לדלג לתוכן

אלי ויזל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אלי ויזל
Elie Wiesel
צילום מאפריל 2012
צילום מאפריל 2012
לידה 30 בספטמבר 1928
סיגט, מחוז מרמורש, ממלכת רומניה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 2 ביולי 2016 (בגיל 87)
ניו יורק, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Eliezer Wiesel עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית, ממלכת רומניה, ממלכת הונגריה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות קנסיקו עריכת הנתון בוויקינתונים
אירועים משמעותיים שבי עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים הפקולטה לאמנויות של פריז עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה אנגלית, צרפתית, הונגרית, רומנית, יידיש, עברית, גרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות הלילה עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות מ-1956 עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג מריון ויזל עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים אלישע ויזל עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • פרס נובל לשלום (1986)
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת פיקרדי ז'ול וורן (24 באוגוסט 1995)
  • פרס בורדין (1972)
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בורדו-מונטן (1993)
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת פריז-סורבון (9 באפריל 2001)
  • ספר השנה של פרנס אינטר (1980)
  • אזרח כבוד של ירושלים (2015)
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת מיאמי (6 במאי 1988)
  • דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה האטלנטית של פלורידה (1997)
  • honorary degree from Spelman College (1995)
  • פרס המהגרים הגדול (2007)
  • מדליית החירות הנשיאותית (1992)
  • פרס הספרות הגדול של עיריית פריז (1983)
  • פרס מדיסיס (1968)
  • המדליה הלאומית למדעי הרוח (2009)
  • צלב גדול של לגיון הכבוד (2001)
  • פרס נורמן מיילר (2011)
  • פרס אור האמת (2005)
  • פרס החופש (1987)
  • עיטור ארבע החירויות – חירות הפולחן
  • אביר מפקד במסדר האימפריה הבריטית
  • מדליית הזהב של הקונגרס
  • קצין גבוה במסדר הכוכב של רומניה
  • עיטור מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה בדרגת מפקד בכיר
  • דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה הקתולית של לוון
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת ז'נבה
  • דוקטור לשם כבוד ממכון ויצמן למדע
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת תל אביב
  • דוקטור לשם כבוד של אוניברסיטת חיפה
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן
  • מדליית החירות עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אליעזר "אלי" ויזֶל (באנגלית: Eliezer "Elie" Wiesel;‏ ט"ז בתשרי ה'תרפ"ט, 30 בספטמבר 1928 – כ"ו בסיוון ה'תשע"ו, 2 ביולי 2016) היה סופר יהודי צרפתי-אמריקאי, עיתונאי, פילוסוף ואינטלקטואל ניצול השואה מטרנסילבניה. חתן פרס נובל לשלום על פעילותו למען זכויות אדם (1986). עסק בפעילויות חינוכיות להנצחת זכר השואה ומניעת מקרי רצח עם אחרים ברחבי העולם.

קורות חיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
בית הולדתו של ויזל בסיגט

ויזל נולד בשנת 1928 בסיגט שבחבל מרמורש שבצפון-טרנסילבניה, רומניה, לשלמה-אלישע ושרה לבית פייג, יהודים חרדים שבבעלותם חנות מכולת[1]. בבית דיברו בעיקר יידיש, אך גם גרמנית, הונגרית ורומנית. אמו שרה הייתה בתו של דודייה פייג, חסיד ויז'ניץ וחוואי, שהיה אדם ידוע ומוערך בקהילה, שאף נאסר בגלל עזרתו ליהודים פולנים שנמלטו מפולין והיו חסרי כל. אביו שלמה הטמיע בבנו ערכים הומניסטיים ועודד את ויזל ללמוד עברית ולקרוא ספרות כללית, בעוד אמו דחפה אותו ללמוד תורה וחסידות. ויזל היה מקורב לחסידות קרעטשניף בעיר סיגט. אחד מידידיו מילדותו ולאורך ימי נערותו היה הרב מנשה קליין.

