איקבנה

אִיקֶבָּנָה (קאנג'י: 生け花, רומאג'י: Ikebana, מילולית: "סידור פרחים" או "החיאת פרחים"), או קאדוֹ ׁ(קאנג'י: 華道, רומאג'י: kadō, מילולית: "דרך הפרח") היא אמנות סידור פרחים יפנית, אחת משלוש האמנויות הקלאסיות לצד טקס תה היפני (המכונה צ'ה-דוֹ, מילולית דרך התה) וטקס הערכת הקטורת (המכונה קוֹדוֹ, דרך הקטורת) .

בניגוד לסידור פרחים מערבי, המשתמש במספר רב של פרחים והמתמקד ביופי של צבעים, איקבנה מבוססת על סידור הכולל ענפים ועלים עם כמות קטנה של פרחים, ומתמקדת ביופי ומשמעות של קווים. בנוסף, הכלי הוא אחד מיסודות הקומפוזיציה וקובע במידה רבה את סגנון האיקבנה.

איקבנה שואבת משתי הדתות העיקריות של יפן - שינטו ובודהיזם, ואחדים מעקרונות היסוד של שתי הדתות האלה - החיבור לטבע האופייני לשינטו ותרגול האמנות וחוויית היצירה כדרך להתפתחות רוחנית - עיצבו במידה רבה את עקרונותיה המנחים של איקבנה, אשר דורשת מהסידור לבטא את החיות והיופי הפנימי של הצמחים המרכיבים אותו, וגם מדגישה את חשיבות היוצר וחוויית היצירה שלו.

הסגנונות הקלאסיים של איקבנה מאופיינים בריבוי חוקים ומגבלות נוקשים. היצירה הקלאסית מורכבת ממספר קבוע מראש של מרכיבים, אשר לכל אחד מהם תפקיד מוגדר. צורת סידור המרכיבים והיחסים ביניהם יעבירו את המשמעות שהיוצר רצה להעביר דרך היצירה. הסגנונות המודרניים חופשיים יותר ובאים להעביר לצופה את היופי הטבעי של הצמחים.

מקורה של איקבנה, אמנות מסורתית בת יותר מ-600 שנים, בפולחן בודהיסטי, וסידור פרחים שימש בהתחלה (החל מהמאה ה-6) לקישוט המזבח או כמנחה להגשה לרוחות המתים. יותר מאוחר, סידור פרחים החל להתנתק מתפקידו הדתי, והפך לתחביב של בני אצולה. לקראת המאה ה-15, האמנות הפכה להיות פופולרית בקרב אנשים רגילים, והתחילו להתפתח בה חוקים וסגנונות. בתקופה זו קם גם בית הספר הראשון לאיקבנה, אִיקֵנוֹבוֹ, ובאמצע המאה ה-16 נקבעו חוקיו הנוקשים של הסגנון הקלאסי רִיקָה, המייצג נוף אידיאלי. במהלך הסגנון השתנתה האיקבנה בהתאם לתקופה והופיעו סגנונות ובתי ספר חדשים, ובמאה ה-19 הפכה איקבנה מאומנות של גברים בלבד לאמנות שגם נשים יכלו לעסוק בו. היום, קיימים אלפי בתי ספר לאיקבנה, ו-15 מיליון בני אדם ביפן לבדה עוסקים באמנות.

היסטוריה

המנהג של קישוט מזבח בפרחים החל עם חדירתו של בודהיזם ליפן בשנת 538 לערך. בתקופת הייאן, סידור פרחים באגרטל הפך לתחביב פופולרי בקרב בני האצולה, והוא מוזכר רבות במקורות ספרותיים של אותה תקופה. בתקופת קמקורה הופיעה ונכנסה לאופנה טוֹקוֹנוֹמָה - גומחה בחדר יפני, שכללה בדרך-כלל מגילה, סידור פרחים, נר וקטורת. ייתכן כי טוקונומה התפתחה מהמנהג לסדר פרחים בפינת החדר או ליד המיטה. בתקופת מורומאצ'י נערכו תחרויות בסידור פרחים, כאשר במאה ה-15, אחד האומנים הטובים היה סֵנקֵאי מאִיקֵנוֹבוֹ - זהו האזכור הראשון של איקנובו, בית-הספר הראשון לאיקבנה, ברישומים היסטוריים.

