טלגרפיה

רדיו טלגרף (1914)

טלגרפיה היא דרך שידור הודעות כתובות מבלי שההודעה נישאת על גבי עצם פיזי. הגדרה זו כוללת דרכים חדשות שנוצרו להעברת נתונים כמו פקס, דואר אלקטרוני ותקשורת מחשבים באופן כללי (טלגרף הוא מכשיר לשליחת וקבלת הודעות למרחקים מעל קווי טלפון, דוגמה לסוג של טלגרפיה. המלה טלגרף מתייחסת לטלגרף החשמלי).

עד שנות השמונים, הודעות טלגרפיה שנקראו טלגרמה (Telegram) או מברק (תחדיש של בן יהודה) היו נשלחות באמצעות רשת הטלקס (Telex), רשת מנותבת של טלפרינטרים (Teleprinters) הדומה לרשת הטלפונים. בימים שקדמו לשירותי הטלפוניה ארוכת הטווח (שיחות חוץ ובינלאומיות) שירותי הטלגרף היו נפוצים מאוד. הודעות טלגרמה היוו דרך לאישור עסקאות, להעברת הודעות מהירות (לדוגמה, ידיעות עיתונאיות שנשלחו על ידי כתבים) ואף שימשו לתקשורת בתוך מערכות השלטון במדינות רבות.

סמפור

איתות סמפור בצרפת

רשת הסמפור (Semaphore) הומצאה על ידי קלוד שאפה (צר') והופעלה בצרפת בין השנים 1792 ל־1846. הרשת סייעה לנפוליאון, והשיטה התפשטה באירופה ובארצות הברית. רשת הסמפור העבירה מסרים מיידיים יותר (במובן של "זמן משליחה עד קבלה") משליחי דואר, ושירתה אזורים שלמים. אולם היה צורך במפעילים ומגדלים כל 30 ק"מ, וקצב התקשורת המעשי היה לכל היותר כשתי מילים לדקה. השיטה הייתה שימושית עבור ממשלות, אך לא אפשרה שימוש מסחרי. רשת הסמפור המסחרית האחרונה נותרה פעילה בשוודיה עד לשנת 1880.

טלגרף חשמלי

הטלגרף החשמלי המסחרי הראשון נבנה על ידי סר צ'ארלס ויטסטון (Charls Weatstone) ונכנס לשירות הרכבות האנגלי בשנת 1838. טלגרף חשמלי נרשם כפטנט בארצות הברית בשנת 1842 על ידי סמואל מורס, שעוזרו אלפרד וייל פיתח את סימני האלפבית של קוד מורס. הוא נפרש במהירות בשני העשורים הבאים. הטלגרף החשמלי אפשר משלוח הודעות במחיר נמוך מספיק לשימושים מסחריים.

קו הטלגרף הטראנס אטלנטי הראשון הושלם בהצלחה ב-27 ביולי 1866 ואפשר לראשונה תקשורת טלגרפיה טראנס אטלנטית. התפתחות נוספת התרחשה ב-9 באוגוסט 1892, כאשר קיבל תומאס אלווה אדיסון פטנט על הטלגרף הדו-כיווני.

טכנולוגית הטלגרפיה התפתחה עם התרחבות השימוש. המטרה הייתה הגדלת מספר ההודעות שניתן לשלוח על התשתיות הקיימות כדי לעמוד בביקוש הגואה בעלויות נמוכות ככל האפשר. לצורך כך פותחו טכנולוגיות שהחליפו עבודה ידנית במיכשור מכני וחשמלי, הגדילו את קצב השידור, וניצלו את ערוצי התקשורת (כולל תקשורת אלחוטית) טוב יותר. במקביל לכך נצבר ידע תאורטי על הגורמים המגבילים את התקשורת ונפרשו תשתיות חדשות ומשופרות.

עם המצאת הטלפרינטר (Teleprinter), איתות טלגרפי נעשה מהיר, אמין, ופשוט יותר לשימוש. המכשירים הראשונים השתמשו בקוד בודו (Baudot, על שם אמיל בודו), קוד בן 5 סיביות. קוד זה הפיק 32 סימנים בלבד, לכן שניים מהתווים הוגדרו כתווי בקרה, בעלי אופי דומה לזה של המקש Shift שבמקלדת, כלומר לעבור למערכת חלופית של סימנים. עוד שלושה תווי בקרה משותפים לשתי מערכות הסימנים, כך שבסך הכול מאפשרת שיטה זו ייצוג של 2X27=54 סימנים שונים, וזה מספיק לאותיות (גדולות בלבד), ספרות וסימני פיסוק.

