פייר לאוואל

פייר לאוואל
Pierre Laval

לידה	28 ביוני 1883 שאטלדון , הרפובליקה הצרפתית השלישית
הוצאה להורג	15 באוקטובר 1945 (בגיל 62) פרסן , הממשלה הזמנית
מדינה
מקום קבורה	בית הקברות מונפרנאס, פריז
חבר האספה הלאומית הצרפתית 1924–1927 (כ־3 שנים) סנטור ברפובליקה הצרפתית השלישית 1927–1940 (כ־13 שנים) ראש הממשלה 27 בינואר 1931 – 20 בפברואר 1932 (שנה) → תאודור סטג אנדרה טרדיו ← 7 ביוני 1935 – 24 בינואר 1936 (232 ימים) → Fernand Bouisson אלבר סארו ← ראש ממשלת צרפת 18 באפריל 1942 – 20 באוגוסט 1944 (שנתיים) → ז'אן פרנסואה דרלאן שארל דה גול ← שר החוץ 13 באוקטובר 1934 – 24 בינואר 1936 (שנה) שר העבודה (צרפת) 2 במרץ 1930 – 13 בדצמבר 1930 (287 ימים) שר הפנים 27 בינואר 1931 – 14 בינואר 1932 (353 ימים)
פרסים והוקרה
מסדר פיוס התשיעי
חתימה

פייר לאוואל (בצרפתית: Pierre Laval;‏ 28 ביוני 1883 – 15 באוקטובר 1945) היה פוליטיקאי צרפתי שכיהן שלוש פעמים כראש ממשלת צרפת, בפעם האחרונה - בצרפת של וישי. לאחר שחרור צרפת מהכיבוש הנאצי במלחמת העולם השנייה, הועמד לאוואל לדין על היותו משתף פעולה עם הנאצים, נידון למוות והוצא להורג.

קריירה מוקדמת

לאוואל נולד בכפר בצפון אוברן, כצעיר בארבעת ילדיו של מנהל מלון מקומי. בגיל 12 אביו הוציאו מביה"ס כדי לעזור בעסק המשפחתי, בהמשך הוא שב ללימודים וסיים תיכון ב-1901. עבד כמפקח במספר בתי ספר תיכונים בפרובינציות וב-1903 הצטרף למפלגה הסוציאליסטית בצרפת. לימים, נקרא לשירות צבאי אך שוחרר בגלל דליות ברגליו. הוא למד משפטים, הוסמך כעורך דין וב-1908 החל לעבוד במקצוע וייצג בבתי משפט תיקים בעלי עניין ציבורי בהם היו מעורבים אנשי שמאל צרפתים. ב-1914 נבחר כנציג בבית התחתון של הפרלמנט הצרפתי מטעם המפלגה הסוציאליסטית. הוא לא שירת בצבא במלחמת העולם הראשונה. בבחירות ב-1919 שנערכו לאחר המלחמה הפסיד לאוול את מקומו בפרלמנט, במסגרת ירידת תמיכת הציבור בשמאל. ב-1923 נבחר לראשות עיריית אוברווילייה, כסוציאליסט עצמאי שלא היה מזוהה עם אף אחד משני פלגי המפלגה הסוציאליסטית, שנוצרו בעקבות מהפכת אוקטובר ברוסיה. ב-1924 חזר לכהן בבית התחתון ובינואר 1927 נבחר לבית העליון, הסנאט (צרפת).

בין החודשים אפריל לאוקטובר 1925 הוא כיהן כשר לעבודות ציבוריות. ב-1927 הוא עבר מהזדהות עם השמאל - לימין, וב-1930 נתמנה לשר העבודה בממשלת הימין.

כהונותיו הראשונות כראש ממשלה

מ-1925 ואילך היה לאוואל שר בממשלת צרפת בתיקים שונים. בממשלות צרפת בשנות השלושים של המאה ה-20 היה לאוואל דמות מובילה. לרוב שירת בקבינט, ואף היה לראש ממשלה בין 27 בינואר 1931 ל-6 בפברואר 1932 (לאחר שירש את אנדרה טרדייה). ב-1931 נבחר לאוואל לאיש השנה של השבועון טיים, תחת הכותרת: "במרצו ובאנרגיה שלו החזיר לאוואל את צרפת למרכז הזירה הבינלאומית". ב-1934 החל לכהן כשר החוץ.