ימי השואה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
תמונה משחרור מחנה הריכוז בוכנוואלד. אלי ויזל שוכב בשורה השנייה מלמטה, שביעי משמאל.

בשנת 1940 סופחה סיגט להונגריה, בעלת בריתה של גרמניה הנאצית. ויזל נרשם ללימודי גימנסיה בעיר דברצן ואחר כך באוראדיה. בסופו של דבר סולק מבית הספר עקב חוקי הגזע. במשך שנים אחדות נותרו יהודי סיגט בעירם בביטחון יחסי, אך באפריל 1944, בעקבות פלישת הצבא הגרמני להונגריה, הוקם בסיגט גטו בו רוכזו יהודי העיר. במאי 1944 החל גירוש יהודי העיר לאושוויץ, ובני משפחת ויזל ביניהם. אמו ואחותו הקטנה של אלי ויזל נרצחו באושוויץ עם הגיען, בעוד אלי ואביו הוצבו לעבודה במחנה אושוויץ III. הם הועבדו בעבודת פרך בתנאים קשים, ומדי פעם הועברו בין מחנות משנה שונים. עם התקרבות הצבא האדום לעבר אושוויץ צורפו אלי ואביו לצעדת המוות שפינתה את אסירי אושוויץ מערבה לתוככי גרמניה, למחנה בוכנוואלד. האב נפטר כעבור ימים ספורים, וויזל שרד במחנה את שלושת החודשים האחרונים של המלחמה עד לשחרור המחנה בידי בעלות הברית, ב-11 באפריל 1945. בנוסף לוויזל שרדו את השואה גם שתי אחיותיו הבכורות[1].

לאחר המלחמה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם שחרורו נשלח לבית יתומים בצרפת (כנראה לארמון "Château d'Ambloy" בכפר Ambloy בחבל Loir-et-Cher בצרפת), שהיה בבעלות משפחת מרצבך, ולמד צרפתית. בעת שהותו בבית היתומים צולם לצורך כתבה בעיתון. כאשר הופיעה תמונתו בעיתון צרפתי, זיהתה אותו אחת מאחיותיו, וכך חודש הקשר איתה. מאוחר יותר חודש הקשר גם עם אחותו השנייה. הוא למד פילוסופיה בסורבון ולימד עברית. שם הכיר את מורו - מר שושני, גאון מסתורי ששמר בסוד על זהותו. בהמשך היה לעיתונאי וכתב עבור עיתונים צרפתיים וישראליים, אולם סירב לכתוב או לדון על חוויותיו בשואה, משום שטען כי לא נמצאות המילים היכולות לתאר את גודל הזוועה. פגישה עם פרנסואה מוריאק, חתן פרס נובל לספרות ולימים חברו הקרוב, שינתה את דעתו והוא החל לכתוב ביידיש את ספרו "והעולם שתק", על זכרונותיו ממחנה הריכוז. מאוחר יותר ערך את הספר והוציא אותו בצרפתית בשם "הלילה".

בשנת 1956 הגיע לניו יורק, שם עבר תאונת דרכים קשה שריתקה אותו לכיסא גלגלים למשך שנה. בשנת 1963 התאזרח בארצות הברית, שם החל לכתוב בעיתון ביידיש, היה כתב העיתון "ידיעות אחרונות" וכן כתב ספרים בצרפתית שתורגמו לאנגלית[2]. הוא החל בפעילות ציבורית להנצחת מורשת השואה, והפך לדמות המרכזית והמוכרת ביותר בארצות הברית בתחום זה. ויזל עודד ניצולי שואה אחרים לספר את סיפוריהם, ופרסם בעצמו למעלה מ-40 ספרים. הוא זכה בפרסים ספרותיים רבים.

