפרץ הפרסי.

לאחר שמנהיג הכורדים מוסטפא ברזאני חזר לעיראק ב-1958 מגלות בברית המועצות, הבטיח קאסם להעניק שלטון אוטונומי לחלק הכורדי בצפון עיראק, אולם לא התקדם בנושא עד 1961. ביולי 1961, לאחר אלימות בין השבטים הכורדים, חזר ברזאני אל צפון עיראק והחל לכבוש שטחים מיריביו. אף על פי שממשלת קאסם לא הגיבה בנושא, שלחה המפלגה הדמוקרטית הכורדית רשימת דרישות לקאסם באוגוסט, שכללו את הסגת הצבא מהאזור וחופש פוליטי. בחודש הבא, חזו נציגי ארצות הברית בעיראק ואיראן שמלחמה היא בלתי נמנעת. מתוך חשש לאובדן צפון עיראק לאחר שהכורדים שהתנגדו לברזאני השתלטו על נתיב לגבול האיראני בתחילת ספטמבר והרגו חיילים עיראקיים, ציווה קאסם על הפצצת כפרים כורדיים ב-14 בספטמבר, וברזאני הצטרף למרד ב-19 בספטמבר. כחלק מהאסטרטגיה של אלכסנדר שלפין ביולי 1961 כדי להסיח את דעתה של ארצות הברית ובעלות בריתה מהמצב הרגיש בברלין, החליט הק.ג.ב לעודד את ברזאני למרוד, אף על פי שהוא לא התכוון לפעול כשליחם. במרץ 1962, שלטו כוחותיו של ברזאני בכורדיסטן העיראקית, אף על פי שברזאני נמנע מלהשתלט על ערים גדולות מתוך חשש שממשלת עיראק תפעל נגד אזרחים. ארצות הברית סירבה לבקשות הכורדים לסיוע, אולם קאסם תייג את הכורדים כשליחים אמריקניים ופתר את הסובייטים מאחריות למתרחש.[147]

בדצמבר 1961, העבירה ממשלת קאסם חוק שהגביל את זיכיונות חברת הנפט העיראקית שהייתה בבעלות בריטית-עיראקית אך ורק לאזורים בהם הופק הנפט, והפקיע 99.5% מהזיכיונות. נציגים אמריקניים נבהלו מההפקעה ומהטלת הווטו של הסובייטים על החלטת האו"ם שדרשה לצרף את כווית לאו"ם, והאמינו שהיה קשר בין הדברים. הסברה הייתה שאם חברת הנפט תפסיק להפיק נפט, ישתלט קאסם על כווית ועל הפקת הנפט במזרח התיכון, או שיצטרף לרוסים. באותו הזמן, נפוצו שמועות על הפיכה נגד ממשלת קאסם שתחזיר את עיראק לנייטרליות. ב-30 בדצמבר, שלח היועץ לביטחון לאומי מקג'ורג' באנדי טלגרמה לנשיא מהשגריר האמריקני בעיראק, שטען שארצות הברית בסכנה להיכנס למצב בעייתי בכווית. באנדי ביקש מקנדי ללחוץ על מחלקת המדינה לשקול אמצעים לפתרון המצב בעיראק, ולשתף פעולה עם הבריטים למען הנפט באזור.[148]

באפריל 1962, פרסמה מחלקת המדינה הנחיות חדשות לגבי עיראק שנועדו להעלות את ההשפעה האמריקנית במדינה. באותה התקופה, הנחה קנדי את ה-CIA להתחיל להתכונן להפיכה צבאית נגד קאסם. ב-2 ביוני, ציווה שר החוץ העיראקי על השגריר האמריקני לעזוב את המדינה, והודיע על החזרת השגריר מוושינגטון בתגובה לקבלת כתב האמנה של השגריר הכוויתי החדש בארצות הברית. למרות האזהרות של עיראק בנושא, האמריקנים נדהמו מהמהלכים העיראקיים. קנדי לא קיבל אזהרות בנוגע למשבר שייווצר אם יקבל את השגריר הכוויתי.[149] בסוף 1962, סדרת תבוסות מצד המורדים הכורדים פגעו במורל של הצבא העיראקי ובתמיכה בקאסם. בין ספטמבר 1962 לפברואר 1963, האשים קאסם את ארצות הברית בהצלחות הכורדים, אולם מחלקת המדינה סירבה להגיב להאשמות מתוך חשש לפגוע בנוכחות שעוד נותרה לה באזור. ב-5 בפברואר 1963, הודיע מזכיר המדינה ראסק את שגריר ארצות הברית בעיראק שמחלקת המדינה שוקלת להפסיק להימנע מלהגיב לקאסם. ב-7 בפברואר, התברר לבאנדי שעיראק הייתה מקום שימושי ביותר לאיסוף מודיעין על הסובייטים ועל פעולותיהם בקרב המדינות הבלתי מזדהות.[150] ה-CIA גילה על פרויקט טילי קרקע-אוויר משותף בין העיראקים לסובייטים. המודיעין החשוב הוביל לחוסר רצון להכעיס את קאסם.

לאחר שהגיעו להסכם סודי עם ברזאני כדי לפעול נגד קאסם בינואר, ביצעה מפלגת הבעת' האנטי קומוניסטית והאנטי אימפריאליסטית הפיכה אלימה והוציאה את קאסם להורג ב-8 בפברואר 1963. היו שמועות שה-CIA היה מעורב בהפיכה, אולם מסמכים שפורסמו חשפו שלא הייתה מעורבות האמריקנית, אם כי ה-CIA ביקש למצוא מחליף לקאסם בתוך הצבא העיראקי ויידע את ארצות הברית על ניסיונות של הבעת' לבצע הפיכה ביולי ובדצמבר 1962, ניסיונות שבוטלו. אף על פי שה-CIA עקב מקרוב אחרי תכנוני ההפיכה של הבעת' מאז 1961, הכחיש ה-CIA כל מעורבות בנושא. סגנו של קאסם עבד א-סלאם עארף (שלא היה מהבעת') מונה לנשיא, תפקיד טקסי בעיקרו, ואילו הגנרל ממפלגת הבעת', אחמד חסן אל-בכר, מונה לראשות הממשלה. המנהיג החזק ביותר של הממשלה החדשה היה מזכיר מפלגת הבעת', עלי סלאח אל-סעדי, ששלט בצבא וארגן טבח של מאות - אולי אלפי - חשודים בקומוניזם ומתנגדים פוליטיים מיד לאחר ההפיכה. ממשל קנדי הסתכל על המשטר החדש בעיראק באופטימיות זהירה.[151] אולם הנציגים האמריקנים חששו שעימות מחודש עם הכורדים יפגע בהישרדות הממשלה העיראקית. ברזאני שחרר 1,500 שבויים כמחווה של רצון טוב, אולם שר החוץ העיראקי הודיע ב-3 במרץ שהממשלה לא מוכנה לשקול צעדים מעבר למתן אוטונומיה תרבותית ותכננה להשתמש במתנגדים לברזאני ובשבטים הערביים באזור כדי לפגוע בכורדים. ב-4 במאי הזהירו האמריקנים את עיראק ולחצו עליהם להציע הצעות לכורדים. ב-22 במאי הודיעו העיראקים שלא יסבלו את ההתנגדות הכורדית לעיראק. הקרבות החלו שוב ב-10 ביוני, כשממשלת עיראק - ששלחה 45,000 חיילים אל כורדיסטן- עצרה חברים במשלחת הכורדית והכריזה על שלטון צבאי בצפון עיראק. בינתיים, פעלה ברית המועצות כדי לפגוע בממשלת הבעת', והפסיקה משלוחים צבאיים לעיראק במאי, בעודה משכנעת את מונגוליה ללחוץ באו"ם להאשים את עיראק ברצח עם בין יולי בספטמבר, ומעודדת הפיכה קומוניסטית כושלת ב-3 ביולי. ממשל קנדי הגיב בדרישה מבעלות בריתה הערביות של ארצות הברית להתנגד להאשמות באו"ם ולשלוח נשק בשווי 55 מיליון דולרים לעיראק.

ממשלת הבעת' קרסה בנובמבר 1963, כיוון ששאלת האיחוד עם סוריה (בה פלג מתחרה של מפלגת הבעת' תפס שליטה במרץ), ופעולותיו הקיצוניות של הצבא העיראקי. הנשיא עארף, בתמיכת הצבא, פיטר את תומכי הבעת' מהממשלה וציווה להפסיק את פעולות הצבא. ב-5 בינואר 1964, אף על פי שאל-בכר תמך בעארף, הוא פוטר מתפקידו כסגן הנשיא. ב-21 בנובמבר 1963, הכריע ממשל קנדי שכיוון שעארף נותר ראש המדינה העיראקית, ימשיכו היחסים הדיפלומטיים עם עיראק.

