במכתב, שהתגלה בחפירות ארכאולוגיות במצרים העתיקה, הזהיר אב את בנו שלא להצטרף לשירות השליחים המלכותי. האב כתב לבנו שאם יבחר להפוך לשליח נושא מכתבים, עליו למהר ולהכין את צוואתו. האב המודאג תיאר במכתבו כיצד חייו של השליח מצויים בסכנה מתמדת וכי הוא צפוי להתקפות בדרכו הן מצד חיות רעות והן מצד שודדי דרכים.
הסכם שנחתם בין בריטניה וצרפת התיר להוביל דברי דואר בין שתי המדינות לא רק באמצעות הדואר הממלכתי, אלא גם באמצעות ספינות פרטיות. במספר ערי נמל בצרפת, בריטניה ואיי התעלה הוצבו תיבות דואר מיוחדות אליהן שולשלו המכתבים, והתיבות נאספו על ידי קברניטים של ספינות פרטיות שהצטרפו להסכם והובלו על סיפון האוניה אל צידה האחר של תעלת למאנש. עם ההגעה לנמל היעד מסר הקברניט את התיבה הנעולה לבית הדואר הממלכתי, שם נפתחה התיבה, המעטפות נספרו, והוחתמו בחותמת מיוחדת שכללה את האותיות MB, ראשי תיבות של המונח "תיבה נודדת" (Moveable Box באנגלית, Bôite Mobile בצרפתית)[1]. קברניט הספינה שהוביל את התיבה הנודדת קיבל בשכרו סכום של פני אחד עבור כל מכתב שהיה בתיבה. שירות זה המשיך לפעול ברציפות עד פרוץ מלחמת העולם השנייה, ב-3 בספטמבר 1939.
החל ממועד זה ועד שנת 1250 לפנה"ס פעל במצרים העתיקה שירות דואר יעיל שכלל שליחים רגליים ורכובים. הדואר המלכותי המצרי קישר את עיר הבירה עם מוצבי הגבול של האימפריה, ואפשר למושלים ומלכי החסות של מצרים להעביר דיווחים שוטפים אל ארמונו של פרעה.
עם עלייתה של שושלת צ'ואו לשלטון בסין, הוקם בממלכה שירות שליחים מאורגן ויעיל. קודם לכן התבססה העברת הידיעות בסין על שליחים רגליים שהעבירו מסרים בעל פה ועל איתות במשואות אש. השירות החדש התבסס על רשת של דרכי דואר ותחנות דואר, בהן הובלו הידיעות הכתובות באמצעות מרכבות רתומות לסוסים (בפסל מתקופת שושלת צ'ואו ניתן לראות דוגמה של נהג מרכבה האוחז במושכות). בהמשך הוחלפו המרכבות בפרשים רכובים על סוסים ובשליחים רגליים.
קרלו מרטי (Carlo Maratti), איטלקי שהתגורר במצרים והקים בשנת 1820 שירות דואר פרטי באלכסנדריה, פתח סניף בקהיר. הוא העניק לעסק שניהל את השם דואר אירופה (אנ') (Posta Europea)[1]. לאחר פטירתו של מרטי בשנות החמישים של המאה ה-19, עבר שירות הדואר לידיהם של אחיינו טיטו צ'יני (Tito Chini) וידידו של האחיין ג'יאקומו מוצי (Giacomo Muzzi) אשר הרחיבו מאוד את פעילות הדואר והקימו סניפים בכל רחבי מצרים. יעילותו של דואר אירופה הובילה את ממשלת מצרים לבטל את הדואר הממלכתי ולהפקיד את העיסוק בהובלת דברי דואר בידי השירות של מוצי.
ויליאם ב. פרוט (William B. Perot), מנהל בית הדואר של העיר המילטון בירת ברמודה, הנפיק בולי דואר מקומיים. מטרת ההנפקה הייתה לאפשר ללקוחות למסור מכתבים למשלוח גם בשעות בהן בית הדואר היה סגור. פרוט הטביע את חותמת הדואר של המילטון על פיסות נייר, הוסיף את חתימתו במרכזה של כל חותמת, ומכר כל אחת מפיסות הנייר המוחתמות במחיר של פני אחד.
פרוסיה ואוסטריה הקימו במשותף את איגוד הדואר האוסטרו-גרמני (אנ'). האיגוד הוקם במטרה לפשט את הטיפול בהעברת הדואר בין שתי המדינות, לזרז את מהירות הובלתו, ולהוזיל את עלות המשלוח. בשנים שלאחר מכן הצטרפו לאיגוד מנהלות הדואר של חמש עשרה מדינות גרמניות נוספות, וארגון הדואר של בית תורן וטקסיס (אנ'). איגוד הדואר האוסטרו-גרמני פעל במשך 12 שנים, והעקרונות שהתגבשו במסגרתו שימשו בסיס להקמת איגוד הדואר העולמי.
סוּנְגַי אוּג'וֹנְג (Sungei Ujong), אחת ממדינות מאלאיה (אנ'), הנפיקה את בולי הדואר הראשונים שלה. סוּנְגַי אוּג'וֹנְג סופחה למדינת נֶגְרִי סֶמְבּילַן והפסיקה להנפיק בולים בשנת 1895.
האגודה הבולאית של קנדה (אנ') קיבלה אישור לצרף לשמה את התואר מלכותית (Royal), והפכה לאגודה הבולאית המלכותית של קנדה (Royal Philatelic Society of Canada)[1].
בית הדואר הראשון נפתח בעיר ויקטוריה שבאי ונקובר בקנדה. בית הדואר פעל במשרד רואה החשבון של חברת מפרץ הדסון. החברה הובילה את דברי הדואר לארצות הברית וחזרה ללא כל תשלום, והמשיכה לעשות זאת עד שנת 1857.
עם איחודה של סין תחת שלטון שושלת צ'ין, הוחל בהקמת שירות העברת ידיעות מרכזי. התשתית שתמכה בהפעלת השירות כללה סלילת רשת מסועפת של דרכי דואר, בניית תחנות מנוחה במרחק של כחמישה קילומטרים זו מזו, וייסוד תחנות דואר מרכזיות כל 15 קילומטרים. תחנות אלו כללו אורוות להחלפת סוסים ובתי מלאכה לתחזוקת מרכבות הדואר.
דייוויד דייל ביוקנן (David Dale Buchanan)[1] ייסד את העיתון העד (אנ') (The Witness) בעיר פיטרמריצברג (אנ') שבחבל קוואזולו-נטאל שבדרום אפריקה. הוא הקים שירות דואר המבוסס על רצים אשר הובילו עיתונים ומכתבים אל עיר המחוז דרבן, מסע שנמשך יומיים. שירות הדואר פעל עד שנת 1850.
חברת מכונות הדואר של פיטני (Pitney Postal Machine Company), אשר נוסדה בשנת 1902 על ידי ארתור פיטני (אנ'), שינתה את שמה לשם חברת מכונות הביול האמריקאית (American Postage Meter Company). זה היה השימוש הציבורי הראשון במונח מכונת ביול (Postage Meter).
