לדלג לתוכן

סוקרנו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סוקרנו
Soekarno
לידה 6 ביוני 1901
סורבאיה, איי הודו המזרחיים ההולנדים עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 21 ביוני 1970 (בגיל 69)
ג'קרטה, אינדונזיה עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Kusno Sosrodihardjo עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה אינדונזיהאינדונזיה אינדונזיה
מקום קבורה
  • Grave of Sukarno
  • Blitar עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה Technische Hoogeschool te Bandoeng (1926) עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הלאומית האינדונזית עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Siti Oetari (1921–1923)
Dewi Sukarno (1962–?)
Haryati (21 במאי 1963–1966)
Yurike Sanger (6 באוגוסט 1964–1968)
Heldy Djafar (1966–1969)
Kartini Manoppo (1959–1968)
Fatmawati (1 ביוני 1943–1956)
Hartini (7 ביולי 1953–?)
Inggit Garnasih (24 במרץ 1923–1942)
Amelia De La Rama (1964–1967) עריכת הנתון בוויקינתונים
נשיא אינדונזיה ה־1
18 באוגוסט 1945 – 12 במרץ 1967
(21 שנים)
פרסים והוקרה
  • הצלב הגדול של מסדר קונדור האנדים (1955)
  • גיבור לאומי של אינדונזיה (7 בנובמבר 2012)
  • מסדר גאורגי דימיטרוב (8 באפריל 1960)
  • עיטור לנין
  • פרס לנין לשלום
  • אביר הצלב הגדול בדרגה מיוחדת של מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
  • Grand Cross of the Order of Chula Chom Klao עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

סוּקַרְנוֹ (באינדונזית: Soekarno או Sukarno‏; 6 ביוני 1901 – 21 ביוני 1970) היה מדינאי אינדונזי, נשיאה הראשון של רפובליקת אינדונזיה משנת 1945 ועד להדחתו בשנת 1967. סוקרנו היה ממייסדי המפלגה הלאומית האינדונזית, הכריז על עצמאותה של אינדונזיה מהשלטון ההולנדי, והיה מראשי המאבק בהולנדים בניסיונם לחזור ולהשתלט על המדינה בשנים 1945–1949. אף שאת תקופת נשיאותו של סוקרנו ליוו אקורדים צורמים, ובסופה הוא הודח על ידי הגנרל סוהארטו, דמותו נחרתה בתודעה הלאומית של העם האינדונזי כאב המייסד של הרפובליקה וכאבי האומה[1].

סוקרנו נולד ב-6 ביוני 1901 בסורביה, בירתה של ג'אווה המזרחית, לאב אריסטוקרט, מורה בבית ספר יסודי. בעת השלמת לימודיו פגש את חאג' עמר ש'עיד (קרי במאלאית "האג'י עומאר סעיד") ובקצור בתעתיק מהכתיב הלטיני: ה. ו. ס. צ'וקרואמינוטו מי שייסד את "סריכאת אסלאם" – קואופרטיב סוחרי הבד והבטיק של ג'אווה, שהיה גם הבעלים של האכסניה, בה התגורר בעת לימודיו וגם אביה של סיתי אותארי אשתו הראשונה של סוקרנו.

העימות בין הולנד ליפן הקיסרית על השליטה באינדונזיה במלחמת העולם השנייה, הביא להיחלשות שתי המעצמות ולהתחזקות התנועות שתבעו עצמאות, בהובלת סוקרנו. לאחר כניעת היפנים, הכריז סוקרנו ב-17 באוגוסט 1945 על עצמאותה של אינדונזיה[2] וסוקרנו היה לנשיא[3]. סוקרנו הוביל קו של השתחררות מהקולוניאליזם בלי שימוש בכח, אל מול מתנגדים שדרשו פעילות אלימה[4]. בהתאם לקו זה, קרא סוקרנו לברית המועצות, ארצות הברית וסין לשלוח כוחות לסייע לאינדונזים נגד הבריטים[5]. בתחילת 1950 עם קבלת העצמאות של אינדונזיה, הוכרה נשיאותו של סוקרנו על ידי מדינות העולם[6]. סוקרנו קידם ממשל חילוני באינדונזיה הריבונית בהתאם לאידיאל של התנועה הלאומית.

כבר ב-1950 החליף סוקרנו את המשטר הפדרטיבי ברפובליקה ריכוזית, ובשנים הבאות גברו נטיותיו הרודניות. במדיניות החוץ התקרב סוקרנו לסין וברית המועצות[7], יזם מלחמה שנייה נגד הולנד שבה נצחה אינדונזיה, בשנת 1962, ו"עימות" כושל ביותר שנועד למנוע את הקמת מלזיה בשנים 1962–1966 בו הובסה אינדונזיה על ידי כמה ממדינות חבר העמים הבריטי. כלפי פנים ניסה להשליט את התרבות הג'אווית על המיעוטים שביקשו אוטונומיה. בשנים 1959 עד 1965 החיל סוקרנו על המדינה משטר אוטוריטרי שכונה "דמוקרטיה מודרכת". כמו כן, הוא שינה את מדיניות החוץ של אינדונזיה כך שהיא הפכה למדינה בלתי מזדהה. משבר ביחסי אינדונזיה-מלזיה הוביל למעבר חיילים את הגבול ולפרישה זמנית של אינדונזיה מהאו"ם. פריצתה של מלחמה אזורית כוללת נעצרה רק בעקבות פריצת מלחמת האזרחים באינדונזיה. מקורו בפיצול בתוך הצבא האינדונזי בין מחנה השמאל, אשר הזדהה עם המפלגה הקומוניסטית של אינדונזיה (PKI) בה תמך סוקרנו, לבין מחנה הימין שנתמך מבחוץ על ידי ארצות הברית, שהחלה לראות בהתקרבות סוקרנו לקומוניסטים איום לאינטרסים שלה באזור. לאחר ניסיון הפיכה קומוניסטי ב-30 בספטמבר 1965, השתלט הצבא, בפיקוד הגנרל סוהארטו, על המדינה כשהוא מדכא באכזריות את המרד הקומוניסטי.

על אף נסיונותיו של סוקרנו לחזק מחדש את מעמדו הפוליטי, הוא נאלץ ב-11 במרץ 1966 להעביר סמכויות פוליטיות וצבאיות חשובות לסוהארטו, שבאותו זמן כבר היה בתפקידו הרשמי מפקד כוחות היבשה של אינדונזיה. ב-11 במרץ 1967 הודיע סוהארטו – בתמיכת המערב – על הדחתו של סוקרנו, ואספת המחוקקים העממית הזמנית (MPRS) אישרה את מינוי סוהארטו לנשיא בפועל. האחרון נותר בתפקידו עד להתפטרותו בשנת 1998. סוקרנו הפך לנתון במעצר בית בבית הנופש שלו בבוגור, עד מותו בשנת 1970 בגיל 69.

אטימולוגיה של שמו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור השם סוקרנו נובע מהקידומת בסנסקריט (सु; סו) שפירושה "טוב" בשילוב עם שמו של הגיבור המיתולוגי קרנה מהאפוס ההינדואי מַהָאבְּהָארַטַה[8]. סוקרנו, כרבים אחרים בעולם המוסלמי באותה העת, לא היה בעל שם משפחה אך היה לו שם שני, אחמד[9] (באינדונזית נכתב Achmad). סוקרנו לעיתים זכור באינדונזיה לפי הכינוי בונג קרנו, שמשמעו "האח/חבר קרנו[10]". שמו המקורי, בעת לידתו, היה קוּסְנוֹ סוֹסרוֹדהַרְדְּג'וֹ (Kusno Sosrodihardjo). סוֹרוֹדהַרְדְּג'וֹ הוא שם המשפחה מבית אביו וקוּסְנוֹ הוא שמו הפרטי.

שנים ראשונות ומעורבות בתנועת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוקרנו בבית הספר האזרחי התיכון בסורביה, 1916.

מוצא ומשפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוקרנו נולד ב-6 ביוני 1901 בסורביה, ג'אווה, איי הודו המזרחיים ההולנדיים, האימפריה ההולנדית. אביו, סואקאמי סוֹרוֹדהַרְדְּג'וֹ, היה מורה בבית ספר יסודי שפעל על בסיס מערכת החינוך ההולנדית. לפי כן, סואקאמי פעל על סמך הוראות ממרכז המנהל הקולוניאלי ההולנדי ומספר פעמים הוא עבר בתי ספר בהם לימד לפי אותן הוראות של הממשל[11]. אמו, אידה איו ניומאן ראי, ילידת באלי, שילבה בחינוך ילדיה ערכי הינדואיזם כפי שהיא עצמה חונכה בידי הוריה[12]. לסוקרנו הייתה אחות אחת גדולה, ראדן סואקארמי, ילידת 1898[13].

מאוחר יותר, בחייו הבוגרים, אמר סוקרנו: ”חייו של אדם אינם צפויים בהחלט. אני בן להורים עניים. אבי היה מורה קטן שהרוויח 25 גוילדרים לחודש. אלו 10 דולר. אני בנם של האנשים הפשוטים.”[14]

נשיו וילדיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוקרנו היה נשוי לעשר נשים במהלך חייו, חלקן היו יחדיו באותו זמן, ואת חלקן גרש, את הראשונה סיתי אותארי הוא גרש ולא היו להם ילדים משותפים. אמנם הוא לא היה קנאי דתי, אבל נצל את השריעה האסלאמית שמתירה לגבר להיות נשוי ל-4 נשים חוקיות בזמן אחד. שמונה מהן היו אינדונזיות, אחת הייתה פיליפינית, ואחת יפנית, שקבלה ממנו שם אינדונזי RATNA SERI DEWI SUKARNO.

לסוקרנו היו 14 ילדים. אחת מבנותיו היא מגוואטי סוקרנופוטרי, האשה היחידה שהייתה נשיאת אינדונזיה וכיהנה בין 2001 ל-2004[15].

סוקרנו לא הסתפק בנשיו: בשנת 1956 בזמן בקורו הראשון בארצות הברית פגש סוקרנו את מרילין מונרו[16], שעל פי מקורות במרשתת הוא לא היה איש משמעותי בחייה.

חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1912, לאחר שסיים את לימודיו היסודיים בבית הספר המקומי, נשלח ללמוד בתיכון הולנדי במוג'וקרטו. היה זה רק בתיכון שהחל סוקרנו ללמוד הולנדית, ובהמשך אף למד באופן פרטי צרפתית מחוץ לשעות הלימודים הבית ספריים. פעם אחת, בעת תחרות ציור בשיעור אומנות, הוקרה עבודתו של סוקרנו כמוצלחת ביותר בכיתה, אך למרות זאת תואר המנצח הוענק לתלמיד הולנדי[17]. בסיום לימודיו בתיכון, המשיך סוקרנו את לימודיו בבית הספר הטכני הוגי (Technische Hoogeschool te Bandoeng; שמו כיום שונה למכון בנדונג לטכנולוגיה) בבאנדונג והתמחה בהנדסה אזרחית. סוקרנו הוכרז כמי שעבר את בחינת הסיום ב-25 במאי 1926, ובמלאת השנה השישית ללימודיו ב-3 ביולי 1926 הוא סיים תואר בהנדסה אזרחית לצד שמונה עשרה סטודנטים נוספים[18]. נוסף על כך, סוקרנו למד פילוסופיה פוליטית. את רוב התושייה המוקדמת שלו להתעסק במאבק העצמאות האינדונזי השיג סוקרנו דרך ה. ו. ס. צ'וקרואמינוטו, מנהיג דתי-פוליטי תומך ריבונות ואביה של אשתו הראשונה של סוקרנו. בשנת 1914 היה לדמות משיחית עבור איכרים קשיי יום רבים. צ'וקרואמינוטו לא צלח בקידום האינטרסים של אינדונזיה כרצונו ולעיתים הגיע לפשרות עם הרשויות ההולנדיים[19].

שפות דבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוקרנו דבר 10 שפות. 4 מהן מקומיות: מאלאית - שאת הניב של מחוז ריאו בסומטרה הפכה התנועה הלאומית לאינדונזית, שפת האי ג'אווה - שפת אביו, באלינזית - שפת אמו, וסונדנזית - שפת תושבי מערב ג'אווה. 6 מהן זרות: אנגלית, ערבית, הולנדית - שפת חנוכו, גרמנית, צרפתית, יפנית[20].

פעילות פוליטית לעצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמת המפלגה האינדונזית הלאומית (PNI)[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרך לימודיו בבאנדונג התחבר סוקרנו לקבוצת סטודנטים לאומנים שהתנגדו לשלטון הקולוניאלי ההולנדי. היחלשות התנועה הקומוניסטית והתנועה המוסלמית האדוקה פתחו את הדלת להקמתה של תנועה לאומית חדשה; בשנת 1926 נוסד "מועדון לימוד כללי" בבאנדונג, וסוקרנו נבחר למזכיר הארגון. המועדון החל לעצב מחדש את רעיון הלאומיות באופן שנועד לפנות לאליטה העירונית החדשה[21]. בשנת 1927 היה בעל חלק פעיל בהקמתה של המפלגה האינדונזית הלאומית (Partai Nasionalis Indonesia) – לעיתים מקוצרת לראשי התיבות PNI[22]. ב-28 באוקטובר 1928 התאגדו פעילים צעירים ממספר מפלגות ונשבעו להקים אומה אינדונזית אחת, עם אינדונזי אחד ושפה אינדונזית אחת מכל השוכנים באיי הודו המזרחיים ההולנדיים[23].

מבחינת האידאולוגיה של התנועה, סוקרנו הגן על הרעיון של מדינה חילונית שתהיה מבוססת על פאנצ'אסילא (ביטוי המורכב משתי מילים בסנסקריט שמשמעותן "חמישה עקרונות". עקרונות אלה מהווים את הבסיס הפילוסופי של אינדונזיה) בעוד שמספר קבוצות מוסלמיות העדיפו מדינה אסלאמית או חוקה שתכלול תנאי מקדים שמוסלמים יהיו כפופים לחוקי השריעה[24]. "חמשת העקרונות" היו: אמונה באל אחד, הומניזם, אחדות לאומית, דמוקרטיה, צדק חברתי[25][26]. חמשת העקרונות הפכו מאוחר יותר לגורם יסודי במדינה האינדונזית הריבונית כבר עם הקמתה[27]. סוקרנו החשיב את "חמשת העקרונות" להיות גורמים בעלי חשיבות עליונה עבור אחדותה של הארץ האינדונזית המיועדת על גבי ההפרשים הגאוגרפים והאתניים. לצד סוקרנו היו עוד שני מנהיגים כריזמטיים מרכזיים בתוך ה-PNI שהנהיגו את המאבק בהולנדים, אלו היו מוחמד האטה ואחמד סוברדג'ו. בבחינת הצדק החברתי קידם סוקרנו במפלגה את התמיכה בבני המעמדות החלשים שבחברה[28]. לצד ה-PNI הייתה גם המפלגה הקומוניסטית האינדונזית (PKI) בעלת השפעה רבה על מאבק העצמאות[29].

סוקרנו נואם בוועידת אינדונזיה הגדולה בסורביה, ינואר 1932.

המאבק בשלטון הקולוניאלי ההולנדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לנוכח היחלשותה של התנועה האסלאמית לעצמאות, נותרו ה-PNI וה-PKI שתי תנועות העצמאות האינדונזית הגדולות. בעוד ה-PKI ביצע שביתות פועלים, מחאות ולעיתים אף התקפות על חיילים הולנדים, ה-PNI נקט בצעדים יותר מתונים[30][31]. ה-PNI שילבה אמצעים של אחדות תרבותית וגאוגרפית בכדי להשיג תומכים, נוסף על כך, היא הייתה מתונה יותר מהמפלגות המתחרות (PKI ואחרות). בעוד סוקרנו וסוברדג'ו היו מג'אווה, מוחמד האטא היה מסומטרה, והברית הפוליטית ביניהם תרמה לרעיון האחדות הלאומית בין כל איי הארכיפלג[32]. סוקרנו, דרך המתינות האידאולוגית והכריזמה, הצליח לאחד תושבים מכלל מעמדות החברה לתמוך במפלגה. בשנת 1929, הקונגרס המפלגתי הסדיר את הנהגתו[33]. מאז שנת 1901, וילהלמינה, מלכת הולנד, יצאה בהצהרה רשמית שהרשויות הקולוניאליות מחויבות לרווחת תושבי איי הודו המזרחיים[34]. היוזמה הקולוניאלית סבלה ממחסור תקציבי, אשר הוחמר לנוכח השפל הכלכלי הגדול, מה שהוביל לעלייה בתסיסה האזרחית נגד השלטון ההולנדי ולעלייה בתמיכה בתנועות העצמאות[35][36].

בשנת 1930 נעצר סוקרנו, לצד פעילים נוספים של ה-PNI, בידי הרשויות הקולוניאליות ההולנדיות ונשלח למעצר. במשפט הקולוניאלי הוא הואשם בפעילות מחתרת נגד האימפריה ההולנדית ושימש להגנה המשפטית של עצמו. בהיותו בכלא רשם את כתב ההגנה שלו שנאם מאוחר יותר מול בית המשפט[37]. כתב ההגנה זכור בעיקר בזכות המשפט "אינדונזיה מאשימה" (Indonesia Menggugat) בכוונתו ליחס הקולוניאלי אל התושבים. הנאום הפך מאוחר יותר לאבן דרך במאבק הדה-קולוניזציה. תוכן הנאום בוחן את המצב הפוליטי הבינלאומי ואת הרס החברה האינדונזית תחת הקולוניאליזם[38]. בהמשך חייו רשם סוקרנו אוטוביוגרפיה ששמה "אינדונזיה מאשימה" על שם התיק המשפטי[39]. בדצמבר 1930 הורשע סוקרנו ונשלח לארבע שנות מאסר. אף על פי כן, גורמים ליברלים בהולנד ואיי הודו המזרחיים הובילו להמתקת עונשו ולשחרורו ב-31 בדצמבר 1931. סוקרנו שב לפעילות הפוליטית ומצא את מפלגת ה-PNI מחולקת בין אגפים יריבים. בשנת 1933 פרסם סוקרנו את סדרת הספרים "להגיע (ל)אינדונזיה עצמאית" (Mentjapai Indonesia Merdeka)[40]. בתגובה נעצר פעם נוספת בידי הרשויות ונשלח לגלות בפלורס, איי סונדה[23]. המושל הכללי, בוניפסיוס קורנליס דה ז׳ונג, סירב לאפשר לסוקרנו משפט מקדים והורה ישירות על שליחתו לגלות[41].

בשנותיו בגלות חשיבות תדמיתו של סוקרנו כמנהיג לאומי ורוב פועלו עבור התנועה לעצמאות אינדונזיה נמחקו. בשנת 1938, לנוכח התפרצות מלריה[42], הרשויות ההולנדיות החליטו להעביר את סוקרנו לגלות בבנגקולו, האי סומטרה, לחופי ים אנדמן[43]. בהיותו בגלות התחתן סוקרנו עם פטמוואטי, בתו של מנהיג דתי מקומי. ביתו של סוקרנו בגלות נשמר עד היום ועודנו כולל ספרייה בת 303 ספרים באנגלית והולנדית[44]. מבין כל נשותיו, פטמוואטי[45] נחשבת להיות אשתו האהובה ביותר של סוקרנו ולימים הגברת הראשונה של אינדונזיה.

פעילות בחסות הכיבוש היפני[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – קרב איי הודו המזרחיים

במסגרת מלחמת העולם השנייה האימפריה היפנית הוציאה לפועל את המתקפה על פרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941 וישר אחריו החלה במסע כיבוש נרחב בדרום-מזרח אסיה והאוקיינוס השקט. מניע מרכזי של מסע הכיבוש היפני היה הצורך במשאבי טבע. אינדונזיה, מצידה, בעלת מגוון רחב של אוצרות טבע אשר נדרשו עבור התעשייה היפנית[46]. לאחר השגת עליונות ימית על בעלות הברית בקרב ים ג'אווה, החל כיבוש יפני של אינדונזיה עם קרב איי הודו המזרחיים[47][48]. עד מרץ 1942 השיגו היפנים שליטה על כל אינדונזיה והפילו את המשטר הקולוניאלי ההולנדי. הכובשים היפנים השליטו ממשלות בובות בשטחים הכבושים שהונהגו בידי ילידי הארצות בכדי לחזק את הרגש האנטי-קולוניאלי והלאומי. סוקרנו נקרא לשוב מגלות להנהגת ממשלת בובות זאת בג'קרטה, עבור איי הודו המזרחיים[49]. הנהגת התנועה לעצמאות אינדונזיה הייתה חלוקה בין תומכי הכיבוש היפני למתנגדיו. פעילי עצמאות בראשות אמיר שריפודין הקימו מחתרת אנטי-יפנית שנאבקה דרך לוחמת גרילה לאורכה של המלחמה.

