פורטל:יפן
.svg)
יפן (ביפנית: 日本国) היא מדינת איים בצפון-מערב האוקיינוס השקט הנמצאת ביבשת אסיה ונמנית עם המדינות המתועשות החזקות בתבל. יפן היא ארכיפלג של 6,852 איים, מתוכם האיים הראשיים הוקאידו, הונשו, שיקוקו וקיושו מהווים 97% משטחה היבשתי.
יפן היא מונרכיה חוקתית שבראשה קיסר, ועל פי החוקה היפנית, הקיסר הוא "סמל של המדינה ושל אחדות העם". בעבר היה הקיסר השליט בפועל ומייצג הריבונות, אך כיום הריבונות היא בידי העם, והקיסר מהווה דמות ייצוגית בלבד, אף על פי שבאירועים דיפלומטיים הקיסר משמש ראש המדינה וכך גם נוהגים כלפיו. הפרלמנט היפני נקרא דיאט, והוא מורכב מבית הנבחרים (הבית התחתון), הכולל 480 נציגים אשר הם מכהנים כ-4 שנים, ובית היועצים (הבית העליון), שבו 100 נבחרים, כאשר כל 3 שנים נבחרים כ-50 מתוך ה-100.
כלכלת יפן היא השלישית בגודלה בעולם (אחרי ארצות הברית וסין), והיא בולטת במיוחד בתעשיות הרכב, האלקטרוניקה, והאלקטרוניקה העילית שלה. אוכלוסייתה של יפן מונה למעלה מ-127 מיליון איש, והיא המדינה העשירית בגודלה מבחינת האוכלוסייה. על פי האו"ם וארגון הבריאות העולמי יפן היא המדינה שתוחלת החיים בה היא הגבוהה בעולם.
|
במהלך מלחמת העולם השנייה ניסו האמריקאים לפתח פצצות עטלף. הפצצות היו עשויות מעטלפים שאליהם הוצמדו פצצות תבערה זעירות. הרעיון שעומד מאחורי התכנון הוא שהעטלפים ישוחררו מעל יפן ויחפשו מחסה בבתי היפנים. אז תידלק הפצצה על ידי מנגנון השהיה ותשרוף את הבתים העשויים בעיקר נייר. שמו של הפרויקט היה "מבצע אקס-ריי" שהתנהל בראשותו הזואולוג ד"ר לייטל ס. אדמס. אישור לקונספט אירע לאחר שקבוצת עטלפים, השתחררה מהבסיס הצבאי בניו מקסיקו, וגרמה לדליקות רבות באזור. הניסוי שהתקיים ב-15 בדצמבר 1943 נחל הצלחה מרשימה, אך ב-1944 עקב ההצלחה של פרויקט מנהטן - פרויקט פצצת האטום האמריקני - נגנז פרויקט זה.
|
- ציר הזמן
- תקופת יאיואי
- תקופת קופון
- תקופת אסוקה
- תקופת הייאן
- תקופת קמקורה
- תקופת אשיקאגה
- תקופת אדו
- יפן המודרנית
| תאריך | שם התקופה |
|---|---|
| פרה-היסטוריה – בערך 1000-300 לפנה"ס |
ג'ומון |
| בערך 300 לפנה"ס – |
יאיואי |
| בערך 250 – |
תקופת קופון או יאמטו |
| 710 – 794 | תקופת נארה |
| 794 – 1185 | תקופת הייאן |
| 1185 – 1333 | תקופת קמקורה |
| 1333 – 1336 | רסטורציית קנמו |
| 1336 – 1392 | תקופת מורומאצ'י |
| 1573 – 1603 | תקופת אזוצ'י-מומויאמה |
| 1600 – 1867 | תקופת אדו |
| 1868 – 1912 | תקופת מייג'י |
| 1912 – 1926 | תקופת טאישו |
| 1926 – 1989 | תקופת שווה |
| 1989 – 2019 | תקופת הייסי |
| 2019 - ימינו | תקופת ראיווה |
תקופת קוֹפוּן (יפנית: 古墳時代) היא תקופה בהיסטוריה של יפן שנמשכה בערך משנת 250 ועד שנת 583, ובאה לאחר תקופת יאיואי. מקור שמה של התקופה הוא במילה היפנית לתלי הקבורה שנבנו בתקופה זו. תקופת קופון ותקופת אסוקה לעיתים נכללות יחד תחת תקופת יאמטו. התיעוד ההיסטורי המוקדם ביותר ביפן מתוארך לתקופת קופון, אך מכיוון שכרונולוגיית האירועים ומקורותיהם אינם אמינים דיים, מרבית מחקר התקופה מתבססת על ממצאים ארכאולוגיים.
בתחום הפוליטי, בתקופה זו השתלט אחד מראשי השבטים שישבו באזור על מערב הונשו ועל החצי הצפוני של קיושו, תהליך שבסופו נוסדה המשפחה הקיסרית. ייתכן שתלי הקבורה בטנגשימה ושני מקדשי שינטו עתיקים ביקושימה סימנו את גבולות המדינה החדשה.
תקופת אָסוּקָה (ביפנית 飛鳥時代, "אסוקה ג'ידאי") היא תקופה בהיסטוריה של יפן משנת 538 עד שנת 710 (לפי תיארוך אחר, התקופה נמשכה בין השנים 592-645). מקור שם התקופה הוא באזור אסוקה, הנמצא כ-25 קילומטר מנארה המודרנית, אשר בו התמקמה החצר הקיסרית. תקופה זו מתאפיינת בתמורות פוליטיות וחברתיות רבות הנובעות מחדירת בודהיזם ליפן ואימוץ התרבות ומערכת הממשל הסינית. בנוסף, בתקופה זו השתנה שם הממלכה מוָה (倭) לנִיחוֹן (日本 יפן).