משמעות השם איקנובו (池坊) - "בקתה ליד האגם". זהו הכינוי לצריפים במתחם של בית המקדש הבודהיסטי רוֹקָקוּדוֹ שבקיוטו, וגם שם משפחת הכהנים הראשיים של המקדש. מקדש זה נחשב למקורה של איקבנה. המעבר מסידור פרחים לקראת חגים וטקסים לסגנון בעל חוקים הנקרא טָאטֵבָנָה התרחש לקראת סוף תקופת מורומאצ'י, והספר הראשון לאיקבנה נכתב בשנת 1486. לקראת סוף המאה ה-16, התפתח סגנון טָאטֵבַנַה הפשוט לסגנון רִיקָה, סגנון רשמי ונוקשה בעל מערכת חוקים מסובכת. במקביל אליו, היה פופולרי נָגֵירֵה, סגנון נטול חוקים מורכבים אשר מטרתו הייתה להציג את יופים הטבעי של הפרחים. בעוד שרִיקָה שימש לטקסים דתיים וממלכתיים, נָגֵירֵה שימש להנאתם של האנשים הפשוטים. תחת השפעתו של נגירה התפתח הסגנון הקלאסי שוֹקַה, אשר היה מסובך פחות מריקה - לעומת ריקה, הקובע 7 מרכיבי חובה של איקבנה (יַאקוּאֵדָה), יצירת שוקה התבססה על שני ענפי קבע בלבד. יותר מאוחר, התחיל שוקה להתבסס על שלושה ענפים המייצגים את השמיים, הארץ ובני האדם, דבר שהפך אותו לסמל האיקבנה והוליד לא מעט גרסאות בסגנון, היות שכל בית-ספר בחר לפרש שונה את משמעותו של כל ענף ומקומו. בתקופת מומויאמה, הושפעה איקבנה מהפאר שאפיין את האמנות של התקופה, והיצירות היו עשירות יותר בפרחים שונים, כולל פרחים מן המערב. בניגוד לסידור פרחים רגיל, נתפסה איקבנה כאומנות ובני מעמד הסמוראים שעסקו בה ראו בתרגול איקבנה דרך להארה רוחנית.

בתקופת מייג'י ובתקופת טאישו הייתה יפן נתונה להשפעה מערבית, והדבר השפיע גם על איקבנה. בעקבות הרצון של אמני איקבנה מסורתיים לשמור על האמנות מפני השפעות מודרניות, החל תהליך חילוק הסגנונות ריִקַה ושוֹקַה לגרסתם הקלאסית - שוֹפוּטַאי, ולגרסה המודרנית - שיִמפוּטַאי (החילוק הרשמי התרחש רק בסוף המאה ה-20). בתקופת מייג'י איקבנה נכנס כמקצוע חובה לבתי ספר לבנות, ובעקבות כך הפך לתחביב פופולרי מאוד בקרב הנשים היפניות. עידן זה גם התאפיין בריבוי בתי ספר חדשים, אשר כמה מהם - כגון בית הספר אוֹחָרַה, אשר מייסדו המציא את הסגנון מוֹריִבָנַה - תפסו מקום מרכזי לצד אִיקֵנוֹבוֹ. לאחר מלחמת העולם השנייה, עם גדילת ההשפעה המערבית ושינוי סגנון החיים ביפן, נולד הסגנון החופשי באיקבנה, אשר משתמש לא רק בצמחים חיים, אלא גם בצמחים מיובשים, פלסטיק ומתכת. גם מיקומה המסורתי של איקבנה בטוקונומה הלך ונעלם, והיום היא יכולה לשמש לכל מטרת קישוט. ביחד עם אספקטים אחרים של תרבות יפן, התפשטה איקבנה ברחבי העולם המערבי, והיום קיימים בתי ספר לאיקבנה ברוב מדינות המערב.