סוקרנו היה מעורב בהקמתם של חילות מתנדבים לשירות עבור הצבא היפני הקיסרי[50]. סיבה מרכזית לתמיכה עממית מוקדמת בכיבוש היפני הייתה הרצון לפרק את המוסדות הכלכליים של המשטר הקולוניאלי ההולנדי[51]. התנגדות לסדר הכלכלי של השלטון הקולוניאלי היה לאחד הגורמים המרכזיים לתמיכה בתנועה הלאומית[52]. בנובמבר 1943 סוקרנו ומוחמד האטה יצאו לביקור ביפן איפה שניתנו להם עיטורים מידי הירוהיטו, קיסר יפן והם סעדו עם הידקי טוג'ו, ראש ממשלת יפן[53]. סוקרנו והאטה עמדו שניהם בראש ממשלת בובות יפנית מכיוון שראו בה מפתח לעצמאות אינדונזית. ההנהגה של סוקרנו והצבא היפני יחדיו לא הצליחו לשכנע גורמי דת מוסלמים באינדונזיה להילחם בבעלות הברית, מכיוון שאלו סירבו להצדיע לקיסר היפני. היפנים גם הכריחו אמאמים במסגדים להפנות את כוון התפלה אל טוקיו במקום אל מכה, דבר שהשניא את היפנים גם על אנשי דת מוסלמיים[54]. מעמד ההנהגה של סוקרנו בקרב העם האינדונזי נחלש במידה מסוימת לנוכח תמיכתו ביפנים לאחר שאלו ביצעו טיהור פוליטי שנודע בכינוי "טבח פונטיאנק", שנערך בשנים, 1943-1944, ובו חסלו היפנים יותר מ-21,000 בני אדם מכל מוצא. שיטה ידועה אצלם להוצאות להורג הייתה עריפת ראשים בחרב.

המהפכה הלאומית של אינדונזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – מלחמת העצמאות של אינדונזיה

הכרזת העצמאות והקמת הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההכרזה ותכנונים מקדימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לנוכח נפילתה של האימפריה היפנית במספר חזיתות במלחמה והתקרבות המאבק ליפן עצמה, הרשויות היפניות תכננו להקים מדינה אינדונזית ריבונית שתפריע להשבת הסמכות השלטונית של הרשויות הקולוניאליות ההולנדיות[55]. ב-7 באוגוסט 1945, עם הטלת פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי, הרשויות היפניות תמכו בהקמת "ועדת ההכנה לעצמאות אינדונזיה" (Panitia Persiapan Kemerdekaan Indonesia; PPKI)[56]. סוקרנו היה יושב ראש הוועדה האטה סגן יושב הראש. נוסף עליהם היו במקור 10 חברי ועדה מג'אווה, 3 מסומטרה, 2 מסולאווסי, 1 מבורנאו, 1 מאיי סונדה, 1 מאיי מאלוקו ו-1 מהפזורה הסינית[57]. שישה פעילי עצמאות נוספים הצטרפו לוועדה מאוחר יותר. הוועדה קבעה את הסדר הממשלה וגם בחרה בסוקרנו להיות נשיא אינדונזיה הראשון[58].

כמו כן, הוועדה הסדירה את חוקת אינדונזיה ואישרה אותה[59]. לפי החוקה הנהגת הרפובליקה תחולק במסגרת הפרדת הרשויות, ראש המדינה הוא הנשיא, בית המחוקקים יחולק בין שני בתים, הרשות המבצעת תהיה לקבינט שיונהג בידי הנשיא, הרשות השופטת תחולק בין בית המשפט העליון, החוקתי והוועדה המשפטית והרפובליקה לא תהיה פדרציה[60]. עבור כתיבת החוקה אורגנה מתוך ועדת ההכנה לעצמאות אינדונזיה; "ועדת הכנת העבודה לקראת עצמאות אינדונזיה[61]." ב-15 באוגוסט הכריז הקיסר הירוהיטו על כניעת האימפריה היפנית ועוד לפני שיבת ההולנדים, ב-17 באוגוסט, הכריז סוקרנו על עצמאות אינדונזיה. ההכרזה אושררה ב-10:00 בבוקר ושודרה ברדיו ובסרט עם קול[62][63]:

הכרזה
אנו, עם אינדונזיה, מכריזים בזאת עצמאות אינדונזיה.
עניינים אודות העברת סמכויות וכולי, יתבצעו באופן מדויק ובזמן הקצר ביותר.
ג'קרטה, 17 באוגוסט 1945
על שם עם אינדונזיה
סוקרנו/האטה.

— P R O K L A M A S I
Kami, bangsa Indonesia, dengan ini menjatakan kemerdekaan Indonesia.
Hal-hal jang mengenai pemindahan kekoeasaan d.l.l., diselenggarakan dengan tjara saksama dan dalam tempo jang sesingkat-singkatnja.
Djakarta, hari 17 boelan 8 tahoen 05
Atas nama bangsa Indonesia,
Soekarno/Hatta.

[64]

תגובה חיצונית להכרזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם ההכרזה, בעלות הברית לא הכירו בריבונות אינדונזית. במסמכים שלאחר כניעת יפן ששומשו עבור האינטרסים של בעלות הברית, נרשם כי יפן מעולם לא תכננה להעניק עצמאות לאינדונזיה[65]. בבחינת בעלות הברית היה צורך להשיב להולנד את מושבתה שנלקחה. הלורד מאונטבטן הופקד על השבת המצב בדרום מזרח אסיה כפי שהיה לפני המלחמה. הבריטים אמרו להולנדים שלא יקבלום בזרועות פתוחות באינדונזיה[66]. נוסף על כך, מאז קרב בורנאו היו בעלות הברית כבר בשליטה על חלק מאינדונזיה[67]. נוסף על כך, על פי בעלות הברית, תפקידה הרשמי של בריטניה היה לפרוק את היפנים מנשקם. ההסתבכות הבריטית במלחמת העצמאות של אינדונזיה, מוכיחה שבריטניה התייחסה ברצינות אל התפקיד הזה. ארצות הברית חיזקה את צידודה במאבק ההולנדי לאחר הכרזת העצמאות[68]. חלק מהתמיכה האמריקאית בהולנד נבעה מההכללה של סוקרנו חברים מהמפלגה הקומוניסטית בממשלה הזמנית[69]. ברית המועצות מטעמה תמכה באינדונזיה הריבונית וראתה בה בעלת ברית אפשרית בגוש המזרחי. תוך זמן קצר, ברית המועצות הפכה למייצאת הגדולה ביותר אל אינדונזיה. בנובמבר פוזר הקבינט הנשיאותי והוקם הקבינט הממשלתי הראשון בראשות סוטאן שהריר, ראש ממשלת אינדונזיה הראשון[70].

המאבק הצבאי באימפריה ההולנדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנשיא סוקרנו עם שר החוץ אגוס סלים במהלך מלחמת העצמאות.

החזית הצבאית והדיפלומטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לנוכח התנגשות האינטרסים של סוקרנו והנהגת הרפובליקה לעומת האימפריה ההולנדית ובעלות בריתה, פרצה מלחמת העצמאות של אינדונזיה. לצידה של הולנד נאבקו הממלכה המאוחדת, כוחות יפנים באינדונזיה ואוסטרליה. ב-29 באוגוסט הוקמה לשכה ממשלתית להקמת צבא אינדונזי, אשר בתחילת דרכו הורכב בעיקר מחיילים שאומנו בידי ההולנדים והיפנים[71]. בתחילת ספטמבר הצי הקיסרי היפני נכנע רשמית לאוסטרליה, שהחלה בכיבוש איי סונדה[72]. בפרוץ המלחמה שלטו כוחות הרפובליקה רק על רוב ג'אווה, ואחת הפעולות הצבאיות המוקדמות הייתה השתלטות צבאית על הבירה, ג'קרטה, בידי הצי המלכותי הבריטי. בתגובה לכיבוש פרצו מחאות ענק בעיר נגד הכיבוש הבריטי[73]. יוגיאקרטה הפכה לבירה הזמנית של אינדונזיה לנכוח כיבוש ג'קרטה וסוקרנו, לצד כלל הממשלה, עברו אליה.

סוקרנו ביקר חיילים בחזית לקראת קרב סורביה שנמשך לאורכו של נובמבר. הקרב הסתיים בכיבוש העיר סורביה בידי כוחות בריטים[74]. במקביל פרצו ברחבי אינדונזיה פרעות, מרידות ואי-סדר אזרחי שנודע בכינוי "ברסיאפ" (Bersiap) משמעו "להתכונן" בכוונה להתכוננות לקראת המלחמה[75]. בעלות הברית מיהרו להסדיר את השלטון ההולנדי בפפואה המערבית ובבורנאו בעוד כוחות יפנים המשיכו לשלוט בסומטרה ודרום-מערב ג'אווה. בתחילת אוקטובר ההנהגה הצבאית הכריזה על ג'יהאד נגד בעלות הברית וסומטרה הועברה לשליטת אינדונזיה לאחר השתלטות מהירה[76]. ב-30 באוקטובר סוקרנו, האטה ושריפודין, טסו על מטוס חיל האוויר המלכותי הבריטי לנהל סבב דיונים להסדר עם הולנד. במקביל היו דיונים להסדר בין ממשלות הולנד והממלכה המאוחדת[77]. במקביל הנושא נדון לראשונה באומות המאוחדות[78]. נכון לסוף 1945 הסתיים סבב השיחות במבוי סתום וכמו כן היה גם סבב שיחות נוסף באפריל 1946.

ביולי 1946 הועברו השטחים בשליטה בריטית-אוסטרלית לידי הממשל ההולנדי בעוד גורמי הנהלה קולוניאלית אזרחית שבו לניהול "המושבה המורדת". בהמשך אורגנה ועידת מאלינו, במהלכה הוענקה אוטונומיה למחוזות איי הודו המזרחיים בשליטה ההולנדית[79][80]. בין ספטמבר לנובמבר התקיים סבב חדש ונרחב יותר של שיחות להסדר, שנגמר עם ההכרה ההולנדית בשליטת הרפובליקה על ג'אווה וסומטרה[81]. לאחר מכן החלו כוחות הולנדיים במערכה להשקטת תנועות פרו-רפובליקניות במזרח אינדונזיה שבשליטתן[82]. ב-20 ביולי 1947 נטשה הולנד את הליך המשא ומתן ופתחה במתקפה צבאית חדשה שתוכננה בקפידה נגד הרפובליקה בג'אווה ובסומטרה וכונתה "פעולה משטרתית"[83]. עשרה ימים לאחר מכן נקטה אוסטרליה צעד דיפלומטי מכריע והפנתה את הסכסוך באינדונזיה למועצת הביטחון של האומות המאוחדות כהפרת השלום על פי סעיף 39 (פרק 7) לאמנת האו"ם[84].