ההיסטוריונים מתחילים את תקופת אסוקה עם הגעתו של הבודהיזם ליפן, בשנת 538. לגבי סוף התקופה אין דעה חד משמעית: בעוד שמרבית ההיסטוריונים רואים את סוף התקופה במעבר עיר הבירה לנארה, היסטוריונים רבים של אמנות ואדריכלות רואים את רפורמת טאיקה בשנת 646 כסימן של סוף התקופה, ונוהגים לקרוא לתקופה שאחריה תקופת הָאקוּהוֹ. בעוד שבתקופת אסוקה הושפעה יפן מהתרבות הקוריאנית ומהתרבות הצפון-סינית, לאחר רפורמת טיקה ניתן לראות יותר השפעה של שושלת טאנג הסינית.
תקופת הייאן (ביפנית: 平安時代) היא החלק האחרון של התקופה הקלאסית בהיסטוריה של יפן, ונמשכה מ-794 עד 1185. התקופה נקראת על שמה של עיר הבירה בתקופה זו הייאן-קיו, קיוטו כיום. בתקופה זו היו הבודהיזם, הטאואיזם ושאר ההשפעות הסיניות בשיאם, ובה הגיעה החצר הקיסרית לשיא השפעתה. התקופה ידועה אף בשל התפתחות האמנות היפנית, בעיקר בשירה ובספרות.
פירוש המילה הייאן ביפנית הוא "שלום ושלווה."תקופת קמקורה (1333-1185) הייתה תקופה בהיסטוריה של יפן בה שלטו במדינה השוגונים לבית קמקורה. שלטונה של המשפחה החל רשמית בשנת 1192 על ידי השוגון ("מצביא ראשי") מינאמוטו יוריטומו, שהקים מטה צבאי בקמקורה (עיר ליד יוקוהאמה), מטה אשר התנהל במקביל לממשל האזרחי ברשות הקיסר, ואשר היווה את הרשות השולטת בפועל ביפן.
התקופה הגיעה לסיומה עם חורבן השוגונות והעיר קמקורה עקב מלחמות ירושה שהתפתחו בין יורשי השלטון. לאחר תקופת קמקורה, ניסה הקיסר גו-דאיגו להחזיר את השלטון לחצר הקיסרית, שאיפה שלא התממשה עקב חוסר הרצון של מעמד הסמוראים, ששלט בפועל ביפן, לוותר על כוחו הפוליטי.
תקופת קמקורה נחשבת לתחילתם של ימי הביניים ביפן כמו גם לתחילתה של התקופה הפיאודלית במדינה, תקופות שנמשכו עד לרסטורציה של מייג'י בשנת 1868.תקופת אשיקאגה (ביפנית: 室町時代, נקראת גם: תקופת מוּרוֹמאצ'י) הייתה תקופה בהיסטוריה של יפן אשר החלה בערך בשנת 1336 והסתיימה ב-1573. בתקופה זו שלטה ביפן שוגונות מורומאצ'י, אשר נוסדה בשנת 1336 על ידי שר הצבא שהפך לשוגון מייסד השושלת, אשיקאגה טאקאוג'י. סיומה של התקופה הגיע עם סיומה של השושלת כאשר השוגון ה-15 אשיקאגה יושיאקי גורש בשנת 1573 מהבירה קיוטו.
חלקה הראשון של התקופה (1336-1392) נקרא גם תקופת שתי החצרות הקיסריות, על שם הפילוג בחצר הקיסרית שהביא לקיומן הבו-זמני של שתי חצרות מקבילות. חלקה המאוחר יותר של התקופה (מ-1467 ואילך) נקרא גם תקופת סנגוֹקוּ.
תקופת מייג'י (יפנית 明治時代 - "מֵייגִ'י גִ'ידָאי") היא תקופה בהיסטוריה של יפן, שהחלה בשנת 1868, עם עלייתו לשלטון של הקיסר מוצוהיטו. כינוי המלכות שלו - "מייג'י" (ביפנית: "שלטון נאור": 明 - "מואר", 治 - שלטון) העניק לתקופה את שמה ביפן. התקופה הסתיימה בשנת 1912 עם מותו של קיסר המייג'י. במהלך תקופה זו התרחשו שינויים כבירים ביפן, תמורות מדיניות וחברתיות אשר הביאו את הסתגרותה של יפן לידי סיום, פתחו את שעריה לעידן המודרני והקימו בה משטר פרלמנטרי על חורבות המערכת הפיאודלית. בארבע השנים הראשונות של תקופה זו התרחשה הרסטורציה של מייג'י, מהפכה שלטונית בה הוחזר הכח לכס הקיסרות על ידי נישול המשפחות הפיאודליות מכוחן.
תקופת טאישו (ביפנית: 大正時代 Taishō jidai, מילולית: "תקופת הצדק הגדול") היא התקופה בהיסטוריה של יפן בה שלט במדינה הקיסר יושיהיטו, מ-30 ביולי 1912 עד ה-25 בדצמבר 1926. בריאותו של הקיסר הייתה רופפת, דבר שאיפשר את מעבר הכוח בפוליטיקה היפנית מקבוצת האוליגרכים שהחזיקה בכוח מראשית תקופת מייג'י, אל הדיאט של יפן ואל המפלגות הדמוקרטיות. לפיכך מכונת התקופה "הדמוקרטיה של טאישו" ביפן; התקופה בולטת על רקע תקופת מייג'י הסוערת מבחינה מדינית שקדמה לה, ועל רקע החלק הראשון של תקופת שווה, שהתאפיין במיליטריזם.
