חוקת מייג'י
|
| ערך זה הוא חלק מסדרת ממשל ופוליטיקה של יפן |
אגפים מנהליים
נושאים קשורים
|
חוקת האימפריה היפנית (ביפנית: 大日本帝国憲法), הידועה יותר בשם חוקת מייג'י (明治憲法), הייתה רשימת חוקי היסוד של האימפריה היפנית, שעמדה בתוקף מ-29 בנובמבר 1890 ועד 2 במאי 1947.
לאחר רסטורציית מייג'י שהתרחשה ב-1868 נטתה הנהגת יפן לכיוון מונרכיה חוקתית, שהתבססה על הדגם הפרוסי. על פי דגם זה, מילא קיסר יפן תפקיד פעיל בממשלה, והחזיק בהשפעה פוליטית ניכרת, בעיקר בנושאי יחסי חוץ ודיפלומטיה, אותה חלק עם בית נבחרים. בית הנבחרים היה אחראי לענייני פנים. הרסטורציה השיבה את הכוח הפוליטי לקיסר לאחר יותר מאלף שנים, ובעקבותיה עברה יפן תקופה רבת תהפוכות ושינויים בתחומים חברתיים ופוליטיים, והמדינה עברה תהליך התמערבות שנועד להביאה לרמת הקדמה של העולם המערבי. אחת מתוצאות החוקה החדשה הייתה כינון הממשלה הפרלמנטרית הראשונה באסיה.
חוקת מייג'י הציבה גבולות ברורים לרשות המבצעת ולאבסולוטיזם של הקיסר, ואף העניקה לרשות השופטת עצמאות שיפוטית. עם זאת, ניסוח החוקה היה עמום וסתר עצמו במקרים רבים. פרשנות החוקה במקרים אלה הייתה נתונה לשיקוליהם של מנהיגי הממשלה והמפלגות. מצב זה הוביל למתיחות מתמדת בין התומכים במשטר אוטוריטרי לבין התומכים במשטר ליברלי-דמוקרטי.
בעת כניעת יפן ב-2 בספטמבר 1945 נטלו בעלות הברית את הריבונות על האימפריה היפנית, והשעו את חוקת מייג'י. במהלך תקופת הכיבוש האמריקאי החליף המפקד העליון של כוחות הברית, גנרל דאגלס מקארתור, את חוקת מייג'י בחוקה חדשה, שהחליפה את השלטון הקיסרי בדמוקרטיה ליברלית, על פי הדגם המערבי, ושבה ניטלה מן הקיסר כל סמכות מעשית.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]טרם אימוץ חוקת מייג'י לא הייתה ביפן כל חוקה אחרת. מערכת משפטית-חוקתית, שהתבססה על דגם סיני, ובבסיסה בירוקרטיה מריטוקרטית, הונהגה במאה ה-6 ופעלה תחת הקיסר. חלק מחוקים אלה היו עדיין בתוקף בעת רסטורציית מייג'י. עם זאת, שיטה זו איבדה מהשפעתה בתקופת הייאן (המאה ה-10), עם עליית מעמד הלוחמים, והפכה לסמלית בלבד עם עליית שוגונות קמקורה לשלטון ב-1185. הביורוקרטים הבכירים המשיכו להחזיק בתאריהם, אך סמכויותיהם נשללו מהם, והקיסר הפך לסמל בלבד ואיבד כל כוח פוליטי.
בראשית תקופת מייג'י התקיים דיון ציבורי בנוגע לשאלת החוקה הכתובה. גורמים שמרנים חששו מכל דבר דמוקרטי או רפובליקני, והעדיפו שינויים הדרגתיים. לעומתם, תנועת החירות וזכויות האנשים דרשה את כינונה המידי של אספה לאומית, וקבלת חוקה כתובה.
ניסוח
[עריכת קוד מקור | עריכה]איטו הירובומי התמנה לעמוד בראש משרד ממשלתי שתפקידו היה לחקור סוגים שונים של חוקות, וב-1882 הוא הוביל משלחת למסע מסביב לעולם שמטרתה הייתה בחינת חוקות שונות ללא תיווך. חוקת ארצות הברית נפסלה בשל היותה ליברלית מדי, והשיטה הבריטית נפסלה בגלל היותה מסורבלת מדי ומעניקה כוח רב מדי לפרלמנט. השיטות הצרפתית והספרדית נחשבו קרובות מדי לדספוטיזם. המבנה החוקתי של הקיסרות הגרמנית, ובייחוד זו של פרוסיה, היה המתאים ביותר ליפן, לפי ראיית המשלחת.