עם עלייתה של שושלת האן המערבית לשלטון בסין, הורחבה מאוד רשת הדואר שהוקמה בתקופת שושלת צ'ין. אמצעי התחבורה המועדף היו מרכבות רתומות לסוסים, אשר סווגו למספר קטגוריות בהתאם למספר הסוסים ואיכותם.
בולי הטלגרף המוקדמים ביותר הונפקו בבריטניה על ידי חברת אלקטריק טלגרף (אנ') (Electric telegraph Co). הם הונפקו במתכונת של בול מודפס על טופס משלוח מברק, וערכו הנקוב של הבול היה לירה שטרלינג אחת. בשנת 1854 הדפיסה החברה גם בולי טלגרף דביקים.
מרבית תושבי טריסטן דה קונה חזרו אל האי לאחר שהות של כשנתיים בבריטניה. 264 התושבים נאלצו לפנות את טריסטן דה קונה ב-10 באוקטובר 1961, בעקבות התפרצות הר הגעש פסגת המלכה מרי (אנ') שבמרכז האי.
מנואל דה איססי (ספ'), סוחר יינות ספרדי שהתגורר בלונדון ושימש כקונסול כבוד של ספרד בבריטניה, הקים התארגנות פרטית שנקראה בשם "אגודת הדואר הבין-לאומי והקולוניאלי" (The International and Colonial Postage Association)[1]. חברי האגודה פעלו לקידום קשרי הדואר בין מדינות שונות, ורעיונותיהם זכו לתמיכה מצד מדינות שונות באירופה. מותו של מנואל דה איססי בשנת 1854 הוביל לפירוק האגודה בטרם הצליחה לגבש הסכמי דואר של ממש, אולם הרעיונות שעלו במסגרת פעילות האגודה שימשו במועד מאוחר יותר לגיבוש ההסכמים של איגוד הדואר העולמי.
בתקופת שלטונה של שושלת האן המזרחית בסין, שלח הגנרל באן צ'או (אנ') את השגריר גאן יינג (אנ') על מנת ליצור קשר עם האימפריה הרומית. גאן יינג הצליח להגיע רק עד לגבול, אולם כתב דיווח מפורט שכלל ידיעות שהצליח לאסוף על האימפריה הרומית, אותה כינה בשם "דקין", או "טצ'ין (אנ')". דיווח זה נכלל בחיבור ההיסטורי ספר האן המאוחרת שנערך במאה החמישית. בין היתר ציין גאן יינג בדוח ידיעה שהשיג אודות מערכת הדואר הרומית: "הם ייסדו מערכת דרכים להעברת ידיעות הכוללת תחנות דואר מטויחות וצבועות בלבן במרחקים קבועים לאורך הדרך".
בדיווחים מממלכת וֵיי בסין תוארה מערכת הדואר של האימפריה הפרתית, אותה כינו הסינים בשם "אַנְסִי" (אנ') (Anxi). על פי תיאור זה כללה מערכת הדואר הפרתית רשת של תחנות דרכים, דומה לזו שהייתה קיימת בסין, שביניהן נעו מרכבות הדואר. בתקופת שלטונה של ממלכת ויי בוטל בסין השימוש במרכבות להובלת דואר, וזאת עקב העלות הגבוהה של תחזוקת המרכבות, והן הוחלפו בשליחים שנעו ברגל או רכבו על סוסים.
הבולים של קֶדַהּ, אחת ממדינות מאלאיה (אנ'), נכנסו לשימוש במדינת פֶּרְלִיס. הסדר זה פעל עד שנת 1942, כשהיפנים, אשר כבשו את פרליס במהלך מלחמת העולם השנייה, הנהיגו בולי כיבוש מיוחדים.
בעקבות הפיכה צבאית ביפן הוחלף השלטון והונהגו שורה של רפורמות, אשר נקראו בשם רפורמת טאיקה. פוג'יוורה נו קמטרי (אנ'), אחד ממנהיגי ההפיכה הצבאית והראשון בתולדות יפן שמונה לתפקיד השר לענייני פנים (אנ'), היה בין מובילי הרפורמה שהובילה ליצירת שלטון מרכזי ביפן. כחלק מרפורמה זו הוקמה מערכת דואר שכללה מערך של שליחים ובניית תחנות מנוחה לאורך הדרכים שקישרו בין מרכזי השלטון העיקריים ברחבי יפן.
ז'אן-בטיסט מונס (אנ') החל לסחור בבולי דואר בחנות ספרים בבריסל, בלגיה. עד כמה שידוע, מונס היה סוחר הבולים הראשון בעולם, והוא נודע לימים כאחד מבכירי סוחרי הבולים ומחשובי המוציאים לאור של ספרות בולאית.
במחצית המאה ה-12 החלה גילדת הקצבים בגרמניה להפעיל את דואר הקצבים (גר'). לרשות הקצבים בגרמניה של ימי הביניים עמדו סוסים ועגלות, והם נדרשו לנסוע מעיר לעיר על מנת לפקוד את שוקי הבהמות ולקנות את הבקר שנועד לשחיטה. הם החלו להוביל בדרכם גם מכתבים, וסיפקו בכך שירות לתושבי הערים שבהן פעלו. שירות הדואר של הקצבים התפתח לאורך השנים, להפך לאחד משירותי הדואר החשובים בגרמניה. השליחים של דואר הקצבים נהגו לשאת עימם קרן של בהמה ולתקוע בה כאשר התקרבו אל יעדם, וזאת כדי להודיע לתושבים שהמכתבים הגיעו. קרן זו הפכה לסמל של ארגוני דואר רבים ברחבי העולם.
דואר הקצבים המשיך לפעול יותר מ-500 שנים עד אשר הולאם בשנת 1637 על ידי מונופול הדואר הממלכתי בגרמניה בשליטת תורן וטקסיס (אנ').
במחצית המאה ה-12 נוסד בעיר ברמן שירות דואר עירוני. עם השנים הרחיב שירות דואר זה את היקף פעילותו וקישר את נמל העיר ברמן עם נמלים ויישובים נוספים שהשתייכו לברית ערי ההנזה.
ברנט מרקוס (קט'), סוחר עשיר תושב העיר ברצלונה שבספרד, הקים שירות דואר לשירות הסוחרים בעיר. השליחים, אשר נודעו בשם "טרוטרס" (Troters), לבשו מדים מיוחדים ונדרשו לנהל רישום מסודר של זמני משלוח המכתבים ונתיבי העברתם. שירות הדואר קישר בין העיר ברצלונה ובין יתר הערים והכפרים שבאזור קטלוניה. ברנט מרקוס נודע כאדם נדיב שהקים על אדמתו בית חולים ובית עלמין לעניי ברצלונה, וכן כנסייה - הקפלה של מרקוס (קט') - ששימשה כנקודת המוצא של שליחי הדואר.