תקופת שׁוֹוָה (Shōwa jidai 昭和時代, מילולית: "תקופת השלום הנאור") היא התקופה בהיסטוריה של יפן בה שלט הקיסר הירוהיטו, מ-25 בדצמבר 1926 עד 7 בינואר 1989. התקופה ארכה זמן רב יותר מתקופת שלטונו של כל קיסר אחר בתולדות יפן. ניתן לחלק את תקופת שווה לשתי תקופות בעלות אופי שונה לחלוטין, כאשר התקופה שלפני 1945 מתייחסת לאימפריה היפנית ואילו התקופה שלאחר מכן נוגעת ליפן המוכרת כיום.
עד 1945 הייתה יפן תחת שלטון לאומני ומיליטריסטי, שלא בחל בנקיטת אמצעים דיקטטוריים ובדיכוי זכויות האדם. שאיפותיה האימפריאליסטיות של יפן הגיעו לשיאן בפלישה לסין ב-1937, בכניסתה למלחמת העולם השנייה לצד מדינות הציר ובמתקפה על פרל הארבור ב-1941, שהובילה למלחמה עקובה-מדם עם ארצות הברית.
כניעתה של יפן בתום המלחמה, וכיבושה על ידי ארצות הברית - כיבוש שנמשך שבע שנים - הביאו עמם שינויים קיצוניים ביפן. בתקופת הכיבוש נערכו רפורמות דמוקרטיות מקיפות, בהן איבד הקיסר את מעמדו כ"אל חי" ויפן הפכה למונרכיה חוקתית. ב-1952, עם חתימת חוזה סן פרנסיסקו, שבה יפן להיות מדינה ריבונית. לאחר הכיבוש האמריקאי נהנתה יפן מתקופת של שגשוג כלכלי והפכה לאחת מהמעצמות הכלכליות המובילות בעולם.
הֵייסֵי (ביפנית: 平成) הוא שמה של תקופת השנים שהחלה ב-8 בינואר 1989, יום אחד לאחר פטירתו של הקיסר הירוהיטו. בנו, יורש העצר אקיהיטו, עלה לכס הקיסרות. בהתאם למסורת היפנית, שונה שמו של הירוהיטו לשוֹווַה (ביפנית: 昭和天皇) תקופה זו הסתיימה עם פרישתו של הקיסר אקהיטו ב-30 באפריל 2019.
רֶאִיוָוה (ביפנית: 令和時代) היא שמה של תקופת השנים הנוכחית ביפן. התקופה החלה ב-1 במאי 2019, יום אחד לאחר פרישתו של הקיסר אקהיטו ועליתו לכס הקיסרות של בנו נארוהיטו.שטחה הכולל של יפן משתרע על פני 377,923 קילומטרים רבועים. היא מדינת איים השוכנת במערבו של האוקיינוס השקט, והארכיפלג היפני כולל יותר מ-3,000 איים. מהם בולטים מתוכם ארבעה האיים המרכזיים: הוקאידו, הונשו, שיקוקו וקיושו.
הרים ויערות: הר פוג'י - הר קיטה - הרי הידה - הרי קיסו - הרי אקאישי
ימים ואגמים: הים הפנימי סטו - ים יפן - אגם ביווה
איי יפן:
הוקאידו (ביפנית: 北海道) הוא האי השני בגודלו ביפן (אחרי הונשו) וה-21 בגודלו בעולם. כל האי מהווה מחוז אחד והוא המחוז הצפוני והגדול ביותר של יפן. מצר צוגרו מפריד בין האי להונשו. מתחת למצר עוברת מנהרת סייקן, שאורכה 53.85 ק"מ והיא מנהרת הרכבת הארוכה ביותר בעולם. העיר הגדולה באי היא סאפורו, והיא משמשת גם כבירת המחוז.
האי נמצא בקצה הצפוני של יפן, ליד רוסיה, והוא מוקף על ידי האוקיינוס השקט, ים יפן וים אוחוצק. מרכזו של האי כולל מספר רכסי הרים וכן מישורים געשיים. האי פעיל מבחינה סייסמית, ורעידות אדמה פוקדות אותו תדיר. שטחו של האי 83,452.47 קמ"ר, ואוכלוסייתו מונה 5,702,131 תושבים (נכון ל-2003).
הונשו (ביפנית: 本州 Honshū) הוא האי הגדול ביותר באיי יפן, האי השביעי בגודלו בעולם והשני המאוכלס ביותר (אחרי ג'אווה).
הונשו שוכן בין האי הוקאידו הנמצא מעבר למצר צוגורו שבצפונו, והאיים שיקוקו וקיושו הדרומיים לו. אורכו כ-1300 קילומטר ורוחבו נע בין 50 ל-230 קילומטר. שטחו הכולל הוא כ-230,500 קילומטר רבוע, המהווים כ-60% משטח יפן כולה.
הונשו הוא הררי וגעשי, ורעידות אדמה תכופות פוקדות אותו. הפסגה הגבוהה בו היא הר פוג'י המתנשא לגובה 3,776 מטר. נהרות רבים זורמים בו ובהם נהר שינאנו, הארוך בנהרות יפן.
נכון ל-2005 אוכלוסיית האי מנתה כ-103,000,000 נפש, המרוכזים בעיקר במישור קנטו וסביב טוקיו ויוקוהמה. ערים חשובות אחרות באי הן קיוטו, אוסקה, קובה, הירושימה, סנדאי ונאגויה. כשלושה רבעים מערי יפן הגדולות והמודרניות שוכנות באי הונשו.
באי גם אזורים חקלאיים חשובים: ניאיגטה היא אזור גידול אורז נודע, במישורי קאנטו ונובי מגדלים אורז וירקות, בימנאשי ואאומורי מגדלים פירות.