בשנת 1966 פרסם את ספרו "יהודי הדממה", על יהדות ברית המועצות, הספר סקר את מצב הקהילה היהודית בברית המועצות בעקבות ביקור שערך במדינה[3]. אחר כך היה לפעיל מרכזי למען הקהילה[4]. על בסיס הספר עלה מחזה בתיאטרון "הבימה" ב-1970[5]. ויזל כתב מחזה נוסף, "זלמן או טירופו של אלוהים" שעלה בישראל ובארצות הברית[6], בהשראת רב שפגש במוסקבה[7].

בשנת 1986 הוענק לו פרס נובל לשלום על פועלו ב"ועדה הנשיאותית לזכר השואה", שבראשה עמד, לבקשת נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר, בשנים 1978–1986[8]. בין היתר, השתתף בתכנון וייזום הקמת מוזיאון השואה הלאומי של ארצות הברית בוושינגטון הבירה, וב-1993 זכה להדליק, יחד עם הנשיא ביל קלינטון, את אש התמיד באולם הזיכרון שבמוזיאון, במסגרת טקס הפתיחה.

ויזל נישא בשנת 1969, ברובע היהודי בירושלים, לאסתר מריון רוז, שתרגמה את ספריו לאנגלית, ונולד להם בן אחד - אלישע. הוא התגורר עד מותו בארצות הברית והרצה בקתדרה למדעי הרוח של אוניברסיטת בוסטון.

את רוב רווחיו מהספרים שכתב חילק דרך "קרן אלי ויזל לאנושיות". בין היתר הקימה קרן ויזל את "בית ציפורה" – מרכז לימודים והזנה לאוכלוסייה האתיופית בקריית מלאכי ובאשקלון ע"ש אחותו, שנספתה באושוויץ. כשהתפוצצה פרשת ההונאה של ברנרד מיידוף, התברר כי גם "קרן אלי ויזל לאנושיות" הייתה בין הנפגעים בפרשה זו, וכי איבדה בהונאתו של מיידוף כ-15 מיליון דולר, כמעט כל הונה. ויזל כיהן עד יום מותו כיו"ר המועצה הציבורית של עמותת אלע"ד[9].

ב-2 ביולי 2016, כ"ו בסיון התשע"ו, נפטר אלי ויזל בגיל 87 בניו יורק[10].

ארכיון אלי ויזל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוניברסיטת בוסטון הוקם הארכיון של אלי ויזל, והוא מרכז את כל המסמכים, בכל הלשונות, הקשורים בחייו ובפעילותו. הארכיון נמצא במרכז אלי ויזל ללימודי היהדות. ד"ר יואל רפל מישראל הוא מנהל הארכיון.

ועדת ויזל

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – ועדת ויזל

על פי ההיסטוריוגרפיה הקומוניסטית הרומנית, לרומניה לא היה חלק בשואת יהודי אירופה, והאוכלוסייה חונכה בהתאם לכך. לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי, כמה ממנהיגי רומניה ובהם נשיאה, התבטאו בהתאם וגרמו לתגובות קשות במדינות המערב ובפרט בישראל. התגובות השפיעו על ההנהגה הרומנית, שחיפשה דרך להתמודד עם המצב. באוקטובר 2003 הקים נשיא רומניה, יון איליאסקו, ועדה של היסטוריונים בראשותו של ויזל, שנתבקשה לחקור את שואת יהודי רומניה[11]. הוועדה, שבה לקחו חלק היסטוריונים ידועי שם ובהם ז'אן אנצ'ל (שטען שלרומניה היה התפקיד הגדול בשואה אחרי גרמניה)[12], כתבה דו"ח מקיף על רדיפת היהודים בשטחים שנשלטו על ידי רומניה, לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה.