עקרונות מנחים

על אף השתנותה של איקבנה לאורך השנים וריבוי הסגנונות השונים שלה, מספר עקרונות מנחים מאפיינים את רוב הסגנונות הקיימים, ומייצגים את רוחה של איקבנה.

היופי הטבעי של צמח. לכל צמח יש אופי ייחודי, המגדיר את הצורה בה הוא גדל - למשל, החבלבל תמיד גדל נגד כיוון השעון. התכונות הייחודיות לכל צמח נקראות שוּשוֹ, בעוד המאפיינים המשותפים לכלל הצמחים, כגון הגדילה לכיוון השמש, נקראים שִיזֵן. יצירת איקבנה צריכה לבטא את שניהם - גם את הטבע הייחודי של כל צמח וגם את האופי המשותף של כלל מרכיבי היצירה, להדגיש את יופים וליצור הרגשה של חיות.
התאמה לסביבה. אחד האספקטים החשובים של חיבור איקבנה לטבע היא תלות היצירה בסביבה שלה באופן כללי ובפרט בעונת השנה. הצמחים המרכיבים את האיקבנה, מידת פריחתם ואף האגרטל משתנים בהתאם לעונה - למשל, באביב משתמשים בסלי במבוק בהירים בתור אגרטל, והפרחים יהיו בצורת ניצנים בלבד, בעוד שבסתיו נהוג להשתמש בסלים כהים יותר, ולצד הפרחים יבואו פירות ותותים. הסידור החורפי יהיה צנוע יותר מבעונות אחרות, כדי לשקף את השממה של הטבע המושלג. בנוסף, לקראת מספר חגים בשנה מכינים איקבנה המורכבת מצמחים קבועים האופייניים לאותו חג - כך, איקבנה לקראת ראש השנה תכלול בהכרח ענפי אורן, במבוק ופרחי שזיף ובחג הבנות האביבי, שמצוין ב-6 במרץ, מכינים סידור מפרחי אפרסק עדינים.
ביטוי מחזור החיים של הטבע. בניגוד לסידור פרחים מערבי, המשתמש בפרחים פתוחים, באיקבנה מועדפים בדרך-כלל ניצנים, המאפשר ליוצר ולצופה ליהנות מפתיחתם האיטית, כאשר פריחה מלאה נתפסת כסוף חייו של צמח ותחילת הנבילה. למרות המאמץ של היוצר להאריך את החיים של הצמחים ביצירה, איקבנה אמורה לשקף את הטבע על שלל ההיבטים, כאשר אחד מהם הוא זמניות.
יופי הקו - היופי והמשמעות של יצירת איקבנה מבוסס לא פעם על צורת הענפים והגבעולים המרכיבים את היצירה ועל מצבם אחד ביחס לשני. בסגנונות רבים, במיוחד בסגנונות הקלאסיים, המרכיבים של היצירה (היָאקוּאֵדַה) מוגדרים על פי הזווית והכיוון שלהם. בעקבות זאת, קיים מספר רב של טכניקות המאפשר ליצור במדויק את הכיוון הרצוי של הענף ולשמר אותו.
אסימטריה והרמוניה - בדומה לטבע, איקבנה אינה סימטרית, אך מאוזנת. הסגנונות הקלאסיים מגדירים איך ניתן למקם מרכיבים אחד מול השני כדי ליצור את האיזון, וגם בסגנונות הפשוטים קיימים לפחות שני מרכיבים, המנוגדים אחד לשני ובכך יוצרים את ההרמוניה.
חוויית היצירה והתפתחות רוחנית. מקורה של איקבנה בטקס דתי, ובמשך מאות שנים נחשב סידור פרחים לאמנות גבוהה ולדרך התפתחות רוחנית. אמנם איקבנה לא חייבת להתבצע לפי חוקים נוקשים או להיות מלאה במשמעות פילוסופית עמוקה, אך היוצר, רעיונותיו, מחשבותיו ומצב רוחו תופסים חלק מרכזי ביצירה.