שיקוקו (ביפנית: 四国, מילולית: "ארבע המחוזות") הוא האי הקטן מבין ארבעת האיים המרכזיים של יפן בשטחו ובאוכלוסייתו. אורכו כ-225 קילומטר, ורוחבו משתנה בין 50 ל-150 קילומטר. אוכלוסייתו מנתה 4,141,955 איש בשנת 2005. שם האי מתייחס לארבעה מחוזות אשר נמצאו בעבר על האי: אווה, טוסה, סנוקי ואיו. המחוזות האלה נקראים היום אהימה, קאגווה, קוצ'י וטוקושימה.
האי בעל שטח של 18,800 קילומטר רבוע, המדרג אותו במקום ה-50 בעולם. אוכלוסייתו, כ-4.2 מיליון בני אדם. רכס הרים החוצה את האי ממזרח למערב מחלק אותו לשני אזורים. מרבית אוכלוסיית האי מרוכזת באזור הצפוני, ובאזור זה נמצאות הערים הגדולות של האי, כולל מצויאמה, העיר הגדולה של האי המונה (נכון ל-2005) 512,982 תושבים. מישורי אדמת סחף בצפון-מזרח האי מאפשרים גידולי אורז, חיטה, שעורה ופירות שונים. התעשייה באזור מפותחת יחסית וכוללת מחצבי נחושת. האזור הדרומי, הגדול בשטחו, הררי ברובו ובקושי מאוכלס. היערות באזור משמשים את תעשיית הנייר. הנקודה הגבוהה של האי היא הר אִישִיזוּצִ'י בגובה 1,982 מטר.
האי מחובר לאי הונשו השכן בעזרת רשת גשרים. החלק המרכזי של האי, בו נמצא מחוז קגאווה, מחובר למחוז אוקיאמה בעזרת רשת גשרים אשר הוקמו בשנת 1988. העיר נרוטו בצפון-מזרח מחוברת לעיר קובה ולאזור קנסאי כולו בעזרת שני גשרים תלויים דרך האי אוואג'י, המפורסם ביניהם הוא גשר אקשי-קייקיו. בנוסף, על האי ארבעה שדות תעופה פנימיים, והוא מחובר לאיים השכנים בדרכים ימיות.
קיושו (ביפנית:九州, מילולית: "תשעת המחוזות") הוא האי הדרומי ביותר בארכיפלג היפני. מדרום אליו משתרכת רצועת האיים אוקינאווה. בין הערים החשובות באי: פוקואוקה מיאזאקי נגסקי, קגושימה, קוממוטו וסגה.
הרי געש מפורסמים: אסו (הר הגעש בעל השטח הגדול בעולם), סקורג'ימה.ישנם ארבעה איים מרכזיים בארכיפלג היפני. איים אלה, המכונים גם "איי הבית", הם (מצפון לדרום): הוקאידו, הונשו, שיקוקו וקיושו. בנוסף, ישנן שתי קבוצות איים גדולות בארכיפלג היפני: איי ריוקיו, שנמצאים מדרום לקיושו ומשתרעים כמעט עד גבולות טאיוואן, ואיי בונין, הנמצאים כמה מאות קילומטרים מחופיו הדרום-מזרחיים של האי הונשו.
האי הגדול ביותר בקבוצה קבוצת האיים ריוקיו הוא האי אוקינאווה, ובירתו היא העיר נהה. קבוצות איים נוספות בקבוצת האיים ריוקיו הן איי סקישימה ואיי דאיטו. השליטה באיי ריוקיו הייתה לא פעם גורם לעימותים בין מדינות מזרח אסיה. בזמן מלחמת העולם השנייה כבשה ארצות הברית את אוקינאווה מידי האימפריה היפנית..jpg)
יפן היא מונרכיה חוקתית שבראשה עומד קיסר. מתוקף חוקת יפן, שכוננה ב-1947, הריבונות נטועה בעם היפני, והקיסר, שמוגדר כסמל המדינה ואחדות העם, שואב את מעמדו מהעם. כוחו של קיסר יפן מוגבל ביותר, והסמכות השלטונית הגבוהה ביותר במדינה היא של הרשות המחוקקת – הדיאט של יפן – אשר נבחר, על שני בתיו, בבחירות כלליות. הדיאט בוחר מבין חבריו את ראש ממשלת יפן, אשר נותן דין וחשבון, יחד עם ממשלתו, לדיאט.
הקיסר משמש סמל המדינה ולו תפקידים טקסיים בעיקרם, כמו מתן נאום מן הכס במושב הראשון של דיאט נבחרת שבו מוצגת הממשלה. נארוהיטו הוא קיסר יפן הנוכחי.
ראש ממשלת יפן הוא העומד בראש הרשות המבצעת ביפן. ראש הממשלה ממונה על ידי קיסר יפן לאחר שנבחר בידי הדיאט. עליו ליהנות מאמונו של בית הנבחרים כדי להישאר בתפקיד. ראש הממשלה עומד בראש ממשלת יפן ובסמכותו למנות ולפטר את שרי הממשלה. שינזו אבה הוא ראש ממשלת יפן הנוכחי מאז 26 בדצמבר 2012.
משרד ראש הממשלה נוסד בשנת 1885, ארבע שנים לפני חקיקתה של חוקת מייג'י. המבנה הנוכחי שלה מתבסס על חוקת יפן הנוכחית שהתקבלה בשנת 1947.