מנהלי האוניברסיטה של פריז ארגנו שירות שליחים עבור תלמידי האוניברסיטה, אשר עקב תנאי התחבורה הקשים במאה ה-13 נהגו לרוב לשהות בין כותלי מוסד הלימודים לאורך כל שנות לימודים. שליחי האוניברסיטה, אשר הגיעו למרבית שטחי אירופה של אותם ימים, סיפקו שירות של הובלת מכתבים גם עבור אזרחים פרטיים.
חיימה הראשון מלך אראגון פרסם צו מלכותי להקמת רשת של תחנות דרכים לשימוש שליחי הדואר. תחנות אלו, אשר כונו בשם "Hostels de Correus", הן המקור למונח הספרדי "Correos" המשמש לאפיון שירות הדואר.
נוסדה חברת הטלגרף של ניו יורק ופרבריה (The New York City and Suburban Printing Telegraph Co). החברה הנפיקה בשנת 1859 את בול הטלגרף הראשון (אנ') בארצות הברית. בשנת 1861 נרכשה החברה על ידי חברת הטלגרף האמריקאית (American Telegraph Co).
אמדאו טאסו (אנ'), סוחר איטלקי תושב העיר ברגמו, מייסד שירות שליחים אשר נודע בשם "שליחי ברגמו" (Corrieri Bergamaschie). ארגון זה התפתח עם השנים והפך לשירות הדואר של תורן וטקסיס.
בעיר שטרסבורג הופעל לראשונה שירות דואר עירוני. השירות נועד בעיקר לשימושם של פקידי הממשל בעיר שטרסבורג, אולם הוא טיפל גם במכתבים של אנשים פרטיים. שליחי הדואר נדרשו להישבע כי יתנהגו בצורה טובה בזמן היותם בתפקיד ונאסר עליהם להשתתף במשחקי הימורים.
הקיסר יוֹנְגְלֶה (אנ'), הקיסר השלישי בשושלת מינג, עלה על כס השלטון בסין. הוא פתח את שערי שירות הדואר הממלכתי בפני הציבור הרחב, והתיר משלוח של מכתבים פרטיים באמצעות שליחי הדואר הממלכתי.
צרפתי בשם שארל בוש (Carle Bushe) רשם פטנט בבריטניה על מתקן המדפיס בולים ישירות על המעטפה תוך ניהול רישום של החיוב הכספי. עד כמה שידוע ההמצאה לא הובילה באותו שלב לבניית מודל עובד של המכונה.
רוג'רו דה טאסיס (צר'), אחד מבני משפחת טאסיס, היגר מאיטליה לחצרו של המלך הגרמני פרידריך השלישי, שם התמנה לתפקיד בחצר המלך. בעקבות המעבר שינה רוג'רו את שם משפחתו "טאסיס" לנוסח הגרמני "טקסיס". המלך פרידריך השלישי, אשר התמנה בשנת 1452 לקיסר האימפריה הרומית הקדושה, העניק לרוג'רו דה טקסיס את הזכות לייסד שירות דואר בחבל טירול.
בית דואר ראשון הוקם על האי סרק שבתעלת למאנש. אדם בשם קריפל (Queripel) מונה למשרת מנהל הדואר הראשון, אשר היה ממוקם בחנות קטנה בלה השה (La Heche). דברי הדואר הובלו בספינות הדייגים אל האי גרנזי הסמוך.
האורך הכולל של קווי רשת צינורות הדואר הפניאומטי ברחבי ארצות הברית עלה על 91 אלף קילומטרים. צינורות אלו קישרו בין בתי הדואר ותחנות הרכבת בערים מרכזיות, דוגמת ניו יורק, שיקגו, פילדלפיה, וסנט לואיס. קו הדואר הפניאומטי האחרון בארצות הברית פעל בניו יורק ונסגר ב-31 בדצמבר 1953.
מלך אנגליה אדוארד הרביעי הקים שירות דואר זמני לצורך העברת ידיעות צבאיות במהלך ההכנות לאחד השלבים במלחמות אנגליה-סקוטלנד (אנ'). תחנות הוקמו לאורך הדרך הראשית במרחקים של כ-30 ק"מ זו מזו, ופרשים נושאי מסרים עברו לאורכה למרחק של כ-150 ק"מ ביום.
המושבה הצרפתית אוּבַּנְגִי שַׁרִי צַ'אד (חיבור קצר ימים של המושבה אוּבַּנְגִי שַׁרִי (אנ') עם שטחים שליד ימת צ'אד) הנפיקה את בולי הדואר הראשונים שלה. הבולים הוכנו על ידי הוספת הדפס הרכב OUBANGUI-CHARI-TCHAD על בולים של קונגו הצרפתית.
איי טרקס וקייקוס החלו להנפיק בולים נפרדים עבור האי קייקוס. חלק מן הקטלוגים העולמיים סירבו לקטלג את הבולים האלו בטענה שלא הייתה כל הצדקה להנפיק בולים נפרדים עבור האי, וכל המטרה הייתה לייצר בולים לצורך מכירה לאספנים.
מלך אנגליההנרי השמיני מינה את בריאן טוּק (אנ') למשרת מנהל הדואר של אנגליה (אנ') (Master of the Posts). תפקידו היה לנהל את משלוח מכתבי המלך ומסמכי המדינה ליעדם. בחודש פברואר 1512 הוענק לטוק סכום של 100 לירות שטרלינג מאוצר המלך[1]. בשנת 1517 שונה שם התפקיד והוא נקרא "Governor of the King's Posts".
מלך פורטוגל ז'ואאו השלישי אישר את מינויו של לואיש אומם (Luis Homem) לתפקיד מנהל הדואר המלכותי של פורטוגל (פו'). אומם נדרש להחזיק שליחים לשירותו של המלך ולשירות הציבור הרחב. הוטל עליו לקבוע לוח תעריפים מסודר שיתבסס על מרחק הובלת המכתב ומשך הזמן שנדרש לשם כך[1][2].
במהלך השנה ערך דואר ארצות הברית סדרת ניסויים במגמה לברר אם הסוכנות לחריטה והדפסה תוכל להכין בולים מוחתמים מראש במחיר נמוך מזה שהשיגו בתי הדואר השונים מבתי הדפוס המקומיים. רק בשלוש ערים (אוגוסטה, ניו אורלינס וספרינגפילד) הצליחה הסוכנות לחריטה והדפסה להציע מחירים תחרותיים, והדואר הזמין בולי דואר מותחמים מראש עבור שלוש הערים. הדפסות אלו היו תקדים לקראת ההדפסה המרוכזת של כל הבולים המוחתמים מראש כחלק מתהליך ההדפסה הרגיל, תהליך שהחל להתבצע ב-3 במאי 1923.
בריאן טוּק (אנ'), מנהל הדואר של אנגליה (אנ'), הואשם ששירות הדואר עליו היה אחראי לא פעל ביעילות ולא ענה על צורכי הממלכה. בתשובתו לטענות האשים טוק את משרד האוצר, אשר לא העביר את התקציב הנדרש לצורך החזקת מספר מספיק של סוסים בתחנות הדואר. לדבריו, אנשי הדואר נאלצו לעיתים להחרים לצורך הדואר סוסי חרישה או סוסי עגלות מחוות חקלאיות, וסוסים אלו לא התאימו להעברה מהירה של דברי דואר.