סגנונות

רִיקָה

רִיקָה זהו הסגנון הרשמי והמורכב ביותר של איקבנה, אשר מטרתו לבטא את היופי של הנוף הטבעי, והוא מתחלק לסגנון מסורתי, ריקה שוֹפוּטַאי, וסגנון מודרני, ריקה שִימפוּטַאי. יצירת ריקה שופוטאי מורכבת מתשעה מרכיבים, הנקראים יָאקוּאֵדַה או דוֹגוּ. בהתחלה, כללה יצירת ריקה 7 יאקואדה בלבד, אשר סימלו את המרכיבים השונים של הנוף האידיאלה: פסגה גבוהה ברקע, גבעה לידה, מפל הזורם על הגבעה, עיר העומדת למרגלות הגבעה, העמק שמאחורי הפסגה הגבוהה, הצד השמשי והצד המוצל של הנוף.^[1] לקראת סוף המאה ה-19, התווספו שני מרכיבים נוספים לסגנון, שמות היאקואדה השתנו ומשמעותם ותפקידם הפכו למופשטים יותר. למשל, המרכיב שִין הוא המרכיב הארוך ביותר (אורכו גדול פי אחד וחצי מאורך האגרטל), והוא הענף שקובע את מיקום שאר המרכיבים. נַאגַאשי זהו המרכיב שממוקם הכי נמוך אשר תפקידו לתת הרגשת תנועה ליצירה, ואילו מאֵאוֹקִי זהו המרכיב שמכוון קדימה ומאזן את היצירה.^[2] הסידור גם לוקח בחשבון את אופן הצמיחה של הצמחים - באסכולות מסוימות, מקובל לסדר את ענפי עצים ושיחים גבוה יותר מצמחים נמוכים. הגרסה המודרנית של ריקה, ריקה שִימפוּטָאי, שמה דגש על הקונטרסט בין המרכיבים שלה. במקום תשעה יאקואדה של ריקה הקלאסית, בריקה המודרנית שני מרכיבים בלבד - שוּ ויוֹ, אשר יוצרים קונטרסט אחד עם השני. יצירה אחד יכולה להכיל יותר מסט אחד של שו ויו.

שוֹקָה

שוֹקַה (או סֵיקַה) הוא סגנון פשוט יותר, אך רבים אומרים שזהו הסגנון הקשה ביותר. מטרתו של שוקה - לבטא את היופי, את האנרגיה ואת החיות של הצמחים. לכן, הסגנון מייחס חשיבות מיוחדת לביטוי שוּשוֹ ושיִזֵן של הצמחים. הפרחים מסודרים באגרטל גבוה וסימטרי עם פיה מתרחבת.

גם סגנון זה מתחלק לגרסה קלאסית, שוקה שופוטאי, וגרסה מודרנית, שוקה שימפוטאי. יצירת שוקה שופוטאי כוללת שלוש יאקואדה, המכונים שִין, סוֹאֵה וחִיקָאֵה, או בשמם היפני, טֵן, צִ'י וגִ'ין, אשר מסמלים בהתאמה את השמים, הארץ ובני האדם. היחס בין אורכי הענפים האלה הוא 7:5:3, כאשר שין זהו הענף הארוך ביותר ואורכו פי שניים-שלושה מאורך האגרטל. בזמן הסידור, יש להתייחס לצד השמשי והצד המוצל שלו, כאשר סואה חייב להימצא בצד השמשי.^[3] בתי ספר שונים מייחסים משמעות שונה לענפי המשולש - בעוד שברוב בתי הספר הענף הארוך מייצג את השמיים, לפי בית הספר איקנובו הענף העומד במרכז היצירה, הוא זה שמייצג את האדם . כך, ניתן ליצור שוקה מסוג אחד של צמחים, כאשר מטרתו של האמן להדגיש את יופיו של הצמח הספציפי, או משניים או שלושה סוגים כדי להדגיש את יופי השילוב ביניהם.