מתקפת הפתע ההולנדית הייתה עתירת הצלחה, הובילה לכיבוש מעל מחצית מג'אווה ומרב הערים הגדולות בסומטרה. יוגיאקרטה עמדה באמצע שדה הקרב. לאחר מכן, באוגוסט, שני הצדדים הגיעו להסדר הפסקת אש אשר בפועל לא הוצא לפועל לגמרי. לאחר היעדרותו של ראש הממשלה שריפודין בשדה הקרב, סוקרנו מינה את האטה לראש הממשלה בינואר 1948. בדצמבר 1948 שריפודין הוצא להורג בידי כוחות הרפובליקה בעוון ניסיון הצתה של מרד קומוניסטי[85]. בדצמבר 1948, בעבור כיבוד צו הפסקת אש, סוקרנו הודיע כי אינדונזיה דורשת את נסיגת צבא הולנד משטחה[86]. ההולנדים פתחו ב"פעולת משטרתית" שנייה שכבשה את יוגיאקרטה ב-19 בדצמבר 1948. סוקרנו, האטה ומנהיגים רפובליקניים אחרים נעצרו והוגלו לצפון סומטרה או לאי באנגקה[87].

חזית המאבקים הפנימיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשת תאן מלאכא: 3 ביולי 1946[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-3 ביולי 1946 נעשה ניסיון תפיסת שלטון שכוון נגד ממשלתו השנייה של סוטאן שהריר. קבוצת אנשים בהנהגת הסוציאליסט תאן מאלאכא הגישו לסוקרנו "מודעה" בת 4 סעיפים:

א. הנשיא יפסיק את כהונת "קבינט שהריר השני". ב. הנשיא ימסור את ההנהגה הפוליטית, החברתית והכלכלית ל"לשכת הדרכה פוליטית". ג: הנשיא ימנה 10 חברי ה"לשכת ההדרכה הפוליטית" בנשיאות תאן מאלאכא, וחבריה: מחמד ימין, ח'ירול צאלח, אחמד סובארג'ו, בונתאראן מארתואמודג'ו, בודיארתו מארתואמודג'ו, סוקארני[88], סודירו, גאתות, איוא כוסומא סומאנתרי. ד. הנשיא ימנה 13 שרי-מדינה שפורטו שמותיהם במודעה.

סוקרנו לא קיבל את ה"מודעה" והורה לעצור את שולחיה. 14 אנשים נחשדו בדבר. הם הועמדו בפני בית משפט צבאי עליון, מהם שוחררו 7 אנשים, 5 אנשים נשפטו למאסר שנתיים עד 3 שנים, 2 אנשים: סודארסונו ומחמד ימין נדונו ל-4 שנות מאסר. ב-17 באוגוסט 1948 שוחררו כל אסירי תקרית 3 ביולי 1946 לאחר שקיבלו חנינה מסוקרנו. יותר מאוחר לקח תאן מאלאכא חלק במרד הקומוניסטי במאדיון, ובעקבות זאת נשנא על ידי הצבא ונרדף עד מוות. ב-21 בפברואר 1949 נלכד על ידי הצבא בפטוק שבנפת קדירי באי ג'אוה והוצא להורג ביריה במקום. למרות זאת, ב-28 במרץ 1963 הוכרז תאן מאלאכא על ידי סוקרנו כגיבור לאומי, וב-21 בפברואר 2017 נערכה לו לוויה סמלית.

פרשת מאדיון: 15 בספטמבר 1948[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאי 1948 שב מוסו(אנ'), מנהיג המפלגה הקומוניסטית האינדונזית, PKI, מגלות במוסקבה שם התגורר במשך 20 שנה מאז שנת 1928, שנה לאחר דכוי המרד הקומוניסטי נגד שלטון הולנד. יחד עמו שב אל אינדונזיה סוריפנו, ציר אינדונזיה בפראג.

ב-21 ביולי נערכה פגישה סודית במלון "הוישה האנשה" בסאראנגאן ליד מאדיון, בה נכחו סוקרנו, מחמד האטא, שר הפנים סוכימאן ויריוסאנג'ויו, מחמד רום ממפלגת "מאשומי" ("מועצת השורא המוסלמית האינדונזית"), וראש המשטרה סוכאנתו צ'וקרודיאתמודג'ו, ומצד ארצות הברית נכחו ג'רלד הופקינס, ומרלה קוצ'ראן. בפגישה הסכימה ממשלת הרפובליקה האינדונזית להרוס את "הכנופיות האדומות". נסע סוכאנתו לארצות הברית בעזרת ארתורו קאמפבל נספח בקונסולית ארצות הברית בג'קרטה, כדי לחפש עזרה למשטרת הרפובליקה האינדונזית. ג'קרטה הייתה אז כבושה בידי ההולנדים, וארתורו קאמפבל, שתפקידו היה נספח, עבד לאמתו של דבר עבור ה-CIA.

ב-11 באוגוסט מיהר מוסו להגיע אל יוגיאקרתה וקבל את הנהגת PKI שוב, ללא שהיות. חברו אליו מנהיגי המפלגות הסוציאליסטיות, וקבוצת הדיונים "פאתוק" (קרי: פאתוא').

בזמן ההוא נפוצו חטיפות ורציחות. בין החטופים בעיר מאדיון ובסביבתה באי ג'אוה, היו קציני צבא, קציני משטרה, מנהיגי דת, מורים בבית הספר האסלאמי, שכולם נרצחו. ב-10 בספטמבר 1948, הוטמן מארב ל-2 מכוניות: האחת של מושל מחוז ג'אוא המזרחית, ר.מ. סוריו והשנייה בה נסעו 2 קציני משטרה בכאדונגגאלאר, ג'אוא המזרחית. האורבים היו המון תומכי PKI. נרצחו שלושת נוסעי המכוניות. נרצח נוסף היה דוקטור מורואדי שעבד בבית חולים בסולו הקרויה גם סוראקארתה, והתנגד לפעולות כנופיות השמאל. נרצח גם הקולונל מארהאדי. ההאשמות במעשי הרצח נזרקו מכל הצדדים ונרצחו גם מודיעי החדשות.

כנופיות השמאל האשימו את הדרגים הגבוהים בממשלת הרפובליקה האינדונזית, כולל את סגן הנשיא, מחמד האטא, כמי שמושפע מארצות הברית לרסק את PKI, בלכתו אחר תאורית הדומינו של נשיא ארצות הברית הארי טרומן. לא הייתה את המעורבות הזרה היחידה בתקרית מאדיון. הולנד הציעה עזרתה לממשלת אינדונזיה, בחיסול המרד. ממשלת אינדונזיה סרבה לקבל עזרה. מפקדי צבא אינדונזיה חשבו שהולנד תמהר להפיק תועלת מהמצב כדי לבצע מתקפה כוללת נגד הכוחות המזוינים של הרפובליקה האינדונזית. אמיר שריפודין האראהפ, שהיה ממנהיגי השמאל, הואשם על ידי אנשי שמאל אחרים, תוך כדי בניית כוחותיו כדי להתמודד מול ממשלת אינדונזיה, בכך שנטה לצדד בארצות הברית ולא בברית המועצות.

בהכרזתם על הקמתה של 'הרפובליקה העממית של אינדונזיה', בראשות מוסו ובתמיכת תאן מלאכא ואמיר שריפודין ותומכיהם ב-15 בספטמבר פרץ הסכסוך המזוין: הותקפו הכוחות שתמכו במוסו, מ-2 כוונים, ממערב על ידי כוחות אוגדה 2 בפיקוד גאתות סוברותו שדרגתו אז הייתה מקבילה לאלוף-משנה ותפקידו אז היה המושל הצבאי של אזור סמאראנג עד סוראקארתה יחד עם כוחות דיויזית "סיליואנגי", וממזרח על ידי אוגדה 1, בפיקוד אלוף-משנה סונגכונו, וכוחות "החטיבה הממונעת הגדולה" בפקוד מ. יאסין.

ב-18 בספטמבר הודיע סומארסוסו איש מפלגת "פסינדו" בשידור רדיו בעיר מאדיון, על אודות יצירת "ממשלת חזית לאומית של נפת מאדיון". אחר כך כנה סומארסוסו את ה"ממשלה" החדשה, בשם "החזית הלאומית המחוזית" FND, ראשי תבות של FRONT NASIONAL DAERAH שאמר סומארסוסו שנוצרה FND כ"התנגדות מול איומים מהממשלה המרכזית."

ב-19 בספטמבר שידר הרדיו הממשלתי האינדונזי אל כל עם אינדונזיה את זעקת סוקרנו: "לבחור: מוסו או סוקרנו - האטא". הסכסוך המזוין ההוא נקרא בזמן ההוא באנגלית בשם Madiun Affairs ובזמן "הסדר החדש" בתקופת סוהארטו נודע כ"מרד PKI". סונגכונו מונה למושל הצבאי של ג'אוא המזרחית. ב-30 בספטמבר הגיעו הכוחות הנאמנים לממשלת סוקרנו אל העיר מדיון ממערב וממזרח, השתלטו עליה ונפגשו במלון MERDEKA (במלאית: "עצמאות"). הנהגת כנופיות השמאל וכמה כוחות שתמכו בה, ניתקו מגע ונמלטו לכמה כיוונים.

ב-31 באוקטובר חוסל מוסו על ידי הצבא. עד סוף נובמבר נהרגו או נלכדו כל כוחות תומכי מוסו. ב-20 בדצמבר הוצאו להורג 11 מנהיגי כנופיות השמאל, כולל אמיר שריפודין האראהאפ לשעבר ראש ממשלת הרפובליקה האינדונזית, במקאם נגאליהאן על פי הוראת גאתות סוברותו. בין המוצאים להורג היו 4 אנשים מבין 5, שהואשמו במעורבות ב"תקרית מאדיון". האיש החמישי שהואשם במעורבות בתקרית מאדיון היה סוטאן שהריר לשעבר ראש ממשלת אינדונזיה, שנחון על ידי סוקרנו שאז היה מיודד עמו.

הייתה לרפובליקה הזאת תמיכה סובייטית אך ללא ארגון מספק היא נפלה לידי מתקפה מצד הצבא הלאומי. ריסוק תנועה קומוניסטית זו נלקח על ידי האמריקאים כראיה לכך שסוקרנו ותומכיו אינם קומוניסטים[89][90].

כארתוסווירג'ו ו"דארול אסלאם" / "נגארא אסלאם אינדונסיה": 7 באוגוסט 1949 עד 1962[עריכת קוד מקור | עריכה]

תומכי "דארול אסלאם" התגבשו כבר מאז 1942 בימי הכבוש היפני. כאשר היה סוקרנו בשבי ההולנדים, מאז 19 בדצמבר 1948 עד 6 ביולי 1949 האשימוהו קנאי האסלאם שהוא "נהנה" בבאנגקא, האי בו נכלא, בזמן שהעם האינדונזי ממשיך לסבול.