בעקבות דו"ח הוועדה הוכנו ברומניה תוכניות לימודים חדשות, הוקם מוזיאון השואה, ובשנת 2005 הוקם "המכון הלאומי לחקר השואה ברומניה – אלי ויזל". למכון הוקצבו 30 תקני עובדים שמתוכם 15 אמורים להיות חוקרים מדעיים. ב-2022 גם הסכימה רומניה לשלם לכ-15 אלף ניצולי שואה קצבה חודשית נוספת זאת, בנוסף לקצבאות שהם מקבלים ממדינות אחרות[13]

סכנות האדישות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

"סכנות האדישות" הוא השם לנאום שנשא אלי ויזל בבית הלבן לקראת תחילת המאה ה-21, בו דיבר על ההשלכות החמורות המתלוות אל האדישות ואל העמידה מן הצד. בנאום זה הוא הציג את קורות חייו, את סיפוריהם של הנפגעים ואת האקט של העמידה מן הצד עצמה. הנאום זכה להשפעה רבה, ונחשב לאחד הנאומים החשובים ביותר על תולדות המאה ה-20 בהיסטוריה.

הערכה וביקורת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחייו נחשב ויזל כותב ומרצה רהוט ומבוקש, ואחד הקולות הצלולים והמובהקים של קרבנות השואה ועמים מדוכאים. לבד מנושא הנצחת זכר השואה, פעל ויזל בנושאי ישראל וציונות, מצוקת יהודי ברית המועצות ואתיופיה, קורבנות האפרטהייד בדרום אפריקה, האינדיאנים בניקרגואה, הבוסנים, קורבנות הטיהור האתני ביוגוסלביה לשעבר, מאבק הכורדים ואף בעיית הפליטים הפלסטינים[14].

ועדת פרס נובל כתבה על ויזל כי הוא "שליח לאנושות, שבמאבקו להשלים עם חווייתו האישית של השפלה מוחלטת בשילוב עם עבודתו המעשית למען השלום, העביר מסר רב עוצמה של שלום, כפרה וכבוד אנושי"[15]. הוא זכה לעיטורים האזרחיים הגבוהים ביותר בארצות הברית: מדליית החירות הנשיאותית (1992), מדליית הזהב של הקונגרס (1985), וכן זכה בעיטור נשיא מדינת ישראל לשנת 2013. בשנת 1973 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן[16], ובשנת 1986 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת חיפה[17].

לצד השבחים, הושמעה ביקורת כנגדו על "מסחור" השואה; נטען שוויזל גרף רווחים אישיים מהשואה בעוד שהמעיט בערכם של אירועים היסטוריים קשים אחרים[18].

בין ויזל לשמעון ויזנטל התגלעה מחלוקת קשה. תום שגב, שכתב ביוגרפיה של ויזנטל, מצא חליפת מכתבים ביניהם שהתפתחה ליריבות אישית. ויזנטל ביקש לקדם תפיסה הומנית רחבה כחלק מלקחי השואה ולציין גם את השמדת האנשים הלא יהודים במהלכה, וויזל התנגד לכך בחריפות[19].

בשנת 2002, במהלך ביקור קצר של ויזל ברומניה, נחנך בעיר סיגט בית על שמו. משנת 2001 היה ויזל חבר כבוד באקדמיה הרומנית[20].

בשנת 2007 הוענק לו פרס דייטון לספרות שלום.

בשנת 2014 הוזכר כמועמד לנשיאות בישראל, אולם הוא סירב להצעת ראש הממשלה נתניהו, להעמדתו לבחירה לתפקיד[21].

הנצחה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיר ראשון לציון, בשכונת קריית חתני פרס נובל, יש רחוב על שמו. כשנה לאחר פטירתו, נקראה בניו יורק 'דרך אלי ויזל', הממוקמת בפינת רחוב 86 וסנטרל פארק וסט במנהטן. ראש העיר ביל דה בלאזיו כינה אותו אז: "הקול הבולט ביותר לשלום בעולמנו". בשנת 2017 נוסף שמו לגינה ציבורית ברובע ה-3 בפריז שנקראת היום Square du Temple - Elie-Wiesel(צר')

בנובמבר 2022 נחנכה ברחוב שד' הרצל בירושלים "רחבת אלי ויזל", על שמו.

בשנת 2024 יצא לאור הספר "ההתחלה של כל הדברים" שכתב יניב איצקוביץ, שבו אחת הדמויות הראשיות היא סופר מסיגט שברומניה שזוכה בפרס נובל לשלום, המבוססת על דמותו של אלי ויזל.