איטו דחה גם מספר רעיונות, שלפי דעתו לא התאימו ליפן, שכן הם נבעו מהנצרות. הוא אף הוסיף התייחסות לקוקוטאי, או "הישות הלאומית" של יפן, המספק הצדקה לסמכותו של הקיסר, בשל מוצאו האלוהי ושושלת הקיסרים שלא נקטעה, ובשל הקשר המיוחד הקיים בין הנתינים לשליט.[1]
ממשלה חדשה בראשותו של איטו החליפה את מועצת המדינה הזמנית ב-1885, והתפקידים הביורוקרטים שנוסדו במאה ה-6 בוטלו. את מקומם תפסה המועצה הקיסרית ב-1888, שתפקידיה היו בחינת נושא החוקה וייעוץ לקיסר מוצוהיטו.
את ועדת החוקה הרכיבו אינואואה קוואשי, קנקו קנטרו, איטו מיוג'י ואיווקורה טוטומי, יחד עם מספר יועצים זרים, בעיקר גרמנים, בראשם המשפטן היהודי-גרמני אלברט מוסה. הנושא המרכזי בו עסקה הוועדה היה מציאת האיזון בין הריבונות הנטועה בקיסר, לבין גוף נבחר מחוקק שבכוחו להגביל את סמכויות הריבון. לאחר מספר טיוטות, הגישה הוועדה לקיסר את הנוסח הסופי באפריל 1888.
הכרזה רשמית
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקיסר מוצוהיטו הכריז רשמית על החוקה החדשה ב-11 בפברואר 1889, אך היא נכנסה לתוקפה רק ב-29 בנובמבר 1890. המושב הראשון של הדיאט של יפן נערך באותו היום. המבנה הארגוני של הדיאט הציג השפעות בריטיות, בעיקר הכללת בית לורדים ונאום מן הכס, אותו ערך הקיסר באותו יום. חלקה השני של החוקה, שעסק בזכויות האזרחים, נשא דמיון לחוקות בנות התקופה באירופה ובצפון אמריקה.
סעיפים עיקריים
[עריכת קוד מקור | עריכה]מבנה
[עריכת קוד מקור | עריכה]חוקת מייג'י הכילה 76 סעיפים בשבעה פרקים. לרוב כוללים העתקי החוקה את הפתיחה המכילה את השבועה הקיסרית ואת ההכרזה הרשמית מטעם הקיסר אודות קבלת החוקה. שבעת הפרקים הם:
- הקיסר (סעיפים 1 - 17)
- זכויותיו וחובותיו של הנתין (18 - 32)
- הדיאט הקיסרי (33 - 54)
- השרים והמעוצה הקיסרית (55 - 56)
- סמכות שיפוטית (57 - 61)
- כלכלה (62 - 72)
- חוקים נוספים (73 - 76)
ריבונות קיסרית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בניגוד למחליפתה, חוקת מייג'י התבססה על עיקרון הריבונות הטמון באופן טבעי בקיסר, על סמך השושלת הקיסרית של יפן. סעיף 4 קובע ש"הקיסר עומד בראש האימפריה ומבטא בעצמו את זכות הריבונות". הקיסר מחזיק בכוחן של שלוש רשויות הממשלה, אף על פי שאישור הדיאט נדרש גם הוא לחקיקת חוקים. חוקי המדינה נכתבו בשם הקיסר.
ישנם מספר סעיפים הסותרים זה את זה בנוגע למי הסמכות העליונה, לקיסר או לחוקה. סעיף 3 קובע ש"הקיסר קדוש ולא ניתן לחללו", סעיף שהכניסו גורמים שמרנים על מנת לחזק את מעמד הקיסר אל מול החוקה. לעומת זאת, סעיף 4 מגביל את הקיסר בכך שהוא קובע שכל זכויותיו מוגבלות לכתוב בחוקה. סעיף 11 מעניק את השליטה בצבא ובצי לקיסר. סעיף זה היה נתון לפרשנות לפיה אין הצבא או הצי נתונים לשליטתו של אף מנגנון, מלבד הקיסר. לעומת זאת, סעיף 55 קובע שפקודותיו של הקיסר חסרות מעמד חוקי עד אישורן על ידי "שר המדינה". מצד שני, שרים אלה מונו ופוטרו על ידי הקיסר, ללא צורך באישור הממשלה.