המושבה נוויס הנפיקה את בולי הדואר הראשונים שלה. ההנפקה כללה ארבעה בולים בערכים נקובים של 1 פני, 4 פני, 6 פני, ו-1 שילינג. הבולים הודפסו בשיטת שקע על ידי חברת ניסן ופרקר (Nissan & Parker) בלונדון.
שירות שליחים צרפתיים הוביל את דברי הדואר בין אנדורה וצרפת. שני שליחים, שמשכורתם שולמה בידי צרפת, פעלו בין אנדורה לה ולה בירת אנדורה ובין פורטה (אנ') שבצרפת.
פס דמוי עבודת תחרה הודפס החל משנה זו על השוליים התחתונים של חלק מבולי קנדה מטיפוס האדמירלים (אנ'). הסיבה להוספת הדגם המורכב הזה לתהליך ההדפסה אינו ידוע, אולם הוא נותר בשימוש עד שנת 1924.
ריצ'רד האריסון תועד לראשונה כאדם עצמאי, העוסק בהדפסה. ממועד זה ניתן לעקוב אחר קורות המשפחה אשר הקימה במחצית המאה ה-18 את בית הדפוס האריסון ובניו (אנ'). בית דפוס זה הדפיס מאז שנת 1911 רבים מבולי הדואר בעולם.
אחת ממרכבות הדואר של ויליאם צ'פלין עושה דרכה לאורך דרך הדואר בין לונדון ודובר
ויליאם צ'פלין (אנ'), בעל המרכבות החשוב ביותר בשיא תקופת הזוהר של מרכבות הדואר, הפעיל בשנה זו שבעים מרכבות דואר ולמעלה מ-1,800 סוסים שהוחזקו באורוות לאורך דרכי הדואר שהופעלו על ידו. המספר הגדול של הסוסים נדרש על מנת לעמוד בדרישות החוזה למהירות הנסיעה של מרכבת הדואר. הסוסים התעייפו מהר מאוד במהלך הדהירה, והיה צורך להחליף את ארבעת הסוסים שהיו רתומים למרכבה כל חמישה עשר קילומטרים לערך. בתחנות ההחלפה שלאורך דרך הדואר בין לונדון וסקוטלנד הוחזקו כ-400 סוסים. צוות מיומן שהוחזק בתחנות הדרך היה מסוגל להתיר את סוסי המרכבה העייפים ולרתום אליה את הסוסים החדשים בתוך דקה אחת, ובכך לאפשר למרכבה להמשיך בדהרה לעבר תחנת ההחלפה הבאה.
ניקולס פיצסיימון (Nicholas FitzSymon) מונה למנהל הדואר הראשון של העיר דבלין. תפקידו היה לקבל ולשלוח את דברי הדואר של בית המלוכה, בנוסף, בתנאי שיש לו משאבים פנויים, הוטל עליו לטפל בדברי הדואר של הציבור. פיצסיימון החזיק בתפקידו למעלה מעשרים שנה.
באנגליה פורסם צו ממלכתי האוסר על איש, פרט לנציגיו של הממונה על הדואר (אנ') (Master of the Posts), לשאת מכתבים המיועדים אל מחוץ לאנגליה או שהגיעו מחוץ לאנגליה. הצו הממלכתי התיר לבצע חיפוש בחפציו של כל אדם החשוד בהחזקת מכתבים כאלו.
בול זמני שהונפק על ידי מנהל הדואר של בולטימור, מרילנד
על תומס רנדולף (אנ') הוטלה המשימה להקים שורה של תחנות דואר לאורך הדרך שבין לונדון להוליהד, (כיום כביש A5). בתחנות אלו הוצבו שליחי דואר וסוסי דואר שהעבירו את המכתבים בין לונדון לאירלנד.
במושבה הבריטית ניו סאות' ויילס הונפקה סדרת בולים לציון מלאת 100 שנים להתיישבות הבריטית במקום. סדרה זו נחשבת לבולי הזיכרון הראשונים בעולם שהונפקו על ידי גורם ממשלתי.
וויליאם ברוסטר (אנ') ירש את משרתו של אביו בתפקיד מנהל הדואר של סקרובי (אנ')[1]. משכורתו היומית הייתה 20 פני. הוא החזיק במשרתו עד שנת 1607, כאשר עזב את אנגליה והיגר להולנד בעקבות רדיפות על רקע דתי. בשנת 1620 הפליג לאמריקה על סיפון הספינה מייפלאואר והפך לאחד האבות המייסדים של מושבת פלימות'.
המגזין הבולאי הראשון בעולם יצא לאור על ידי אדוארד מור ושות (Edward Moore & Co) בעיר ליברפול שבאנגליה. מן המגזין, שנקרא בשם סקירה ופרסום חודשי לאספן הבולים (The Stamp-Collector's Review and Monthly Advertiser) ונמכר במחיר של פני אחד לעותק, יצאו לאור 19 גיליונות לפני שהפסיק להופיע[2].
תחנות דואר קבועות הוקמו באנגליה לאורך שתי הדרכים הראשיות המוליכות לאירלנד, דרך לונדון-הוליהד, (כיום כביש A5), ודרך לונדון-מילפורד הייבן (אנ') (כיום כביש A4). בדרכים אלו ניתן אישור להוביל גם מכתבים פרטיים, והם טופלו על ידי הפקידים בתחנות הדואר.
ספינות שעגנו בכף התקווה הטובה בדרכן מזרחה השאירו בחוף חבילה של מכתבים תחת סלע ועליו סימון בולט. מכתבים אלו נאספו על ידי ספינות שהפליגו מערבה, בדרכן חזרה לאירופה, נהגו לאסוף את דברי הדואר ולהוביל אותם לנמלי אירופה. שיטה זו הונהגה על ידי הבריטים, הפורטוגלים וההולנדים.
דואר בריטניה, בשיתוף עם דואר ניו זילנד, הסכימו לטפל בדברי הדואר של האי פיטקרן שנשלחו ללא בולים וזאת מבלי להטיל קנס של כפל תשלום על מקבלי המכתבים. הסדר זה נקבע עקב תנאי הבידוד בהם היו נתונים תושבי האי, ומן העובדה שבאי לא פעל שירות דואר מסודר.
שירות ספינות הדואר הראשון בעולם החל לפעול בין נמל דובר באנגליה ונמל קאלה בצרפת. שירות ספינות הדואר נועד לאפשר קשר רצוף בין קו מרכבות הדואר מלונדון לדובר, ובין קו מרכבות הדואר שייסד בית תורן וטקסיס (גר') מקאלה לאנטוורפן. קו מרכבות הדואר האנגלי תוכנן כך שדברי הדואר יגיעו לנמל דובר בשעות האור, וניתן יהיה להעמיס אותם מיד על ספינת הדואר המפליגה לנמל קאלה.