ב-7 באוגוסט 1949 הכריז המיסטיקן האסלאמי סכארמאג'י מאריג'אן כארתוסווירג'ו על הקמת "המדינה האסלאמית האינדונזית (Negara Islam Indonesia)" שנקראה גם "דארול אסלאם", (מערבית: דאר אל-אסלאם; בית האסלאם) כארתוסווירג'ו, בתמיכת גורמים דתיים קיצוניים, משטר דת קיצוני. מתוך אכזבה מהעובדה שממשלת אינדונזיה אינה ממשלה אסלאמית, חוקיה שאינם חוקי השריעה הם לטענתו "חוקי כפירה", משום שלטענתו השריעה היא החוק התקף היחיד. גם מניע פוליטי ומדיני על רקע הסכם "רנביל", היה המניע למקום פעולתו הראשון, מחוז ג'אווה המערבית מחוץ לג'קרטה. העילה המידית הייתה אזורית: בהסכם רנביל ויתרה אינדונזיה על השליטה באזור מערב ג'אווה להולנדים. מרד "דארול אסלאם" זה היה הראשון מבין 4 שצצו באינדונזיה מתוך הסתמכות על אותו רעיון, וכארתוסווירג'ו היה עתיד למצוא תומכים חדשים. התנועה הפוליטית הייתה מחויבת להקמת תאוקרטיה מוסלמית ויצאה בפיגועי טרור נגד גורמים ברפובליקה האינדונזית.

אינדונזי שהיה בתפקיד מטעם האינדונזים בזמן הקמת "המדינה המוסלמית האינדונזית" במחוז מערב ג'אוה היה RAA WIRANATAKUSUMA, כ"ראש ממשלת מדינת פאסונדאן" אחד מהגורמים שנועדו להיות חלק מ"ארצות הברית של אינדונזיה", והוא היה הראשון מטעם האינדונזים שנדרש לסכל את המרד. גם ההולנדים שתפו עמו פעולה באזורים שמדרום לג'קרטה.

"דארול אסלאם" הנפיקה ב-4 התגלמויותיה השונות, 10 שטרות כסף[91][92] כולם נדירים ביותר.

גם הסכם השלחן העגול וביצועו והעצמאות לא מנעו מכארתוסווירג'ו להמשיך למרוד בשם "דארול אסלאם". כנופייתו, "צבא המדינה האסלאמית האינדונזית", ירדה למחתרת. כארתוסווירג'ו וחסידיו עוררו את קלחת התסיסה המקומית במערב ג'אווה עד שנלכדו והוצאו להורג בשנת 1962[93].

סוקרנו (מימין) עם מוחמד האטה (משמאל), במהלך מלחמת העצמאות.

סוף המלחמה והעברת הריבונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קודם לתפיסתו ושליחתו לגלות, סוקרנו הורה לגנרל הצבא האינדונזי סודירמן להתחיל במערכת גרילה באזורי הספר[94][95]. כמו כן, סוקרנו, דרך טלגרף, העביר זמנית את סמכויות הנשיאות אל שאפרודין פראויראנגארא[96]. המאבק הוביל לפגיעה קשה בכלכלה ההולנדית, ובשנת 1948 המלכה וילהלמינה התפטרה לאחר ביקורת על טיפולה במאבק והוחלפה בביתה, יוליאנה, מלכת הולנד[97][98]. המעצר את סוקרנו ושאר מנהיגי הרפובליקה והוצאתם לגלות, הובילה לגינוי הפעולה הצבאית ההולנדית בידי גורמים פוליטיים ברחבי המערב. נשיא ארצות הברית, הארי טרומן, הטיל אולטימטום על הולנד שתסיים את מבצעיה הצבאיים או שארצות הברית תפסיק לסייע לה כלכלית דרך תוכנית מרשל[99]. מאבק ממושך על יוגיאקרטה הסתיים בהעברתה לשלטון אינדונזי בתמורה לסיום פעילות הגרילה הרפובליקנית[100].

במאי הוסדר הסכם הפסקת אש קבוע לנוכח תחילת דיונים להסדר[101]. ההסכם הוביל להשבת ההנהגה האינדונזית, וסוקרנו איתה, אל יוגיאקרטה ובהמשך לפתיחת וועידת השולחן העגול בין ההנהגה ההולנדית לאינדונזית[102]. בסופה של הוועדה הגיעו שני הצדדים ל'הסכם האג', אשר קבע את סיום המלחמה, ההכרה ההולנדית בריבונות אינדונזיה והמעבר של כל איי הודו המזרחיים לשליטה אינדונזית מלבד פפואה המערבית[103]. העברת השטחים התקיימה ב-27 בדצמבר 1949. ב-28 בדצמבר 1949 בירך הנשיא האמריקאי טרומן את העם האינדונזי ואת סוקרנו בעבור פועלו להשגת העצמאות[104]. ההסכם הוביל להקמתה של מדינה פדרלית באינדונזיה; ארצות הברית של אינדונזיה (Republik Indonesia Serikat; הרפובליקה האינדונזית המאוחדת)[105]. הרפובליקה החדשה נטשה את ההסכם ממרץ שהותיר אותה תחת המלוכה ההולנדית[106]. גם ההסכם החדש קבע "אחוד" בין אינדונזיה להולנד, לא תחת הכתר. הוא היה ריק מתוכן.

נשיא אינדונזיה (1945–1967)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיניות פנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת הדמוקרטיה הליברלית באינדונזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת העצמאות סמכויות הרשות המחוקקת היו בידי ה-KNIP (הוועד הלאומי המרכזי של אינדונזיה), שהיה נתון לחסות הפרלמנט של אינדונזיה ולא לנשיא עצמו[107]. לאחר הקמת ארצות הברית של אינדונזיה ה-KNIP הוחלף בוועדת הנציגים העממית שהייתה לבית התחתון בפרלמנט.

סוקרנו נואם, בונג קרנו, שנות החמישים.

הקשיים החוקתיים; 1955–1959[עריכת קוד מקור | עריכה]

"דמוקרטיה מודרכת"[עריכת קוד מקור | עריכה]

השררה והתסיסה אזרחית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיניות חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשיא אינדונזיה סוקרנו בביקור ממלכתי אצל נשיא בוליביה ויקטור פז אסטנסורו.

בין המזרח למערב במלחמה הקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאבק בהולנד וכיבוש פפואה המערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוקרנו עם ג'ווהרלל נהרו (קיצוני מימין), ראש ממשלת הודו, ומשפחתו של נהרו.

אחר למעלה מ-11 שנים עקרות מבחינה מדינית, וכושלות מבחינה צבאית בפשיטות שנכשלו בשנים 1954 ו-1955, שמטרתן הייתה מערב גינאה החדשה ותחת ה"איום" של מתן עצמאות למערב גינאה החדשה, על ידי ההולנדים, שתוכנן ל-1 בדצמבר 1961 ולא יצא אל הפועל, הוביל ממשל סוקרנו מערכה צבאית החל מ-19 בדצמבר 1961, באמצעות "3 הפקודות של העם", בראשי תיבות: TRIKORA, להעברת השליטה בטריטוריה לאינדונזיה. סוקרנו היה בור בענייני צבא, ולפני שניהל סוהארטו את הלחימה, ספג צבא אינדונזיה כישלונות ותבוסה. ניסיונות לפלוש לאי החל מ-19 בדצמבר 1961 נכשלו. ב-12 בינואר 1962 נחתו אינדונזים באי ויגאו בצפון מערב, אבל בין ה-14 בינואר ל-18 בינואר 1962 הצליחו ההולנדים להדוף אותם משם. כוח אחר נחת בפאקפאק וביצע מעשי חבלה במה שהוגדר "רכוש חיוני של ההולנדים". לאחר תבוסה מהדהדת במבצע ימי בדרך הים מדרום-מערב בלי סיוע אווירי ב-15 בינואר 1962, במה שנודע בשם קרב ים ארו, נגרם זעזוע בצבא אינדונזיה, מפקד חיל האוויר הועבר מתפקידו, משום ש-3 ספינותיו של יוס סודארסו לא זכו לסיוע אווירי כמתוכנן, אבל לא פוטר אותו מפקד שהודח, כי היה פטריוט. ספינה אחת טובעה עם מפקדה, יוס סודארסו[108], השנייה עלתה באש על פני המים והשלישית נמלטה. ההולנדים משו 53 נצולים וכמה גופות. הפסקת אש נוצרה בין ב-20 בינואר 1962. סוהארטו שהיה המפקד האסטרטגי של כוחות היבשה בצבא אינדונזיה, ובראשי תיבות: "קוסתראד", קבל את הפיקוד על המבצעים והחל ללמוד את המצב בחזית. ניסיון של רוברט קנדי שטס אל אינדונזיה, לתווך בין אינדונזיה להולנד בפברואר 1962 בניסיון למנוע את חדוש הלחימה, נכשל. ב-26 במרץ הורה סוקרנו לחדש את הלחימה. ב-30 במרץ החל סוהארטו בתקיפותיו. העיר אמבון הפכה לבסיס היציאה של מטוסים, והושג תיאום עם חיל הים בפקודו של אריו סודומו. סוהארטו הטיל למערכה את המאומנים ביותר בחייליו. ב-30 במרץ 1962 הותקף האי "גאג" במערב ולא נודעו התוצאות. סוהארטו הבין שניתן להגיע אל האי "איריאן" כפי שקראו האינדונזים לגינאה החדשה, בשעות הלילה. ב-7 במאי כבשו האינדונזים את מפרץ כאימאנא ושדה התעופה שבחופו. בלילה 21 במאי צנחו 220 אינדונזים בתמינאבואן לא הרחק מן החוף המערבי. מטרתם של האינדונזים הייתה לכבוש את שדה התעופה שם. האינדונזים התקדמו 20 מיל מזרחה. בזמן הצניחה בתמינאבואן צנחו 200 צנחנים, ובמקביל נחתו כוחות שבאו מן הים בנמל קטן פאקפאק בחצי אי בחוף המערבי. התיאור האינדונזי של כיבוש תמינאבואן הוא אגדי, המתואר כאן אינו מבוסס עליו. לפי הוויקיפדיה בגרסה האינדונזית הונחתו 81 חיילים בתמינאבואן באמצעות מטוס הרקולס C-130 במשך זמן של "לא יותר מדקה". היום יש במקום אנדרטה לצנחנים[109]. ב-23 במאי כבש הצי האינדונזי את נמל פאקפאק במערב. ב-24 במאי שלט צבא אינדונזיה בשלושה אזורים קטנים במערב ודרום-מערב. ב-31 ביולי, בלחץ ג'ון קנדי נשיא ארצות הברית, נפתח משא ומתן בין הולנד לאינדונזיה. בינתיים המשיכו האינדונזים לתקוף בסדרת צניחות בכמה יעדים בחוף הצפוני של מערב גינאה החדשה בימים 13 ו-14 באוגוסט. בליל 14 באוגוסט צנחו 400–500 אינדונזים ליד הולנדיה[110] ונתקוה מאספקת החשמל שלה. ב-15 באוגוסט 1962 בשעה 12:01 נחתם הסכם בבניין האו"ם בניו יורק, ונכנסה לתוקף הפסקת אש מידית. מספר הרוגי המלחמה משני הצדדים אינו ידוע, חלק מההרוגים האינדונזיים קבורים בבית קברות במראוקה בדרום מערב. הסכימה הולנד במסגרת הסכם ניו יורק להעביר את השליטה בשטח לידי האו"ם, דבר שבוצע ב-1 באוקטובר 1962, לקראת מסירת המושבה למנהל אינדונזי, לפי ההסכם, דבר שבוצע ב-1 במאי 1963.