ספריו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • הלילה, הודפס לראשונה ביידיש בשנת 1955, ובעברית בתרגום חיים גורי, 1963[22]
  • עיר המזל, תרגום: צבי ארד, עם עובד, 1963[23]
  • יהודי הדממה, תרגום: חיים גורי, עם עובד, 1967[24]
  • בין השמשות, תרגום: מתי מגד, הוצאת עדי, 1971[25]
  • שערי היער, תרגום:יעקב חסון, עם עובד, 1967
  • המשולח מירושלים, הוצאת עדי, 1968[26]
  • הבן החמישי, מודן, 1988[27]
  • איפה היהודים שלי?, ידיעות אחרונות, 2008.
  • בלהט הנשמה, ידיעות אחרונות, 2004
  • הקבצן מירושלים, ידיעות אחרונות, 2004[28] (הספר זיכה אותו בפרס מדיסיס)[29]
  • כל הנחלים הולכים אל הים, תרגום: נעמי כרמל, ידיעות אחרונות, 2001
  • עידן העקורים, תרגום" דורית דליות-רובינוביץ, ידיעות אחרונות, 2007
  • פרשת זונדרברג, תרגום: יהודה פורת, למשכל - ידיעות אחרונות וחמד ספרים, 2010.
  • הנשמה החסידית: אישים, מעשיות, מעשים, תרגמו מאנגלית: מיכל צוקרמן וליטל ידין. הוצאת ידיעות ספרים, 2012[30].
  • הנשמה התלמודית: תרגמו מאנגלית: מיכל צוקרמן וליטל ידין. הוצאת ידיעות ספרים.
  • הנשמה המקראית: תרגמו מאנגלית: מיכל צוקרמן וליטל ידין. הוצאת ידיעות ספרים.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • משמעותה היהודית-דתית של השואה באספקלרית הספרות, מאת יונה בן-ששון, נדפס באמונה בשואה, תש'ם 1981.
  • התועה בדרכי הגאולה, מאת דוד גלעדי, נדפס במעריב, אוגוסט 1980.
  • האין והיש של אלי ויזל, מאת אלי פפרקורן, נדפס בידיעות אחרונות, אוגוסט 1979.
  • משה - קלסתר של מנהיג, מאת אלי ויזל, נדפס בידיעות אחרונות, מאי 1975.
  • על התפילה, מאת אלי ויזל, נדפס בהתפילה היהודית, תשל'ח 1978.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: אלי ויזל
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אלי ויזל
בעקבות מותו