כשקנדי עלה לשלטון, היו היחסים עם טורקיה מבוססים על תורת הבלימה. באפריל 1961 ביקש קנדי לבחון את הצבת טילי יופיטר בטורקיה, ודו"ח מיוני הודיע שביטול הצבת הטילים ייחשב לחולשה בפני ניקיטה חרושצ'וב.[152]

קנדי, אשתו ונשיא חוף השנהב, פליקס הופואה-בואני ואשתו בארוחה ממלכתית בבית הלבן, 1962

גישתו של קנדי כלפי אפריקה הייתה מנוגדת לזאת של קודמו, אייזנהאואר, הוא מינה שגרירים צעירים רבים מהאגף הליברלי של המפלגה הדמוקרטית. הממשל האמין שהקולוניות הבריטיות באפריקה יקבלו עצמאות בקרוב.[153]

קנדי האמין שמהפכה של מעמד הביניים בתוך העולם השלישי תוביל לצמיחה כלכלית ובגרות פוליטית. באביב 1962 הגיע סיוע אמריקני אל גינאה. נשיא גינאה טען שקנדי היה איש קשוב לבעיות האפריקניות.[154] בנוסף, התחזקו היחסים עם מדינות אפריקה בשל התגובה האמריקנית לאפליות הגזעיות[154]

משבר קונגו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
קנדי עם ראש ממשלת קונגו ב-1962

מבין כל הנושאים האפריקניים במהלך כהונתו של קנדי, היה משבר קונגו הלוחץ ביותר. היה זה המבחן הגדול ביותר לממשל.[155]

הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו זכתה לעצמאות מהבלגים ב-30 ביוני 1960, אולם כעבור חמישה ימים החל הצבא למרוד. ב-11 ביולי, הכריזה מדינת קטנגה הפורשת בהנהגת מואיז צ'ומבה על עצמאות מקונגו, וכעבור חודש גם דרום קסאי הכריזה עצמאות. שתי המדינות זכו לתמיכת הבלגים. ב-13 ביולי, הסמיכה מועצת הביטחון של האו"ם עריכת מבצע להחזרת הסדר במדינה. ממשל אייזנהאואר קיווה לפתרון דיפלומטי לפני התערבות ברית המועצות. הניסיון להשפיע על ראש הממשלה הקונגולזי פטריס לומומבה נכשל, והסובייטים תמכו בו בניסיונו לדכא את המורדים. ארצות הברית תכננה להדיח את לומומבה, גם בהתנקשות. ב-5 בספטמבר הודח לומומבה בידי הנשיא ז'וזף קסא-וובו. לומומבה מחה על כך, וב-14 בספטמבר הוביל הקולונל מובוטו ססה סקו הפיכה שחיסלה את כוחו והבריחה את הסובייטים מהמדינה.[156] ב-27 בנובמבר, ברח לומומבה מבירת המדינה והקים ממשלה משלו במזרח עם סגנו, אנטואן גיזנגה. בתמיכת בלגיה וארצות הברית, עצר אותו מובוטו.[157] ב-17 בינואר 1961, הוטס לומומבה אל לובומבאשי והצבא בהנהגת צ'ומבה החל לענות אותו שם, כשלבסוף הוצא להורג בידי כיתת יורים.[158]

קנדי ויועציו לא ידעו על מעורבות ה-CIA בנושא.[159] קנדי לא ידע על מותו של לומומבה עד 13 בפברואר.[160] הוא תמך בשחרורו של לומומבה מהכלא.

המחלקה האפריקנית במחלקת המדינה טיפלה בהרכבת המדיניות האמריקנית בנוגע לדיכוי קטנגה.[161]

ב-2 באוקטובר 1962, חתם קנדי על אמנה של האו"ם שהבטיחה סיוע אמריקאי במימון שמירת הסדר בקונגו. ממשל קנדי ניסה לשכנע את צ'ומבה להתאחד בחזרה עם קונגו לפני מעורבות האו"ם.[162]

סחר חופשי: שיחות גאט"ט וסיבוב קנדי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – סיבוב קנדי

סיבוב קנדי הוא שם שניתן לסיבוב הרביעי של שיחות בנושא גאט"ט. הן החלו ב-1962, כשקנדי זכה לתמיכת הקונגרס בנושא. המשא ומתן היה המוצלח ביותר מאז 1951 והוביל להרחבת הסחר העולמי.

ביקורים בינלאומיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קנדי נסע לשמונה ביקורים בינלאומיים במהלך כהונתו.[163]

מדינות בהן ביקר קנדי במהלך כהונתו.
תאריכים מדינה מיקום פרטים
1 16-18 במאי 1961 קנדהקנדה אוטווה ביקור ממלכתי. נפגש עם המושל הכללי ועם ראש הממשלה ג'ון דיפנבייקר. נאם בפני הפרלמנט.
2 31 במאי-3 ביוני 1961 צרפתצרפת פריז ביקור ממלכתי. נאם בפני המועצה הצפון אטלנטית. נפגש עם הנשיא שארל דה גול.
3-4 ביוני 1961 אוסטריהאוסטריה וינה נפגש עם הנשיא אדולף שרף. שוחח עם מנהיג ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב.
4-5 ביוני 1961 הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת לונדון ביקור פרטי. נפגש עם המלכה אליזבת' ועם ראש הממשלה הרולד מקמילן.
3 16-17 בדצמבר 1961 ונצואלהונצואלה קראקס נפגש עם הנשיא רומולו בטנקורט.
17 בדצמבר 1961 קולומביהקולומביה בוגוטה נפגש עם הנשיא אלברטו לארס קמארגו.
4 21-22 בדצמבר 1961 ברמודהברמודה המילטון נפגש עם ראש הממשלה הרולד מקמילן.
5 29 ביוני-1 ביולי 1962 מקסיקומקסיקו מקסיקו סיטי ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא אדולפו לופס מטאוס.
6 18-21 בדצמבר 1962 איי בהאמהאיי בהאמה נסאו נפגש עם ראש הממשלה הרולד מקמילן. הגיע להסכם בנושא מערכות הגנה גרעיניות.
7 18-20 במרץ 1963 קוסטה ריקהקוסטה ריקה סן חוסה נכח בוועידת נשיאי הרפובליקות של אמריקה.
8 23-25 ביוני 1963 גרמניהגרמניה בון,
קלן,
פרנקפורט,
ויסבאדן
נפגש עם הקנצלר קונראד אדנאואר.
26 ביוני 1963 גרמניהגרמניה ברלין המערבית נאם נאום פומבי.
26-29 ביוני 1963 אירלנדאירלנד דבלין,
וקספורד,
קורק,
גולוויי,
לימריק
נאם בפני הפרלמנט האירי וביקר בבית אבותיו.[164]
29-30 ביוני 1963 הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת בירץ' גרוב ביקור בלתי רשמי עם ראש הממשלה הרולד מקמילן בביתו.
1-2 ביולי 1963 איטליהאיטליה רומא,
נאפולי
נפגש עם הנשיא אנטוניו סניי, נציגים איטלקיים ונציגי נאט"ו.
2 ביולי 1963 ותיקןותיקן ארמון האפיפיור ביקר את האפיפיור החדש, פאולוס השישי.