- חוקת יפן
- כס החרצית
- קיסר יפן - סוכנות משק הבית הקיסרי
- ממשלת יפן - ראש ממשלת יפן (רשימה)
- הדיאט של יפן: בית היועצים של יפן - בית הנבחרים של יפן
- המשפט ביפן - בית המשפט העליון של יפן
- בחירות כלליות ביפן: 1890 - 1979 - 1990 - 1993 - 1996 - 2000 - 2003 - 2005 - 2009
- מפלגות פוליטיות ביפן
- תחומי שלטון הנציב
- המדיניות הפיסקלית
- מדיניות חוץ
- זכויות האדם
קיסרי יפן הם שליטי יפן לאורך ההיסטוריה ועד העת החדשה. קיסר יפן (ביפנית 天皇, טֶנוֹ, מילולית: מלך-אל) לעיתים מכונה "המיקאדו",הוא סמל המדינה היפנית על פי החוקה הנוכחית ומקובל להיתפס כראש המדינה היפנית על פי המנהג, והעומד בראש המשפחה הקיסרית.
מאז תחילתה של ההיסטוריה היפנית ועד לאמצע המאה ה-19 נע תפקידו של הקיסר ביפן הלוך וחזור מתפקוד כפקיד רשמי בעל תפקידים טקסיים בלבד ועד לשלטון במדינה כשליט קיסרי בפועל. תחת החוקה הנוכחית של יפן, הקיסר הינו דמות טקסית בעיקרה המהווה סמל שלטוני הכפוף לחוקת המדינה, בדומה לשרידי מלכות אחרים בעולם.
הקיסר הנוכחי ביפן (2020) הוא הקיסר נארוהיטו שעלה לכס הקיסר עם פרישתו של אביו הקיסר אקיהיטו בשנת 2019.
משכנו של קיסר יפן מאז אמצע המאה ה-19 הוא הארמון הקיסרי של טוקיו (נודע בשם ארמון קוֹקִיוֹ), אשר נמצא בליבה של טוקיו, לפני המעבר לארמון זה התגוררה המשפחה הקיסרית בעיר קיוטו.
קיסרים ממין נקבה (ביפן רק אשתו של הקיסר נקראת קיסרית) מצוינות באותיות נוטות.
- לפני תקופת יאמטו
- תקופת יאמטו
- תקופת נארה
- תקופת הייאן
- תקופת קמקורה
- תקופת אשיקאגה
- תקופת אדו
- יפן המודרנית
| קיסר | שנים |
|---|---|
| גִ'ימוּ | 660 לפנה"ס - 585 לפנה"ס |
| סוּיזֶאי | 581 לפנה"ס - 549 לפנה"ס |
| אנֶי | 549 לפנה"ס - 511 לפנה"ס |
| איטוֹקוּ | 510 לפנה"ס - 476 לפנה"ס |
| קוֹשוֹ | 475 לפנה"ס - 393 לפנה"ס |
| קואן | 392 לפנה"ס - 291 לפנה"ס |
| קוֹרֶיי | 290 לפנה"ס - 215 לפנה"ס |
| קוֹגֶן | 214 לפנה"ס - 158 לפנה"ס |
| קָאיקַה | 157 לפנה"ס - 98 לפנה"ס |
| סוּג'ין | 97 לפנה"ס - 30 לפנה"ס |
| סוּינִין | 29 לפנה"ס - 70 |
| קֶייקוֹ | 71–130 |
| סֶיימוּ | 131–191 |
| צ'וּאַי | 192–200 |
| אוֹגִ'ין (האצ'ימאן) | 270–230 |
| נינטוֹקוּ | 313–399 |
תקופת יאמטו - 400 עד 719 לספירה.
קיסרים שתקופת שלטונם אינה מתוארכת בוודאות:
| קיסר | שנה |
|---|---|
| ריצ'וּ | 405–400 |
| האנזי | 410–406 |
| אינגיו | 453–411 |
| אנקו | 456–453 |
| יוּריאַקוּ | 479–456 |
| סֶאינֶאי | 484–480 |
| קנזו, קיסר יפן | 487–485 |
| נינקֶן | 498–488 |
| בוּרֶטסוּ | 506–498 |
| קֶייטַאי | 531–507 |
| אנקאן | 536–531 |
| סֶנקוּאה | 539–536 |
קיסרים שתקופת שלטונם מתוארכת בוודאות (715-539):
| קיסר | שנות שלטון | שנות חייו |
|---|---|---|
| קימֶאי | 571–539 | 571–509 |
| בידאטסוּ | 585–572 | 585–538 |
| יומֶאי | 587–585 | 587 - ? |
| סוּשוֹן | 592–587 | 592 - ? |
| סוּיקוֹ | 628–593 | 638–554 |
| ג'וֹמֶאי | 641–629 | 641–593 |
| קוֹגיוֹקוּ (סאימאי) | 645–642 | 661–594 |
| קוטוקו (טאיקה) | 654–645 | 654–597 |
| סַאִימֶאי | 661–655 | 661–594 |
| טנג'י | 672-661 | 672–626 |
| קוֹבוּן | 672 | 672–648 |
| טמו|טמוּ | 686–672 | 686 - ? |
| ג'יטו | 697–686 | 703–645 |
| מוֹמוּ | 707–697 | 707–683 |
| גֶמֶאי | 715–707 | 722–661 |
תקופת נארה (781-715):
| קיסר | שנות שלטון | שנות חייו |
|---|---|---|
| גנשו | 724--715 | 748-680 |
| שוֹמוּ | 749-724 | 756-701 |
| קוקן | 758-749 | 770-718 |
| ג'ונין | 764-758 | 765-733 |
| שוֹטוֹקוּ | 770-764 | 770-718 |
| קונין | 781-770 | 782-709 |
תקופת הייאן 1198-781 לספירה:
| קיסר | שנות שלטון | שנות חייו |
|---|---|---|
| קאמו | 806-781 | 806-737 |
| הֶאיזֶי | 809-806 | 824-774 |
| סאגה | 823-809 | 842-786 |
| ג'ונה | 833-823 | 840-786 |
| נימיו | 850-833 | 850-810 |
| מוֹנטוֹקוּ | 858-850 | 858-827 |
| סייווה | 876-858 | 881-850 |
| יוזאי | 884-876 | 949-869 |
| קוקו | 887-884 | 887-830 |
| אודה | 897-887 | 931-867 |
| דאיגו | 930-897 | 930-885 |
| סוּזאקוּ | 946-930 | 952-923 |