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 סמדר אלזון, ויזל: 25 שנות יצירה, 24 ספרים, חדשות, 15 באוקטובר 1986
  2. ^ עוד רומן על ישראל, הארץ, 8 בספטמבר 1961
    ספרו של אלי ויזל "שערי היער" הופיע עתה באנגליה, למרחב, 3 במרץ 1967
  3. ^ דורית זלצמן, במחיצהם של יהודי הדממה, על המשמר, 3 בנובמבר 1967
  4. ^ אנשי־רוח צרפתיים בראש תנועה למען יהדות בריה"מ, על המשמר, 5 במאי 1969
  5. ^ אלי ויזל אינו מרוצה מדרך העלאת מחזהו ב״הבימה", על המשמר, 14 בדצמבר 1970
    גדעון עפרת, יהדורת הדממה ב"הבימה", למרחב, 27 בנובמבר 1970
  6. ^ ש. שגב, ויזל וטרוף האלוהים, מעריב, 14 במאי 1974
    גדעון קוץ, פגיעה חמורה בדת, דבר, 21 ביולי 1976
  7. ^ מה אומרים: הרב, למרחב, 21 ביוני 1968
  8. ^ אבי גנאור (ניו־יורק), אליהו זהבי (אוסלו), בשם כל הניצולים - אלי ויזל הוא זוכה פרס נובל לשלום 1986, חדשות, 15 באוקטובר 1986
  9. ^ יוסי שריד, אלי ויזל, האיש והאכזבה, באתר הארץ, 18 באוקטובר 2014
  10. ^ יעל פרידסון, חתן פרס נובל לשלום אלי ויזל הלך לעולמו, באתר ynet, 2 ביולי 2016.
  11. ^ עמירם ברקת, נשיא רומניה הכריז על הקמת ועדה לחקירת השואה בארצו, באתר הארץ, 22 באוקטובר 2003
  12. ^ עמירם ברקת, מחקר: לרומניה התפקיד הגדול בשואה אחרי גרמניה, באתר הארץ, 23 ביוני 2003
  13. ^ אתר למנויים בלבד בר פלג, כ-15 אלף ניצולי שואה יקבלו קצבה חודשית נוספת מרומניה, באתר הארץ, 2 במאי 2022
  14. ^ עזרא ינוב, אלי ויזל בעזה: אפשר לשקם הפליטים ולהגדיל הסיכוי לשלום, מעריב, 27 במאי 1988
    רויטרס, "צריך להקל על סבל הפלשתינאים", חדשות, 11 בדצמבר 1986
  15. ^ יעל דיין, הפרס הוא כולו שלו, חדשות, 11 בדצמבר 1986
  16. ^ מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד, אוניברסיטת בר-אילן
  17. ^ מקבלי התואר דוקטור כבוד מאוניברסיטת חיפה, אוניברסיטת חיפה
  18. ^ משה בן-שאול, אלי ויזל - סופר, גדול , או "שואן מקצועי", מעריב, 15 באוקטובר 1986
    יאיר שלג, שנוא במחלוקת, באתר הארץ, 27 במרץ 2001
  19. ^ תום שגב, ויזנטל - הביוגרפיה, הוצאת כתר, 2010
    דליה קרפל, ביוגרפיה חדשה של תום שגב חושפת גילויים חדשים על צייד הנאצים שמעון ויזנטל, באתר הארץ, 2 בספטמבר 2010
  20. ^ רשימת חברי הכבוד באקדמיה הרומנית
  21. ^ אלי ויזל: "נתניהו הפעיל עלי לחץ כבד. שאני אהיה נשיא? נו באמת", באתר הארץ, 30 במאי 2014
  22. ^ חיים גורי, הלילה הראשון - קטע מהרומן מאת אל ויזל, למרחב, 18 בינואר 1963
  23. ^ אלוהים אוהב מטורפים, דבר, 6 בדצמבר 1963
  24. ^ שמואל הופרט, יהודי הדממה, למרחב, 1 בינואר 1971
  25. ^ צבי הכהן, בין השמשות"-ספר חדש של אלי ויזל, על המשמר, 30 ביולי 1971
  26. ^ מרדכי אבישי, המשולח מאת אלי ויזל, למרחב, 7 בנובמבר 1969
    י עמוס, המשולח מירושלים, הצופה, 8 באוגוסט 1969
  27. ^ נעמה שפי, זיכרון לדורות - "הבן החמישי" מאת: אלי ויזל; תרגום: איילה רהב, כותרת ראשית, 20 בינואר 1988
  28. ^ דוד לאזר, פרקים קטנים | חוני המעגל שלנו, מעריב, 15 בנובמבר 1968.
  29. ^ ז'אק מוריס, אלי ויזל זכה בפרס "מדיסי", דבר, 26 בנובמבר 1968.
  30. ^ יצחק הרצוג, הנשמה החסידית של אלי ויזל: מהבעש"ט ועד נח-נח-נחמן, באתר הארץ, 1 בפברואר 2012