הצאר הרוסי אלכסנדר השני התיר למנהלות הכפריות (שנודעו בשם זמסטבו (אנ')) להקים שירותי דואר מקומיים בתוך גבולות המחוז הכפרי. שירותי דואר אלו, אשר נקראו בשם דואר זמסטבו (רו'), השלימו את שירותיו של הדואר האימפריאלי הרוסי אשר הוביל מכתבים רק אל בתי הדואר בערים הגדולות. רבים משרותי הדואר הכפריים הנפיקו בולי זמסטבו (אנ') אשר היו תקפים רק בתוך גבולות המחוז הכפרי שהנפיק אותם. דואר הזמסטבו פעל עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
באי נורפוק שבאוקיינוס השקט מונה מנהל דואר, והוכנה חותמת מיוחדת לצורך סימון דברי הדואר שנשלחו מן האי. החותמת שנשאה את המספר 102 שימשה גם להחתמת בולי הדואר של ניו סאות' ויילס בהם השתמשו באי נורפוק.
בדואר אירופה (אנ') (Posta Europea), שירות הדואר הפרטי אשר פעל במצרים, הוכנסו לשימוש תוויות עגולות דביקות לסגירת המעטפות. תוויות אלו נותרו בשימוש גם לאחר שממשלת מצרים קנתה את "דואר אירופה" והפכה אותו לשירות דואר ממלכתי. לאחר הנפקת בולי הדואר הראשונים של מצרים ב-1 בינואר 1866 שימשו התוויות העגולות רק את הדואר הרשמי של פקידי הממשלה.
כלכלן גרמני בשם י. פון הרפלדט (J. von Herrfeldt) פרסם את הראשון ממאמריו בהם קרא למיסוד קשרי הדואר הבינלאומיים. הוא הציע להקים בית דואר מרכזי בכל אחת מן הערים הגדולות בעולם, ולהעביר ביניהן את דברי הדואר בנתיבים הקצרים ביותר. עוד הציע לקבוע תעריפים אחידים למשלוח דואר בין מדינות, ולבטל לגמרי את התשלום שהיה נהוג להעביר ממדינה למדינה בעת מסירת הדואר בגבול[2]. באותה עת לא נעשה דבר עם הצעותיו של הרפלדט, אולם רבים מן העקרונות שהציע שולבו בכללים שקבע איגוד הדואר העולמי כשהוקם בשנת 1874.
ג. סטפן אבוט (J. Stephen Abbot) ובנו א. א. אבוט (E. A. Abbot) בנו את הראשונה מבין מרכבות הדואר מדגם קונקורד (אנ'). מרכבות דואר אלו היוו את שיא הטכנולוגיה של אותה תקופה, והפכו לסמל של פתיחת שטחי מערב ארצות הברית בפני המתיישבים האמריקאים. בכתבה בת הזמן תוארה המרכבה במילים "חיננית כעלמה, מעוררת השראה בעיני הרכב כמו ספינה בעיני המלח. גופה של המרכבה – כגופה של העלמה ושל הספינה - מעוגל ובנוי כמעט ללא קוים ישרים". ייחודה של המרכבה היה בדרך בה חובר תא הנוסעים אל גלגלי המרכבה באמצעות רצועות עור עבות במקום באמצעות קפיצים כמקובל, דבר שהפך אותה ליציבה ומתאימה לתנאי הדרך הקשים במערב הפרוע. מרכבת הקונקורד יוצרה על ידי חברת אבוט, דאונינג ושות (אנ').
באירלנד נסללו דרכי דואר שהובילו מן העיר הראשית דבלין לעבר בלפסט, קולריין (אנ'), דרי, סלייגו, גולוויי וקורק. דיווח מאותם שנים הודיע כי "הדואר מגיע אל הפינות הנידחות ביותר ברחבי אירלנד פעמיים בכל שבוע".
וויליאם הפבורן ראסל (אנ'), המארגן של שירות ה"פוני אקספרס", פרסם מודעה לגיוס רוכבים. "מבוקשים, בחורים צעירים, רזים ושריריים, בני פחות מגיל 18. חובה שיהיו רוכבים מיומנים, המוכנים לסכן את חייהם מדי יום. עדיפות ליתומים". הרוכבים שנשכרו לתפקיד נדרשו להישבע על ספר התנ"ך כי לא יקללו, לא יתקוטטו, לא יתעללו בסוסים, ויתנהגו בהגינות.
המושבה הצרפתית נִיזֶ'ר (אנ') הנפיקה את בולי הדואר הראשונים שלה. הבולים הוכנו על ידי הוספת הדפס רכב TERRITOIRE DU NIGER על בולים של המושבה סֶנֶגַל עִילִית ונִיזֶ'ר.
ג'ון היל (John Hill), עורך דין תושב העיר יורק, פרסם בלונדון חוברת בשם "דואר בפני" (A Penny Post)[1]. בחוברת זו פירט היל את הצעתו לביצוע רפורמות בשירות הדואר באנגליה. הצעותיו של היל לא זכו להתייחסות, והן לא מומשו. למרות שם המשפחה הזהה, אין כל קשר משפחתי בין ג'ון היל ובין רולנד היל.
הולנד הנפיקה סדרה של בולי כספת צפה, שנועדו לתשלום עבור משלוח מאובטח של דברי דואר בתוך כספת מיוחדת שהותקנה על סיפון ספינת הדואר. הכספת תוכננה כך שתצוף במקרה שהספינה תיפגע על ידי מוקש ימי ותטבע, דבר שאירע לא אחת בשנים לאחר מלחמת העולם הראשונה. השירות פעל לתקופה קצרה והופסק עקב חוסר כדאיות כלכלית.
השלטונות במושבה ההולנדית ניו אמסטרדם (לימים ניו יורק) התקינו תיבה על בניין מזכירות המחוז, בה נדרשו התושבים להניח את כל המכתבים שנועדו למשלוח אל מחוץ לגבולות המושבה. קנסות כבדים הוטלו על קברניטי ספינות שנתפסו וברשותם מכתבים אשר לא נשלחו דרך התיבה המרכזית.
בול זמני שהונפק על ידי מנהל הדואר של ניו הייבן, קונטיקט
האזור המנהלי הפורטוגלי של אנגרה שבאיים האזוריים הנפיק את בול הדואר הראשון שלו. בבול הופיעה דמותו של קרלוש, מלך פורטוגל. בשנת 1906 הוחלפו הבולים האלה בבולים של האיים האזוריים.
המושבה הבריטית טנגניקה, לשעבר שטח חסות גרמני שנמסר לניהולו של מנדט בריטי בעקבות מלחמת העולם הראשונה, הנפיקה את בולי הדואר הראשונים שלה. בבולים הופיע ראש של ג'ירף.
חותמת התעמולה הראשונה בעולם נכנסה לשימוש בעיר לונדון. החותמת הוטבעה על מכתבים שנשלחו לכתובות שלאורך הדרך למחוז קנט, וכללה כיתוב בן תשע שורות מוקף בעיגול.
THE POST/ FOR ALL KENT/ GOES EVERY/ NIGHT FROM/ THE ROUND HO/ USE IN LOVE/ LANE & COMES/ EVERY MOR/ (NING).