הוא נבחר שוב כראש ממשלה בין 7 ביוני 1935-22 בינואר 1936. כלקח מכהונתו הראשונה, כשהסתכסך עם שריו בגלל מדיניות החוץ וזה הביא לנפילת ממשלתו, הוא לקח לעצמו גם את תיק החוץ. במהלך כהונתו ניסה ליצור ברית בין צרפת ואיטליה, אך הניסיון כשל עקב פלישת איטליה תחת שלטונו של בניטו מוסוליני לאתיופיה; הפלישה הביאה למשבר עמוק ביחסים הבינלאומיים. לאוואל יזם עם שר החוץ הבריטי סמואל הור נוסחה שאמורה הייתה לפתור את המשבר, לפיה תחזיק איטליה בשני שלישים מן השטח שכבשה ותרחיב את מושבותיה הנוספות במזרח אפריקה, ובתמורה תקבל אתיופיה את יתרת הטריטוריה שלה וכן מוצא לים. משדלפה הנוסחה לעיתונות, היא נראתה כצעד מרחיק לכת לטובת מוסוליני שנתפס כתוקפן - ולאוואל התפטר.

ניצחון החזית העממית של לאון בלום בבחירות 1936 דחק את לאוואל לשולי הפוליטיקה הצרפתית אחרי שאולץ להתפטר מתפקידו. בשלב זה הסיק לאוואל כי במשטר הרופף של הרפובליקה הצרפתית השלישית, בו קמות ונופלות ממשלות מדי מספר שבועות וכל ממשלה נשענת על רוב קואליציוני רופף, תאוות השלטון שלו לא תבוא על סיפוקה. הוא החל לחשוב על אופציות אחרות; בין 1936 ו-1940 נשאר לאוואל בפוליטיקה, ופיתח אימפריה עסקית בתקשורת שהקנתה לו השפעה בעיתונות וברדיו.

צרפת במשטר וישי

לאוואל (משמאל) בפגישה עם מפקד האס.אס. בצרפת קרל אוברג (במרכז) ועוזרו הרברט האגן, 1943

בפרוץ מלחמת העולם השנייה כמה מחנות פוליטיים היו מיוצגים בממשלת צרפת: המחנה ה"תקיף" של ראש הממשלה מ-1940 פול רנו ושר הפנים היהודי ז'ורז' מנדל, שתמכו בהמשך הלחימה באדולף היטלר עד להכרעתו. מנגד, ה"תבוסתנים" ראו בהיטלר פתרון לבעיותיה של אירופה בכלל וצרפת בפרט. הצירוף של "תבוסתנים" עם פאשיסטים חדר לכל דרגי הממשל והצבא בצרפת. אחד הבולטים במחנה זה היה לאוואל, שהזדהה כפרו-פשיסט מוצהר.

לאוואל החל את המהלך הפרלמנטרי שהביא בסופו לנפילת ראש הממשלה אדואר דאלאדיה בינואר 1940. מהלך זה גרם לעלייתו של פול רנו, שהיה מאז ומעולם תקיף בהתנגדותו לגרמניה ולנאצים. לאוואל נשאר מחוץ לממשלה זו והמשיך להיות קול בולט וקולני הקורא לפיוס עם אדולף היטלר.