| מוראקאמי | 946-930 | 967-926 |
| ריזאי | 969-967 | 1011-950 |
| אניו | 984-969 | 991-959 |
| קאזאן | 986-984 | 1008-968 |
| איצ'יג'ו | 1011-986 | 1011-980 |
| סאנג'ו | 1016-1011 | 1017-976 |
| גוֹ-איצ'יג'וֹ | 1036-1016 | 1036-1008 |
| גוֹ-סוּזאקוּ | 1045-1036 | 1045-1009 |
| גו-ריזי | 1068-1045 | 1068-1025 |
| גו-סאנג'ו | 1073-1068 | 1073-1034 |
| שירקאווה | 1087-1073 | 1129-1053 |
| הוריקאוואה | 1107-1087 | 1107-1079 |
| טוֹבּה | 1123-1107 | 1156-1103 |
| סוּטוֹקוּ | 1142-1123 | 1164-1119 |
| קונואה | 1155-1142 | 1155-1139 |
| גו-שירקאווה | 1158-1155 | 1192-1127 |
| ניג'ו | 1165-1158 | 1165-1143 |
| רוֹקוּג'וֹ | 1168-1165 | 1176-1164 |
| טאקאקורה | 1180-1168 | 1181-1161 |
| אנטוֹקוּ | 1185-1180 | 1185-1178 |
| גו-טובה | 1198-1183 | 1239-1180 |
תקופת קמקורה (1339-1198) לספירה:
| קיסר | שנות שלטון | שנות חייו |
|---|---|---|
| טסוצ'ימיקאדו | 1210-1198 | 1231-1195 |
| ג'וּנטוֹקוּ | 1221-1210 | 1242-1197 |
| צ'וּקיוֹ | 1221 | 1234-1218 |
| גו-הוריקאוואה | 1232-1221 | 1234-1212 |
| שיג'ו | 1242-1232 | 1242-1197 |
| גו-סאגה | 1246-1242 | 1272-1220 |
| גוֹ-פוּקאקוּסַה | 1260-1246 | 1304-1243 |
| קאמיאמה | 1274-1260 | 1305-1249 |
| גו-אודה | 1287-1274 | 1324-1267 |
| פושימי | 1298-1287 | 1317-1265 |
| גו-פושימי | 1301-1298 | 1336-1288 |
| גו-ניג'ו | 1308-1301 | 1308-1285 |
| האנאזונו | 1318-1308 | 1348-1297 |
| גו-דאיגו | 1339-1318 | 1339-1288 |
תקופת אשיקאגה 1611-1339 לספירה:
| קיסר | שנות שלטון | שנות חייו |
|---|---|---|
| גו-מוראקאמי | 1368-1339 | 1368-1328 |
| צ'וקאי | 1383-1368 | 1394-1343 |
| גו-קאמיאמה | 1392-1383 | 1424-? |
קיסרי החצר הצפונית 1611-1331 לספירה:
| קיסר | שנות שלטון | שנות חייו |
|---|---|---|
| נציב אשיקאגה 1 - קוגון | 1333-1331 | 1364-1313 |
| נציב אשיקאגה 2 - קומיו | 1348-1336 | 1380-1322 |
| נציב אשיקאגה 3 - סוּקוֹ | 1351-1348 | 1398-1334 |
| נציב אשיקאגה 4 - גו-קוגון | 1374-1338 | 1371-1352 |
| נציב אשיקאגה 5 - גו-אניו | 1393-1359 | 1382-1371 |
| גו-קוֹמאטסוּ | 1412-1392 | 1433-1377 |
| שוקו | 1428-1412 | 1428-1401 |
| גו-האנאזונו | 1464-1428 | 1471-1419 |
| גו-טסוצ'ימיקאדו | 1500-1464 | 1500-1442 |
| גו-קאשיוואבארה | 1526-1500 | 1526-1464 |
| גו-נארה | 1557-1526 | 1557-1497 |
| אוגימאצ'י | 1586-1557 | 1617-1572 |
| גו-יוזי | 1611-1586 | 1617-1572. |
תקופת אדו 1867-1611 לספירה:
| קיסר | שנות שלטון | שנות חייו |
|---|---|---|
| גו-מיזוּנוֹ | 1629-1611 | 1680-1596 |
| מֶאישוֹ | 1643-1629 | 1696-1624 |
| גו-קומיו | 1654-1643 | 1654-1633 |
| גו-סאי | 1663-1655 | 1685-1637 |
| רֶאיגֶן | 1687-1663 | 1732-1654 |
| היגאשיאמה | 1709-1687 | 1709-1675 |
| נאקאמיקאדו | 1735-1709 | 1737-1702 |
| סאקוראמאצ'י | 1747-1735 | 1750-1720 |
| מומוזונו | 1762-1747 | 1762-1741 |
| גו-סאקוראמאצ'י | 1771-1762 | 1813-1740 |
| גו-מומוזונו | 1779-1771 | 1779-1758 |
| קוֹקאקוּ | 1817-1780 | 1840-1771 |
| נינקו | 1846-1817 | 1846-1800 |
| קומֶיי | 1867-1846 | 1867-1831 |
יפן המודרנית (1867 עד היום):
| קיסר | שנות שלטון | שנות חייו |
|---|---|---|
| מוצוהיטו (נקרא ביפן "הקיסר מייג'י") | 1912-1867 | 1912-1852 |
| יושיהיטו (נקרא ביפן "הקיסר טאישו") | 1926-1912 | 1926-1879 |
| הירוהיטו (נקרא ביפן "הקיסר שוֹוה") | 1989-1926 | 1989-1901 |
| אקיהיטו (נקרא ביפנית "טנו הֶייקַה") | 1989–2019 | נולד - 1933 |
| נארוהיטו - "הקיסר המכהן" | 2019 ועד היום | נולד- 1960 |
הספרות היפנית המוקדמת הושפעה רבות מהספרות הסינית הקלאסית ואף נכתבה בסינית. גם לספרות ההודית הייתה השפעה על הספרות היפנית בדרך הבודהיזם. בסופו של דבר התפצלה הספרות היפנית לסגנון ייחודי, וסופרים יפנים החלו לכתוב על יפן, אם כי ההשפעה הסינית הקלאסית נותרה עד שלהי תקופת אדו במאה ה-19. מאז נפתחה יפן בפני העולם המערבי במאה ה-19, התקיימו חילופי השראה בין ספרות המערב וספרות המזרח.