קו דואר ראשון הוקם ברוסיה, ופעל בין מוסקבה ו-קורלנד ובין מוסקבה ו-פולין. שירות הדואר הוקם ביוזמת הסוחרים הזרים שפעלו ברוסיה, וזאת על מנת שיוכלו לשמור על קשר הן עם בני משפחותיהם והן עם סוחרים אחרים בארצות מערב אירופה מהן באו. דברי הדואר הועברו ליעדם על ידי פרשים, ולאורך נתיבי הדואר הוקמו תחנות מנוחה בהן יכלו הפרשים לנוח ולהחליף סוסים[1][2].
בול שהונפק לשימוש בבית הדואר הצרפתי בעיר ואת'י (אנ') שבאי סאמוס.
מצאנו בחוף מכתבים של אנגלים וצרפתים אשר עגנו באי שנה קודם לכן... הם כתבו מכתבים, הכניסו אותם לתוך בקבוקים, והשאירו אותם במקום בטוח תוך ציון זהותם של כותבי המכתבים ושם הספינה בה הפליגו.
ספינות שהפליגו בכיוון ההפוך אספו את המכתבים והעבירו אותם ליעדם בהגיעם חזרה לנמלי אירופה. נוהג זה, שזכה לכינוי "משרד דואר בבקבוק", המשיך להתקיים משך שנים רבות, והוא נזכר בדיווח של האדמירל ומגלה הארצות הצרפתי לואי-אנטואן דה בוגנוויל (אנ'), שביקר באי בשנת 1769 על סיפון הפריגטה בודז (אנ').
ב-1 במאי 1980[2]. הנפיק דואר האי אסנשן בול שהוקדש לשירות דואר הבקבוקים שפעל באי[1].
בפעם הראשונה הוזכר השימוש במעטפה למשלוח מכתב. התייחסות זו הופיעה בספר צרפתי ללימוד נימוסים, אשר המליץ על השימוש במעטפה (במקום משלוח מכתב מקופל) "כאות כבוד למכותב במעמד גבוה".
ויליאם פן, מייסד המושבה האמריקניתפנסילבניה, הקים משרד דואר והפעיל שירות דואר שבועי בין העיר פילדלפיה לעיר ניו קאסל (אנ') שבמערב פנסילבניה, ובין פילדלפיה למושבה המושבה מרילנד[1][2]. משרד הדואר שכן בסמטת התות (Strawberry alley), בפונדק "מות השועל" (Death of the fox). מחיר המשלוח של מכתב בדואר נע בין 3 פני ל-9 פני.
איי הבתולה הבריטיים הנפיקה את בולי הדואר הראשונים שלה. הם הודפסו על ידי חברת ניסן ופרקר (Nissen and Parker) תוך שימוש בגלופות שהוכנו על ידי חברת ווטרלו ובניו (אנ').
תומס דונגן (אנ'), מושל המושבה הבריטית מחוז ניו יורק (אנ'), הציע להקים שרשרת של בתי דואר לאורך חוף האוקיינוס האטלנטי מנובה סקוטיה בצפון ועד פרובינציית קרוליינה בדרום. דוכס יורקג'יימס השני, לימים מלך אנגליה, שהחזיק במונופול על ההכנסות משרותי הדואר באנגליה ומושבותיה, אישר לדונגן להקים את בתי הדואר, בתנאי שיעביר לקופתו של הדוכס סכום שלא יפחת מעשרה אחוזים מן ההכנסות משירות הדואר. התוכנית השאפתנית התבררה כמורכבת ויקרה מידי, והיא לא יצאה אל הפועל.
בפעם הראשונה הוצג בתערוכת בולים אוסף שאורגן על פי המתכונת של אספנות נושאים. המציג, ברנרד פטר (Bernard Fetter) מלוקסמבורג, העמיד בפני השופטים בעיה קשה, ולא ידוע אם האוסף עמד לשיפוט וזכה בציון כל שהוא.
שירות סדיר של שליחים החל לפעול בין הערים קוויבק ומונטריאול, באזור שנודע אז בשם צרפת החדשה (כיום חבל קוויבק בקנדה). השליחים עשו את דרכם בסירות, כיוון שלא הייתה כל דרך בין שתי הערים. הם נשאו עמם מסרים ממשלתיים שהובלו ללא תשלום, ודברי דואר פרטיים עבורם נגבה תשלום מן השולח.
קונטרס הבולים הראשון בעולם הונפק על ידי לוקסמבורג בשנת 1895
מלך ספרד פליפה החמישי קנה את מערכת הדואר של תורן וטקסיס (אנ') שפעלה בארצו, והקים על בסיסה את מערכת הדואר הממלכתי של ספרד. פעולה זו אפשרה לממשל הספרדי שליטה טובה יותר על העברת הדואר בשטחו.
הדואר הבריטי קנה את שירותי הדואר של מושבות אמריקה מידי מפעיליהם, ומינה את ג'ון המילטון (אנ'), בנו של אנדרו המילטון (אנ'), לתפקיד סגן מנהל הדואר הכללי בשכר שנתי של 200 לירות שטרלינג.
בבריטניה הונפק לראשונה בול מס עיתונים אותו הדביקו על נייר העיתון הריק והדפיסו עליו את תוכן העיתון. ההדפסה ביטלה את תוקף בול המס ומנעה שימוש חוזר בו. קיימת מחלוקת לגבי תפקידו המדויק של הבול. יש הרואים בו בול מס לכל דבר, ויש הטוענים כי הדבקתו על נייר העיתון אפשרה את הובלתו באמצעות הדואר ללא כל צורך בתשלום נוסף.
ראלף אלן, מחשובי הרפורמטורים של שירותי הדואר באנגליה, תכנן שיטה ולפיה חושב תעריף הדואר באופן שלא חייב להעביר את כל המכתבים למיון בעיר הבירה לונדון. בעקבות זאת הוא זכה במונופול על הטיפול בכל המכתבים מסוג "מכתב לאורך דרך"[1] ומסוג "דואר חוצה נתיבים"[2]. אלן שמר בידו את המונופול עד יום מותו, חמישים שנה מאוחר יותר.
שירותי הדואר באנגליה באותה תקופה היו מבוססים על חישוב המרחק בין היישובים לאורך נתיבי הדואר שיצאו מלונדון לעבר חלקי המדינה השונים. כל מכתב שנשלח באחד מבתי הדואר ברחבי אנגליה הובל לאורך דרך הדואר אל בית המיון המרכזי בלונדון ונשלח שוב לעיר היעד בדרך הדואר המתאימה. שיטה זו הופעלה גם אם עיר המקור ועיר היעד היו קרובות זו לזו ושתיהן היו מרוחקות מאוד מלונדון. לשם המחשה, מכתב שנשלח מעכו לחיפה הובל מעכו לבית המיון המרכזי בתל אביב והוחזר לחיפה. התיקון שיזם אלן אפשר טיפול מיוחד שחסך הובלה מיותרת של מכתבים וחסך בזמני מסירת הדואר לנמענים.