זכויותיו וחובותיו של הנתין
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- חובות: החוקה קובעת שחובותו של כל אזרח יפני לקיים את הכתוב בחוקה (פתיחה), לשלם מיסים (סעיף 21) ולשרת בצבא, אם נדרש לכך (סעיף 20).
- זכויות:
- הזכות להתמודד למשרה ציבורית (סעיף 19)
- חופש התנועה (סעיף 22)
- הזכות להליך הוגן (סעיף 23)
- הזכות להעמדה לדין מול שופט (סעיף 24)
- הגנה מחיפוש או כניסה בכוח לבית (סעיף 25)
- הגנה על פרטיות כתבים ומכתבים (סעיף 26)
- זכות הקניין (סעיף 27)
- חופש דת (סעיף 28)
- חופש הביטוי וההתארגנות (סעיף 29)
- זכות העתירה לממשלה ללא חשש מעונש (סעיף 30)
גופי הממשלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקיסר החזיק בסמכויות הרשות המבצעת והיה רשאי למנות ולפטר את כל שרי הממשלה. הזכות להכריז מלחמה הייתה גם כן בלעדית בידי הקיסר, וכמו כן הזכות לכרות ברית שלום, להכתיב הסכמים ואמנות, לפזר את בית הנבחרים ואף לחוקק חוקים. בנוסף, הייתה השליטה על צבא יפן ועל הצי הקיסרי היפני נתונה בידי הקיסר, ולא בידי הדיאט. החוקה קבעה גם שחברי הממשלה אחראים אך ורק בפני הקיסר, ולא בפני הדיאט.
במסגרת החוקה הוקם גוף מחוקק שהתחלק לשני בתים: הבית העליון, בית האצילים, שבו היו חברים חברי המשפחה הקיסרית, בני האצולה היפנית ואנשים שהקיסר מינה באופן אישי; ובית תחתון, בית הנבחרים, שחבריו נבחרו על ידי ציבור הבוחרים, שבאותה עת היו רק גברים בעלי רכוש. סמכות החקיקה הייתה משותפת לדיאט ולקיסר, ועל מנת שהצעה תהפוך לחוק, נדרשה הסכמת כל הגורמים. עם זאת, לדיאט הייתה הזכות ליזום חקיקה ולאשר את תקציב המדינה.
תיקונים
[עריכת קוד מקור | עריכה]סעיף 73 נתן מענה לצורך בתיקונים לחוקה. הסעיף קבע שעל מנת להתחיל בדיון על התיקון, על הקיסר למסור לדיאט את הצעת החוק, בדמות הכרזה או פקודה. על מנת לדון בנושא נדרשה נוכחות של לא פחות משני שלישים מחברי הדיאט, ועל מנת לקבל את התיקון נדרשה תמיכתם של לפחות שני שלישים מהנוכחים. לאחר מכן עבר התיקון לאישור הקיסר, ובסמכותו היה להטיל עליו וטו. אף על פי כן, מעולם לא הוגשה בקשה לתיקון החוקה, מיום כינונה ב-1890, ועד החלפתה ב-1947.
על מנת לשמור על רציפות חוקתית, כאשר הוחלפה חוקת מייג'י בחוקה החדשה ב-1947 נעשתה קבלת החוקה החדשה בדרך של תיקון חוקת מייג'י. עם זאת, על פי סעיף 73 לחוקת מייג'י, היה צורך באישור הקיסר על מנת לערוך כל שינוי, ואכן חוקת 1947 קיבלה את אישור הקיסר הירוהיטו. אך אישור זה עמד בניגוד לאמור בחוקה החדשה, שקבעה שהחוקה עצמה ואישורה נתון בידי אזרחי המדינה.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- בן־עמי שילוני, יפן המודרנית, תל אביב: שוקן, 1997, עמ' 104–117.
- Akita, George. Foundations of Constitutional Government in Modern Japan, 1868-1900. Harvard University Press, 1967.
- Beasley, William G. The Rise of Modern Japan. Palgrave Macmillan, 2000. ISBN 9780312233730.
- Jansen, Marius B. The Making of Modern Japan. Harvard University Press, 2000. ISBN 9780674003347
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- חוקת האימפריה היפנית, בספריית הדיאט
- גרסת PDF של חוקת מייג'י, בארכיב הלאומי של יפן
- חוקת מייג'י, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Beasley, עמודים 79 - 80