ההתנקשות בחייו ותוצאותיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – רצח קנדי

קנדי נרצח בדאלאס, טקסס, ב-12:30 בצהריי יום שישי, 22 בנובמבר 1963.[165] הוא נסע לטקסס יחד עם סגנו לינדון ג'ונסון, על מנת להשיק את המסע לבחירה מחודשת של הצמד בנובמבר 1964. קנדי סימן את מדינות הדרום כנקודת החולשה שלו. בינתיים נקלע ג'ונסון למאבק פוליטי בתוך טקסס, כאשר במפלגה הדמוקרטית בטקסס נוצרו שני מחנות. האחד, מחנה שמרני יותר של ג'ונסון ושל מושל טקסס ג'ון קונלי, ואילו השני, הליברלי יותר, בראשות הסנטור מטקסס ראלף יארבורו, וציר בית הנבחרים, הנרי גונזלס. מסע מתוקשר בטקסס היה בו כדי לפתור שתי בעיות – קנדי יוכל לרכוש אהדה במדינות הדרום, ובה בעת לאחד את שתי הסיעות, ולמנוע סכסוכים במחנהו. קנדי וג'ונסון גם תכננו לבלות יחד בחוותו של הלה לאחר ביקורם בדאלאס.[166]

מסעם של קנדי וג'ונסון בטקסס, אליו הביאו את רעיותיהם, נפתח בביקור בעיר פורט וורת' ב-21 בנובמבר 1963, וב-22 בנובמבר הגיעו קנדי וג'ונסון לשדה התעופה "לאב פילד" בדאלאס. על פי התוכנית אמור היה קנדי לשאת נאום לנכבדי העיר במרכז הסחר של דאלאס. לשם כך יצא בשיירת מכוניות שחלפה ברחובות העיר. הנשיא, אשתו, המושל קונלי ואשתו נלי נסעו במכונית השנייה בשיירה, שהייתה לימוזינה מסוג לינקולן קונטיננטל עם גג פתוח. המכסה הפלסטי השקוף וחסין הכדורים הוסר ממנה בשל מזג האוויר הנאה. במכונית השלישית, מסוג קדילק, נסעו סגן הנשיא ג'ונסון ורעייתו, וכן הסנטור יארבורו ואנשי השירות החשאי. השיירה כללה מספר נוסף של מכוניות ובהן אנשי השירות החשאי ומשטרת דאלאס, והייתה מלווה במשמר אופנועים של משטרת דאלאס.

הנשיא קנדי נרצח בדאלאס שבטקסס ב-22 בנובמבר 1963. ההתנקשות אירעה בעת שנסע במכונית פתוחה ברחובות העיר. לצידו ברכב היו רעייתו ג'קלין ומושל טקסס ג'ון קונלי. הנשיא נורה בגבו, בגרונו, ובראשו. רצח קנדי נחשב לאחד האירועים הדרמטיים של המאה ה-20.

הנשיא ורעייתו בלימוזינה הנשיאותית מסוג לינקולן SS–100–X, רגעים ספורים לפני ההתנקשות

קנדי נלקח אל בית החולים אולם מת כעבור שעה, בגיל ארבעים ושש, הגיל הצעיר ביותר אי פעם למותו של נשיא. ועדה שהוקמה לחקירת הרצח, בהשתתפות שופט בית המשפט העליון ארל וורן, ונקראה לפיכך ועדת וורן, מצאה כי הרצח בוצע על ידי מתנקש יחיד – לי הארווי אוסוואלד, אשר פעל לבדו. מסקנות אלו אינן מקובלות על רבים אשר סבורים כי קנדי נרצח כתוצאה מקשר, וכי היה יותר ממתנקש אחד. מאמיני תאוריות הקשר מאמינים כי האחריות לרצח מוטלת על רבים – סוכנויות הביון האמריקניות, הממסד הצבאי תעשייתי, המאפיה, וגורמים מחוץ לאמריקה כרוסים או כפידל קסטרו. אוסוולד הכחיש את ההתנקשות אולם נרצח בידי ג'ק רובי ב-24 בנובמבר טרם עדותו.

לאחר ההתנקשות בנשיא קנדי, הושבע סגנו לינדון ג'ונסון לנשיאות במקומו, רק שעתיים ושמונה דקות לאחר שנורה קנדי. הטקס נערך במטוס הנשיאותי אייר פורס 1 בנמל תעופה בדאלאס.

השגריר באו"ם עדלי סטיבנסון ספד לקנדי וטען שכל אחד יתאבל על קנדי עד ליום מותו. רבים קישרו בין מותו של קנדי לבין סוף התמימות של שנות השישים ולהסלמה במלחמת וייטנאם שסיימה את העשור.

קברו של קנדי בארלינגטון, וירג'יניה

נערך לקנדי טקס אשכבה ב-25 בנובמבר 1963, ולאחר מכן הוא נקבר בבית הקברות הלאומי ארלינגטון. עד 1966, כשישה עשר מיליון איש ביקרו את קברו. ב-14 במרץ 1967, הועבר לאתר קבורה קבוע ולאנדרטה בבית הקברות.

משמר הכבוד בלוויה של קנדי היה מהצבא האירי. במהלך ביקורו מאירלנד התרשם מהצבא וג'קי קנדי ביקשה מהם להיות משמר הכבוד בלוויה.

אשתו של קנדי, ג'קלין, ובנו המת, נקברו לצידו. אחיו רוברט נקבר קרוב אליהם ביוני 1968. באוגוסט 2009 גם אחיהם טד נקבר שם. בקבר בוערת אש תמיד. קנדי והנשיא ויליאם הווארד טאפט הם הנשיאים היחידים שקבורים בארלינגטון.[167][168]

דיוקנו הוטבע על מטבע של חצי דולר. נמל התעופה הבינלאומי ג'ון פ. קנדי שבניו יורק קרוי על שמו, וכך גם מרכז החלל קנדי שבפלורידה, אף נמל תעופה באשלנד (Ashland) - ויסקונסין. נושאת מטוסים של צי ארצות הברית נושא את שמו.

בארצות הברית זכרו של קנדי מונצח במקומות ובאופנים רבים. הוצא בול דואר לזכרו, ואחד ממרכזי ההכשרה של צבא ארצות הברית נקרא ג'ון פ. קנדי.

פסלים ואנדרטאות על שמו הוקמו בדאלאס - טקסס, בהיאניס (Hyannis) - מסצ'וסטס. באינדיאנפוליס - אינדיאנה,

רחובות ושדרות קרויים ג'ון פ. קנדי בקיימברידג' ובבוסטון - מסצ'וסטס, בג'קסון ובלוסדאל - מיסיסיפי, פיטסברג (pitttsburg), קנזס סיטי - קנזס, יוסטון ומנור - בטקסס, בפילדלפיה - פנסילבניה, בג'רזי סיטי ובפורט לי - בניו ג'רזי, בנורט ליטל רוק במיזורי, ובערים אמריקאיות נוספות. דרך 95 דרום במרילנד נקרא ג'ון פ. קנדי.

פארקים נוצרו לזכרו בממפיס - טנסי, וברובע קווינס בניו יורק.

בבית הקברות בארלינגטון - וירג'יניה קיימת אש תמיד הדולקת לזכרו.

אוניברסיטאות ובתי ספר רבים בארצות הברית נושאות את שמו.

מחוץ לארצות הברית:

בישראל הוקמה לזכרו יד קנדי ביער עמינדב שבהרי ירושלים. האנדרטה עוצבה כגזע עץ גדוע, בידיי דוד רזניק. רחובות נקראו קנדי בראש העין ובנתניה.

רחובות רבים ושדרות נקראו על שמו בערים, במגוון מדינות. באוסטריה, בלגיה, קפריסין, צרפת, גרמניה, אירלנד, איטליה, לוקסמבורג, מונקו, הולנד, ספרד, טורקיה, סרביה, בריטניה, ברבדוס, מקסיקו, אוסטרליה, ניו זילנד, ברזיל, אקוודור, פרו, בצ'ילה, ובמדינות נוספות.

כיכרות נקראו ג'ון פ. קנדי בזאגרב - קרואטיה, בבלואה, שרבור, ענג'ר - צרפת, שנברג - גרמניה, בברצלונה ובמאלגה - ספרד, מאסטריכט - הולנד, בערים רבות באיטליה, ביניהן רומא, לה ספציה, ו-ורונה.

אי באיי שלמה נושא את שמו.

חייו האישיים, משפחתו ומוניטין

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – משפחת קנדי
משפחת קנדי במתחם קנדי, מסצ'וסטס ב-1963

משפחת קנדי היא אחת מהמשפחות הפוליטיות הבולטות ביותר בארצות הברית, והוציאה מתוכה נשיא, שלושה סנאטורים, שגריר ועוד נציגים ממשלתיים ומקומיים. בהיותו בקונגרס נסע קנדי לטיול בן שבעה שבועות להודו, יפן, וייטנאם וישראל ב-1951, והתקרב לאחיו בן העשרים וחמש רוברט ולאחותו בת העשרים ושבע פאט. בגלל ההפרש בגילאים ביניהם, האחים לא הכירו אחד את השני טוב. המסע קירב ביניהם מאוד. רוברט מילא תפקיד חשוב בקריירה של אחיו, שירת כתובע הכללי בממשלו והיה יועצו הקרוב. רוברט ניסה להיבחר לנשיאות ב-1968 לפני שנרצח, וטד ניסה לרוץ לנשיאות ב-1980.