איראן הנפיקה את בולי הדואר הראשונים שלה. הם הודפסו בטהראן בשיטת בלט מגלופות נחושת שנחרטו על ידי א. בר (A. Barre), והוצג בהם סמלה הלאומי של אירן, האריה והשמש.
הערות שוליים
^המונח "מכתב לאורך דרך" (By Letter) התייחס למכתבים שנשלחו בין שני בתי דואר ששכנו לאורך אותה דרך דואר.
^המונח "דואר חוצה נתיבים" (Cross Post Letter) התייחס למכתבים שנשלחו בין ערים קרובות זו לזו ששכנו לאורך שתי דרכי דואר שונות.
ג'ון המילטון (אנ') סיים את תפקידו כסגן מנהל הדואר הכללי של מושבות אמריקה והוחלף על ידי ג'ון לוייד. שירות דואר המושבות תחת ניהולו של ג'ון המילטון צבר הפסדים רבים, ונותר חייב להמילטון משכורת בסך 350 לירות שטרלינג.
דרך דואר נוסדה במושבה צרפת החדשה בין הערים קוויבק ומונטריאול. בתי דואר הוקמו לאורך דרך הדואר במרחק של כ-13 ק"מ זה וזה. שליחי הדואר, שמשימתם הראשית הייתה העברת דברי הדואר של הממשל, הורשו לשאת גם מכתבים של ציבור האזרחים במושבה.
מושבת נטאל הוסיפה על בוליה הדפס רכב (אנ') עם המילה "Postage" (דמי דואר), וזאת במטרה להבדיל בין בולי דואר ובולי הכנסה. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הוסיפו הדפס רכב על בולים.
דואר ארצות הברית החל בניסיונות להכניס לשימוש מכונות ביול מופעלות מטבע. מכונות אלו הופעלו כעבור כשנתיים (17 במאי 1939) תחת המותג "מייל-או-מט" (MAILOMAT)[1].
ספרד הנפיקה את בול הפטור (אנ') הראשון בעולם. הבול נועד לאפשר לסופר דייגו קסטל (Diego Castell) לשלוח בחינם בדואר חוברת בת 18 עמודים שכתב אודות הדואר של ספרד[1].
במהלך מלחמת ארצות הברית–ספרד השתלט הצבא האמריקאי על פוארטו ריקו. בריחת אנשי הממשל הספרדים, ובכלל זה פקידי הדואר, הובילה למחסור בבולי דואר ברבים מבתי הדואר באי. ראש העיר פונסה, שנאלץ להתמודד עם הבעיה, הנפיק באישור המפקד האמריקאי בול דואר זמני לשימוש תושבי העיר[2][3][4].
חותמת תאריך, הדומה בצורתה לזו של "חותמת בישופ", הוכנסה לשימוש במושבות אמריקה ונותרו בשימוש עד שנת 1800. החותמת כללה בחלקה העליון שתי אותיות שייצגו את החודש[1] ובחלקה התחתון מספר שייצג את היום בחודש. בשונה מן החותמת שהוטבעה באנגליה לא נכלל בחותמת האמריקאית קו מפריד בין שני חלקי התאריך.
בול שהונפק בשנת 1898 עבור המושבה הפורטוגלית טימור, כחלק מן ההנפקה הכוללנית הראשונה בעולם
בתקופת מלחמת צרפת–פרוסיה, בזמן המצור על פריז (אנ'), הובלו דברי דואר מתוך העיר הנצורה באמצעות כדורים פורחים מאוישים (צר') שהופרחו מן העיר אל מעבר לקווי המצור הגרמני. נייר מכתבים מיוחד, עליו נרשמו המילים "PAR BALLON MONTE" (באמצעות כדור פורח מאויש), הוכן עבור המשלוח בדרך זו. פריט זה נחשב לאב טיפוס של איגרת האוויר ושל דבר בולים מובנה (Formula Postal Stationery).
^האותיות שייצגו את שמות החודשים הן IA (ינואר), FE (פברואר), MR (מרץ), AP (אפריל), MA (מאי), IV (יוני), IY (יולי), AU (אוגוסט), SE (ספטמבר), OC (אוקטובר), NO (נובמבר), DE (דצמבר)
הפסד ההכנסות השנתי, עקב משלוח דואר ללא תשלום על ידי הגורמים השונים שהיו פטורים מתשלום על פי חוק בבריטניה, הסתכם ביותר מ-170 אלף לירות שטרלינג. עובדה זו הובילה את הפרלמנט הבריטי לחוקק חוק שנועד "למניעת הונאה וניצול לרעה בנוגע למשלוח וקבלה של מכתבים וחבילות ללא תשלום דמי משלוח". בחוק נקבע כי העבריינים שיתפסו ישלחו למושבת עונשין לתקופה של שבע שנים.
בעיר דבלין הוקם שירות "דואר עירוני בפני" (A Penny Post), במתכונת הדומה לזו שהפעיל ויליאם דוקרה (אנ') בלונדון. השירות התקיים שנים רבות, אולם לא זכה להצלחה רבה. בשנת 1809 הועסקו בשירות זה רק שלושה פקידים ו-14 שליחי דואר. בשנת 1831 התמזג שירות הדואר בפני של דבלין אל תוך הדואר הבריטי.
מכתבים שנשלחו מבית הדואר של ניו יורק לכתובות מחוץ לארצות הברית הוחתמו במגוון של חותמת ביטול (אנ') מעוטרות בעיטורים גאומטריים מורכבים[1]. נוהג זה הופעל בין השנים 1876-1870.
ג'ון בורק (john bourke), האחראי על גביית מס הבולים באירלנד, הרכיב אוסף של חותמות המס השונות שהיו בשימוש. הוא הטביע את החותמות בספר מיוחד ורשם ליד כל חותמת תיאור שלה. הכותרת שהעניק בורק לספר בו הטביע את החותמות הייתה "אוסף של החותמות אותן יש להטביע על כל גיליון נייר, עור או קלף".
צוות בעלי התפקידים של שירות הדואר האמריקאי, שנתן שירות למושבות אמריקה הבריטיות לשעבר, כלל את מנהל הדואר, מזכיר, שלושה סוקרים, מפקח על דואר עלומות ו-26 פרשי דואר.
דואר ארצות הברית הכניס לשימוש תוויות סגירה רשמיות[1][2]. במקור נועדו התוויות לסגור את החפי במעטפות הדואר הרשום, אולם בהמשך שימשו התוויות לסגירה מחדש של מעטפות שנפגמו במהלך הטיפול בהן, או שנפתחו על ידי פקידי הדואר לצורך בדיקה.
המושבה הספרדית פוארטו ריקו הנפיקה בולי דואר על ידי הוספת הדפס רכב (אנ') על בולים שהונפקו במקור בשנת 1855 ונועדו לשימוש במושבות הספרדיות של קובה ופוארטו ריקו גם יחד.