תעשיית התעופה עדיין משתמשת במערכת טלפרינטרים על גבי רשת סיטה (SITA). לדוגמה: מערכת PARS – Programmable Airline Reservation System משתמשת עדיין בקוד בעל 6 סיביות מוזזות הדומה לקוד המקורי, בגלל הדרישה ל-8 ביטים בלבד לתו.

פותחה מערכת תזמון תקנית עבור טלקומוניקציה. מצב הקו הוגדר כמצבם החשמלי של החוטים. בדרך זו זוהתה מיד "נפילה" של קו. הסימנים נשלחו על ידי שליחת "ביט אתחול" שגרם לביטול המתח על הקו והעברתו ל"מצב סימן" (mark state). ביט האתחול גרם להפעלת גלגל מחליף המופעל על ידי מנוע בעל מהירות מדויקת (שהוחלף מאוחר יותר בציוד דיגיטלי). הגלגל מחליף חילק את הביטים מקו התקשורת לסדרת ממסרים ש"לכדו" את הביטים. "ביט עצירה" נשלח כדי לוודא כי לגלגל מחליף יש מספיק זמן לעצור ולהתכונן לסימן הבא. ביט העצירה הפעיל את מנגנון ההדפסה. לעיתים, נשלחו שני ביטים לעצירה כדי לוודא עצירה ומניעת רעידות של המנגנון.

טלקס

שימוש בטלקס (1949)

טלפרינטר

עד 1935 ניתוב הודעות היווה את המחסום הגדול האחרון לאוטומציה מלאה. בשנות 1920 ספקי טלגרפיה גדולים פיתחו מערכת שהשתמשה בחוגה הדומה לחוגת הטלפון ואפשרה חיוג וחיבור בין מכשירי טלפרינטר. מכשירים אלה נקראו טלקס (Telex) ורשת טלפרינטרים העולמית שעבדה לפיהם, נקראה רשת הטלקס. מכשירים אלו חייגו תחילה באמצעות חוגה ואז שלחו הודעות בקוד בודו. ההבדל המשמעותי בין הטלקס לטלפרינטר היה רשת ניתוב ממותגת, אשר התבססה במקור על חיוג מתקפים טלפוני. מערכות טלקס מנותבות אלו (“Type A”) הפכו את משלוח ההודעות מקצה לקצה לאוטומטי.

הרייך השלישי פיתח את רשת הטלקס בעלת הכיסוי הרחב וניהל באמצעותה את המינהל שלו.

בקצב העברת נתונים של 45.5 ביטים לשנייה יכלו 25 ערוצי טלקס לחלוק קו תקשורת חוץ אחד, ולהפוך את טלקס לשיטה הפחות יקרה לביצוע אמין של שיחות חוץ.

ב־1970 השתמשו עדיין קובה ופקיסטן במכשירי Type A בקצב של 45.5 באוד. טלקס עדיין נפוץ במדינות עולם שלישי, כנראה בזכות מחירו הנמוך. האו"ם טוען לשימוש רב יותר בטלקס מכל שיטה בודדת אחרת.

שירותי הטלקס מתפקדים גם כאשר דיקטטורות מנתקות את שירותי הטלפון, הפקס והאינטרנט, אולם ביכולתן לצותת לטלקס ולשלוף את הפלט שנשלח.

ב־1960 לערך, החלו במספר מדינות בשימוש בקוד ה"סימנים" של בודו ליצירת מערכות טלקס מנותבות מסוג Type B.

טלקס התפשט בעולם במהירות רבה, הרבה לפני ששירותי הטלפון האוטומטיים היו בנמצא, רוב הארצות, אפילו במרכז אפריקה ואסיה, הפעילו לפחות מספר קווי טלקס בתדר-גבוה (גלים קצרים). לרוב חיבורי רדיו אלו יוסדו על ידי משרדי דואר וטלגרף ממשלתיים. תקן הרדיו הנפוץ ביותר CCITT R.44 היה בעל תיקון שגיאות על ידי שליחה מחדש וריבוב על ידי חלוקת זמן של ערוצי הרדיו. רוב ספקי השירות המרוששים הפעילו את מערכות הטלקס-מעל-רדיו (TOR) ברציפות להפקת רווחים מרביים מהם.

מחירו של ציוד טלקס-מעל-רדיו נמצא במגמת ירידה מתמשכת. חובבי רדיו רבים מפעילים שירות זה בעזרת תוכנה ייעודית ומתאם לא יקר מכרטיס הקול במחשבם אל מכשיר הרדיו בגלים קצרים.

מערכות כבלגרמה או טלגרמה מודרניות פועלות למעשה באמצעות רשתות טלקס ייעודיות, ומשתמשות בטלקס-מעל-רדיו לפי דרישה.