קנדי הגיע למקום השלישי בסקר שנערך, מיד לאחר מרטין לות'ר קינג ואמא תרזה, בסקר של האנשים הנערצים ביותר במאה ה-20.[169][170] הוא היה חבר קבוע באיגוד הרובאים הלאומי.[171][172]

אשתו וילדיו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
עץ משפחת קנדי


 
 
 
 
 
 
 
 
ג'וזף קנדי
(שגריר
ארצות הברית
בבריטניה)
 
רוז קנדי
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ג'וזף קנדי ג'וניור
(טייס)
 
ג'קלין לי בובייה
 
ג'ון פיצג'רלד קנדי
(נשיא ארצות הברית)
 
יוניס קנדי שרייבר
(מייסדת
ספיישל אולימפיקס)
 
 
 
רוברט קנדי
(התובע הכללי
וסנאטור)
 
אתל קנדי
 
טד קנדי
(סנאטור)
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
קרוליין קנדי
(שגרירה)
 
ג'ון קנדי ג'וניור
(עיתונאי)
 
מריה שרייבר
(עיתונאית
וסופרת)
 
ארנולד שוורצנגר
(שחקן
ופוליטיקאי)
 
ג'וזף קנדי השני
(חבר קונגרס)
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
פטריק שוורצנגר
(שחקן)
 
 
 
ג'וזף קנדי השלישי
(חבר קונגרס)
 
 
 
 
 
 
ג'ון קנדי עם ג'ון-ג'ון, ג'קלין וקרוליין

קנדי פגש באשתו, ג'קלין לי בובייה (1929–1994) כשהיה חבר קונגרס. עיתונאי הכיר ביניהם בארוחת ערב.[173] הם נישאו שנה לאחר שנבחר לסנאטור, ב-12 בספטמבר 1953.

קרוליין בובייה קנדי נולדה ב-1957 והיא קרובת המשפחה היחידה מדרגה ראשונה של קנדי שעוד חיה. ג'ון קנד ג'וניור נולד בנובמבר 1960, שבעה עשר ימים בלבד לאחר היבחרו של אביו. הוא מת ב-1999 כשמטוסו התרסק.[174] לבני הזוג נולד גם בן נוסף, אולם הוא לא שרד ונפטר כעבור כמה שבועות.

האחים קנדי: התובע הכללי רוברט קנדי, הסנאטור טד קנדי והנשיא ג'ון קנדי, 1963

קנדי ואשתו היו צעירים יותר בהשוואה לנשיאים ולגברות הראשונות לפניהם והיו אהודים בתקשורת כמו זמרים או כוכבי קולנוע. הם הצטלמו למגזינים רבים. אייזנהאואר היה זה שאישר צילום מסיבות עיתונאים לטלוויזיה אולם קנדי היה הראשון שביקש לשדרן בשידור חי.[175] ב-1961 קיבל קנדי פרס על מערכת היחסים שלו עם התקשורת.[176]

גברת קנדי הביאה אומנות לבית הלבן והזמינה אומנים, כותבים ואינטלקטואלים רבים לארוחות ערב בבית הלבן. קרוליין הייתה בגן עם עוד עשרה ילדים בתוך הבית הלבן.

"תקופת קמלוט"

[עריכת קוד מקור | עריכה]

השם "קמלוט" תיאר את ממשל קנדי ואת הכריזמה שלו ושל משפחתו. אשתו השתמשה במונח לאחר ההתנקשות בו בריאיון. היא טענה שיהיו עוד נשיאים גדולים אבל לא תהיה עוד קמלוט.

ב-2002 פורסם מחקר על בריאותו של קנדי. מחקרים מראים שבמהלך כהונתו סבל קנדי מחום גבוה, בעיות בטן, מעי וערמונית, מורסה, כולסטרול גבוה ובעיות בכליות. בנוסף סבל מבעיות גב כל חייו. הוא טופל באופן קבוע במהלך נשיאותו.

שנים לאחר מותו, נחשף שבספטמבר 1947 אובחן כחולה במחלת אדיסון. ב-1966 נחשף שסבל גם מתת-פעילות של בלוטת התריס.[177]

מצבו של קנדי הוביל לבעיות דיפלומטיות, כיוון שלקח תרופות לטיפול בגבו לפני ועידת וינה עם ניקיטה חרושצ'וב. הטיפול הוביל ללחץ, שיקול דעת לקוי ושינויים במצבי הרוח.[178]

רופאיו לא הסכימו ב-1961 בנוגע לאיזון בין תרופות ואימונים. קנדי עצמו לא יכול היה להתעמל ורצה תרופות כדי להקדיש יותר זמן לענייני הנשיאות. הרופא של הנשיא התקין ציוד התעמלות במרתף בבית הלבן בו התעמל קנדי שלוש פעמים בשבוע. הפרטים לא פורסמו בחייו של קנדי.[179] ב-1962, עם הפסקת טיפולים מסוימים, השתפרה יכולת המנהיגות של קנדי.

טרגדיות אישיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
בני הזוג קנדי ביום חתונתם, מוקפים בבני משפחתם

קנדי חווה מספר טרגדיות משפחתיות. אחיו הגדול ג'ו נהרג בגיל 29 ב-1944 לאחר שמטוסו הופל במלחמת העולם השנייה.[180] אחותו הקטנה רוז נולדה ב-1918 עם פיגור שכלי ועברה לובוטומיה בגיל 23. אחותו השנייה, קייטלין, מתה בצרפת בהתרסקות מטוס ב-1948. אשתו ג'קי עברה הפלה ב-1955 ומות עובר תוך רחמי ב-1956.[181] בנם פטריק מת יומיים לאחר לידתו באוגוסט 1963.

התובע הכללי רוברט קנדי, מרילין מונרו והנשיא קנדי (בגבו למצלמה) ב-1962

בשנות ה-40 יצא קנדי עם השחקנית ג'ין טירני. לאחר מכן יצא עם מרילין מונרו, מרלן דיטריך ואחרות. מערכת היחסים שלו עם מונרו נותרה מסתורית. ראש ה-FBI, ג'ון אדגר הובר, קיבל דיווחים בנושא הרומנים של קנדי.

הערכה היסטורית ומורשת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אש התמיד בקברו של קנדי

ההיסטוריונים ומדעני המדינה מדרגים את קנדי כנשיא טוב. ראשית כהונתו כללה טעויות כפלישה למפרץ החזירים וכישלונו בוועידת וינה.[34][182] שנתו האחרונה בתפקיד הייתה מלאה בהצלחות. הוא ניהל בהצלחה את משבר הטילים בקובה, נמנע ממלחמה גרעינית והוריד את המתיחות מול הסובייטים. בנוסף קידם את השוויון בפני החוק ותמך בסיום ההפרדה הגזעית בדרום.[34][182]

רוב הצעותיו של קנדי התגשמו במהלך כהונתו של ג'ונסון, ומותו הוביל לתמיכה רחבה בהן. קנדי נרצח בשיא חייו ונותר דמות חשובה בהיסטוריה האמריקנית. נוצר לו מעמד מיסטי כמעט לאחר מותו ורבים מתגעגעים אליו.[182] כמו לינקולן ורוזוולט, הוא זוכה להערצה.

לקנדי הייתה מערכת יחסים מיוחדת עם הצבא. הוא היה הנשיא הראשון מתוך שישה ששירתו בצי האמריקאי.

הצעותיו בנושא זכויות האזרח הובילו לחוק זכויות האזרח ב-1964. יורשו ג'ונסון לחץ על העברת החוק בקונגרס למען זכרו של הנשיא לשעבר.[183] החוק נכנס לתוקף ב-2 ביולי 1964, והוביל לסיום אחיזת המפלגה הדמוקרטית בדרום.

The dedication of a new forever stamp to honor what would be President John F. Kennedy's 100th birthday.
בול שפורסם לכבוד יום הולדתו המאה של קנדי

קנדי המשיך במדיניותם של טרומן ואייזנהאואר לסייע לדרום וייטנאם ופתח את הדלת להסלמת העימות בתקופת ג'ונסון.[184] עם מותו, לא הוחלטה החלטה סופית בנושא וייטנאם ורבים לא יודעים אם העימות היה מסלים אם היה חי.[185] הסכמתו לנסיגת חיילים נחשבת לראייה שהיה מוכן לסיים את המלחמה. המלחמה הובילה לקושי לאומי ולאכזבה מהפוליטיקאים.

נאומיו של קנדי נחשבים לנאומים מפורסמים, ולמרות כהונתו הקצרה ומיעוט החקיקה בתקופתו, הוא נחשב לאחד מהנשיאים הטובים ביותר.

קנדי הוא הנשיא היחיד שמת לפני אביו ואמו. הוא הנשיא היחיד שמת גם לפני אחד מהוריו של הוריו. סבתו מצד אמו, מרי ג'וזפין האנון, מתה באוגוסט 1964.