תוצאת הסכם ניו יורק נחשבת לכניעה כמעט מוחלטת לדרישות אינדונזיה. המלחמה נקראה למפרע בשם "ג'איאויג'איא", שמשמעו באינדונזית "ניצחון הניצחונות"[111] לאחר מכן לא נזקק סוהארטו ליותר מדי פרסומת כדי להפוך לגבור לאומי. את רוב התהילה נטל סוקרנו לעצמו. בשנת 1979 האשים הולנדי בשם קיס לגרברג בספרו "איריאן המערבית והאימפריאליזם של ג'קרטה"[112][113], את ארצות הברית בהפקרת הולנד. שתיהן חברות בברית נאט"ו. הוא טען שארצות הברית מנעה מהולנד שימוש בבסיסי ארצות הברית באוקיינוס השקט. ההולנדים לא יכלו להקיף כחצי מכדור הארץ בלי תדלוק, ובלי סיוע אווירי הפך שדה התעופה הגדול באי ביאק לחסר תועלת עבור ההולנדים וכמוהו שאר שדות התעופה במחוז. המשא ומתן בניו יורק היה לטענתו בכפייה אמריקנית.

"העימות" נגד מלזיה על בורנאו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – יחסי אינדונזיה–מלזיה

כאשר האו"ם קיבל את מלזיה כחברה לא קבועה במועצת הביטחון, למרות התנגדות חריפה של אינדונזיה, ביטל סוקרנו בראשית 1965 את חברותה של אינדונזיה באו"ם, והחל להפעיל בגלוי יחידות צבאיות שחצו ב-28 ביוני את הגבול המלזי והתעמתו עם המגינים המקומיים[114]. מצד הגוש המזרחי, הצעד זכה לגינוי עקיף ממוסקבה ולתמיכה מבייג'ינג[115]. סוקרנו הקים את ארגון CONEFO (כנס הכוחות המתהווים החדשים) שכלל את סין העממית, קוריאה הצפונית וצפון וייטנאם, בתור אלטרנטיבה לאו"ם. כל הקריאות, בין לבין מצידו של מזכ"ל האו"ם או תאנט, שהופנו לסוקרנו עבור הערכה מחודשת של יחסי אינדונזיה והאו"ם פגשו בשלילה[116].

ישראל והעולם הערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – יחסי אינדונזיה–ישראל

ב-10 בינואר 1950 הכירה ישראל בריבונותה של אינדונזיה, והייתה אחת המדינות הראשונות לעשות זאת[117]. בתגובה שלח סוקרנו מברק תודה אל נשיא מדינת ישראל, חיים ויצמן, ב-17 בינואר: ”הריני; להעביר אליך את מיטב תודתי על איחוליך. משוכנע ביותר – כי אינדונזיה – לאחר שנולדה מחדש – תעשה את מיטב המאמצים, כדי שתהיה ראויה לידידותם ולנאמנותם של ידידיה, בהרימה תרומה נאמנה לשלום העולם, לדמוקרטיה ולרווחה.”[118] ישראל תמכה בקבלתה של אינדונזיה לאומות המאוחדות ואף בירכה אותה על כן[119]. ממשלת ישראל הכירה באינדונזיה כשותפה לגיטימית ליחסים בין-מדיניים ומטרות ביטחוניות, מסחריות ואחרות. כל זאת אף על פי שעוד במהלך מלחמת העצמאות, משרד החוץ האינדונזי הכריז כי לא יכיר בריבונותה של מדינת ישראל[120]. המסיתים בעניין הזה היו מחמד נציר ומחמד רום.

אינדונזיה בראשות סוקרנו נרתעה מלהביע תמיכה בישראל או לכל הפחות לסבסד עמה קשרים דיפלומטיים סדירים עקב לחץ מצד הליגה הערבית. עוד במרץ 1947 הקונסול המצרי, מוחמד עבד אל-מונעם, ביצע ביקור באינדונזיה מטעם הליגה הערבית. במהלך הביקור פעל אל-מונעם לחזק את יחסי אינדונזיה – העולם הערבי דרך דת האסלאם, זאת למרות פעילותו של סוקרנו להקים מדינה חילונית[121]. סוקרנו נענה לדרישה של הרוב המוסלמי באינדונזיה לתמוך בעולם הערבי במהלך הסכסוך הישראלי-ערבי, וראה חשיבות רבה יותר בבניית יחסים עם העולם הערבי מאשר עם ישראל[122]. בשנת 1961 פגש סוקרנו, בביקורו בקהיר בנשיא הרפובליקה הערבית המאוחדת, גמאל עבד אל נאצר ונשיא גינאה, סקו טורה[123]. בשנת 1962 אינדונזיה מנעה את השתתפותם של ישראל וטאיוואן (הרפובליקה הסינית) במשחקים האסייתים שאורחו באינדונזיה.

אמרותיו של סוקרנו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • TAVIP - ראשי תיבות של: TAHUN שמשמעה "שנה" במאלאית/אינדונזית ו-VIVERE PERICOLOSO, באיטלקית: VIVERE משמעה: "לחיות", PERICOLOSO היא שבוש שיצר סוקרנו מהמלה האיטלקית PERICOLOSAMENTE, שמשמעה "באופן מסוכן"[124]. המונח המקורי: VIVERE PERICOLOSAMENTE, היה המוטו של המפלגה הפשיסטית באיטליה, החל מאוגוסט 1924 כאשר לקח אותו בניטו מוסוליני מניטשה. סוקרנו קלט את הרעיון הזה בשבוש, ואמר בנאומו ב-17 באוגוסט 1964 TAHUN VIVERE PERICOLOSO, "לחיות שנה באופן מסוכן", ומכיוון ששום דבר לא נקלט באינדונזיה רבתי בלי ראשי תיבות[125], המציא סוקרנו את הבטוי TAVIP, והוציא לאור חוברת שתכנה היה הנאום[126][127][128]. תזמון הנאום היה יום השנה ה 19 להכרזת העצמאות של אינדונזיה, והמניע לנאום היה כלכלי. האינפלציה הכתה קשות באינדונזיה, בכל תקופת נשיאותו של סוקרנו, סדרות של שטרות ומטבעות הוחלפו בכל שנים אחדות והמצב בתקופת ה"דמוקרטיה המודרכת" היה כזה שנשחק ערך הרופיה האינדונזית. בשנים 1964 עד 1969 ועד בכלל, לא הוטבע מטבע באינדונזיה. במרבית שטחה נפוצו רק שטרות. רק בארכיפלג ריאו ובמערב גינאה החדשה נסחרו מטבעות הסדרות שנועדו לשני המחוזות ושנתם אחידה: 1962. לסוקרנו לא היו פתרונות של ממש לצרות כלכליות, יותר מנאומים. הוא חשב שאם יבנו באינדונזיה בתי כלבו, ימצאו קונים בהם, ותשוקם הכלכלה, אבל בזבוזי כסף בסכומים עצומים על הקמתם, גרמו לכך שהופסקה בניתם לאחר שהחלה, ונתקעו כשלדים, עד שהשלים משטר סוהרטו את הראשון בהם, בשנת 1967.
  • BERDIKARI
  • DARI SABANG SAMPAI MERAUKE
  • JAYAWIJAYA
  • GOTONG ROYONG

ניסיונות ההתנקשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנשיא סוקרנו

הפיכה, מעצר בית ומוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גורמים מקדימים להפיכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרידות בממשל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההפיכה הכושלת וטיהור המפלגה הקומוניסטית (PKI)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – טיהור הקומוניסטים באינדונזיה

הידרדרות כלכלית והעברת סמכויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערב נטה לתמוך בהחלפתו של סוקרנו על ידי סוהארטו.

ההפיכה הצבאית של 1967[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנים אחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעצר בית; 1967–1970[עריכת קוד מקור | עריכה]

פטירה והלוויה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Cindy Adams, Sukarno: An Autobiography, Indianapolis Bobbs-Merrill 1965