נסגר קו הדואר המשמעותי האחרון בבריטניה שהיה מבוסס על מרכבת דואר נגררת סוסים. הוא פעל בחלקה הצפוני של סקוטלנד. ידוע על קווים קצרים, דוגמת זה שפעל בדרום סקוטלנד בין קמבלטאון (אנ') ובין צוקי קנטייר (אנ'), שהמשיכו לפעול עד שנת 1914.
ממלכת וירטמברג הפסיקה את השימוש בבולים העצמאיים שלה ועברה להשתמש בבולי הקיסרות הגרמנית. עם זאת, לצרכים רשמיים המשיכו להשתמש בבולי ממלכת וירטמברג עד תחילת שנות ה-20.
הממציא הסקוטי ג'ון לאודון מקאדם סלל במחוז בריסטול דרך באורך של כ-16 ק"מ בשיטה ההנדסית החדשה שפיתח. הדרך החדשה התגלתה כיעילה ועמידה לאורך זמן, ואפשרה להגביר את מהירות נסיעתן של מרכבות הדואר.
הממציא האמריקאי ג’ייקוב פרקינס (אנ'), שפיתח שיטה ייחודית לייצור גלופות העשויות "פלדה רכה" אותן ניתן להקשות לאחר ביצוע שלב הגילוף, היגר מארצות הברית לבריטניה. יחד עם חתנו ג'ושואה בטרס בייקון (Joshua Butters Bacon) הקים בשנת 1829 את חברת פרקינס, בייקון ושות (אנ'), בית הדפוס שהדפיס בשנת 1840 את בולי הפני השחור.
דואר ארצות הברית הנפיק מעטפה מבוילת הנחשבת לפריט המזכרת הראשון בעולם. הבול שהודפס על פני המעטפה הוקדש לנושא התקשורת והוצגו בו פרש בשירות הפוני אקספרס, קו טלגרף ורכבת.
איטלקי בשם קרלו מרטי (Carlo Maratti) שהתגורר במצרים הקים שירות דואר פרטי באלכסנדריה. תמורת תשלום הוא עלה על סיפונן של הספינות שעגנו בנמל אלכסנדריה ואסף מן הנוסעים מכתבים למשלוח. הוא פתח משרד בו ניתן היה למסור מכתבים המיועדים לאירופה, ומרטי דאג להעבירם אל קברניטי הספינות שהפליגו מן הנמל.
בול זמני שהונפק על ידי מנהל הדואר של בוסקאוון, ניו המפשייר
בארצות הברית הוכרזו הנהרות ותעלות המים ששמשו לשיט, דוגמת תעלת אירי, כדרכי דואר. באמצעות הכרזה זו הוענק לדואר האמריקאי מונופול על הובלת דברי דואר בספינות ששטו לאורך נתיבי המים.
באיי ריוקיו, אשר היו תחת שלטון ארצות הברית מאז שנכבשו מיפן במהלך מלחמת העולם השנייה, הונפקו בולים. ההנפקה הנפרדת של בולי ריוקיו נמשכה עד 15 במאי 1972, מועד החזרת האיים לשליטת יפן.
הדואר האמריקאי שינה את התואר של הנהלת הדואר. השם "משרד הדואר הכללי" (General Post Office) אותו ירשו האמריקאים מן הבריטים הוחלף בשם "מחלקת משרד הדואר של ארצות הברית" (United States Post Office Department).
בעקבות הרעיון שהעלה איינאר הולבל (דנ'), מנהל בית דואר בדנמרק, הנפיק הדואר הדני את תווית חג המולד (אנ') הראשונה בעולם. התווית נמכרה לציבור כאמצעי לאיסוף כספים למטרות צדקה, והקונים נהגו להדביק את התווית על דברי הדואר ששלחו בתקופת חג המולד.
במושבה הבריטית ארץ ואן דימן (ששינתה את שמה בשנת 1856 לטסמניה) הועסקו על ידי הדואר בשנה זו 30 עובדים., הם הובילו פעמיים בשבוע את המכתבים לאורך 700 הק"מ של דרכי הדואר שנסללו במושבה.
האי הצרפתי ראוניון החל להנפיק בולים ועליהם הדפס רכב של האותיות ".C.F.A", ראשי תיבות בצרפתית של המילים "המושבות הצרפתיות באפריקה" (Colonies françaises d'Afrique). בנוסף, הוטבע על הבולים הדפס רכב של ערך נקוב במטבע פרנק CFA אשר היה שונה בערכו מן הפרנק הצרפתי.
רוברט ואלאס (אנ'), חבר הפרלמנט הבריטי, קרא בנאומיו בפרלמנט לתיקון מבנה התעריפים של הדואר הבריטי. הוא הציע לבסס את חישוב התעריף על פי משקל המכתב, ודרש לבטל את הנוהג לפיו נגבה מחיר נוסף על מכתב שכלל יותר מדף אחד או שהוכנס למעטפה.
מדינת ראג'סטאן, אשר נוצרה במתכונתה המודרנית מאיחוד של מספר נסיכויות הודיות, הנפיקה את בולי הדואר הראשונים שלה. באיחוד נכללו נסיכויות דוגמת בּוּנְדִי (אנ'), גַ'יְפּוּר (אנ'), וקִישַׁנְגַרְה (אנ'), אשר הנפיקו בולים משלהן בתקופה בה היו עצמאיות.
צרפת פתחה סוכנות דואר בעיר אלכסנדריה שבמצרים, לנוחותם של אזרחי צרפת שהתגוררו בעיר או ביקרו בה כתיירים. באותה עת לא היה קיים שירות דואר מצרי שעמד לרשות הציבור. במהלך השנים שלאחר מכן נפתחו באלכסנדריה סוכנויות דואר של בריטניה (1831), אוסטריה (1838), רוסיה (1857), יוון (1859) ואיטליה (1863).
תומאס רוסל אי מולס (Thomas Rossell y Moles) מונה למשרת מנהל הדואר של אנדורה. כיוון שבמדינה זו פועלת מערכת דואר כפולה, הוא מכר גם בולי דואר צרפתיים וגם בולי דואר ספרדיים. לדואר אנדורה לא הייתה אז חותמת דואר משלו, והמכתבים הוחתמו בסניפי הדואר של לה סאו ד'אורז'יי (אנ') שבספרד או פורטה (אנ') שבצרפת.
אדוארד השביעי מלך בריטניה התיר לחברי האגודה הבולאית של לונדון (אנ') לצרף לשם האגודה את התואר "מלכותית" (Royal). מאז היא ידועה בשם האגודה הבולאית המלכותית של לונדון (Royal Philatelic Society London).
שירות הדואר הרשמי הראשון הופעל באנדורה. דברי הדואר הובלו מבית הדואר של לה סאו ד'אורז'יי (אנ') שבספרד אל בית הדואר שנוסד בסנט ז'וליה דה לוריה שבאנדורה. מבית דואר זה הופצו דברי הדואר באמצעות שליחים לכל רחבי הנסיכות הזעירה.
בול זמני שהונפק על ידי מנהל הדואר של אלכסנדריה, וירג'יניה
.svg)
.JPG)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