השם קנדי ניתן לרבים כדי לכבד את שמו הנשיא לשעבר.[186]

השפעת הרצח

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטלוויזיה הפכה למקור המרכזי שסיפק מידע בנוגע להתנקשות בקנדי. הטלוויזיה החלה להתפשט לפני ההתנקשות. ב-2 בספטמבר 1963, סייע קנדי בהקמת מחלקות חדשות בטלוויזיה.[187]

קנדי על בול מ-1967

ההתנקשות בקנדי נחשבה לאירוע החדשותי המשמעותי הראשון בתולדות הטלוויזיה. שלוש תחנות הטלוויזיה המרכזיות עברו לשידור חדשות בלעדי בין 22 בנובמבר ל-26 בנובמבר 1963, ושידרו במשך שבעים שעות, כך שהיה זה האירוע החדשותי הארוך ביותר בטלוויזיה האמריקנית עד 11 בספטמבר.[188]

מותו של קנדי והבלבול בנוגע לכך נחשבים לנקודת מפנה בנוגע לאמונם של האמריקנים בממסד הפוליטי. על ההתנקשות והקונספירציה נוצר הסרט ג'י. אף. קיי - תיק פתוח.

פרסים והוקרה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
רשמי
אחר

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ תאודור רוזוולט מונה לנשיאות ארצות הברית בגיל 42, לאחר הירצחו של ויליאם מקינלי, אך נבחר לנשיאות רק ב-1904 כשהיה בן 46.
  2. ^ גל פרל פינקל, "יש לך הרבה עזרה, אתה מקשיב לכולם, ואז אתה קובע את המהלך", באתר זמן ישראל, 16 באוקטובר 2020.
  3. ^ de Quesada, Alejandro The Bay of Pigs Cuba 1961 (2011) p. 17
  4. ^ ‏בהתבסס על מספר סקרים, שאת תוצאותיהם מציג אתר "PollingReport.com", Presidents and History (Vice Presidents, too),‏ 2 ביוני 2007
  5. ^ "Americans Rate JFK as Top Modern President". Gallup Poll. 15 בנובמבר 2013. אורכב מ-המקור ב-1 באוגוסט 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  6. ^ Report of the Select Committee on Assassinations of the U.S. House of Representatives, הארכיון הלאומי של ארצות הברית, 1979
  7. ^ 1 2 "John F. Kennedy: Early Years". נבדק ב-2017-04-17.
  8. ^ Kennedy, Edward M. (2009). True Compass: A Memoir. Twelve; First Edition edition. p. 37. ISBN 978-0446539258.
  9. ^ "John F. Kennedy's Residences". נבדק ב-2017-04-17.
  10. ^ "John F. Kennedy's Princeton University undergraduate alumni file". Mudd Manuscript Library Blog. אורכב מ-המקור ב-1 באוגוסט 2016. נבדק ב-21 בדצמבר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  11. ^ Benson, Kenneth Arline (14 באוגוסט 1963). "The "House That Jack Bulit": JFK And His Late Brother Built Adobe Shack For Arizona Rancher" (באנגלית). נבדק ב-29 באוגוסט 2016. {{cite news}}: (עזרה)
  12. ^ Hunt, Sharon E. (14 במאי 2013). "The Civilian Conservation Corps in Southern Arizona: Jack and Joe Kennedy in Arizona". The Civilian Conservation Corps in Southern Arizona (באנגלית). נבדק ב-29 באוגוסט 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  13. ^ Eleanor Barkhorn, JFK's Very Revealing Harvard Application Essay, The Atlantic, ‏2013-11-21 (באנגלית)
  14. ^ לפי ניקולאס בסט, ב"חמישה ימים שזעזעו את העולם", עמ' 141, הספר נכתב על ידי סופר צללים.
  15. ^ John F. Kennedy Miscellaneous Information - John F. Kennedy Presidential Library & Museum, ‏31 באוגוסט 2009
  16. ^ "John F. Kennedy, Jr". Veteran Tributes. אורכב מ-המקור ב-1 באוגוסט 2016. נבדק ב-1 באוגוסט 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  17. ^ 1 2 3 4 5 "President John Fitzgerald Kennedy (1917–1963)". Michael W. Pocock and MaritimeQuest.com. אורכב מ-המקור ב-1 באוגוסט 2016. נבדק ב-1 באוגוסט 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  18. ^ 1 2 3 4 "John Fitzgerald Kennedy 29 May 1917 – 22 November 1963". Naval History and Heritage Command. אורכב מ-המקור ב-1 באוגוסט 2016. נבדק ב-1 באוגוסט 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  19. ^ "Lieutenant John F. Kennedy, USN". Naval Historical Center. 18 ביוני 2002. אורכב מ-המקור ב-12 בספטמבר 2007. נבדק ב-17 בספטמבר 2007. {{cite web}}: (עזרה)
  20. ^ Playfair Cipher
  21. ^ קנדי שמר על קשר מכתבים עם שני מציליו, ארוני קומאנא וביוקו גאסא. לקראת 22 בנובמבר 1963 שלח קנדי כרטיסי טיסה לשניהם כדי להזמינם לארצות הברית. כשהגיעו השנים אל שדה התעופה, נמסר להם על הירצחו של קנדי באותו יום.
    רוב בראון, The Solomon Islanders who saved JFK‏, BBC, ‏6 באוגוסט 2014
  22. ^ "John F. Kennedy and PT 109". John F. Kennedy Presidential Library and Museum. אורכב מ-המקור ב-1 באוגוסט 2016. נבדק ב-1 באוגוסט 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  23. ^ "John F. Kennedy Received "Non-Combat" Recognition for Wartime Action". Defense Media Network, Faircount Media Group. אורכב מ-המקור ב-1 באוגוסט 2016. נבדק ב-1 באוגוסט 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  24. ^ "Record of John F. Kennedy's Naval Service". Naval History & Heritage Command. 18 ביוני 2002. אורכב מ-המקור ב-27 במאי 2012. נבדק ב-8 ביוני 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  25. ^ "Peoria Open Space Master Plan: Chapter 4 - Historic and Cultural Resources" (PDF). אורכב מ-המקור (PDF) ב-2014-02-01. נבדק ב-22 בינואר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  26. ^ "Joseph Kennedy Jr". A+E Networks Corp. אורכב מ-המקור ב-1 באוגוסט 2016. נבדק ב-1 באוגוסט 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  27. ^ 1 2 "John F. Kennedy". נבדק ב-2017-01-16.
  28. ^ Tofel, Richard J. (9 במאי 2008). "Wall Street Journal, May 9, 2008, p. W3, review of Counselor, by Ted Sorensen". The Wall Street Journal. נבדק ב-28 במרץ 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  29. ^ Shaw, John T. "JFK in the Senate: Pathway to the Presidency". Macmillan. נבדק ב-23 ביוני 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  30. ^ "The U.S. Senator John F. Kennedy Story". jfklibrary.org. אורכב מ-המקור ב-2 באוגוסט 2016. נבדק ב-25 באוגוסט 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  31. ^ Kennedy, John F. (15 ביולי 1960). "Address of Senator John F. Kennedy Accepting the Democratic Party Nomination for the Presidency of the United States". John F. Kennedy Presidential Library. נבדק ב-2 באוגוסט 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  32. ^ Kennedy, John F. (18 ביוני 2002). "Address to the Greater Houston Ministerial Association". American Rhetoric. אורכב מ-המקור ב-2 באוגוסט 2016. נבדק ב-17 בספטמבר 2007. {{cite web}}: (עזרה)
  33. ^ יפתח דיין, עימות חזיתי, בבלוג "על פילים וחמורים"
  34. ^ 1 2 3 "John F. Kennedy: Impact and Legacy". Miller Center of Public Affairs, University of Virginia. נבדק ב-28 באפריל 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  35. ^ Cramer, Kathryn; Bruce, Brownell (22 בנובמבר 2013). "JFK's legacy: The party's over". The Great Debate. Reuters. נבדק ב-1 בספטמבר 2016. {{cite news}}: (עזרה)
  36. ^ "The 44th Presidential Inauguration: January 20, 1961". Joint Congressional Committee on Inaugural Ceremonies. אורכב מ-המקור ב-2017-10-23. נבדק ב-4 באפריל 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  37. ^ 1 2 Kennedy, John F. (20 בינואר 1961). "Inaugural Address". John F. Kennedy Presidential Library. אורכב מ-המקור ב-11 בינואר 2012. נבדק ב-22 בפברואר 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  38. ^ Kempe 2011, p. 52.
  39. ^ "Bobby Kennedy: Is He the 'Assistant President'?". US News and World Report. 19 בפברואר 1962. נבדק ב-31 באוגוסט 2016. {{cite news}}: (עזרה)
  40. ^ Oshinksy, David (26 באוקטובר 1997). "Fear and Loathing in the White House". New York Times. נבדק ב-31 באוגוסט 2016. {{cite news}}: (עזרה)