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סוקרנו בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עודד ערן, מדיניות החוץ של ברית המועצות מלנין עד גורבצ'וב, כרך ב', הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, עמוד 61 (גוגל ספרים)
  2. ^ הכרזת העצמאות של אינדונזיה על ידי סוקרנו: סרטון מ-17 באוגוסט 1945
  3. ^ הצעה להזמין ליאווה צבא סובייטי, משמר, 20 בנובמבר 1945
  4. ^ א. גובר, מלחמת החופש של הודו-סין ואינדונזיה, קול העם, 26 בדצמבר 1945
  5. ^ חדלו משפיכת־הדם! קוראים האינדונזים, משמר, 13 בנובמבר 1945
  6. ^ מברק נשיא אינדונזיה לנשיא מדינת ישראל, הצופה, 17 בינואר 1950
  7. ^ אינדונזיה על סף התפוררות, דבר, 3 במאי 1957
  8. ^ סוקרנו (Sukarno), באתר מאחורי השם (Behind the Name)
  9. ^ מדריך לשמות ולהגיית שמות, הממלכה המאוחדת, 2006, עמ' 8
  10. ^ בונג (Bung) באינדונזית (Bahasa Indonesia) משמעו חבר או אח. קרנו הוא הקיצור של השם סוקרנו.
  11. ^ ראדן סואקאמי סוֹרוֹדהַרְדְּג'וֹ (Raden Soekemi Sosrodiharjo), באתר Geni
  12. ^ אידה איו ניומאן ראי (Ida Ayu Nyoman Rai), באתר Geni
  13. ^ סואקארמי ואראדויו סוֹרוֹדהַרְדְּג'וֹ (Soekarmini Wardoyo Sosrodihardjo), באתר Geni
  14. ^ לסלי פלמייר, סוקרנו, הלאומן, מעשיות האוקיינוס השקט - כרך 30, אוניברסיטת קולומביה הבריטית, עמ' 101
  15. ^ עץ המשפחה של סוקרנו - עץ המשפחה המלא של נשיא אינדונזיה הראשון; האח קרנו
  16. ^ אחת מכמה תמונות: https://64.media.tumblr.com/754084b442f8f9ca9e0be18086450d87/25fb498d8fc1a310-05/s500x750/2138eb69950fb889fc02e6cea569673c868af750.jpg
  17. ^ סוקרנו; פטרון ואספן של אומנות אינדונזית מודרנית, באתר מוזיאון סטדלייק, אמסטרדם, הולנד
  18. ^ סוקרנו, הנשיא הראשון של אינדונזיה ומכריז העצמאות, באתר המשקיף העצמאי
  19. ^ עומאר סעיד צ'וקרואמינוטו - מנהיג אינדונזי (Omar Said Tjokroaminoto - Indonesian leader), באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
  20. ^ ג'יימס אולסן, מילון היסטורי לאימפריאליזם אירופי, לונדון, הממלכה המאוחדת: הוצאות גרינווד, עמ' 593
  21. ^ אינדונזיה - סוקרנו והתנועה הלאומית, באתר נתוני מדינות
  22. ^ אחמד סוקרנו, באתר הערות אוקספורד - אוניברסיטת אוקספורד
  23. ^ 1 2 אינדונזיה - לעבר העצמאות; עליית הלאומיות (Toward independence; The rise of nationalism - Indonesia), באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
  24. ^ פאנצ'אסילא, באתר הערות אוקספורד - אוניברסיטת אוקספורד
  25. ^ אינדונזיה - פאנצ'אסילא (Indonesia - Pancasila), באתר לימודי מדינה
  26. ^ מיכאל מורפיט, פאנצ'אסילא: האידאולוגיה הממלכתית של אינדונזיה לפי הסדר החדש, סקר אסייתי, אוניברסיטת קליפורניה, עמ' 840
  27. ^ פאנצ'אסילא - מחשבת מדינה אינדונזית (Pancasila - Indonesian political philosophy), באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
  28. ^ קוסקרידו אמברדי, הקמת מערכת רב-מפלגתית אינדונזית: מערכת המפלגות הממותגת ומוצאה, אוניברסיטת המדינה של אוהיו, 2008, עמ' 40
  29. ^ היחס ההולנדי לתנועות העצמאות באיי הודו המזרחיים ההולנדיים, באתר אירופה, אירופאים והעולם
  30. ^ הארי ג׳ינדריץ׳ בנדה, המרידות הקומוניסטיות בין 1926 ל-1927 באינדונזיה, הסקירה ההיסטורית של האוקיינוס השקט, הוצאות אוניברסיטת קליפורניה, עמ' 139
  31. ^ אודרי קאהין, המרד הקומוניסטי של 1927 בסומטרה: הערכה מחודשת, אוניברסיטת שיקגו
  32. ^ מוחמד האטה ומיננגקבאו סוטאן שהריר, באתר המאבק של אינדונזיה עבור ריבונות
  33. ^ ג'. ד. לג', סוקרנו: ביוגרפיה פוליטית, מהדורה שלישית, סינגפור: Editions Didier Millet, 2012, עמ' עמוד 24 בפרק 4
  34. ^ מדיניות אתית - היסטוריה הולנדית (Ethical Policy - Dutch history), באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
  35. ^ אינדונזיה - המדיניות האתית, באתר נתוני מדינות
  36. ^ התקופה הקולוניאלית באינדונזיה - המדיניות האתית והלאומיות האינדונזית, באתר השקעות אינדונזיה
  37. ^ פרנקלין בונל, מדיניות חוץ של דמוקרטיה מודרכת: 1960-1965 הנשיא סוקרנו עובר מאי-הזדהות לעימות, אינדונזיה כרך 2, אוניברסיטת קורנל, עמ' 37 - 76
  38. ^ יאנס אריזונה, אינדונזיה מאשימה! התחקות אחר השקפת החוק של סוקרנו, באתר האקדמיה
  39. ^ סוקרנו (Soekarno), אינדונזיה מאשימה (INDONESIA MENGGUGAT), 1965 (באינדונזית)
  40. ^ סוקרנו (Soekarno), להגיע (ל)אינדונזיה עצמאית(Mentjapai Indonesia Merdeka), 1933 (באינדונזית)
  41. ^ בוניפסיוס קורנליס דה ז׳ונג (Bonifacius Cornelis de Jonge), באתר הפרלמנט של הולנד (בהולנדית)
  42. ^ ו. טקקן, ו. ב. סנלן, ג. פ. ורהאב, ב. ג. ג'. קנולס, ס. אטמוסדג'ונו, אמצעים סביבתיים לבקרת מלריה באינדונזיה - סקירה היסטורית על תברואה נגד מינים, עמ' 7
  43. ^ בנגקולו - מחוז, אינדונזיה (Bengkulu - province, Indonesia), באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
  44. ^ לימוד ההיסטוריה של אינדונזיה בבנגקולו, באתר המשקיף העצמאי
  45. ^ לעתיד, לקראת הכזרת העצמאות תפרה פטמוואטי את דגל אינדונסיה שהונף מול בית סוקרנו ב-17 באוגוסט 1945. היא יצרה את הדגל משני סדינים, אדום ולבן. הדגל הזה נקרא מאז "זהו השפע אדום לבן" SANG SAKA MERAH PUTIH
  46. ^ אינדונזיה - מלחמת העולם השנייה והמאבק לעצמאות, 1942-1950, באתר נתוני מדינה
  47. ^ פרק 131 - יפן משמידה ארמדה של בעלות הברית בקרב הימי הגדול ביותר מזה עשרות שנים - מלחמת העולם השנייה - 27 בפברואר 1942, באתר יוטיוב
  48. ^ איי הודו המזרחיים ההולנדיים (Dutch East Indies), באתר מאגר נתוני מלחמת העולם השנייה
  49. ^ מדוע התפרקה האימפריה ההולנדית? (סרט תיעודי מונפש קצר), באתר יוטיוב
  50. ^ אינדונזיה - הכיבוש היפני (Indonesia - Japanese occupation), באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
  51. ^ אלי טואן-בורסמה, הלאומנים האינדונזים וה"שחרור" היפני של אינדונזיה: חזונות ותגובות, כתב העת ללימודי דרום מזרח אסיה כרך 27, הוצאות אוניברסיטת קיימברידג', 1996, עמ' 4
  52. ^ תי קיאן ווי, הכלכלה האינדונזית במהלך הכיבוש היפני, מוסד המדעים של אינדונזיה (LIPI), עמ' 329
  53. ^ לסלו סלומירז, צבא יפן ועצמאות אינדונזיה, כתב העת ללימודי דרום מזרח אסיה כרך 27, הוצאות אוניברסיטת קיימברידג', 1996, עמ' 30
  54. ^ אסלאם באינדונזיה קודם למהפכה - הכיבוש היפני, באתר אוניברסיטת קיימברידג'
  55. ^ קניצ'י גוטו, תקועים באמצע: עמדת יפן על עצמאות אינדונזיה בשנת 1945, כתב העת ללימודי דרום מזרח אסיה כרך 27, הוצאות אוניברסיטת קיימברידג', 1996, עמ' 37
  56. ^ ועדת ההכנה לעצמאות אינדונזיה, באתר אנציקלופדיה עולמית (באינדונזית)
  57. ^ ועדת ההכנה לעצמאות אינדונזיה, באתר Hyperleap
  58. ^ אינדונזיה - חברה וממשל (Indonesia - Government and society), באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
  59. ^ חוקת הרפובליקה האינדונזית של 1945, באתר מחלקת המידע, רפובליקת אינדונזיה 1989
  60. ^ פיטר מקולי, ממשל באינדונזיה (GOVERNANCE IN INDONESIA), באתר מכון בנק הפיתוח האסייתי, טוקיו
  61. ^ ועדת הכנת העבודה לקראת עצמאות אינדונזיה, באתר פרויקט גוטנברג
  62. ^ הכרזת העצמאות האינדונזית של סוקרנו (Sukarno's Proclamation of Indonesian Independence), באתר ספריית אוניברסיטת קורנל
  63. ^ שידור הכרזת העצמאות של אינדונזיה בידי סוקרנו; 17 באוגוסט 1945, באתר יוטיוב
  64. ^ יש לשים לב: בהכרזה המוקלטת הזכיר סוקרנו תאריך: ,TUJUH BELAS AGUSTUS SERIBU SEMBILAN RATUS EMPAT PULUH LIMA, שמשמעו: שבעה עשר (ב)אוגוסט אלף תשע מאות ארבעים (ו)חמש, הידוע לפי הספירה הנוצרית. לעומתו, הנוסח הכתוב ביד, והנוסח המודפס, שמוצג כאו הזכירו באשר לשנה: TAHOEN 05, משום שלפי שנות שינטו הייתה השנה: 2605, למניין שראשיתו היא בשנת 660 לפני הספירה הנוצרית. לפחות הנוסח הכתוב ביד נכתב דקות לפני הכרזת העצמאות, כשעדין היו רשמית תחת שלטון יפני. SAYUTI MELIK היה מי שהדפיס את הכרזת העצמאות המודפסת.
  65. ^ ה. ג'. ד. גראף (H. J. DE. GRAAF), הכרזת העצמאות של אינדונזיה - 17 באוגוסט 1945, הוצאות אוניברסיטת קארדיף, עמ' 305
  66. ^ אותם דברים אמרו הבריטים לצרפתים באשר להודו-סין הצרפתית.
  67. ^ המערכה על בורנאו (Borneo Campaign), באתר מאגר נתוני מלחמת העולם השנייה
  68. ^ ארצות הברית ועצמאות אינדונזיה: היסטוריה, מורשת ושיעורים, באתר סקירה אסטרטגית