- הכתב היפני: קנג'י
- ספרים: ניהון שוקי, מניושו, מעשה גנז'י, ספר הכרית, עלילות קוצר הבמבוק, עלילות הייקה, יער נורווגי וקורות הציפור המכנית.
- שירה: הייקו
- משוררי הייקו: באשו, איסא, יוסה בוסון ושיקי.
נו (ביפנית 能) היא אחת מצורות תיאטרון הדרמה המוזיקלית העיקריות ביפן ששורשיה במאה ה-14. תיאטרון הנו מאופיין בחינניות מאופקת וספרטנית ובשימוש במסכות. מחזות נו מפורסמים: (החלוקה לקטגוריות על פי בית הספר קנזה)
- גבירת החצר אוֹי ("אוי נו יואי" קטגוריה רביעית)
- דוֹג'וֹג'י (קטגוריה רביעית)
- גלימת הנוצות ("האגוֹרוֹמוֹ" קטגוריה שלישית)
- עריסת הבאר ("איזוּטסוּ" קטגוריה שלישית)
- רוח מרתקת ("מטסוּקאזֶה" קטגוריה שלישית)
- קומאצ'י בסְקידֶרֵה (קטגוריה שלישית)
- גשר אבן ("שאקיוֹ" קטגוריה חמישית)
- האלף השתיין (שוֹג'וֹ" קטגוריה שלישית)
- יוֹרימסה (קטגוריה שנייה)
- יוּיה (קטגוריה שלישית)
קבוקי (ביפנית: 歌舞伎) הוא סוגה תיאטרלית מסורתית ביפן. המחזה כולל לרוב ריקוד ודרמה, והוא מתאפיין בססגוניותו ובאיפור המתוחכם שעוטים השחקנים.
משמעות סימניות הקאנג'י המרכיבות את המילה "קבוקי" הן "לשיר" (歌), "לרקוד" (舞) ו"מיומנות" (伎). עם זאת, סימניות אלה נבחרו בשל צלילן ולא בשל משמעותן. ככל הנראה שמקור המילה קבוקי היא בפועל "קבוקו" שמשמעותו "להיות יוצא דופן" ולכן ניתן לפרש זאת כמשמעות של המילה קבוקי.
מחזות מפורסמים:
- קָנַדֶהוֹן צ'וּשינְגוּרָה (仮名手本忠臣蔵; חבורת נושאי כלים נאמנה) הוא סיפורם של 47 הרונין, אותם הוביל אואישי קורנוסוקה, שאיתרו את אויבם ונקמו בו לפני שביצעו ספוקו, כנדרש בקוד הכבוד שלהם לאחר מותו של אדונם, אסאנו נו טקומינוקאמי.
- יוֹשיצוּנֶה סֶנְבּוֹן זאקוּרָה (義経千本桜; יושיצונה ואלף עצי הדובדבן) עוסק במינאמוטו נו יושיצונה בעוד הוא נמלט משליחיו של אחיו יוריטומו.
- סוּגָוַוארה דֶנְג'וֹ טֶנָרַאִי קָגַאמי (菅原伝授手習鑑; סוגווארה וסודות הקליגרפיה) מתבסס על חייו של המלומד סוגווארה נו מיצ'יזאנה, שהוגלה מקיוטו, ומותו גורם למספר אסונות בבירה. לאחר מכן הוא הופך לאל המלומדים, ואנשים מתפללים אליו לסיום שרשרת האסונות.
גנים יפניים (קנג'י: 日本庭園), במסורת של יפן, עשויים להימצא בבתים פרטיים, בפארקים שכונתיים או עירוניים, במקדשים בודהיסטיים או במקדשי שינטו ובנקודות ציון היסטוריות כדוגמת מצודות עתיקות. רבים מהגנים היפניים המפורסמים ביותר במערב וביפן עצמה, הם גני זן. גנים יפניים טיפוסיים מכילים, באופן ממשי או סמלי, אחדים מהאלמנטים הבאים:
- מקור מים
- אי
- גשר אל האי
- פנס, לרוב במבנה אבן
- בית תה או ביתן
- עצי בונסאי ננסיים
- סויקינקוצו - מתקן מוזיקלי העושה שימוש במים
אִיקֶבָנַה (生け花, "אִיקֶרוּ" - לסדר, להעניק חיות, "הנַה" - פרח) היא אמנות סידור פרחים יפנית. בניגוד לסידור פרחים מערבי, המשתמש במספר רב של פרחים והמתמקד ביופי של צבעים, איקבנה מבוססת על סידור הכולל ענפים ועלים עם כמות קטנה של פרחים, ומתמקדת ביופי ומשמעות של קווים. בנוסף, הכלי הוא אחד מיסודות הקומפוזיציה וקובע במידה רבה את סגנון האיקבנה.