  41. ^ "U.S. Senate: Supreme Court Nominations: 1789-Present". www.senate.gov. נבדק ב-28 במרץ 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  42. ^ 1 2 3 "BEA: Quarterly GDP figures by sector, 1953–1964". United States Department of Commerce, Bureau of Economic Analysis. אורכב מ-המקור ב-2011-05-10. נבדק ב-23 בפברואר 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  43. ^ "Consumer and Gross Domestic Price Indices: 1913 to 2002" (PDF). U.S. Census Bureau. 2003. אורכב מ-המקור (PDF) ב-11 במאי 2005. נבדק ב-23 בפברואר 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  44. ^ "Statistical Abstract of the United States, 1964" (PDF). U.S. Department of Commerce. ביולי 1964. נבדק ב-28 במרץ 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  45. ^ "The Presidency: Smiting the Foe". TIME. 20 באפריל 1962. {{cite news}}: (עזרה)
  46. ^ "Inflation in Steel". New York Times. 12 באפריל 1962. {{cite news}}: (עזרה)
  47. ^ Jaikumar, Arjun (10 ביולי 2011). "On taxes, let's be Kennedy Democrats. Or Eisenhower Republicans. Or Nixon Republicans". Daily Kos. נבדק ב-23 בפברואר 2012. {{cite news}}: (עזרה)
  48. ^ Ippolito, Dennis (2004). Why Budgets Matter: Budget Policy and American Politics. Penn State Press. pp. 173–175. ISBN 0-271-02260-4.
  49. ^ "Executions 1790 to 1963". Web.archive.org. 13 באפריל 2003. אורכב מ-המקור ב-13 באפריל 2003. נבדק ב-23 בפברואר 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  50. ^ Goldberg, Carey (6 במאי 2001). "Federal Executions Have Been Rare but May Increase". The New York Times. נבדק ב-23 בפברואר 2012. {{cite news}}: (עזרה)
  51. ^ Riechmann, Deb (29 ביולי 2008). "Bush: Former Army cook's crimes warrant execution". ABC News. Associated Press. אורכב מ-המקור ב-31 ביולי 2008. נבדק ב-23 בפברואר 2012. {{cite news}}: (עזרה)
  52. ^ "Legislative Summary: District of Columbia". John F. Kennedy Presidential Library. נבדק ב-8 ביוני 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  53. ^ "Norton Letter to U.S. Attorney Says Death Penalty Trial That Begins Today Part of Troubling and Futile Pattern". Office of Congresswoman Eleanor Holmes Norton. 8 בינואר 2007. אורכב מ-המקור ב-2012-03-03. נבדק ב-23 בפברואר 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  54. ^ Kennedy, John F. (14 בדצמבר 1961). "Executive Order 10980—Establishing the President's Commission on the Status of Women". Online by Gerhard Peters and John T. Woolley, The American Presidency Project. נבדק ב-25 בינואר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  55. ^ "The Equal Pay Act Turns 40". Archive.eeoc.gov. אורכב מ-המקור ב-26 ביוני 2012. נבדק ב-26 במרץ 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  56. ^ Grantham (1988), The Life and Death of the Solid South: A Political History, p. 156
  57. ^ "John F. Kennedy", Urs Swharz, Paul Hamlyn, 1964
  58. ^ "Martin Luther King, Jr. and the Global Freedom Struggle". Stanford University. אורכב מ-המקור ב-2013-10-31. נבדק ב-2017-08-19.
  59. ^ Gitlin (2009), The Ku Klux Klan: A Guide to an American Subculture, p. 29
  60. ^ Kennedy, John F. "Civil Rights Address". AmericanRhetoric.com. נבדק ב-20 בספטמבר 2007. {{cite web}}: (עזרה)
  61. ^ Schlesinger 2002, p. 966.
  62. ^ Garrow, David J. "The FBI and Martin Luther King". The Atlantic (באנגלית). נבדק ב-2017-04-25.
  63. ^ "Meeting with Robert F. Kennedy (RFK), Martin Luther King, Jr. (MLK), and Burke Marshall, 10:30AM - John F. Kennedy Presidential Library & Museum". www.jfklibrary.org. נבדק ב-2017-04-26.
  64. ^ "Federal Bureau of Investigation (FBI)". Stanford University. נבדק ב-2 באוגוסט 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  65. ^ Garrow, David J. (8 ביולי 2002). "The FBI and Martin Luther King". The Atlantic Monthly. {{cite news}}: (עזרה)
  66. ^ Lawson, Steven F. (1999) [Originally published in 1976 by Columbia University Press]. Black Ballots: Voting Rights in the South, 1944-1969. Lanham, Maryland: Lexington Books. pp. 290–317. ISBN 0-7391-0087-4.
  67. ^ "Congress Recommends Poll Tax Ban" In CQ Almanac 1962, 18th ed., 07-404-07-406. Washington, DC: Congressional Quarterly, 1963. Retrieved July 7, 2017.
  68. ^ Ogden, Frederic D. (1958). The Poll Tax in the South. Tuscaloosa, Alabama: University of Alabama Press. pp. 4–13, 170–231.
  69. ^ "Breedlove v. Suttles :: 302 U.S. 277 (1937)". US Supreme Court. Mountain View, California: Justia. נבדק ב-7 ביולי 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  70. ^ "Spessard L. Holland Dies at 79; Former Senator From Florida". The New York Times. New York City. 7 בנובמבר 1971. נבדק ב-7 ביולי 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  71. ^ Annenberg Classroom. "Right To Vote At Age 18". Philadelphia, Pennsylvania: National Constitution Center. נבדק ב-7 ביולי 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  72. ^ Kennedy, John F. (11 באוגוסט 1961). "320—Letter to the President of the Seneca Nation of Indians Concerning the Kinzua Dam on the Allegheny River". The American Presidency Project. נבדק ב-25 בפברואר 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  73. ^ Murray, Charles; Cox, Catherine Bly (1989). Apollo: The Race to the Moon. Simon & Schuster. p. 60. ISBN 0671611011.
  74. ^ Levine, Arthur L. (1975). The Future of the U.S. Space Program. Praeger special studies in U.S. economic, social, and political issues. Praeger Publishers. p. 71. ISBN 9780275087005.
  75. ^ Levine, Anold S. (1982). Managing NASA in the Apollo Era, chapter 27, "The Lunar Landing Decision and Its Aftermath". NASA SP-4102.
  76. ^ Sidey, Hugh (1964). John F. Kennedy, President (2nd ed.). New York: Atheneum. pp. 117–118.
  77. ^ Kennedy, John F. (20 באפריל 1961). "Memorandum for Vice President". The White House (Memorandum). Boston, MA: John F. Kennedy Presidential Library and Museum. נבדק ב-1 באוגוסט 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  78. ^ Launius, Roger D. (ביולי 1994). "President John F. Kennedy Memo for Vice President, 20 April 1961" (PDF). Apollo: A Retrospective Analysis (PDF). Monographs in Aerospace History Number 3. Washington, D.C.: NASA. OCLC 31825096. נבדק ב-1 באוגוסט 2013. {{cite book}}: (עזרה) Key Apollo Source Documents.
  79. ^ 1 2 Johnson, Lyndon B. (28 באפריל 1961). "Memorandum for the President". Office of the Vice President (Memorandum). Boston, MA: John F. Kennedy Presidential Library and Museum. נבדק ב-1 באוגוסט 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  80. ^ Launius, Roger D. (ביולי 1994). "Lyndon B. Johnson, Vice President, Memo for the President, 'Evaluation of Space Program,' 28 April 1961" (PDF). Apollo: A Retrospective Analysis (PDF). Monographs in Aerospace History Number 3. Washington, D.C.: NASA. OCLC 31825096. נבדק ב-1 באוגוסט 2013. {{cite book}}: (עזרה) Key Apollo Source Documents.
  81. ^ Excerpt from an Address Before a Joint Session of Congress, 25 May 1961
  82. ^ Murray and Cox, Apollo, pp. 16-17.