זוכי פרס נובל לשלום
1901–1925 דינן, פאסי (1901) • דוקומון, גובאט (1902) • קרמר (1903) • המוסד לחוק בינלאומי (1904) • פון זוטנר (1905) • רוזוולט (1906) • מונטה, רנו (1907) • ארנולדסון, באייר (1908) • ברנארט, דה קונסטן (1909) • לשכת השלום הבינלאומית בשווייץ (1910) • אסר, פריד (1911) • רוט (1912) • לה פונטן (1913) • לא הוענק (1914–1916) • הצלב האדום (1917) • לא הוענק (1918) • וילסון (1919) • בורז'ואה (1920) • ברנטין, לאנגה (1921) • ננסן (1922) • לא הוענק (1923-1924) • צ'מברלין, דוז (1925)
1926–1950 בריאן, שטרזמן (1926) • ביוסון, קווידה (1927) • לא הוענק (1928) • קלוג (1929) • סודרבלום (1930) • אדמס, באטלר (1931) • לא הוענק (1932) • אנג'ל (1933) • הנדרסון (1934) • פון אוסייצקי (1935) • לאמאס (1936) • ססיל (1937) • משרד ננסן הבין-לאומי לפליטים (1938) • לא הוענק (1939–1943) • הוועד הבינלאומי של הצלב האדום (1944) • הול (1945) • באלץ', מוט (1946) • מועצת שירות הידידים הבריטית, אגודה אמריקאית לשירותי הידידים (1947) • לא הוענק (1948) • אור (1949) • באנץ' (1950)
1951–1975 ז'ואו (1951) • שווייצר (1952) • מרשל (1953) • נציבות האו"ם לפליטים (1954) • לא הוענק (1955–1956) • פירסון (1957) • פיר (1958) • נואל-בייקר (1959) • לוטולי (1960) • המרשלד (1961) • פאולינג (1962) • הצלב האדום (1963) • לותר קינג (1964) • UNICEF‏ (1965) • לא הוענק (1966–1967) • קאסן (1968) • ארגון העבודה הבין-לאומי (1969) • בורלוג (1970) • ברנדט (1971) • לא הוענק (1972) • קיסינג'ר, לה דק טהו (סירב לקבל) (1973) • מקברייד, סאטו (1974) • סחרוב (1975)
1976–2000 ויליאמס, מגווייר (1976) • אמנסטי אינטרנשיונל (1977) • בגין, סאדאת (1978) • תרזה (1979) • אסקיבל (1980) • נציבות האו"ם לפליטים (1981) • מירדאל, רובלס (1982) • ואלנסה (1983) • טוטו (1984) • האגודה הבין-לאומית של רופאים למניעת מלחמה גרעינית (1985) • ויזל (1986) • אריאס (1987) • כוחות שמירת השלום של האומות המאוחדות (1988) • גיאטסו (1989) • גורבצ'וב (1990) • סו צ'י (1991) • מנצ'ו (1992) • מנדלה, דה קלרק (1993) • רבין, פרס, ערפאת (1994) • רוטבלט, ועידות פגוואש בנושא מדע ועניינים בין-לאומיים (1995) • בלו, הורטה (1996) • המאמץ העולמי לאיסור על השימוש במוקשים, ויליאמס (1997) • יום, טרימבל (1998) • רופאים ללא גבולות (1999) • קים (2000)
2001 ואילך האומות המאוחדות, אנאן (2001) • קרטר (2002) • עבאדי (2003) • מאטאיי (2004) • הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, אל-בראדעי (2005) • יונוס, גרמין (2006) • גור, הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים (2007) • אהטיסארי (2008) • אובמה (2009) • שיאובו (2010) • ג'ונסון-סירליף, בואי, כרמאן (2011) • האיחוד האירופי (2012) • הארגון למניעת הפצת נשק כימי (2013) • יוספזאי, סאטיארת'י (2014) • קוורטט הדיאלוג הלאומי בתוניסיה (2015) • סנטוס (2016) • התנועה הבינלאומית להשמדת נשק גרעיני (2017) • מוראד, מקווגי (2018) • אבי אחמד​ (2019) • תוכנית המזון העולמית​ (2020) • מוראטוב, רסה​ (2021) • ביאליצקי, ממוריאל, המרכז לחירויות אזרחיות (2022) • נרגוס מוחמדי (2023) •ניהון הידאנקיו (2024)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אלי_ויזל&oldid=39807628"