איקבנה שואבת משתי הדתות העיקריות של יפן - שינטו ובודהיזם, ואחדים מעקרונות היסוד של שתי הדתות האלה - החיבור לטבע האופייני לשינטו ותרגול האמנות וחוויית היצירה כדרך להתפתחות רוחנית - עיצבו במידה רבה את עקרונותיה המנחים של איקבנה, אשר דורשת מהסידור לבטא את החיות והיופי הפנימי של הצמחים המרכיבים אותו, וגם מדגישה את חשיבות היוצר וחוויית היצירה שלו.
סוגי איקיבנה:
אוריגמי (ביפנית: 折り紙) היא אמנות קיפולי נייר. מקור השם "אוריגמי" בצירוף המילים ביפנית 折り ("אוֹרִי", קיפול) ו-紙 ("קַאמִי", פיסת נייר). השם "אוריגמי" נטבע ב-1880, בתקופה שבה התגבשה האמנות בצורתה המודרנית, אך האמנות עצמה החלה להתפתח זמן רב לפני כן. לאמנות האוריגמי משמעות תרבותית עמוקה בתרבות היפנית והסינית ששם החלה והיא משמשת בטקסים שונים בדת השינטו, הנפוצה ביפן.
- אמני אוריגמי עיקריים:
אמיגורומי היא האמנות היפנית של סריגת בובות פרווה, חיות שונות, פרחים וקישוטים. המילה נגזרת משילוב של מילים ביפנית אמי- סרוג, ונגורומי- בובת פרווה.
המטבח היפני הוא בדרך כלל שילוב של מספר מרכיבים, בדרך כלל אורז או אטריות, עם מרק ואוקזו - מנות העשויות מדגים, בשר, ירקות, טופו וכדומה שמיועדים להוסיף טעם למנה. למנות אלה מוסיפים דאשי, מיסו ורוטב סויה המעניקים עוד נופך לטעמן. הן ידועות בהיותן מנות רזות ומלוחות.
ארוחה יפנית רגילה מורכבת לרוב ממספר אוקזו שונים מלווים בצלחת אורז לבן (גוהן), צלוחית מרק ומעט חמוצים (צוקמונו). המנה הרגילה מכילה שלושה אוקזו שונים ונקראת איצ'יו-סנסאי ("מרק אחד, שלוש תוספות"). טכניקות בישול שונות מוענקות לשלושת האוקזו: הם יכולים להיות נאים (סשימי), צלויים, מבושלים (או מורתחים), מאודים, מטוגנים או מכוסים ברוטב.
טקס התה היפני - הוא טקס יפני של הכנת התה, הגשתו לאורחים ושתייתו. הטקס כולל תנועות קבועות ומוגדרות מראש ומהווה מאפיין חשוב במסורת ובתרבות היפנית. התה מוכן מאבקת תה ירוק המעורב בהקצפה באמצעות מברשת מיוחדת במים חמים שאינם רותחים ואינו מומתק.
הטקס אסתטי ומדויק ביותר, ולעולם לא מבוצע כלאחר יד. זהו טקס אומנותי לכל דבר וכל תנועה בו מחושבת ביותר, כשישנן מספר שיטות נבדלות זו מזו לביצוע הטקס
טמפורה (ביפנית: 天ぷら, Tempura, מבוטא "טנפורה") נקרא גם בעברית "בצק בירה" או "בצק מטוגן". הוא מאכל יפני המבוסס על ציפוי ירקות, דגים ופירות ים בבלילה העשויה קמח ומים קרים וטיגון עמוק שלהם בשמן צמחי על מנת להקנות להם פריכות.
השם "טמפורה" משמש, נוסף על שמו של המאכל המוכן, גם כשמן של הבלילה ושיטת ההכנה.
רכיבי הבלילה משתנים ממתכון למתכון, ויכולים לכלול גם ביצים, קורנפלור, שמן, אבקת אפייה, מלח ותבלינים. לעיתים מוחלפים המים במי סודה. במתכון המסורתי נהוג היה להשתמש בשמן שומשום לטיגון.
לרוב נחתך המזון המיועד לציפוי לפרוסות או נתחים דקים, על מנת לאפשר בישול בזמן הקצר בו הופכת הבלילה לפריכה.
המקדש המוזהב הוא השם הלא רשמי של "מקדש גן הצבאים" בקיוטו שביפן. הוא נבנה במקור ב-1397 כדי לשמש וילה לפרישת השוגון אשיקגה יושימיצו, והיה כחלק מרכושו שנודע בתור קיטאימה. בנו הוא זה אשר המיר את המבנה למקדש זן של בית ספר הרינזאי. המקדש נשרף מספר פעמים במהלך מלחמת אונין.
המקדש המוזהב הוא בניין בעל שלוש קומות, שתי הקומות העליונות מכוסות בזהב טהור. הביתן משמש גם בתור מקום אחסון לשרידים ולמזכרות של הבודהה. על גג המקדש עומד הפיניקס הסיני (פנגאהואנג).
בשנת 1994 הוכרז המקדש כאתר מורשת עולמית של ארגון אונסקו.
- רשימת ערכים חסרים בנושא יפן שכדאי לכתוב!
- כאן תוכלו להשתתף במיזם כתיבה בנושא יפן!
מצאו ערכים לשיפור בנושא יפן: לשכתוב • לעריכה • להשלמה • קצרמרים • חדשים • דורשי מקור • לפישוט •
בלי תמונה (יש לגלול את המסך כלפי מטה)