  83. ^ Selverstone, Marc. "JFK and the Space Race". White House Tapes–Presidential Recordings Program, Miller Center of Public Affairs, University of Virginia. אורכב מ-המקור ב-5 במרץ 2012. נבדק ב-26 בפברואר 2012. {{cite news}}: (עזרה)
  84. ^ 1 2 Hastedt, Glenn (2004). Encyclopedia of American foreign policy. Infobase Publishing. p. 275. ISBN 0-8160-4642-5.
  85. ^ "Inaugural Address of John F. Kennedy". American Rhetoric. 20 בינואר 1961. נבדק ב-2011-02-19. {{cite web}}: (עזרה)
  86. ^ Schlesinger 2002, pp. 606–607.
  87. ^ Meisler, Stanley (2011). When the World Calls: The Inside Story of the Peace Corps and Its First Fifty Years. Beacon Press. ISBN 978-0807050491.
  88. ^ "Peace Corps, Fast Facts". אורכב מ-המקור ב-2 באוגוסט 2016. נבדק ב-2 באוגוסט 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  89. ^ 1 2 Stewart Hensley (29 בנובמבר 1961). "Tass Distorts Version of Kennedy Interview". The Altus Times. נבדק ב-2011-02-18. {{cite web}}: (עזרה)
  90. ^ Larres, Klaus; Ann Lane (2001). The Cold War: the essential readings. Wiley-Blackwell. p. 103. ISBN 0-631-20706-6.
  91. ^ The Cold War: the essential readings, p. 104
  92. ^ Kempe, Frederick (2011). Berlin, 1961. Penguin Group (USA). pp. 247. ISBN 0-399-15729-8.
  93. ^ Goduti, Philip (2009). Kennedy's kitchen cabinet and the pursuit of peace. McFarland. p. 50. ISBN 0-7864-4020-1.
  94. ^ JFK's "Address on the First Anniversary of the Alliance for Progress", White House reception for diplomatic cors of the Latin American republics, March 13, 1962. Public Papers of the Presidents – John F. Kennedy (1962), p. 223.
  95. ^ Schlesinger 2002, pp. 788, 789.
  96. ^ Schlesinger 2002, pp. 233, 238.
  97. ^ Gleijeses, Piero (בפברואר 1995). "Ships in the Night: The CIA, the White House and the Bay of Pigs". Journal of Latin American Studies. 27 (1): 1–42. ISSN 0022-216X – via JSTOR. {{cite journal}}: (עזרה)
  98. ^ "50 Years Later: Learning From The Bay Of Pigs". NPR. 17 באפריל 2011. נבדק ב-1 בספטמבר 2016. {{cite news}}: (עזרה)
  99. ^ Schlesinger 2002, pp. 268–294, 838–839.
  100. ^ Jean Edward Smith, "Bay of Pigs: The Unanswered Questions", The Nation, April 13, 1964.
  101. ^ Schlesinger 2002, pp. 290, 295.
  102. ^ Kenney, Charles 2000 pp. 184-186
  103. ^ Brinkley, Douglas; Richard T. Griffiths (1999). John F. Kennedy and Europe. LSU Press. p. 288. ISBN 0-8071-2332-3.
  104. ^ Pagedas, Constantine (2000). Anglo-American strategic relations and the French problem, 1960-1963: a troubled partnership. Routledge. p. 184. ISBN 0-7146-5002-1.
  105. ^ 1 2 3 Siracusa, Joseph (2004). The Kennedy years. Infobase Publishing. p. 53. ISBN 0-8160-5444-4.
  106. ^ 1 2 McElrath, Jessica (2008). The Everything John F. Kennedy Book: Relive the History, Romance, and Tragedy of Americas Camelot. Everything Books. p. 166. ISBN 1-59869-529-0.
  107. ^ John F. Kennedy and Europe, p. 324
  108. ^ Paterson, Thomas; J. Garry Clifford; Shane J. Maddock; Deborah Kisatsky; Kenneth Hagan (2009). American foreign relations: a history. Since 1895, Volume 2. Cengage Learning. p. 332. ISBN 0-547-22569-5.
  109. ^ Kempe, Frederick (2011). Berlin, 1961. Penguin Group (USA). pp. 478–479. ISBN 0-399-15729-8.
  110. ^ 1 2 Anglo-American strategic relations and the French problem, 1960-1963: a troubled partnership, p. 189
  111. ^ Gehler, Michael; Kaiser, Professor of European Studies Wolfram; Kaiser, Wolfram (2004-08-02). Christian Democracy in Europe Since 19455. ISBN 9781135753856.
  112. ^ Geis, Anna; Müller, Harald; Schörnig, Niklas (2013-10-10). The Militant Face of Democracy. ISBN 9781107037403.
  113. ^ Kulski, W. W (1966). De Gaulle and the World.
  114. ^ Ninkovich, Frank (1994-11-15). Modernity and Power. ISBN 9780226586502.
  115. ^ 1 2 Debating the Kennedy presidency, p. 27
  116. ^ 1 2 Mills, Nicolaus (18 ביוני 2013). "50 years after JFK's 'Ich bin ein Berliner'". CNN Turner, Broadcasting System. נבדק ב-26 באפריל 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  117. ^ "President John F. Kennedy on His Historic Trip to Ireland". Shapell Manuscript Collection. Shapell Manuscript Foundation.
  118. ^ "Commencement Address at American University, June 10, 1963". Columbia Broadcasting System. Non-exclusive licensing rights held by the JFK Library Foundation. נבדק ב-26 באפריל 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  119. ^ ROBERT KENNEDY TO VISIT SUKARNO; Attorney General Appointed by Johnson to Discuss Hostility to Malaysia, The New York Times, ‏14 בינואר 1964
  120. ^ מקור: https://www.reddit.com/r/HistoryPorn/comments/1dck42o/cia_pilot_allen_lawrence_pope_languishing_in_an/?rdt=62145.
  121. ^ "Brief Overview of Vietnam War". Swarthmore College Peace Collection. אורכב מ-המקור ב-3 באוגוסט 2016. נבדק ב-2 באוגוסט 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  122. ^ "Vietnam War Allied Troop Levels 1960-73". The American War Library. אורכב מ-המקור ב-2 באוגוסט 2016. נבדק ב-2 באוגוסט 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  123. ^ American foreign relations: a history. Since 1895, Volume 2, p. 344
  124. ^ 1 2 American foreign relations: a history. Since 1895, Volume 2, p. 345
  125. ^ American foreign relations: a history. Since 1895, Volume 2, p. 348
  126. ^ Reeves 1993, p. 283
  127. ^ 1 2 The Everything John F. Kennedy Book: Relive the History, Romance, and Tragedy of Americas Camelot, p. 226
  128. ^ Ellis, Joseph J. (2000). "Making Vietnam History". Reviews in American History. 28 (4): 625–629. doi:10.1353/rah.2000.0068. ISSN 0048-7511.
  129. ^ Talbot, David (21 ביוני 2007). "Warrior For Peace". Time Magazine. נבדק ב-1 במרץ 2012. {{cite news}}: (עזרה)
  130. ^ Bundy, McGeorge (11 באוקטובר 1963). "National Security Action Memorandum # 263". JFK Lancer. אורכב מ-המקור ב-3 באוגוסט 2016. נבדק ב-19 בפברואר 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  131. ^ "Marking the 50th Anniversary of JFK's Speech on Campus". American University. נבדק ב-2 באוגוסט 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  132. ^ Steel, Ronald (25 במאי 2003). "The World: New Chapter, Old Debate; Would Kennedy Have Quit Vietnam?". New York Times. אורכב מ-המקור ב-3 באוגוסט 2016. נבדק ב-27 בינואר 2012. {{cite news}}: (עזרה)
  133. ^ "Generations Divide Over Military Action in Iraq". Pew Research Center. באוקטובר 2002. אורכב מ-המקור ב-2 בפברואר 2008. {{cite web}}: (עזרה)
  134. ^ Bundy, McGeorge (26 בנובמבר 1963). "National Security Action Memorandum Number 273". JFK Lancer. נבדק ב-19 בפברואר 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  135. ^ "NSAM 273: South Vietnam". אורכב מ-המקור ב-3 באוגוסט 2016. נבדק ב-19 בפברואר 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  136. ^ John F. Kennedy: "Speech by Senator John F. Kennedy, Zionists of America Convention, Statler Hilton Hotel, New York, NY," August 26, 1960
  137. ^ 1 2 הלל זיידמן, האם וושינגטון שינתה יחסה לישראל, הצופה, 3 ביוני 1966
  138. ^ Shannon, Vaughn P. (2003), Balancing Act: US Foreign Policy and the Arab-Israeli Conflict, Ashgate Publishing, Ltd., p. 55
  139. ^ 1 2 Walt, Stephen M. (1987). The Origins of Alliances, Cornell University Press, pp. 95-96