שוקה שִימפוּטַאי זהו סגנון חופשי יותר, ומורכב משני מרכיבים בלבד, בדומה לריקה שימפוטאי - שוּ ויוֹ. הסגנון מייצג את היופי הבלתי מאוזן המלא בניגודים, לעומת שוקה הקלאסי המייצג את האיזון וההרמוניה שביופי הטבעי.

נָגֵירֵה

סגנון נָגֵירֵה דומה לסגנון השוקה, אך הוא פשוט יותר ואין בו מערכת חוקים נוקשה. משמעות המילה נגירה - "זרוק לתוך", ובסגנון זה לא נהוג להשתמש בטכניקות מורכבות כדי לקבע את מיקום וכיוון הענפים. בדומה לשוקה, גם בנגירה קיימים שלושת היָאקוּאֵדָה שין, סוֹאֵה וחִיקָאֵה, אך בניגוד לשוקה, לא מיוחסת להם משמעות פילוסופית ספציפית. נגירה התפתח מסגנון המכונה צָ'אבָנַה, אשר שימש לקישוט חדר תה, ובדומה לטקס תה עצמו, היה קיצוני בפשטותו. סגנון צ'אבנה קיים עד היום ולא השתנה במשך מאות שנים של קיומו.

בניגוד לסגנונות הקלאסיים, ענפי היצירה יכולים להתקופף נמוך יותר משפת האגרטל, ועל-פי מידת הנטייה של שין, הענף הארוך ביצירה, מחלקים את האיקבנה לזקופה (צ'וֹקוּטָאי), נוטה (שָאטָאי) ונשפכת (סוֹאִיטָאי). הפרחים מסודרים באגרטל צר בצורת גליל.

מוֹריִבָנַה

זהו סגנון חדש יחסית, אשר פותח בתחילת המאה ה-20. בניגוד לשאר הסגנונות, משתמש מוריבנה באגרטלים נמוכים ורחבים. משמעות המילה מוריבנה - "הערמת פרחים", ומטרת הסגנון להציג עושר של הצורות הטבעיות של פרחים וצמחים, אשר ניתן לראות אותו מכל הכיוונים. גם בסגנון זה מופיעים שלושת היאקואדה שין, סואה וטאי, ובדומה לנגירה, ניתן ליצור איקבנה זקופה, נוטה או נשפכת.

הסגנון החופשי (ג'וּקָה)

בניגוד לכל שאר סגנונות האיקבנה, אשר מטרתם להציג את היופי הטבעי של הפרחים, הסגנון החופשי שואף ליצור יופי דרך יצירתיות האמן, ללא הגבלה בחומרים או חוקי סידור כלשהם. בנוסף לצמחים אמתיים, בסגנון החופשי ניתן להשתמש בצמחים מיובשים, נייר, פלסטיק, או מתכת. כמו כן, ניתן לגזור את העלים והפרחים ולשנות את צורתם, דבר שאינו נהוג באיקבנה המסורתית יותר.

סגנונות אחרים

בנוסף לחמשת הסגנונות הגדולים המתוארים מעלה, קיימים סגנונות רבים שהתפתחו במהלך ההיסטוריה הארוכה של איקבנה בבתי הספר השונים. להלן דוגמאות לכמה מסגנונות כאלה.

רִימפָה, או רִינפַה - סגנון התפתח בתקופת אדו והושפע מהציורים של אמנים מבית-ספר רימפה. הסגנון המפואר הזה משתמש לרוב בכמות גדולה של פרחים, לעיתים פרחים גדולים ואקזוטיים.
מוֹריִמוֹנוֹ - סגנון המשלב ביצירות איקבנה פירות, ירקות וחפצי נוי קטנים.