לאחר מתקפת הורמאכט על צרפת במאי 1940, ועוד בטרם התבררו מימדי התבוסה, קרא לאוואל להתפטרותו של רנו ולהצבתם של אנרי פיליפ פטן ומקסים וייגאן, ממחנה "התבוסתנים", בראש המדינה (נאומו נישא בפרלמנט ב-17 במאי 1940). רנו לא עמד בלחץ הציבורי: הוא הדיח את מפקד צבא צרפת מוריס גמלאן, מינה במקומו את וייגאן, והחזיר את פטן ממקום כהונתו כשגריר בספרד, לכהן כסגנו. הלחץ גבר מצד ה"תבוסתנים" ולאחר נפילת פריז בידי הנאצים, עברה הממשלה לבורדו ורבים כז'ורז' מנדל דרשו הקמת ממשלה גולה והמשך הלחימה מהמושבות בצפון אפריקה. רנו התקפל שוב, ובמקום להמשיך את הלחימה, התפטר. במקומו מונה פטן שנכנע לגרמנים, וצרפת חולקה לשני אזורים: איזור כיבוש גרמני בצפון ובמערב ואיזור הדרום, "צרפת של וישי", כשם עיר בירתו, שלא נכבש, אך התקיים בחסות הגרמנים ושיתף עימם פעולה. פטן הכריז על עצמו כ"ראש מדינת צרפת" (במקום "הרפובליקה הצרפתית השלישית" כשמה עד אז), והפרלמנט הצרפתי פיזר עצמו. במהלכים הללו הייתה ללאוואל השפעה מכרעת, תוך שימוש בכל התחבולות והתכסיסים הפרלמנטריים והציבוריים להשגת מטרתו. בתמורה, מינה אותו פטן לסגן ראש הממשלה וליורשו המיועד. לאוואל ופטן עשו נפשות לרעיון ש"הסכנה האמיתית לצרפת איננה הכיבוש הגרמני, כי גרמניה חזקה היא ערובה כנגד מגמות חברתיות חתרניות, בראשן הקומוניזם; ישועתה של צרפת תבוא רק משיתוף פעולה הדוק עם גרמניה, לשמירת הסדר החברתי השמרני".

ברם, לאוואל הרחיק לכת מעבר לכך ונפגש עם היטלר באוקטובר 1940 תוך שהבטיח לו שיתוף פעולה מלא. כהרגלו מאז היותו ראש ממשלה ושר חוץ, הוא ניהל מדיניות עצמאית פרו-גרמנית, עד כי פטרונו, פטן, חשש מפעולותיו, וב-13 בדצמבר 1940 פיטר את לאוואל מכל תפקידיו, אסר אותו, וביטל את תפקיד "סגן ראש הממשלה". לאוואל הוחלף כשר חוץ על ידי פייר אטיין פלנדן, איש ימין שכיהן בעבר כראש ממשלה. פלנדן כיהן בתפקיד חודשיים, והוחלף באדמירל ז'אן פרנסואה דרלאן, שמונה גם לסגנו של פטן.

שגריר גרמניה בצרפת, אוטו אבץ, שיחרר את לאוואל והעבירו לפריז, שהייתה אז באיזור הכיבוש הגרמני. בניסיון התנקשות ב-27 באוגוסט 1941 נפצע לאוואל בעת שסקר את לגיון המתנדבים הצרפתי. כשהחלים, הוא חזר לשרת בממשלת וישי ב-18 באפריל 1942, ומונה לראש ממשלה - בהחליפו בתפקיד את אדמירל ז'אן פרנסואה דרלאן. במעמדו זה שוב היה לאוואל שני אך לפטן עצמו.

בנובמבר 1942 פלשו בעלות הברית למושבות צרפת בצפון אפריקה במסגרת "מבצע לפיד". לאוואל הובהל למינכן ל"התייעצויות"; בעודו ממתין להיכנס ללשכת הפיהרר, הורה היטלר לצבאו לפלוש לשטח "צרפת של וישי", ולמחרת הציג את הפעולה בפני לאוואל כעובדה מוגמרת. הייתה זו הסרת המסווה מפני "משטר וישי", שנחשף כמשטר של שיתוף פעולה מלא עם הגרמנים. מבחינת לאוואל לא היה בכך הבדל גדול, הוא ממילא המשיך לציית לאדוניו הגרמנים כמקודם.