בגרמניה לבדה נמצאים בשימוש מעל ל-400,000 קווי טלקס הפועלים באופן יום יומי. בעולם כולו מעל שלושה מיליוני קווים נמצאים בשימוש.

TWX

טלטייפ בשירות חיל הנשים של צבא ארצות הברית בחיל האוויר השמיני של ארצות הברית במלחמת העולם השנייה

כמעט במקביל למערכת הטלקס הגרמנית, החליטו מעבדות בל בשנות ה-30 להצעיד את הטלקס צעד אחד קדימה, והחלו בפיתוח מערכת דומה (שכללה חיוג וכדומה) ונקראה TWX ‏– Teletype Wide-area eXchange.

במקור פעלה מערכת ה-TWX בקצב של 75 ביטים לשנייה, שליחת קוד בודו וחיוג הבחירה. למעשה פיתחו במעבדות בל דור שני של מודם "ארבע שורות" שנקרא "Bell 101 dataset" שהוא אבי אבותיו של הבל 103 שהריץ מאוחר יותר מחשוב משותף-זמן (Time-sharing computing). ה-101 היה מהפכני בכך שפעל על קווי טלפון רגילים שאפשר היה במשרד לנתב לממירים שנקראו "שירות נתונים רחב-אזור" (wide-area data service). מעצם השימוש ברשת הטלפונים הציבורית, TWX השתמשה באזורי חיוג משלה: 510,610,710,810 ו-910, חלקם נמצאים עדיין בשימוש.

שירות "ארבע השורות" של TWX הכיל "תווי שליטה" (control characters) מה שאפשר לו לפעול כמכונת כתיבה משרדית. תכונות כמו הזחה, הזנת נייר ושירותים אחרים שמעולם לא היו זמינים עם קוד בודו. בכל מקרה, קוד ה-TWX השתמש ב-93 סימנים בלבד מתוך 128.

תאגיד הטלטייפ (teletype) יוסד על ידי ד"ר קליינשמידט. היו לו מכונות הטלטייפ הזולות ביותר שיכלו לקבל את קוד TWX. בל רכשה את התאגיד להבטיח את אספקת "דגם 33” של מכשירי TWX.

דגם 33 היה מכשיר הטלטייפ הזול ביותר בנמצא לשימוש עם מחשבים. אנשי מחשבים רצו את כל סט התווים שסיפק קוד TWX.

ASCII נולד מקוד TWX. הוא הפך לאלפבית 5 בינלאומי הרשמי של CCITT. לימוד זהיר מראה כי אסקי עוקב אחרי תווים רבים של קוד בודו, שבתורו עוקב אחרי התווים בחזרה לטלגרפיה ידנית.

ההסכם המקורי של בל הגביל את השימוש לחיוג בינלאומי בלבד. Westar Union Telegraph Company ויתרה במכרז בשנת 1939 על שליטה בשוק הטלגרפיה בארצות הברית. מה שהביא להחלשתו של הטלקס בארצות הברית ומעבר משתמשים בין חברות קטנות לשירותי טלקס בינלאומיים וחברות טלגרפיה.

• Westar Union Telegraph Company פתחה את Cable System שמאוחר יותר הפכה ל-Western Union International.
• World Communication של ITT מוזגה ממספר חברות קטנות: “Federal Telegraph”, “All American Cables and Radio”, “Global Wireless” ומחלקה של Mackay Marine.
• RCA תקשורת התמחו בחציית האוקיינוס השקט ומאוחר יותר התאחדה עם Western Union International והפכו ל-MCI.
• לפני מלחמת העולם הראשונה התקינה Tropical Radiotelegraph משדרי טלגרף על ספינות לקוחותיה.
• חברת הטלגרף כבלים הצרפתית (בבעלות משקיעים פרטיים) נכחה תמיד בארצות הברית והניחה כבלים מארצות הברית לצרפת.

על משתמשי הטלקס של בל היה לבחור את שירות ה-IRC שישמש אותם, ואז לצרף את שאר הספרות בעזרתן תנותב ההודעה. ה-IRC המיר בין התקנים של TWX ו-Western Union Telgraph.

ראו גם

• תקשורת
• תקשורת נתונים
• טלפרינטר
• איתות
• קוד מורס

קישורים חיצוניים

• ועדת הכלכלה של הכנסת אישרה לבטל את שירותי המברקים, באתר nrg
• נעמי דרום, מותו של הטוויטר המודפס, באתר TheMarker‏, 22 ביוני 2012
• ישראל עמיקם מציג את המברק הראשון בעברית, 1935