  69. ^ רוברט ארל פטרסון, יחסי ארצות הברית - אינדונזיה, 1945-1949: השלכות שליליות של מדיניות המלחמה הקרה האמריקאית המוקדמת, הוצאות אוניברסיטת וירג'יניה, 1987, עמ' 6
  70. ^ סוטאן שהריר - ראש ממשלת אינדונזיה (Sutan Sjahrir - prime minister of Indonesia), באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
  71. ^ הצבא הלאומי של אינדונזיה - צבא אינדונזיה (National Army of Indonesia - Indonesian military), באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
  72. ^ איי סולאווסי 24. 9. 1945; כיבוש מאקאסר בידי הרגימנט האוסטרלי ה-2–27, באתר זיכרון המלחמה האוסטרלי
  73. ^ ריצ'רד מקמילן, הכיבוש הבריטי באינדונזיה, 1945–1946: בריטניה, הולנד והמהפכה האינדונזית, הוצאות אוניברסיטת קיימברידג', 2006, עמ' 360
  74. ^ גליפולי של אינדונזיה - יום הגיבורים 10 בנובמבר 2015, באתר המוזיאון הימי
  75. ^ האלימות של הברסיאפ, באתר העיתון ההיסטורי (בהולנדית)
  76. ^ ג'וסטוס מ. ואן דר קרוף, תפקיד האסלאם בלאומיות ובפוליטיקה האינדונזית, הרבעון הפוליטי המערבי כרך 11, אוניברסיטת יוטה, עמ' 33 - 54
  77. ^ החלו שיחות אינדונזיה בלונדון, הארץ, באתר הספרייה הלאומית של ישראל, ‏27 בדצמבר 1945
  78. ^ שיחות לישוב בעיית אינדונזיה, הארץ, באתר הספרייה הלאומית של ישראל, ‏9 בדצמבר 1945
  79. ^ ועידת מאלינו (Malino Conference), באתר Hyperleap
  80. ^ אינדונזיה המזרחית - מדינה היסטורית, אינדונזיה (East Indonesia - historical state, Indonesia), באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
  81. ^ הסכם לינגדג'אטי - הולנד - אינדונזיה; 1946 (Linggadjati Agreement - Netherlands-Indonesia; 1946), באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
  82. ^ ג'ורג' מק'. ט. קאהין, שלטון לא-ישיר במזרח אינדונזיה, מעשיות האוקיינוס השקט כרך 22, אוניברסיטת קולומביה הבריטית, עמ' 227
  83. ^ אינדונזיה 1947 (Indonesia 1947), באתר זיכרון המלחמה האוסטרלי
  84. ^ התפקיד של אוסטרליה בתלות העצמאות והעברת הריבונות של אינדונזיה, באתר אינדונזיה - אוסטרליה
  85. ^ מנהיגי האדומים באינדונזיה מוצאים להורג בידי הרפובליקה, באתר הניו יורק טיימס, ‏26 ביוני 1949
  86. ^ אינדונזיה דורשת נסיגת צבא הולנד, הבקר, באתר הספרייה הלאומית של ישראל, ‏27 בדצמבר 1948
  87. ^ המהפכה הלאומית, 1945-50 (The National Revolution, 1945-50), באתר לימודי ארצות - אינדונזיה
  88. ^ שמו Sukarni נזכר בחקר היסטורי זה (באינדונזית), תרגום כותרתו: "אירוע / תקרית 3 יולי 1946": https://esi.kemdikbud.go.id/wiki/Peristiwa_Tiga_Juli_1946 עם חלק מהנזכרים במודעה, ככתוב: Di antara orang-orang, משמעות: "בין האנשים", חלקם נזכרים בערך.
  89. ^ [https://www.britannica.com/event/Madiun-Affair פרשת מדיון - היסטוריה אינדונזית (Madiun Affair Indonesian history)], באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
  90. ^ עידן סוקרנו בהיסטוריה האינדונזית (The Sukarno Era of Indonesian History)
  91. ^ קטלוג שטרות
  92. ^ תמונת שטר 5 רופיה
  93. ^ דארול אסלאם (Darul Islam), באתר אוניברסיטת קיימברידג'
  94. ^ גנרל סודירמן, לוחם עצמאות אינדונזי, באתר שלום אינדונזיה (Hello Indonesia)
  95. ^ לומדים להכיר את הגנרל: סודירמן והפוליטיקה הצבאית האינדונזית, 1945-50, באתר אוניברסיטת קיימברידג'
  96. ^ ג'ורג' מק'. ט. קאהין, לזכר: שאפרודין פראויראנגארא, אינדונזיה כרך 48, הוצאות אוניברסיטת קורנל, 1989, עמ' 101 - 105
  97. ^ אינדונזיה בין 1820–1950 ודה-קולוניזציה, באתר רייקסמוזיאום (Rijksmuseum)
  98. ^ British Pathé, ממלכת ארצות השפלה חוגגת (1948), באתר יוטיוב
  99. ^ פייר ואן דר אנג, תמיכת מרשל כגורם לדה-קולוניזציה של אינדונזיה, 1947-49, כתב העת ללימודי דרום מזרח אסיה כרך 19, הוצאות אוניברסיטת קיימברידג', 1998, עמ' 335
  100. ^ Ollie Bye, המהפכה הלאומית של אינדונזיה: מדי יום, באתר יוטיוב
  101. ^ הסכם רום - ואן רויין במשפט (roem - van roijen agreement in a sentence)
  102. ^ ועידת השולחן העגול הולנדית – אינדונזית ופפואה המערבית היום, באתר מדיום
  103. ^ הסכם האג - הולנד - אינדונזיה; 1949 (Hague Agreement - Netherlands-Indonesia; 1949), באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
  104. ^ הצהרת הנשיא על קבלת העצמאות של אינדונזיה, באתר פרויקט הנשיאות האמריקאי, ‏28 בדצמבר 1949
  105. ^ קמה רפובליקה חדשה - ארצות הברית של אינדונזיה, הבקר, באתר הספרייה הלאומית של ישראל, ‏28 בדצמבר 1949
  106. ^ הסכם על ארצות הברית של אינדונזיה תחת כתר הולנד, הארץ, באתר הספרייה הלאומית של ישראל, ‏26 במרץ 1949
  107. ^ היסטוריה, באתר בית הנבחרים של הרפובליקה של אינדונזיה (THE HOUSE OF REPRESENTATIVES OF THE REPUBLIC OF INDONESIA)
  108. ^ הוכרז יוספט "יוס" סודארסו גבור לאומי לאחר המלחמה, והאי "פרדריק הנריק" סמוך מצפון למקום הקרב האחרון שלו נקרא על שמו "אי יוס סודרסו" וגם מפרץ בחוף הצפוני הרחק משם נקרא על שמו. הוא הותיר אלמנה ו-5 ילדים.
  109. ^ תמונתה: http://images1.rri.co.id/thumbs/berita_389054_800x600_papua35.jpg
  110. ^ היום ג'איאפורה, במאלאית "עיר מנצחת"
  111. ^ סוקרנו המציא את המושג עבור מבצע צבאי שתוכנן לכבוש שדה התעופה באי ביאק ולא יצא אל הפועל, כי הסכם ניו יורק כבר הושג לפני שנשלם כנוס הכוחות והכלים שנדרשו למשימה. סוקרנו הכניסו למלון הפוליטי האינדונסי דרך הגאוגרפיה: חלק מרכס ההרים המרכזי ב"איריאן המערבית" נקרא PEGUNUNGAN JAYAWIJAYA "רכס ניצחון הניצחונות". בו גם ההר הגבוה בכל האי פונצ'אק ג'איה. הדף JAYAWIJAYA במלון KBBI, מכיל רק יחוסים גאוגרפיים, https://kbbi.kemdikbud.go.id/entri/jayawijaya ועורך שורות אלה השתמש רק בהגיונו כדי לתרגם את המושג. המושג WIJAYA אינו גם במלונים של מאלאית של מלזיה וכבר נשאל עורך שורות אלה משם, מה משמעו, והשערת הכותב היא שמקורו ב-VISHAYA בסנסקריט, אחד המעמדות בהינדואיזם: מעמד הסוחרים. גם המושג המאלאי / אינדונסי JAYA מקורו בסנסקריט ומשמעו המקורי: ניצחון צבאי. המאלאית הפכה אותו גם לכל מה שקשור בהצלחה, ובמלזיה, גם לעניין קריירה. סנסקריט היא שפה שסוקרנו השתמש בה כדי לשאול מושגים שמראים עתיקות, חשיבות והפלגה במשמעויות.
  112. ^ West Irian and Jakarta Imperialism, Goodreads (באנגלית)
  113. ^ דגל OPM על כריכת הספר: הסופר תומך במפורש במורדים הפפואניים בשלטון אינדונסיה.
  114. ^ במדינות העולם - פרישת אינדונזיה, קול העם, באתר הספרייה הלאומית של ישראל, ‏4 בינואר 1965
  115. ^ מוסקבה מגנה בעקיפין את פרישת אינדונזיה מהאומות המאוחדות, מעריב, באתר הספרייה הלאומית של אינדונזיה, ‏11 בינואר 1965
  116. ^ אלסטייר מ. טיילור, סוקרנו: הנשירה הראשונה מהאומות המאוחדות, כתב העת הבינלאומי; כרך 20, עמ' 206
  117. ^ ישראל הכירה בסין העממית ובאינדונזיה; ⁨⁨על המשמר⁩⁩, באתר הספרייה הלאומית של ישראל, ‏10 ינואר 1950
  118. ^ מברק נשיא אינדונזיה לנשיא מדינת ישראל, דבר, באתר הספרייה הלאומית של ישראל, ‏17 ינואר 1950
  119. ^ ישראל תתמוך בבקשת אינדונזיה להתקבל לאומות המאוחדות, דבר, באתר הספרייה הלאומית של ישראל, ‏27 ספטמבר 1950
  120. ^ אינדונזיה נגד ישראל, הבקר, באתר הספרייה הלאומית של ישראל, ‏30 במאי 1948
  121. ^ קווין פוג, אסלאם במדיניות החוץ האינדונזית, 1945 - 1949, אל-ג'מיעה: כתב העת למחקרי האסלאם, אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 320
  122. ^ גרג ברטון וקולין רובנשטיין, אינדונזיה וישראל: קשר בהמתנה, סקירת מחקר הפוליטיקה היהודית, עמ' 158
  123. ^ סוקרנו, סקו טורה ונאצר נועדו, למרחב, באתר הספרייה הלאומית של ישראל, ‏17 במאי 1961
  124. ^ מקור: GOOGLE TRANSLATE
  125. ^ האינדונזית מלאה ראשי תיבות, וגם המאלאית של מלזיה מלאה ראשי תבות, שלא בהכרח זהים, אלו ענינים של שמות מוסדות ומושגים, דובריהן מתחרים אלה באלה בכמות ראשי התיבות בלשונם.
  126. ^ https://en.wikipedia.org/wiki/Vivere_pericoloso#/media/File:TavipSpeech.jpg
  127. ^ מקור באנגלית: https://en.wikipedia.org/wiki/Vivere_pericoloso
  128. ^ מקור באינדונזית: https://id.wikipedia.org/wiki/Vivere_pericoloso
נשיאי אינדונזיה אינדונזיהאינדונזיה
סוקרנו • סוהארטו • בחרודין יוסוף חביבי • עבד א-רחמן וחיד • מגוואטי סוקרנופוטרי • סוסילו באמבאנג יודהויונו • ג'וקו וידודו
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=סוקרנו&oldid=38885663"