  140. ^ ד. בן גוריון: הכור השני הנבנה בנגב יפיק 24,000 קילוואט; נועד לשמש לצרכי שלום בלבד, דבר, 22 בדצמבר 1960
  141. ^ ד. בן גוריון נפגש עם הנשיא קנדי, דבר, 31 במאי 1961
  142. ^ Foreign Relations of the United States, 1961-1963, Volume XVII, pp. 134-141
  143. ^ Foreign Relations of the United States, 1961-1963, Volume XVIII, pp. 276-283
  144. ^ קנדי מינה קצין־קשר מיוחד לענייני יהודים, מעריב, 25 ביולי 1962
  145. ^ אגרותיו של קנדי לנאצר וסעוד - הרגעה בקשר עם ביקור בן-גוריון, דבר, 30 במאי 1961
  146. ^ "Memorandum From the Assistant Secretary of State for Near Eastern, South Asian, and African Affairs (Rountree) to Secretary of State Dulles: Recognition of New Iraqi Government". Foreign Relations of the United States 1958-1960 Volume XII, Near East Region; Iraq; Iran; Arabian Peninsula. 1958-07-23. נבדק ב-2016-04-21. cf. "Briefing Notes by Director of Central Intelligence Dulles". Foreign Relations of the United States 1958-1960 Volume XII, Near East Region; Iraq; Iran; Arabian Peninsula. 1958-07-14. נבדק ב-2016-04-21.
  147. ^ "Telegram From the Department of State to the Embassy in Iraq". Foreign Relations of the United States 1961–1963, Volume XVII, Near East 1961-1962. 1962-06-22. נבדק ב-2016-03-22. cf. "Telegram From the Embassy in Iraq to the Department of State". Foreign Relations of the United States 1961–1963, Volume XVIII, Near East 1962-1963. 1962-09-20. נבדק ב-2016-03-22.
  148. ^ "Memorandum From Robert W. Komer of the National Security Council Staff to the President's Special Assistant for National Security Affairs (Bundy)". Foreign Relations of the United States 1961–1963, Volume XVII, Near East 1961-1962. 1961-12-29. נבדק ב-2016-03-22.
  149. ^ See footnote 6, "Telegram From the Embassy in Iraq to the Department of State". Foreign Relations of the United States 1961–1963, Volume XVII, Near East 1961-1962. 1962-06-02. נבדק ב-2016-03-22.
  150. ^ cf. "Telegram From the Department of State to the Embassy in Iraq". Foreign Relations of the United States 1961–1963, Volume XVIII, Near East 1962-1963. 1963-02-05. נבדק ב-2016-03-22.
  151. ^ See, e.g., "Memorandum From Stephen O. Fuqua of the Bureau of International Security Affairs, Department of Defense, to the Deputy Assistant Secretary of Defense for International Security Affairs (Sloan)". Foreign Relations of the United States 1961–1963, Volume XVIII, Near East 1962-1963. 1963-02-08. נבדק ב-2016-03-22.
  152. ^ John F. Kennedy and Europe, p. 119
  153. ^ Schlesinger, Arthur (2002). A Thousand Days: John F. Kennedy in the White House. Houghton Mifflin Harcourt. pp. 559–560. ISBN 0-618-21927-7.
  154. ^ 1 2 A Thousand Days: John F. Kennedy in the White House, pp. 569-570
  155. ^ Paterson 1989, p. 260
  156. ^ "The Congo, Decolonization, and the Cold War, 1960–1965". Office of the Historian. United States Department of State. נבדק ב-22 בינואר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  157. ^ Nzongola-Ntalaja 2002, p. 110
  158. ^ Gondola 2002, pp. 126–127
  159. ^ Ashton 2002, p. 116
  160. ^ Douglass 2010, p. 212
  161. ^ Gibbs 1991, p. 113
  162. ^ Schlesinger, Arthur (2007). Journals: 1952-2000. The Penguin Press. pp. 181. ISBN 978-1-59420-142-4.
  163. ^ "Travels of President John F. Kennedy". U.S. Department of State Office of the Historian.
  164. ^ "1963: Warm welcome for JFK in Ireland". BBC. 27 ביוני 1963. אורכב מ-המקור ב-3 באוגוסט 2016. נבדק ב-23 בפברואר 2012. {{cite news}}: (עזרה)
  165. ^ סיקור הרצח בעיתונות הישראלית:
    קנדי נרצח. ג'ונסון הושבע לנשיא, דבר, 24 בנובמבר 1963
    ג'ון קנדי נרצח - לינדון ג'ונסון נשיא, הַבֹּקֶר, 24 בנובמבר 1963
    ג'ון קנדי נרצח בדאלס בנוסעו במכונית פתוחה לגיוס תמיכה, הארץ, 24 בנובמבר 1963
    נרצח הנשיא קנדי - סגנו ג'ונסון הושבע כנשיא, הצופה, 24 בנובמבר 1963
    נרצח קנדי, נשיא ארצות הברית, קול העם, 24 בנובמבר 1963
    קנדי נרצח - ל. ג'ונסון נשיא ארה"ב, חרות, 24 בנובמבר 1963
  166. ^ Russ. "26, 2009#P12844 Life in Legacy". Lifeinlegacy.com. אורכב מ-המקור ב-12 במאי 2011. נבדק ב-28 במרץ 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  167. ^ This Day in History 1967: JFK's body moved to permanent gravesite, History.com. Retrieved April 8, 2008.
  168. ^ "Broadcast Yourself". YouTube. נבדק ב-2 בינואר 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  169. ^ The Gallup Poll 1999. Wilmington, Delaware: Scholarly Resources Inc. 1999. pp. 248–249.
  170. ^ "Greatest of the Century". Gallup/CNN/USA Today Poll. בדצמבר 20–21, 1999. נבדק ב-5 בינואר 2007. {{cite web}}: (עזרה)
  171. ^ Raymond, Emilie (2006). From my cold, dead hands: Charlton Heston and American politics. University Press of Kentucky. p. 246. ISBN 978-0-8131-2408-7.
  172. ^ "Books for Lawyers". American Bar Association Journal: 556. 1975.
  173. ^ Cover story, Time magazine, January 20, 1961
  174. ^ "Kennedy Plane Found to Be Fully Functional". The Washington Post. 31 ביולי 1999. נבדק ב-2 בינואר 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  175. ^ Rouse, Robert (15 במרץ 2006). "Happy Anniversary to the first scheduled presidential press conference—93 years young!". American Chronicle. אורכב מ-המקור ב-13 בספטמבר 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  176. ^ "RTDNA's Kennedy connections". Radio Television Digital News Association, November 26, 2013. נבדק ב-27 במאי 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  177. ^ Mandel, Lee R. (2009). "Endocrine and Autoimmune Aspects of the Health History of John F. Kennedy". Annals of Internal Medicine. pp. 350–354. doi:10.7326/0003-4819-151-5-200909010-00011. PMID 19721023.
  178. ^ Kempe 2011, p. 213.
  179. ^ Online NewsHour with Senior Correspondent Ray Suarez and physician Jeffrey Kelman, "Pres. Kennedy's Health Secrets", The NewsHour with Jim Lehrer transcript, November 18, 2002
  180. ^ "Operation Aphrodite ‹ HistoricWings.com :: A Magazine for Aviators, Pilots and Adventurers". historicwings.com.
  181. ^ "The Children of Jacqueline Kennedy". www.firstladies.org. נבדק ב-2016-04-16.
  182. ^ 1 2 3 Brinkley, Alan. "The Legacy of John F. Kennedy". The Atlantic. נבדק ב-1 בספטמבר 2016. {{cite news}}: (עזרה)
  183. ^ "50 years after win, Kennedy's legacy endures". USA Today. 26 בספטמבר 2010. נבדק ב-4 באפריל 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  184. ^ Page, Susan (4 באוקטובר 2011). "50 years after win, Kennedy's legacy endures". USA Today. נבדק ב-25 בדצמבר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  185. ^ Douthat, Ross (26 בנובמבר 2011). "The Enduring Cult of Kennedy". New York Times. נבדק ב-3 בדצמבר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  186. ^ Hanks, Patrick; Hardcastle, Kate; Hodges, Flavia (2006). A Dictionary of First Names. Oxford Paperback Reference (2nd ed.). Oxford: Oxford University Press. p. 157. ISBN 978-0-19-861060-1.
  187. ^ Cronkite, Walter (1996). A Reporter's Life. New York: Alfred A. Knopf. ISBN 0-394-57879-1.
  188. ^ Carter, Bill (15 בספטמבר 2001). "Viewers Again Return To Traditional Networks". The New York Times. p. A14. {{cite news}}: (עזרה)