טכניקה

שימוש נכון בצמחים

יצירת איקבנה מורכבת מכמות קטנה יחסית של צמחים, ועל-כן על האמן לבחור בקפידה את הצמחים בהם הוא ישתמש. לכל צמח אופי ומשמעות, המוגדרים במידה רבה על ידי השוּשוֹ שלו - כך במבוק, אשר לעולם אינו מתקפל, מסמל איתנות, האדמונית מסמלת עושר, ואילו החרצית, הפרח הקיסרי ביפן, מסמלת נצחיות וחיים ארוכים. יש להתאים את הפרח לאירוע - אותן החרציות משמשות בדרך-כלל לקישוט אירועי פרישה משירות ציבורי, או לאירוח אנשי ציבור חשובים.

מיקום הצמחים

בגלל חשיבות המיקום המדויק של הצמחים כביטוי הרעיון של היוצר ושימור היצירה במצב קבוע, קיימות טכניקות מיקום רבות באיקבנה. סגנונות רבים, כגון ריקה, שוקה ומוריבנה משתמשים בקֵנזָאן - מחזיק שטוח עם מחטים, אשר עליהם או ביניהם מולבשים גבעולי הצמחים. סגנונות אחרים, כגון הנגירה משתמשים במנגנונים פשוטים כדי להחזיק את הענפים בזווית הרצויה - לדוגמה, בעזרת קוֹמִי, מחזיק בצורת V שעשוי מענף מתפצל המוכנס לתוך האגרטל לפני הסידור, ניתן למנוע את תזוזת הצמחים בתוך האגרטל. מנגנון נוסף, קוּבַרִי, מורכב מענף מתפצל בצורת Y וענף נוסף העובר דרך אזור הפיצול, כך שבאמצע נוצר מרווח קטן יחסית. מנגנון זה משמש בעיקר את הסגנונות הקלאסיים, בהם הצמחים לא צריכים לגעת בקצה הכלי.

כדי להקנות לענפים את הזווית הרצויה, משתמשים בחוטי מתכת. או בטריז - חותכים את הענף, מקפלים אותו עד שנוצר סדק בקיפול, ולתוך הסדק מכניסים חתיכת עץ, שמחזיק את הענף המקופל במקום הנכון.

שימור הצמחים

לשם הארכת חייהם של צמחים באגרטל, נוקטים במספר צעדים בחיתוך בסיס הצמח - כגון חיתוך בתוך מים ושריפת קתוות, כדי שהפרח יספוג מים בעת החיתוך. בנוסף, ניתן להשתמש בכימיקלים המאריכים את חיי הצמח או בחומרים ביתיים, כגון מלח בישול.^[4]

בתי ספר

הוותיק והגדול מבין בתי הספר לאיקבנה הוא אִיקֵנוֹבוֹ, אשר נמצא במקדש רוֹקָקוּדוֹ בקיוטו. ההיסטוריה של בית הספר מונה יותר מ-500 שונה, ומכאן בא סֵנקֵי איקנובו, אחד מאמני האיקבנה הראשונים המוזכרים בכתב. שני בתי ספר גדולים נוספים הם בית הספר אוֹחַרַה, אשר מקימו, אוּנשִין אוֹחָרַה, המציא את הסגנון מוריבנה; וסֹגֵטסוּ, בית ספר שהוקם בשנת 1927 ועשה דגש על הסגנון החופשי ועל הזמינות והפצה של איקבנה. כל אחד משלושת בתי הספר הגדולים מונה יותר ממאה אלף מורים ויותר ממיליון תלמידים; מלבדם, קיימים ביפן לבדה יותר מ-3000 בתי ספר שונים, וכמות האנשים העוסקים באיקבנה ביפן עולה על 15 מיליון. חלק מבתי הספר או סניפיהם מאוחדים תחת הגג של ארגונים שונים, כגון הארגון הבינלאומי לאיקבנה, אשר הוקם בשנת 1956 ומונה היום למעלה מ-9000 חברים.

ראו גם

אסתטיקה יפנית

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

[1] ttp://www.aisf.or.jp/~jaanus/deta/i/ikebana.htm

[2] [1]

[3] ttp://ikebanabyjunko.co.uk/Shoka.htm

[4] Wa-Shoi.com

[1]

[2]

[3]

[4]