צרכי מכונת המלחמה הנאצית בתחום התעשייה והצורך בגיוס כל הגברים הכשירים, הביאו לדרישה מתמדת לכוח אדם למפעלים הגרמניים. זרם בלתי פוסק של פועלי עבודות כפייה מן המזרח הובאו לעבודה בתנאים בלתי אנושיים במפעלי החימוש והייצור הגרמנים, אך בכך לא היה די וגם צרפת אולצה לתרום את חלקה. היה ברור כי העבודה היא בתנאים בלתי אנושיים, בתנאי עבדות, ורבים שיישלחו למפעלים לא ישובו בריאים ושלמים הבייתה. זה לא הרתיע את לאוואל, שהיה להוט למלא רצון אדוניו הגרמנים: הוא עודד יציאת עובדים לגרמניה. הוא נאם ברדיו והכריז שהגיע להסכמה כי על כל שלושה עובדים שיצאו לגרמניה - ישוחרר שבוי מלחמה אחד. כשגם הבטחה זו לא הצליחה לשכנע את הצרפתים להתנדב לעבודות אלו, הכריז ב-1943 על חובת "שירות עבודה", והפעיל את המיליציה הצרפתית - "המיליס", המשטרה החשאית של המשטר, כדי לצוד עובדי כפייה ולשלחם לגרמניה. היה זה פשע מובהק נוסף כלפי בני עמו.

כלפי היהודים היה לאוואל מראשי הרודפים, המסגירים והמסיתים במשטר וישי האנטישמי: הוא שילח ביהודים את המיליציה הצרפתית ("המיליס") וערך ציד אדם מקיף, על מנת למצוא יהודים ולשלחם להשמדה במזרח. הוא אף עודד גירוש ילדים מתחת לגיל 16 ביחד עם הוריהם למחנות הריכוז, כביכול בשם רעיון "השארת המשפחה ביחד", כבר מגירוש יהודי פריז. לאוואל הוא בין הנושאים העיקריים באחריות לשואת יהודי צרפת.

את המיליציה הצרפתית "המיליס", הקים לאוואל בינואר 1943. הייתה זו משטרה חשאית בראשות ז'וזף דארנן, אשר הופעלה ליצירת משטר טרור, לציד אנשים לעבודת כפייה, רדיפת יהודים ושילוחם להשמדה, ורדיפת צרפתים השייכים למחתרת.

עם שחרור צרפת בידי בעלות הברית ב-1944 עברה ממשלת וישי - תחילה לבלפור, ובאוגוסט לעיר זיגמרינגן, בדרום גרמניה. במאי 1945 ניסה לאוואל להימלט, תחילה במטוס לספרד, משם גורש חזרה לגרמניה באותו מטוס, בפקודת פרנקו. בהמשך הגיע לאוסטריה ושם הוסגר לידי כוחות צבא ארצות הברית. ב-30 ביולי 1945 הועבר לידי הממשלה הצרפתית החדשה. הוא הועמד למשפט באשמת בגידה ושיתוף פעולה עם האויב. בתחילת הדיון ניסה להפוך את הדיון לוויכוח פוליטי לגיטימי אודות האפשרויות הפוליטיות שעמדו בפני צרפת בעת הכיבוש הגרמני. הוא קיווה שעמדתו תתקבל כניסיון לגיטימי לשמר את ריבונות צרפת בזמנים קשים. תקוותו נכשלה כשעומת עם פשעיו: רדיפת היהודים, פשעי ה"מיליס" והגלייה לעבודות כפייה. אז הגיע לעימות עם שופטיו ואילץ אותם לטעון כלפיו דברים קשים. בתגובה לדברי השופטים הכריז שבית המשפט מוטה כנגדו וסירב להמשיך לנהל את הגנתו, אך גם תכסיס זה לא פעל. הוא נדון לעונש מוות, ובניגוד למרשל פטן שזכה להמתקת עונש, לא ביקש ולא קיבל את המתקת עונשו. לאחר ניסיון התאבדות כושל, הוצא להורג בידי כיתת יורים ב-15 באוקטובר 1945. דה גול כותב בזיכרונותיו כי "לאוואל צעד זקוף אל מותו ומת באומץ לב". לאוואל, אף יותר מפטן, מהווה סמל לחרפת שיתוף הפעולה הצרפתי עם הנאצים ועם השמדת יהדות צרפת.

לקריאה נוספת

• ראובן עשור, בוגדים ומשתפי פעולה במלחמת העולם השנייה, הוצאת ירון גולן, 1997.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פייר לאוואל בוויקישיתוף

• ד"ר א. פויירשטיין, פייר לאוואל - סמל הבגידה, הצופה, 14 ביוני 1945
• פייר לאוואל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• פייר לאוואל, באתר "Find a Grave" (באנגלית)